ערעור על דחיית בקשה לביטול פסק דין

להלן פסק דין בנושא ערעור על דחיית בקשה לביטול פסק דין: פסק דין בפני ערעור על החלטת כבוד הרשמת ורדה שוורץ מיום 13.4.08, אשר בה נדחתה בקשת המערערים לביטול פסק דין, אשר ניתן נגדם בהעדר הגנה. רקע ביום 14.8.07 הגישה המשיבה תביעה כנגד המערערים, בגין אי תשלום דמי שכירות בסך של 143,038 ₪. המשיבה היתה זכאית להרשם כבעלים, של הנכס ברח' וייסבורג 17 צהלה תל-אביב, הידוע כחלק מחלקות : 367,368, בגוש: 6624. ( להלן : " הנכס"). המערערים 1 ו - 2 שכרו את הנכס מהמשיבה, עלפי חוזה מיום 13/12/2001. בסמוך לכך, ביצעו המערערים 1 ו - 2 המחאת זכויות השכירות למערערת 3 - חברה בבעלותם. עקב אי תשלום דמי שכירות, הוגשה התביעה שבנדון. חרף הארכות מועד אשר ניתנו למערערים, הם לא הגישו כתב הגנה במועד, ועל כן , ביום 15.11.07 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגדם. המערערים הגישו בקשה לביטול פסק הדין, וביום 13.4.08 ניתנה החלטת כבוד הרשמת שוורץ אשר דוחה את הבקשה, ומכאן הערעור. נימוקי המערערים המערערים טוענים, כי ביום 8.10.07 הגישו בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה, ובית המשפט האריך המועד עד ליום 1.11.07. לטענתם, החלטה זו מעולם לא הגיעה לידם, ועל כן לא היו מודעים לקציבת המועד להגשת כתב ההגנה. נוסף לעובדה כי לא היו מודעים להחלטת בית המשפט הנ"ל, המערערים טוענים כי בא כוחם נעדר ממשרדו, עקב פטירת אביו, החל מיום 29.10.07 ועד ליום 26.11.07, ורק עם שובו למשרד, נודע לב"כ המערערים על מתן פסק הדין בהעדר הגנה ביום 15.11.07. המערערים טוענים, כי בא כוחם פנה מיידית אל ב"כ המשיבה בבקשה כי יעתרו בהסכמה לבית המשפט לביטול פסק הדין, אולם הוא סירב, ועל כן הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין. לטענת המערערים, מדובר בטעות פרוצדוראלית שניתן היה לתקנה בנקל, ולכל היותר לחייבם בהוצאות בגינה. לדידם, היה על כבוד הרשמת ליתן להם יומם בבית המשפט ולאפשר להם להציג הגנתם לתביעה, אשר הוגשה כחמש שנים לאחר קרות האירועים העומדים בבסיסה, דבר המלמד לטענתם על כך אין כל דחיפות לדון בתביעה, אף לדידה של התובעת. המערערים מוסיפים, כי במקרה דנן מתבקש ביטול פסק הדין מחמת שיקול דעת בית המשפט. משכך, על מנת שיבוטל פסק הדין, עליהם להראות מהי הסיבה אשר גרמה למחדל שבעטיו ניתן פסק הדין, ומה הם סיכויי הצלחת המערערים העולים מהגנתם. המערערים טוענים כי על פי ההלכה הפסוקה, יש ליתן משקל רב יותר לסכויי ההגנה, מאשר לסיבת המחדל. לעניין סיכויי ההצלחה, המערערים טוענים כי די בראיה לכאורה, ואין עליהם להראות הגנה "איתנה ובטוחה". די בכך כי מדובר בהגנה אפשרית. המערערים סבורים, כי הראו, בתצהירים אשר צורפו לבקשת הביטול, יותר מאשר "הגנה אפשרית", וכי כבוד הרשמת טעתה, כאשר ייחסה למערערים חובה להביא ראיות מכריעות, באופן אשר יוכיח את הגנתם למעלה מכל ספק. המערערים טוענים עוד, כי כבוד הרשמת שגתה בפירוש המצב המשפטי אשר היה קיים בין הצדדים לאחר סיום הסכם השכירות. לטענתם, סיום הסכם השכירות ועזיבת הנכס נעשו בתיאום מלא ובהסכמתה של המשיבה. עוד טוענים המערערים, כי כחודש לאחר עזיבתם המתואמת את הנכס, שכר את הנכס דייר חלופי, ולא דייר משנה, כטענת המשיבה. אליבא דהמערערים, כי אם קיימת כלל עילת תביעה, הרי שהיא כנגד עו"ד מטלון, אשר טיפל מטעמם בסיום השכירות, אל מול ב"כ המשיבה, וכי במידה ויבוטל פסק הדין, יש לאפשר להם להגיש הודעת צד ג' כנגדו. לשיטתם, הם נתבעו בתור שוכרי הנכס, ולא בתור ערבים לחובות הנתבעת 3, ומשזכויות השכירות הומחו לנתבעת 3, הרי שלא קיימת כל עילת תביעה כנגדם. עוד בהקשר זה טוענים המערערים, כי כתב הערבות נחתם אך ורק ביחס לחובותיהם שלהם, ולא של הנתבעת 3, אשר כלל לא הייתה קיימת במועד החתימה על כתב הערבות. עוד טוענים המערערים כי טענתה כבוד הרשמת שוורץ כאשר התעלמה מהעובדה כי המשיבה אינה כשירה להגיש את כתב התביעה ו/או כי כתב התביעה הוגש בחוסר סמכות. לטענתם, קיים ספק רק באשר לקיומה של המשיבה כיישות משפטית עצמאית. לחילופין הם טוענים כי קיים חשש כי המשיבה משמשת לצורכי מרמה ופעולות לא מורשות בשמה, לרבות הגשת כתב התביעה. המערערים אף יוצאים כנגד הסכום הכספי הנתבע, אשר לטענתם רובו ככולו הינו בגין הפרשי ריבית בנקאית והגיע לכדי סכום כה גבוה מכיוון והמשיבה המתינה חמש שנים בטרם הגישה תביעתה. נימוקי המשיבה לטענת המשיבה, דין הערעור להדחות מכל וכל, בשל כך שהוא אינו מצביע על כל פגם שנפל בפסק הדין, ומכיוון שהוא מושתת על תקיפת ממצאים עובדתיים והתרשמות בית המשפט מאמינותם ומהימנותם של הצדדים, וזאת בניגוד להלכות. המשיבה טוענת, כי כבוד הרשמת שוורץ בחנה לעומק את סיכויי ההגנה של המערערים, על בסיס תצהירים שצורפו לבקשה והחקירות הנגדיות, ולבסוף סברה כי טענות המערערים הינם בבחינת "הגנת בדים". לטענת המשיבה, מבירור שנערך ברישומי בית המשפט, ההחלטה על הארכת המועד להגשת כתב ההגנה נשלחה לב"כ המערערים, וזאת בניגוד לנטען בערעור. המשיבה מוסיפה, כי הבקשה לביטול פסק דין נסמכה אך ורק על טיעונים המצדיקים אי הגשת כתב ההגנה, ולא נטען בה מאומה באשר להגנת המערערים וסיכוייה. בדיון שנערך ביום 20.1.08 בבקשת המערערים לביטול פסק הדין, ניתנה החלטת כבוד הרשמת כי "דין בקשת המבקשים כפי שהיא ערוכה היום להדחות מאחר והבקשה עצמה אינה מגלה כל עילת הגנה", אולם בית המשפט איפשר למערערים לתקן את הבקשה, תוך חיובו בהוצאות. המשיבה גורסת, כי התצהירים אשר הוגשו על ידי המערערים הינם סתמיים, מסלפים את העובדות כהווייתן, ולא גובו בראיות. לטענת המשיבה, במהלך חקירתם הנגדית של המערערים, צצו סתירות בין עדותם לבין תצהירים אלו. אמנם, בית המשפט מחל למערערים על מחדלם הפרוצדוראלי באי הגשת כתב ההגנה, ובחן לעומק וביסודיות את טענות ההגנה שלהם. לאחר בחינה מדוקדקת זו, הגיע בית המשפט למסקנה כי למערערים לא עומדת כל הגנה כנגד התביעה. המשיבה טוענת, כי אין ממש בטענות באשר להתמהמהותה בהגשת התביעה, שכן חוקי ההתיישנות והפרוצדורה האזרחית מאפשרים הגשת התביעה, גם בחלוף חמש שנים. גם הטענה כי המערערים עזבו את הנכס בהסכמתה של המשיבה הינה מופרכת לדבריה. אף אילו הייתה נכונה, הרי שלא היה בה כדי ללמד, על ויתור כל שהוא של המשיבה על זכות מזכויותיה. המשיבה תומכת את יתדותיה כי המערערים עזבו את הנכס שלא בהסכמה, בעובדה כי מימשה את כתב הערבות. דבר המלמד, לטענתה, על הפרת החוזה מצד המערערים. המשיבה מאשרת כי אכן מצאה דייר חלופי לנכס, וטוענת כי הפחיתה הסכומים ששילם, מסכום התביעה. המשיבה סוברת, כי המערערים לא ביססו כדבעי את טענותיהם בנוגע לחבותו של עו"ד מטלון כלפיהם, ובכל מקרה, הרי שפתוחה הדרך בפניהם להגיש כנגדו תביעה אישית. זאת ועוד: כשרותו של כתב הערבות לא הוכחשה במהלך הדיון בבקשה לביטול פסק דין, וטענות אלו הינן חדשות ומועלות רק כעת, משנדחו טענותיהם הראשונות של המערערים בנוגע לכתב הערבות. המשיבה טוענת, כי הינה חברת חוץ אשר נרשמה כדין בישראל , כפי שמעיד העתק תעודת הרישום של חברת חוץ אשר צורף כנספח א' לסיכומיה בבקשה לביטול פסק דין. לדידה של המשיבה, כבוד הרשמת אשר בחנה את גרסאות הצדדים, התרשמה באופן בלתי אמצעי מחוסר מהימנותם, ביססה במידה רבה את קביעותיה שבפסק הדין על הרושם שנוצר בפניה במסגרת הדיונים, והעדיפה בבירור וכמעט בלא כל סייג את גרסתה העובדתית והמשפטית של המשיבה על פני זו שהעלו המערערים. דיון והכרעה בהחלטתה המנומקת של כבוד הרשמת שוורץ, היא קבעה כי אף אם תקבל את הסברי המערערת למחדלה להגיש את כתב ההגנה במועד, הרי שבכל מקרה, מבדיקת העדויות והטענות עולה כי למערערת לא קיימת כל הגנה כנגד התביעה. מסקירת החומר המונח לפני, מגיעה אף אני לאותה המסקנה ומאמצת את הניתוח ומסקנותיו, המובאות בהחלטת כבוד הרשמת שוורץ. למעלה מן הצורך, שכן החלטת כבוד הרשמת שוורץ הינה מפורטת ומנומקת, אתייחס לטענותיהם העיקריות של המערערים. טענתם המרכזית של המערערים, אשר ממנה מסתעפים יתר טענותיהם, הינה כי המחו את חובותיהם לחברה אשר הקימו, היא הנתבעת 3. אולם, סקירת סעיפי חוזה השכירות אשר נחתם בין הצדדים, מובילה למסקנה כי המחאה זו הינה מנוגדת לחלוטין לתנאי החוזה. כך, בסעיף 16 לחוזה נקבע: "16.2 השוכר מתחייב לא להעביר ו/או להמחות ו/או להסב ו/או למשכן ו/או לשעבד במישרין או בעקיפין את זכויותיו על פי הסכם זה או כל חלק מהם בכל צורה ודרך שהיא לכל גורם שהוא... 16.4 למרות האמור לעיל בכפוף לקבלת אשור מראש ובכתב של המשכיר יהיה רשאי השוכר להעביר חלק מזכויותיו במושכר לצד ג' ובלבד שצד ג' יתחייב למלא אחר כל הוראות הסכם זה ובתנאי נוסף שהשוכר ימשיך להיות חייב כלפי המשכיר בכל התחייבויותיו עפ"י הסכם זה...". (הדגשות שלי - נ.ג.). לאור האמור בסעיפים אלו, הרי שיש לדחות את טענת המערערים כי משזכויות השכירות הומחו לנתבעת 3, הרי שלא קיימת כל עילת תביעה כנגדם. מסקנה זו מתחדדת לאור הוראות סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969: "חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין". (הדגשה שלי - נ.ג.) באשר לטענת המערערים, כי סיום הסכם השכירות ועזיבת הנכס נעשו בתיאום מלא ובהסכמתה של המשיבה, הרי שטענה זו נדונה בהרחבה בהחלטת כבוד הרשמת שוורץ, ואני מאמצת את קביעותיה בנדון. באשר לטענות המערערים, כנגד עו"ד מטלון, אשר טיפל, לטענתם, בסיום השכירות הרי שתביעה זו אינה המקום לכך. באשר לכתב הערבות אשר נחתם על ידי המערערים, וטענת המערערים כי הוא אינו תקף משהומחו הזכויות לנתבעת 3, הרי משמצינו כי המחאת הזכויות נעשתה בניגוד להוראות החוזה, הרי שהיא אינה תקפה, ובודאי שאינה מבטלת את חבות המערערים מכוח כתב הערבות, מה עוד שמקובלת עלי מסקנת כבוד הרשמת שוורץ כי מדובר בערבות אוטונומית אשר לה קיום נפרד מהסכם השכירות ועל כן אף אילו הייתה קיימת המחאת זכויות, הרי שהערבות לא הייתה בטלה. לא מצאתי כי יש ממש בטענות המערערים בנוגע לכשרות המשיבה. המשיבה צרפה לעיקרי הטיעון מטעמה את תעודת רישומה כחברת חוץ. מכאן, שמדובר בחברה הרשומה כדין, ומשלא בססו המערערים בכל ראיה שהיא את טענותיהם באשר לכשרותה של המשיבה, או את טענותיהם באשר לפעילות בדרכי מרמה מטעמה, הרי שדין טענות אלה להדחות. אף בטענות המערערים, בנוגע להתמהמהות כביכול של המשיבה בהגשת תביעתה אין ממש. התביעה הוגשה בתוך שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה, וכיון שכך, לא ניתן לטעון בעניין זה כנגד המשיבה. סוף דבר מהמקובץ לעיל עולה כי דין הערעור להדחות. פסק הדין אשר ניתן כנגד המערערים יוותר על כנו. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בגין ערעור זה בסך של 1,500 ₪, בצרוף ריבית והצמדה מיום מתן החלטה זו.ערעורביטול פסק דין