עיכוב הריסת מבנים בלתי חוקיים

להלן החלטה בנושא עיכוב הריסת מבנים בלתי חוקיים: החלטה הבקשה שבפניי היא ניסיון נוסף של המבקשים לדחות את רוע הגזרה המחייבת אותם להרוס מבנים בלתי חוקיים שנבנו על ידם. אומר כבר בפתח הדברים כי ניסיון נוסף זה לא יצלח בידם והחלטתי היא לדחות את הבקשה. תחילת הדברים במספר הליכים פליליים שננקטו כנגד המבקשים בשל בנייה בלתי חוקית שנבנתה על ידם. בתיק עמ"ק 108/00 הורשעה המבקשת בבניית מבנה בגודל של כ-1,000 מ"ר, מבלי שהיה בידה היתר בניה לכך. משלא נהרס המבנה במועד שנקבע בגזר הדין, הוגש כנגד המבקשת כתב אישום בת.פ 5383/03 והמבקשת הורשע בעבירה של אי קיום צו בית משפט. המבקשת בנתה מבנה בלתי חוקי נוסף בשטח של כ-1,440 מ"ר וגם בגין בניה זו הוגש נגדה כתב אישום, זאת במסגרת ת.פ 5029/01. המבקשת הורשע ונצטוותה להרוס גם מבנה זה. ההרשעות האמורות לא הרתיעו את המבקשת והיא הוסיפה ובנתה מבנה נוסף בשטח של כ-1,000 מ"ר. בגין בניה זו הורשע המבקשת בת.פ 2617/04. במסגרת הסדר טיעון בין הצדדים נצטוותה המבקשת להרוס את המבנים עד ליום 1.1.06. על פי החלטה מיום 14.9.05 ובהסכמת הצדדים, ציוה בית המשפט גם על המבקש להרוס את המבנים וזאת מכוח סמכותו שבסעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. גם מועד כניסתו לתוקף של הצו כנגד המבקש נדחה ליום 1.1.06. ערעורה של המבקשת על גזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 1.3.06. לאחר שביצוע גזר הדין עוכב במסגרת הליכי הערעור, היה על המבקשים להרוס את המבנים מיד משניתנה החלטה על דחיית הערעור, דהיינו ביום 2.3.06. אין מחלוקת כי המבקשים לא הרסו את המבנים בהתאם להחלטות בית המשפט. ביום 9.11.06 הגישו המבקשים את הבקשות להארכת מועד לביצוע צו ההריסה ולעיכוב ביצוע. להלן טענות המבקשים, בתמצית: 1. במושב שדה עוזיה קיימת התקדמות נכרת של הליכי התכנון והקמת מבנים כדוגמת המבנים נשוא הבקשה עולה בקנה אחד עם מגמות התכנון במקום. 2. לאחר מתן גזר הדין, הגבירו גורמי התכנון את הפעילות על מנת להביא להשלמתה של תוכנית מפורטת שתאפשר הסדרת הבניה והכשרתה. 3. המבנים, נשוא הבקשה, משמשים לשימושים חקלאים: איחסון תבן וגידול כבשים. 4. לאחרונה התעוררו רשויות התכנון והחלו פועלות לקבלתה של תוכנית מפורטת ומסודרת למושב שדה עוזיה. קיימת התקדמות של ממש בעניין זה. 5. במסגרת בקשה לדחיית מועד ביצוע צו הריסה, על בית המשפט להתחשב בשיקולי התכנון. 6. על בית המשפט להמנע מלהורות על הריסת המבנים לאור התוצאה הקשה שבדבר, שהוא פגיעה במקום פרנסתם של המבקשים. בתגובתה התנגדה המשיבה לדחיית המועד לביצוע צו ההריסה וטענותיה הן, בתמצית, כדלקמן: 1. המדובר הוא במבקשים העושים שימוש לרעה בהליכי בית משפט, מזלזלים בחוק, ובגזרי הדין שניתנו כנגדם. 2. אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטותיו הוא לפיהם על המבקשים להרוס את הבניה הבלתי חוקית שבנו, וגם לא על פסק הדין של בית משפט המחוזי, אשר אישר את גזר הדין וצוי ההריסה. 3. המבקשים לא עשו דבר להכשרת הבניה ומימלא לא פירטו בבקשתם מה הפעולות שביצעו לצורך כך. 4. עוד רחוק היום שבו ניתן יהיה, אם בכלל, להכשיר את הבניה הבלתי חוקית נשוא הבקשה. 5. המבקשים עושים במבנים שימוש שאינו חקלאי אלא מסחרי. הם משמשים למחסני צמיגים. 6. המבקשים מנעו ממפקח היחידה הארצית לפיקוח על הבניה מלהכנס למבנים ובכך ביצעו עבירה לפי סעיף 217 לחוק התכנון והבניה. אין מחלוקת כי על פי המצב התכנוני היום אסור לבנות במושב שדה עוזיה מבנים בשטח כדוגמת שיטחם של המבנים נשוא הבקשות שבפניי. גם אם קיימות החלטות וסיכומי ישיבה של הגופים השונים כגון: לשכת התכנון המחוזית של משרד הפנים - מחוז דרום, הועדה המקומית לתכנון ובניה באר טוביה, ועד מושב שדה עוזיה וכדומה, הרי המדובר הוא בהחלטות על הפן העקרוני ולא החלטות אופרטיביות שיש בהם לקדם באופן מעשי וענייני את הליכי התכנון. דווקא המסמכים אשר צירף ב"כ המבקשים לבקשתו מצביעים על כך שהדרך לאישורה של תוכנית מפורטת אשר יתכן ובסופו של דבר ניתן יהיה במסגרתה לאשר הבניה הבלתי חוקית, עדיין ארוכה ביותר. אפנה לעדותו בפניי של מר דרור שור, ראש המועצה האזורית באר טוביה, מיום 17.5.07. על פי עדות זו אין כיום תוכנית שמאפשרת בניה בהיקף של אלפי מ"ר כפי שבנו המבקשים. מר דרור אישר כי מש/2 הוא התוכנית המפורטת שחלה על מושב שדה עוזיה. על פי עדותו הוא אינו רואה סיכוי שהמבנים נשוא הבקשה יוכשרו ב-5 שנים הקרובות וכי ניתן בתוך תקופה כזו להוציא בגינם היתר בניה. על פי עדותו נעשו ניסיונות לעשות כן עוד משנת 2000. הוא אישר כי התקיימה ישיבה באוגוסט 2006 אשר נועדה לבדוק האפשרות לקדם תוכנית שתכשיר בניה בלתי חוקית ולא חקלאית, אך מסר שבאותה הישיבה דובר על תקרה של עד 1,000 מ"ר. אין זו הפעם הראשונה שבית משפט זה, במותבים שונים, דן בענין בניה בלתי חוקית במושב שדה עוזיה. כך בהחלטתו בבש 10611/06 מיום 18.1.07 קבע חברי, כב' השופט גד גדעון כי: "כפי שהוכח, בשלב זה לא הושגה הסכמה כלשהי, באשר למתווה אפשרי לתוכנית, אשר תאפשר בניה למטרות מסחר בשטחים החקלאיים במושב, ונראה כי תחלופנה עוד שנים עד שתוכן תוכנית כזו. הוכח כי אין בשלב זה כוונה להכשיר במועד כלשהו, מבנים בשטח הדומה לשטח המבנה בו מדובר." בבש 1406/06 הוצגו בפניי מסמכים דומים לאלה שהוצגו בתיק דנן וקבעתי כי: "לא אוכל לקבל את טענת המבקש לפיה יש במסמכים כדי להצביע על התקדמות של ממש לשינוי תיכנוני במושב. בוודאי אין במסמכים אלה כדי להצביע על התקדמות אשר את מועד תוצאותיה ניתן להעריך, פחות או יותר, בשלב הזה, שהרי אין מחלוקת כי טרם הוגשה לאישור תוכנית מפורטת למושב". גם שינוי מספר 20 לתוכנית מתאר מחוזית תמ"מ 14/4 אשר הוסבה למסמך מדיניות בדבר חיוב המועצות האזוריות, ובכללם באר טוביה, להגיש תוכניות מתאר מקומיות, אין בו כדי לסייע בידי המבקשים. עצם העובדה שמדובר הוא במסמך מדיניות מצביע בעליל על כך כי זהו שלב טרום התחלתי ותו לא. התוצאה היא כי לא עלה בידי המבקשים לשכנע, אפילו לא במעט, כי ניתן יהיה להכשיר את הבניה הבלתי חוקית בהקף הרחב שבו בנו בטווח הנראה לעין וסביר להניח שלא בשנים הקרובות. במקרים כאלה שבהם אין קבלת היתר הבניה בהישג יד ועדיין לצורך קבלתו יש לאשר תוכניות מתאר, כאלה או אחרות, לא יעתר בית המשפט לבקשה לדחיית מועד לביצוע צו הריסה. ראה למשל רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נח 4, 385 וכן רע"פ 5986/06 אהרון מלכיאל נ' מ"י (פורסם באתר נבו). הגם שיתכן שהדברים הם מעבר לצורך לעניין ההחלטה בבקשה שבפניי, אתייחס למחלוקת שבין הצדדים באשר לשימושים הנעשים במבנים נשוא הבקשה שבפניי, כאשר בבקשתם טענו המבקשים כי השימוש הוא חקלאי ואילו המשיבה מחזיקה בדעה כי נעשה במקום שימוש מסחרי. אין ספק כי טענת המבקשים כי השימוש במקום הוא לצורך חקלאי ולא מסחרי אינה טענת אמת. ממש/4 ו-ממש/5 ברור מעבר לכל ספק כי לפחות בחלק מן המבנים נעשה שימוש לצורך איחסון צמיגים לכלי רכב. גם אם קיימים מתקנים אשר לא הועמסו עליהם צמיגים הרי אין ספק כי במתקנים האחרים קיימים צמיגים, במספר לא מבוטל. המבקש למעשה הודה כי במקום מתקיימת פעילות של עסק הקשור בצמיגים בחקירתו הנגדית מיום 12.4.07 אמר המבקש (עמוד 5 שורה 4 ואילך בפרוטוקול): "יש לי שטח בשכירות שלא שייך לי, של 400 מטר של חברה שאני ואחי שותפים בה, עובדים בה. יש שם צמיגים. זה נכון שהחברה היא 'אחים ברנס בס"ד צמיגים בע"מ' ואנו משלמים שכירות לאמי. זה נכון שאני מנהל ובעל מניות בחברה". בהמשך חקירתו הנגדית הודה המבקש (עמוד 5 שורה 27 בפרוטוקול) כי: "בשאר השטח מלבד השטח שבשימוש השטח של החברה משתמשים למתבן..." מכאן, המסקנה הברורה היא כי בחלק מן המבנים, נשוא הבקשה שבפניי, נעשה שימוש מסחרי ולא חקלאי. אציין כי העד אבי לוי אישר בחקירה נגדית את קיומם של הצמיגים בכמות מסחרית, למרות ניסיונו של ב"כ המבקשים להראות בחקירה הנגדית כי יתכן והמדובר הוא בצמיגים לשימוש עצמי. התוצאה היא כי יש לדחות ניסיונם זה של המבקשים להמנע מלהרוס את הבניה הבלתי חוקית שנבנתה לפני שנים והבקשה נדחית. הגם שהמדובר הוא בהליך המשך להליך פלילי שננקט נגד המבקשים, אני סבור שיש להעתר לבקשת המשיבה ומן הראוי לחייב את המבקשים בהוצאות משפט. המדובר הוא בנאשמים אשר הוסיפו ובנו מבנים באופן בלתי חוקי למרות כתבי אישום שהוגשו כנגד המבקשת, המשיכו להשתמש במבנים למרות צוי בית משפט, הפרו צוי בית משפט והמבקשת אף הורשעה בשל כך. תחת כיבוד החוק וגזרי דין בחרו המבקשים להגיש בקשה נוספת, חסרת בסיס במהותה. לאור הדברים האלה, אני מחייב את המבקשים לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪. הריסת מבנהמבנה