סעיף 238 א (ז) (1) לחוק התכנון והבניה קובע כי הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי רשאי לבקש את ביטול הצו. הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי חייב להוכיח כי קיימת לו זכות כלשהי בקרקע עליה נבנה המבנה וזכותו של פולש אינה זכות היא. להלן פסק דין בנושא "הרואה עצמו נפגע" על ידי צו הריסה מינהלי: פסק דין 1. זהו ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע ( כב' השופט ישראל אקסלרד) מיום 24.10.07, בב"ש 3280/07 וב"ש 3286/07 אשר דחה את בקשת המערערים להורות על ביטול צו ההריסה המנהלי אשר הוצא כנגדם, על ידי יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום. 2. כבר בתחילת הדיון הפנה ב"כ המשיבה את תשומת ליבו של ב"כ המערערים כי הערעור ביחס לצווי ההריסה של המבנים של המערערים הינם נשוא החלטות בית משפט קמא בב"ש 3287/07 וב"ש 3282/07 ולא כפי שנטען. (והכול בהתאם לאמור בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 14.6.07). ב"כ המערערים ביקש לתקן את האמור וטען כי הטעות נפלה מאחר והחלטת בית המשפט ניתנה במאוחד ב- 6 בקשות. התיקון אושר. ערעור המערער מס' 1 3. כאמור, החלטת בית משפט קמא בעינינו של המערער 1 - הינה נשוא ב"ש 3287/06. אלא, שבקשתו נדחתה על הסף על ידי בית משפט קמא מקום שנדונה כבר על ידי כב' השופט שפסר במסגרת בש" 9820/06 ונדחתה והמערער לא הגיש על כך ערעור. המערער בהודאת הערעור בפני לא טען כל טענה בעניין זה וגם לאחר שנטענו הדברים בישיבה אשר נקבעה לשמיעת הערעור שתק ב"כ המערער ולא הוסיף. לפיכך, יש לדחות את ערעורו של המערער 1 על הסף בשל עקרון סופיות הדיון בעינינו, וכך הנני עושה. ערעורו של המערער 2 - 4. טען ב"כ המערער כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי המערער אינו נכנס לגדר "הרואה עצמו נפגע", כפי הוראת סעיף 238 א (ז)(1) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1995 וכן שגה כאשר קבע כי התקיימה חזקת התקינות בהוצאת צו ההריסה המנהלי. 5. ביתר פירוט הוסיף וטען ב"כ המערער כי חזקת התקינות לא התקיימה מאחר ובית משפט לא אפשר לו לחקור את יו"ר הוועדה המחוזית באמצעותו ביקשו להוכיח את דבר אי תקינות הוצאת הצווים. כך טען כי לא הוכח כי המבנה לא היה גמור או לא מאוכלס יותר מ 60 יום, כי לא היה זיהוי מדויק של המקרקעין, כי אם רק ציון הנ.צ, כמופיע בתיקי מינהל מקרקעי ישראל, כי לא הוכח שנמסרה הודעה לשר הפנים לפיה בכוונת יו"ר הועדה להוציא את צווי ההריסה המנהליים, כמתחייב בהוראת סעיף 238 (ב) (3) לחוק התכנון והבניה וכן כי לא התקיים שימוע למערערים. 6. זכותו של המערער 2 לעתור לביטול הצווים סעיף 238 א (ז) (1) לחוק התכנון והבניה קובע כי הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי רשאי לבקש את ביטול הצו. למעמדו של "הרואה עצמו נפגע" נתן את הדעת בית המשפט העליון, מפי כב' השופט א. רובינשטיין בע"פ 3249/05, בר יוסף נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה, (ניתן ביום 17.4.05), אשר קבע בזו הלשון: "קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו. אכן, לכאורה נראית שובת לב הטענה, כי אם באורח זה או אחר יכול המערער לבוא בגדרי מי שניתן להאשימו בעבירות בניה ללא היתר וכיוצא בזה לפי החוק, הריהו בגדר מי שרואה עצמו נפגע. יש לפרש הוראות חוק אלה לפי תכליתן הפשוטה והברורה. ההוראות העונשיות שבסעיף 208 וכן 204 באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים, כדי שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא משתמשים בפועל, מבצעי עבודות, אחראים להן וכיוצא בזה צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה; הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א'(ז)? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע - וזכויות כאלה יכול שיהיו - למשל - של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה. נזכור גם, כי המחוקק ציין מפורשות בסעיף 238א(ז) כי הגשת בקשה לביטול אינה מתלה את תוקפו של הצו, שכן הדעת נותנת כי ידע המחוקק, שהתליה כשיגרה תעשה פלסתר את הרעיון של צוי ההריסה המינהליים. איני סבור כי ההיקש בין המואשמים האפשריים לפי סעיף 208, למשל, לבין "הרואה עצמו נפגע" לפי סעיף 238 א(ז) הוא תקף, בודאי לא משל היו תאומים זהים." רוצה לומר כי הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי חייב להוכיח כי קיימת לו זכות כלשהי בקרקע עליה נבנה המבנה וזכותו של פולש אינה זכות היא. במקרה דנן, לא הוכיחו המערערים זכות זו ולא הצביעו על כל טעות בקביעה זו אשר נפלה לפתחו של בית משפט קמא. טענתם של המערערים כי לפני 56 שנה הועברו לאזור זה בהוראת הממשל הצבאי איננה יכולה להקים להם כל זכות בקרקע. בנסיבות אלו, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי המערערים לא הוכיחו זכות ולו גם לכאורית, לפנות בבקשה לביטול הצו המנהלי. היה זה אך נכון לסיים את הדיון כאן שכן בהעדר זכות לכאורית אין למערערים כל זכות עמידה בפני בית משפט בבקשה מעין זו. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להוסיף ולהתייחס גם לטענות המערערים הנוגעות לדבר אי תקינות ההליך בבית משפט קמא. 9. תקינות הליך הוצאת הצווים טען ב"כ המערער כי צווי ההריסה הוצאו בהליך בלתי תקין של הרשות וכי שגה בית משפט קמא כאשר מנע ממנו את האפשרות לזמן את יו"ר הועדה המחוזית ולהוכיח באמצעותו כי לא התקיימו התנאים להוצאת הצו. טענה זו דינה להידחות, מאחר ואין בה כל ממש. אין לשכוח כי הוצאת צו הריסה מינהלי הינה פעולת הרשות המנהלית ולפיכך פועלת חזקת התקינות. כמובן, שחזקה זו ניתנת לסתירה, אך על מי שמבקש לסתור, מוטל הנטל לטעון ולהוכיח כי במקרה הנדון נסתרת חזקת התקינות על ידי העובדות. אלא, שבמקרה דנן, לא השכילו המערערים לעשות כן ולא הוכיחו כי נפל, על פניו, פגם כלשהו בהוצאת הצווים המנהליים. לפיכך, אך צדק בית משפט קמא על שורת קביעותיו בדבר תקינות הוצאת צו ההריסה וצדק עת מנע מהם להטריח ולזמן את יו"ר הועדה לחקירה. (לעניין זה ראה רע"פ 1088/86 סברי חסן ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד מד(2) 417) אשר לפן העובדתי לעניין עצם הוצאת הצו- בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדים באופן בלתי אמצעי, והתרשם ישירות מדבריהם, קבע מפורשות כי הוכח בפניו כדבריו "אפילו מעבר לספק סביר", כי בטרם הוצאו צווי ההריסה, המבנים לא היו גמורים ולא מאוכלסים. בקביעה לא ראיתי לנכון להתערב. המדובר בקביעה המושתת על עדויות הצדדים וכן מוצגים אשר באו בפני בית משפט קמא, קביעה המבוססת איתן. אשר לדבר זיהוי השטח בו נבנו המבנים, על דרך של סימון נ.צ כמופיע במפות מינהל מקרקעי ישראל, היה זה אך נכון בנסיבות העניין ולא מצאתי כל עילה להתערב בכך. מקום שמדובר בשטח פתוח הניתן לאיתור מדויק גם על דרך סימון זה. אשר לחובת ההיוועצות - טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי ולו גם ראשיתי ובדין נדחתה טענה זו. חזקת תקינות מעשה המנהל לא נסתרה ודבר תקינותה נותר בעינו. טענתם של המערערים בדבר זכותם למגורים נשמעה ואף נמצאה לה אוזן קשבת. בית משפט קמא ציין והבהיר בפניהם כי קיימים פתרונות דיור זמניים, זמינים, בישוב חורה המאפשרים מעבר מידי. זה המקום לחזור ולהדגיש כי שאלת הקיפה של הביקורת השיפוטית על צווי הריסה הינו מצומצם ביותר (ראה בר"ע 273/86 בר"ע 273/86חנניה פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, פדי' מ (2) 445). הסמכות המנהלית שניתנה להוצאת צו הריסה מינהלי נתווספה לחוק התכנון והבניה חוק התכנון והבניה כדי לאפשר תגובה על אתר למעשה בניה בלתי חוקי וכדי למנוע קביעת עובדות בשטח, בהסתמך על כך שההליכים המשפטיים הרגילים דורשים לא אחת זמן לא מועט למיצויים. בפרשת פרץ לעיל, הדגיש כב' השופט שמגר את הצידוק הענייני בהפעלת הסמכות ככל שהבניה מתקדמת יותר ומתקרבת לסיומה. כדבריו: "ככל שהבניה מתקרבת להשלמת מטרתה הסופית כך גם גדל החשש כי באים לקבוע עובדה מוגמרת וכך גם מתחזקת ההנחה הגלויה לעין כי אין מקום לשקול את ביטול או התליית הצו בשל כך, כביכול, שהוא אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". ראה גם ברע"פ 5635/93 רע"פ 5635/93הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א-יפו נ' אורקבי פדי' מח' (2) 397 וכן רע"פ 5086/97 רע"פ 5086/97בן חור ואח' נ' עיריית תל-אביב, פדי' נא (4) 625.) ניתן לומר כי סמכותו של בית המשפט הדן בעתירה לביטול צו הריסה מינהלי הינו שיקול דעת מצומצם ומוגבל למקרה שבו הוכח שהבניה בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. (ראה גם עע"מ 3518/02 עע"מ 3518/02רמזי נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, פדי' נז (1), 196.) 10. מכל הטעמים לעיל, לא מצאתי כי נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא המחייב את התערבותו של בית משפט זה. בית משפט קמא עשה מלאכתו נאמנה תוך התייחסות מעמיקה ויסודית לכל הטענות אשר באו בפניו ומבלי לקפח את זכויות המערערים. סוף דבר הערעור נדחה. צוו ההריסה יכנס לתוקפו תוך 7 ימים מהיום. הריסת מבנהצו הריסהצווים