החזר מחצית היטל השבחה

להלן החלטה בנושא החזר מחצית היטל השבחה: החלטה מבוא 1. בפניי בקשת רשות להתגונן של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 145,474 ₪. 2. ביום 9.5.1995 שילמה התובעת לעיריית גבעתיים היטל השבחה בסך של 313,849 ₪ בגין בניית בנין ברח' המורד 4 בגבעתיים, על קרקע בבעלות המינהל. על פי ס' 7 להחלטה מס' 402 של מועצת המינהל, היה על המינהל לשלם לתובעת החזר בגובה מחצית מהיטל ההשבחה, קרי, סך של 156,924.50 ₪. חרף דרישות חוזרות ונשנות מצד התובעת, המינהל לא שילם לתובעת את הסכום המגיע לה. רק בחודשים מאי ויוני 2006 שילם המינהל לתובעת סך כולל של 245,510 ₪ בתור החזר עבור היטל ההשבחה. לטענת התובעת, סכום זה משקף את קרן החוב בצירוף הצמדה בלבד. לדבריה, החוב צריך לשאת לא רק הפרשי הצמדה, אלא גם ריבית. לפי חישוביה של התובעת, הפרשי הריבית שטרם שולמו לה מסתכמים בסך של 145,474 ₪, ומכאן התביעה. 3. המינהל ביקש רשות להתגונן. לטענתו, העיכוב שחל בתשלום הכסף המגיע לתובעת יסודו במחלוקת משפטית בין התובעת והקבלן, חברת מודוב בע"מ (להלן: "הקבלן") בנוגע לשאלה מי זכאי לקבל לידיו את ההחזר בגין היטל ההשבחה. מחלוקת זו הוכרעה בפסק בורר ביום 15.5.2001, ורק אז ניתן היה לשלם לתובעת את המגיע לה. דא עקא, לאחר מכן הוטל עיקול על זכויותיו של הקבלן שמנע את העברת התשלום לתובעת. בנוסף, המינהל מעלה טענת קיזוז. לדבריו, התובעת הפרה את חוזה הפיתוח עם המינהל בכך שבנתה שתים עשרה יחידות דיור במקום שש יחידות. המינהל טוען כי הוא זכאי לדמי שימוש ראויים בסך של 123,677 ₪, והוא מבקש לקזז סכום זה כנגד הריבית הנתבעת על ידי התובעת. דיון 4. אין חולק כי המינהל שילם לבסוף לתובעת את חוב הקרן, כשהוא נושא הפרשי הצמדה מיום 9.5.1995, מועד תשלום היטל ההשבחה, ועד ליום התשלום לתובעת, בחודשים מאי ויוני 2006. המחלוקת היא בענין הריבית. התובעת טוענת כי היא זכאית לתשלום ריבית בגין כל אותה תקופה, ואילו המינהל טוען שאין מקום להוסיף ריבית כלשהי על סכום החוב. 5. ראשית לכל, יש לדחות על הסף את טענת הקיזוז שמעלה המינהל להגנתו. המינהל הגיש ביום 2.1.2003 תביעה כספית נגד התובעת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לתשלום דמי השימוש המגיעים לו לטענתו (ת.א. 1651/02). הטענות שהעלה המינהל באותה תביעה, זהות לטענות שהוא מעלה כיום לשם הצדקת הקיזוז. דא עקא, תביעתו של המינהל נדחתה בהסכמה ביום 15.11.2005. מכאן שקיים מעשה בית דין ולפיו המינהל אינו זכאי לתשלום דמי שימוש מאת התובעת. מעשה בית דין זה חוסם את המינהל מהעלאתה של טענת קיזוז בהליך הנוכחי. אין זה מתקבל על הדעת כי לאחר שנדחתה תביעתו של המינהל לתשלום דמי שימוש, הוא ישוב ויעלה כעת טענה זו, בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת, בכסות של טענת קיזוז. 6. התובעת מבססת את תביעתה, בין השאר, על מכתב מיום 28.1.2007 ששלחה עו"ד ריסה רימון-אלזם, מן המחלקה המשפטית של המינהל, אל ב"כ התובעת (נספח י"ב לכתב התביעה). במכתב זה נכתב, בין השאר: "לאחר שקראתי ובחנתי את ההשתלשלות העובדתית בתיק דנן- בכל הנוגע לטיפול בבקשה להחזר שבנדון- הגעתי לכלל מסקנה, כי למרשיך מגיעים הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה שמאז אישור פסק הבורר בה"פ 539/01 בתאריך 15/5/01, ועד למועד תשלום ההחזר בפועל." בהמשך מפרטת עו"ד רימון -אלזם את הנימוקים שהביאו אותה למסקנה זו, ולבסוף היא כותבת: "לאור האמור, עמדתנו הינה, כי למרשיך מגיע תשלום של הפרשי ריבית והצמדה ממועד אישור פסק הבורר ע"י בימ"ש, בתאריך 15/5/01 ועד למועד התשלום בפועל של ההחזר, לפני חודשים מספר". 7. הנה כי כן, קיימת כאן הודאת בעל דין מטעם המינהל בדבר צדקת טענותיה של התובעת לגבי התקופה שראשיתה ביום 15.5.2001. דא עקא, חרף לשונו המפורשת והחד משמעית של מכתב זה, לא נהג המינהל על פיו עד עצם היום הזה וכיום הוא מסרב לשלם לתובעת את מה שהסכים לשלם בעבר. ביקשתי מב"כ המינהל לקבל הסבר כיצד זה ייתכן שהמינהל אינו מקיים אחר התחייבות כה ברורה ומפורשת, אך לא קיבלתי לכך מענה המניח את הדעת. סבורני כי התנהגותו זו של המינהל אינה ראויה, בלשון המעטה, מחמת שני טעמים. הטעם הראשון הוא שרשות שלטונית כמו המינהל אמורה לקיים אחר התחייבויותיה, במיוחד כאשר אלה ניתנו לאחר בדיקה יסודית, שתוצאותיה הועלו על הכתב, כמו במקרה דנן. ההתנערות מהתחייבות זו נגועה בחוסר תום לב מצידו של המינהל. הטעם השני הוא שגם לגופו של ענין לא היתה כל סיבה עניינית לכך שהמינהל לא יפרע את חובו לתובעת כבר ביום 15.5.2001, כאשר התברר באופן סופי כי התובעת לבדה היא שזכאית לקבל את ההחזר בגין היטל ההשבחה. חרף זאת התעכב המינהל חמש שנים תמימות עד שלבסוף העביר לתובעת את התשלום המגיע לה, כשהוא נושא הפרשי הצמדה בלבד וללא ריבית. 8. הטענה שהועלתה במסגרת בקשת הרשות להגן, בדבר עיקולים שמנעו כביכול את העברת הכסף לתובעת, היא טענת סרק, ולא בכדי אין לה זכר במכתבה של עו"ד רימון -אלזם: צווי העיקול מחודש דצמבר 2001 ומרץ 2002 (נספחים כ"ז וכ"ח לבקשה), כוונו כלפי הקבלן, ולא כלפי התובעת. ממילא צווים אלה אינם יכולים להצדיק את העיכוב בהעברת הכסף שהגיע לתובעת. 9. המינהל טוען כי סכום הריבית על קרן החוב הצמודה, מיום 15.5.2001 ועד ליום הגשת התביעה, מסתכם בסכום של 42,345.71 ₪ (ראה ס' 53 לבקשה). לשיטתה של התובעת, הסכום צריך להיות 55,753 ₪. בשלב זה לא ניתן להכריע איזה מבין החישובים הוא הנכון, אך ברור כבר בשלב זה, כי התובעת זכאית ליטול פסק דין חלקי בגובה סכום הריבית לפי תחשיבי המינהל, קרי, בסך של 42,345.71 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. 10. נותר עדיין לדון בשאלה האם התובעת זכאית לריבית גם בגין התקופה שקדמה לאישור פסק הבורר. 11. ס' 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק") קובע: "רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו." ס' 3א' (א) לחוק קובע: "במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם." מכאן שלבית המשפט נתון שיקול הדעת האם חוב מסויים צריך לשאת הפרשי הצמדה, או הפרשי הצמדה וריבית, או ריבית בלבד. 12. סבורני כי כאשר העיכוב בתשלום החוב נעוץ בגורמים התלויים בחייב עצמו, מן הראוי לחייב אותו לשלם לנושה הפרשי הצמדה וריבית על החוב, הואיל והחייב התעשר שלא כדין על חשבונו של הנושה בכך שמנע ממנו בלא כל הצדקה כספים המגיעים לו. לעומת זאת, כאשר קיימת מניעה של ממש, המונעת מבעל החוב לפרוע את חובו, ובעל החוב מוכיח כי לא עשה שימוש בכסף שהוחזק בידיו, ראוי בדרך כלל להסתפק בפסיקת הפרשי הצמדה. כך למשל, כאשר קיים צו עיקול האוסר על החייב לפרוע את החוב לנושה, חרף נכונותו לפרוע את החוב. הוא הדין כאשר החייב אינו יודע, מסיבות מוצדקות, למי עליו לפרוע את החוב. חשוב לציין, כי גם במקרים בהם ביצועו של תשלום מעוכב מחמת צו עיקול (וזה לא המקרה הנוכחי, בו סיבת העיכוב היא אחרת- מחלוקת לגבי זהותו של הנושה), עדיין עלולה רשות ציבורית להדרש לשלם לנושה ריבית בגין הסכום שעוכב לפי צו העיקול, אלא אם הוכיחה כי החזיקה בכסף המעוקל בנפרד מנכסיה האחרים, ולא עשתה בו שימוש כלשהו, כדי לייחד אותו לטובת תשלום החוב. ראה לענין זה את ע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ ואח' פ"ד נח(3), 313 ,עמ' 321-322: "ככלל, חזקה על אדם המחזיק בכסף כי הוא עושה בו שימוש. זו נקודת המוצא המשמשת כאמת מידה. מכאן גם ההנחה כי דחייה של מועד תשלום, חוזי או אחר, היא בבחינת הטבה ... כאשר הכסף המיועד לתשלום זמין בידי החייב, הוא עשוי לשמש להשקעה פיננסית, לפרויקט עסקי או לכל מטרה כלכלית אחרת. אם הכסף אינו זמין, טובת ההנאה עשויה לבוא לידי ביטוי בחסכון של עלויות מימון שהיו נדרשות כדי לשלם את החיוב במועדו. אין הכרח, כמובן, שדווקא הכסף שיועד לתשלום החיוב ישמש בפועל להשקעה. הכסף מתערבב, על-פי רוב, עם שאר הכספים שבידי המחזיק, כך שאין אפשרות להבחין בין השימושים. לכסף אין סימן היכר ... לכן, ככלל, ניתן לומר כי המחזיק עושה שימוש - ולו גם עקיף - בכל כסף המצוי ב"מצבת נכסיו". ואפילו לא נעזר המחזיק במנגנון להשקעת כספים, עדיין אין ללמוד מכך שלא צמחה לו כל טובת הנאה מדחיית מועד תשלום החיוב. המציאות הפיננסית וההגיון הכלכלי מצמיחים חזקה עובדתית, לפיה המחזיק בכסף עושה בו שימוש וכל דחייה בביצוע חיוב כספי חוזי טומנת בחובה טובת הנאה כלכלית. ... כאשר עסקינן בהחזקת כספים מעוקלים, עשוי להיות מקום לסטות מחזקת השימוש כאשר התקיימה הפרדה מוחלטת בין הכספים המעוקלים ליתר כספי המחזיק, וזאת בתנאי שהדבר היה גם בידיעתו של הנתבע. בשל אופיו המיוחד של מוסד העיקול, יש לראות במחזיק שהפריד את כספי העיקול מיתר נכסיו וייחד אותם למימוש העיקול, כאדם שנמנעה ממנו האפשרות לעשות כל שימוש בכסף, בבחינת מי "שאיבד את הכסף עם קבלתו". בניגוד ל"אדם שהחזיק בכסף מתחת למזרן על פי רצונו שלו", המחזיק מכוח עיקול, שמצא לנכון לייחד את הכסף, עשה כן בסברו כי אין לו אפשרות לעשות שימוש בכסף. שיקולי מדיניות ועקרונות דיני עשיית עושר מצדיקים שלא לראות אדם כזה כמי שהתעשר שלא כדין. מכאן שאם יוכיח המחזיק כי ייחד את כספי העיקול למילוי הצו השיפוטי, החזיקם בנפרד ולא עשה בהם כל שימוש, הוא עשוי לסתור בכך את החזקה העובדתית בדבר שימוש בכסף." כאשר עסקינן במחזיק ציבורי דוגמת המינהל, אין מנוס מעריכת ברור עובדתי בענין ההתנהלות התקציבית: "במקרה שלפנינו, המחזיק הוא משרד ממשלתי. המדובר ברשות שלטונית הכפופה לנוהלים קפדניים באשר לרישום התחייבויות, העברת כספים וניהולם השוטף. הוראות בעניין זה מצויות ברמות נורמטיביות שונות: חוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, חוקי התקציב השנתיים, נהלי משרד האוצר והוראות פנימיות. ... לדעתי, לא ניתן לבסס מסקנות משפטיות בסוגיית ההתעשרות ללא תשתית עובדתית מקיפה ומדויקת באשר לאופן ההתנהלות התקציבית של המשרד בכלל, והטיפול בכספים המעוקלים בפרט. כן נדרש בירור עובדתי לגבי היקף המידע שהיה בידי החברה לגבי הטיפול בכספים המעוקלים. תשתית כזו לא מצויה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. קביעתה מחייבת שמיעת עדויות וקבלת נתונים מלאים. כך, למשל, הנתונים המצויים בפניי אינם נותנים מענה לשאלה האם נוהלי המשרד מחייבים הפרדה של חובות מעוקלים מיתר כספי התקציב, ואם כן - כיצד הדבר מבוצע הלכה למעשה. גם השאלה האם נמסרה לחברה הודעה על הפרדה וייחוד הכסף לא נתבררה כלל." (שם) 13. מתעורר איפוא הצורך לבחון את התקופה שמאז יום 9.5.1995, עת נוצר החוב של המינהל, ועד ליום 15.5.2001, עת אושר פסק הבורר שקבע כי התובעת לבדה זכאית להחזר של היטל ההשבחה, כדי לברר מה הסיבה שבגינה המינהל לא שילם לתובעת את התשלום המגיע לה. באשר לתקופה שלאחר מועד זה, נקבע כבר לעיל כי החוב צריך לשאת הפרשי הצמדה וריבית, באשר לא היתה כל הצדקה לעיכוב בביצוע התשלום לאחר פסק הבורר. בנוסף, יש צורך לברר האם המינהל החזיק את הכסף המעוכב בנפרד מנכסיו האחרים ולא עשה בו שימוש, שאם לא כן, עליו לשלם ריבית בגינו גם אם העיכוב בתשלום היה מוצדק לחלוטין. 14. למרות שהתובעת שילמה את היטל ההשבחה עוד ביום 9.5.1995, רק ביום 15.7.1996 המציא בא כוחה דאז של התובעת, למינהל, צילום של השיק בו שולם היטל ההשבחה, כדי להוכיח את זהות המשלם הזכאי לתשלום ההחזר. על כן, עד למועד זה, לא ניתן עדיין לקבוע שעל המינהל לשלם ריבית, שכן המינהל זכאי היה לוודא שדרישת התשלום הוגשה על ידי מי שבאמת זכאי לתשלום. מכל מקום, וגם אם יתברר שבדין עיכב המינהל את התשלום, יש עדיין צורך לברר האם המינהל הפיק טובת הנאה מעיכוב התשלום, שאז הוא חייב לשלם ריבית בגינו, גם אם העיכוב היה מוצדק לחלוטין. ענין זה מצריך שמיעת ראיות. 15. ביום 12.6.1997 הודיעה אחת מבעלות הקרקע, גב' יהודית גבאי, כי היא מתנגדת לכך שהמינהל יחזיר לקבלן את היטל ההשבחה ששולם על זכויותיה במגרש. המינהל טוען כי הודעה זו מצדיקה את העיכוב שחל בביצוע התשלום על ידו מכאן ואילך. על כך משיבה התובעת כי על המינהל היה להעביר אליה לפחות את אותו חלק מהיטל ההשבחה שאין חולק כי שולם על ידה. יש ליתן רשות להגן לגבי סכום הריבית החל ממועד הודעתה של גב' גבאי, שכן יש לברר האם בנסיבות הענין יכול היה אכן המינהל לדעת מהו שיעורו של הסכום שיש להשיב לתובעת, מבלי להסתכן בתביעה כספית מצידה של גב' גבאי. בנוסף, יש לשוב ולברר האם המינהל הפיק טובת הנאה מן העיכוב. עם זאת, אין הצדקה לעיכוב בהשבת הכסף בגין התקופה שראשיתה ביום 15.7.1996 (מועד המצאת האישור לפיו התובעת היא ששילמה את היטל ההשבחה) ועד ליום 12.6.1997, מועד הודעתה של גב' גבאי, ועל כן, בגין תקופה זו זכאית התובעת לריבית על סכום החוב, בנוסף להפרשי ההצמדה שכבר שולמו לה. 16. ביום 13.7.1997 דרש המינהל לקבל תצהיר ויתור של בעלי הזכויות כדי שניתן יהיה לדעת למי יש להחזיר את היטל ההשבחה. לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, מדובר בדרישה לגיטימית, בשים לב למכתבה של גב' גבאי. המינהל חזר על דרישה זו ביום 23.11.1999. אין בפניי ראיה לכך שתצהיר כאמור הומצא למינהל. שאלת זהותו של מי שזכאי להחזר בגין היטל ההשבחה, הוכרעה בסופו של דבר בגדרו של פסק הבורר. על כן, יש ליתן רשות להגן בנושא הריבית על החוב מיום 12.6.1997 ועד ליום 15.5.2001. גם כאן, אם יתברר בסופו של יום שהמינהל הפיק טובת הנאה מן העיכוב, יהיה עליו לשלם ריבית גם אם העיכוב היה מוצדק לחלוטין. 17. סיכומו של דבר, התובעת זכאית כבר עתה ליטול פסק דין חלקי כדלקמן: (א) בגין חוב ריבית מיום 15.5.2001 ועד ליום הגשת התביעה- בסך של 42,345.71 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. (ב) בסכום המהווה את הריבית בגין חוב הקרן מיום 15.7.1996 ועד ליום 12.6.1997. הריבית תחושב לפי שיעור הריבית החלה בחישובי הצמדה וריבית לפי החוק, ויתווספו אליה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.6.1997 ואילך. לגבי יתרת סכום התביעה, ניתנת רשות להגן. 18. התובעת זכאית להוצאות הבקשה. סכום ההוצאות צריך לשקף את מורת הרוח מדרך הילוכו של המינהל, שבלא כל הצדקה עניינית עיכב חמש שנים תמימות תשלום חוב כספי שהוא חב לתובעת, והגדיל עשות כאשר לא קיים אחר התחייבות מפורשת שהועלתה על הכתב, לשלם ריבית בגין תקופה זו. אשר על כן, המינהל ישלם לתובעת הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 19. הצדדים יודיעו עד ליום 10.10.2007 האם יש עדיין צורך בניהול התיק לגבי יתרת הסכום שבמחלוקת, או שמא ביכולתם לגשר על הפערים בשים לב לעקרונות שהותוו בהחלטה זו. בהתאם להודעה זו, ייקבע המשך ההליכים בתיק. בשלב זה התיק נקבע לתז"פ ליום 11.10.2007.היטל השבחה