בתיק נשוא הערעור הורשע המשיב על פי הודאתו בעבירות שעניינן שימוש במקרקעין בלא היתר, שימוש במבנים שהוקמו ללא היתר, שימוש במבנים שהוקמו בסטיה מהיתר, אי קיום צו בית משפט בניגוד לסעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 וכן הפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. להלן פסק דין בנושא שימוש במבנים שהוקמו ללא היתר: פסק דין בפניי ערעורה של הועדה המקומית על גזר הדין שניתן על ידי בית המשפט השלום בנתניה בתיק עניינים מקומיים 10014/04, מיום 23.11.04, לפיו נגזרו על המשיב העונשים הבאים: חודש מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים (בדחיה של שנתיים והחל מיום 23.11.06), קנס בסך 2,500 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתם בפרישה ל- 20 תשלומים וכן חתימה על התחייבות בסך 3,000 ₪ להימנע מלעבור עבירה שעניינה אי קיום צווי בית משפט למשך 24 חודש, החל מיום 23.11.06. המערערת קובלת על קולת העונש. בתיק נשוא הערעור הורשע המשיב על פי הודאתו בעבירות שעניינן שימוש במקרקעין בלא היתר, שימוש במבנים שהוקמו ללא היתר, שימוש במבנים שהוקמו בסטיה מהיתר, אי קיום צו בית משפט בניגוד לסעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 וכן הפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. קודם לכן, הורשע המשיב בארבעה הליכים קודמים, כדלקמן: - א. ביום 26.1.93 הורשע המשיב בת.פ. 987/92 בבית משפט השלום בנתניה בבניית בית מגורים בשטח של כ- 60 מ"ר ללא היתר. המשיב נצטווה להרוס את המבנה עד ליום 31.1.94. ב. ביום 19.10.93 הורשע המשיב בת.פ. 1218/93 בבית משפט השלום בנתניה בבניית בית מגורים בשטח של כ- 80 מ"ר ללא היתר. המשיב נצטווה להרוס את המבנה עד ליום 1.11.94. ג. ביום 2.1.96 הורשע המשיב בת.פ. 532/95 בבית משפט השלום בנתניה בעבירת אי קיום צו בית משפט בכל הנוגע לצו נשוא ת.פ. 987/92 וכן בגין שימוש במבנים שהוקמו ללא היתר. המשיב נדון לקנס כספי. ד. ביום 4.1.01 הורשע המשיב בת.פ. 1221/98 בבית משפט השלום בנתניה בעבירת אי קיום צו בית משפט בכל הנוגע לצווים נשוא ת.פ. 987/92 ונשוא ת.פ. 1218/93 וכן בגין שימוש במבנים שהוקמו ללא היתר. כן הורשע המשיב בבניית קומת מגורים מעל המבנים לעיל בשטח של כ- 90 מ"ר ללא היתר. המשיב נדון לקנס כספי ולחתימה על התחייבות. כן הוצא צו התאמה ונרשמה הערת אזהרה. בכתב האישום נשוא הערעור והחמישי במספר, נטען כי ביום 9.7.03 ביקר פקח המערערת בביתו של המשיב ומצא כי צווי ההריסה, כמו גם צווי ההתאמה, לא קויימו כלל וכלל וכי כל הבניה הבלתי חוקית עודנה עומדת על תילה. המשיב הודה בעובדות שפורטו בכתב האישום והורשע על פי הודאתו. בשלב הטיעונים לעונש, עתר נציג התביעה להטלת עונש מאסר בפועל, להטלת מאסר על תנאי וכן לקנס כספי מרתיע. עוד ביקש נציג התביעה מבית המשפט להורות כי באם המשיב לא יהרוס את המבנים ואף לא יוציא בגינם היתר, תוסמך הועדה להרוס את המבנים בעצמה. המשיב טען להגנתו כי אינו יכול לשאת בקנסות נוספים, בהתחשב באלו שכבר הוטלו עליו בעבר. עוד טען כי הגיש בקשה להיתר, אולם מפאת חוסר יכולת כלכלית, אין ביכולתו להשלים את ההליך. המשיב הוסיף וטען כי איננו עובד, כי הינו נכה בשיעור של 35% וכי הוא נתמך על ידי המוסד לביטוח לאומי. בגזר דינו, מציין בית משפט קמא כי העבירות שעבר המשיב הינן חמורות ביותר, תוך שהוא סוקר את ארבעת ההליכים הקודמים שהתנהלו כנגד המשיב והסתיימו בהרשעתו, כאשר שניים מהם עניינם אי קיום צווי בית משפט. אף על פי כן, מצא בית משפט קמא לנכון להתחשב במשיב ולהקל בעונשו, מחמת הגשת בקשה להיתר, ומחמת קשייו הכלכליים להשלים את הליך ההיתר. עוד התחשב בית המשפט בעובדה שלמשיב 4 ילדים, בהיותו נתמך על ידי המוסד לביטוח לאומי ובהצהרתו לפיה איננו עובד. המערערת קובלת על קולת העונש. לטענתה, מדובר בעונש חריג הבולט בקולתו לעומת העבירות החמורות שביצע המשיב ומספרן, מה גם שבשלוש הבניות נשוא כתבי האישום הקודמים, בנה המשיב שטחי בניה ללא היתר המגיעים לכדי 230 מ"ר. עוד טוענת המערערת כי העונש הקל שהוטל על המשיב משדר מסר שלילי לציבור העשוי להבין כי בניה ללא היתר ואי קיום צווי בית משפט הינה התנהגות זניחה שאין עונש בצידה. בא כוחו המלומד של המשיב עשה ככל שביכולתו על מנת ללמד עליו סנגוריה והציג בפני בית המשפט טיעונים לרוב, מן הגורן ומן היקב, אשר תכליתם אחת והיא התחשבות במשיב והימנעות מגזירת עונש מאסר בפועל. בין היתר, טען הפרקליט, כי לא ניתן היה להרשיע את המשיב בעבירת שימוש במבנה שהוקם ללא ו/או בסטיה מהיתר, וכי על זיכוי מעבירות אלו להשתקף בהקלה בעונש. עוד חזר ב"כ המשיב על הטיעונים שהועלו בבית משפט קמא וביניהם, התאונה שארעה לפני שנים, היותו מובטל והיותו נתמך על ידי המוסד לביטוח לאומי. חוששתני כי צודקת המערערת, וכי אין מנוס מהתערבות בגזר הדין על דרך החמרה ממשית בעונש. אינני רואה כל צורך להכריע בטענותיו המלומדות של ב"כ המשיב בכל הנוגע להרשעת המשיב בשימוש במבנה ללא היתר, שכן די בחומרה הנשקפת מן העבירות האחרות, שהינן העיקר במקרה דנן, והמתבטאות בבנייה ללא היתר ובאי קיום צוי בית המשפט. סוגיית השימוש הינה זניחה ממילא וטפלה לעיקר. גזר הדין איננו יכול לעמוד אף אם היה המשיב מזוכה מעבירת שימוש במקרקעין שנבנו ללא היתר. נסיבותיו של תיק זה חמורות ביותר, שכן התיק נשוא הערעור הינו תיקו החמישי של המשיב בעשור שקדם להגשת כתב האישום האחרון, החל משנת 1993 וכלה בשנת 2004, כאשר הרשעתו באי קיום צו בית המשפט הינה השלישית במספר. המשיב עשה לו דרך חיים להתעלם מהוראות החוק ולהרחיב את שטח מחייתו, פעם אחר פעם בבניה ללא היתר, תוך שהוא מתעלם מצווי ההריסה ומהרשעותיו החוזרות בגין אי קיום צווי הריסה אלו. גזר הדין של בית משפט קמא, המתבטא בחודש אחד של מאסר על תנאי שייכנס לתוקפו רק עם תום שנתיים ממועד גזר הדין, ובקנס בסך 2,500 ₪ בלבד, חורג בצורה ממשית מרמת הענישה ונוגד את המסר שיצא מפתחו של בית משפט העליון, ולפיו דינו של עבריין שכזה הוא מאסר בפועל. ברע"פ 11097/04, סעדאללאב טחאן נ' מדינת ישראל, קובעת כב' השופטת נאור: "בית המשפט רואה בחומרה תופעה של הפרת צווים שיפוטיים ומינהליים בדיני התכנון והבניה וישנה חשיבות להבעת מסר עונשין מרתיע בעבירות של צווים שיפוטיים כדי להילחם בזלזול בצווי בית המשפט בכלל, ובתחום התכנון והבניה בפרט". ברע"פ 2809/05, טסה נ' מדינת ישראל, בו נדון המערער לקנס של 89,000 ₪ ולשישה חודשי מאסר בפועל בגין עבירת בנייה ללא היתר ואי קיום צו בית משפט, קובע כב' השופט רובינשטיין, בדחותו את הערעור, כי ניתן לגזור מאסר בפועל בגין עבירת אי קיום גם כאשר עסיקנן בעבירת אי קיום ראשונה, וכדבריו: "לדידי, וכמובן על כל מקרה להידון לגופו, אי קיום צו שיפוטי, גם אם לעבירה זו נקבע עונש מאסר של שנה, ולא מעבר לכך, יורד לשורשו של שלטון החוק ושל תורה מתוקנת, ואין כל דופי בהטלת מאסר גם בעבירה ראשונה, מה גם כשמדובר בהפרה שנמשכה שנים רבות מאז 1977". לא כל שכן כאשר עסקינן בעבירת אי קיום שלישית במספר. כב' השופט רובינשטיין קורא למלחמה בנגע הבנייה ללא היתר ובנגע קיום צווי הריסה, ומציין: "אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעיתים עד כדי כלימה, אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך". בית משפט קמא לא ברר באם יש ממש בטיעונו של המשיב לפיו אינו עובד וכי נתמך הוא על ידי המוסד לביטוח לאומי, טיעון שאיננו עולה בקנה אחד עם בניה בהיקף של מאות מטרים מרובעים. בית המשפט קמא יצא מתוך הנחה כי די בהצהרת המשיב, כפי שצויין בגזר הדין: "ואף שלא הוצגו מסמכים על כך, אני מאמינה שכך המצב". הוא הדין בהתחשבותו של בית המשפט "במצבו הרפואי הקשה" אף שלא הובאה לכך כל אסמכתא, זולת תעודת נכה שהוצאה על ידי המשיב ביום 9.8.95 והודעת המוסד לביטוח לאומי מיום 20.10.94 לפיה נקבעה למשיב נכות זמנית בשיעור 80% עד ליום 31.12.94. כל "הראיות" לעיל ערכן כקליפת השום והן מלמדות רק על מצב זמני בו היה נתון המשיב לפני 10 שנים. העונש המקל שהוטל על ידי בית משפט קמא עלול לשדר מסר מוטעה לפיו בית המשפט איננו מייחס חשיבות לקבלת היתר בניה קודם לבניה, וכי די לו לנאשם כי יבכה על מר גורלו ועל מצבו הכלכלי הירוד, על מנת שבית המשפט יחוס עליו ויפטור אותו בעונש שאין בו הלימה, אף לא הרתעה. אי לכך, אני מבטלת את גזר הדין שניתן ביום 23.11.04 ותחתיו מטילה על המשיב את העונשים הבאים: א. חודשיים מאסר לריצוי בפועל החל מיום 1.7.06. ב. שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, החל מיום 1.1.07, ובתנאי שלא יעבור עבירה שעניינה בניה ללא היתר ו/או אי קיום צווי בית משפט. ג. קנס בסך 10,000 ₪ או 100 ימי מאסר תמורתו, ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 1,000 ₪ כל אחד, החל מיום 1.8.06. מקנס זה יש לנכות תשלומים ששילם המשיב, אם אכן שילם, על חשבון הקנס המקורי. ד. על מנת שלא להנציח את הבניה הבלתי חוקית, אני מאפשרת לועדה לבצע בעצמה את צווי ההריסה, באם לא יושג היתר בנייה, וזאת החל מיום 01.01.07. מבנה