האם ערעור מעכב תשלום שנפסק בפסק דין

האם ערעור מעכב תשלום שנפסק בפסק דין ? הלכה היא כי זוכה בפסק דין רשאי ליהנות מפירות זכייתו ואין בהגשת הערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין. אכן, יתכנו מקרים בהם מוצדק לעכב את ביצוע פסק הדין, אולם בבוא בית המשפט לבחון האם לעכב את ביצועו של פסק דין, שומה עליו לבחון את סיכויי המבקש לזכות בערעור, הנבדקים באופן לכאורי בלבד, ואת מאזן הנוחות בין הצדדים, במסגרתו יש לבחון את ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו במידה שהערעור יתקבל אם לאו [ראו למשל: בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (לא פורסם, 13.11.06); ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח אלי אלבז ז"ל (לא פורסם, 8.5.05); רע"א 7682/05 לוי נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 2.11.06)]. להלן החלטה בנושא האם ערעור מעכב תשלום שנפסק בפסק דין ? החלטה 1. בפניי בקשה לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.2.08 בבש"א 2394/08 (כבוד השופטת ש' דברת), אשר דחה את בקשת המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידו ביום 27.11.07, במסגרתו חויב המערער לשלם למשיב סך של 80,000 ש"ח כפיצוי בגין עוגמת נפש וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח (15,000 ש"ח בגין ת.א. 8042/03 ו-15,000 ש"ח בגין ת.א. 7187/06). 2. המשיב הינו שותף יחד עם מר סופר (להלן - סופר) במגרש הידוע כגוש 39576 חלקה 11, ברחוב הירדן באזור התעשיה בנתיבות, בשטח של 1095 מ"ר, הרשום בלשכת רישום המקרקעין בבאר שבע (להלן - המקרקעין). 3. לאור מחלוקות שהתעוררו בין המשיב לבין סופר פנו הצדדים להליכי בוררות ופסק הבוררות, אשר אושר בבית המשפט קמא, קבע כי המבנה הבנוי על המקרקעין הינו בבעלותו של המשיב ואין לסופר כל זכות בחלק הבנוי, הכולל מבנה בן 5 קומות המכיל חנויות, משרדים, אולם שמחות, מרתף ומקלט. דא עקא, שפסק הבוררות שאושר לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, וסופר משכן את חלקו במקרקעין לטובת המערער בגין הלוואה בסך 130,000 דולר ארה"ב אותה נטל ביום 23.5.04 והלוואה נוספת בסך 250,000 דולר ארה"ב אותה נטל ביום 10.6.06. 4. ביום 2.6.03 נמסר למשיב צו לפינוי הנכס על שם סופר, כאשר בדוח הביצוע ציין פקיד ההוצאה לפועל כי מצא במקום את המשיב שטען כי בהתאם לפסק הבוררות, הבניין הוא בבעלותו וכי הוא מנהל את המקום. המשיב פנה לבנק במטרה להסיר את רוע הגזרה אולם לא קיבל כל תגובה עניינית לפנייתו. לפיכך, פנה המשיב לבית משפט השלום בבאר שבע בתביעה למתן סעדים שימנעו את הפינוי אולם התביעה הועברה לבית המשפט קמא מחוסר סמכות עניינית. ביום 21.11.05 הודיע הבנק לבית המשפט קמא כי הגיע להסדר עם סופר ולפיכך בוטל מינוי כונס הנכסים למקרקעין ובית המשפט קמא דחה את התובענה שהגיש המשיב ללא חיוב בהוצאות. 5. המשיב ערער לבית משפט זה על ההחלטה שלא לחייב את המערער בהוצאות ובמסגרת הערעור הסכימו הצדדים כי שאלת ההוצאות תוכרע במסגרת תביעה נוספת אותה הגיש המשיב לבית המשפט קמא, בנוגע לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהעיקול שהוטל על הנכס למשך שלוש שנים, עיקול אשר לטענתו שיבש את פעילותו העסקית. 6. בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיב וקבע כי היה על המערער להיות "קשוב" לטענותיו של המשיב ולבחון את המסמכים שהוצגו לו "בזמן אמת". בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי המערער התעלם, תוך עצמית עיניים, ממסמכים המצביעים באופן ברור ומפורש שהזכויות במבנה שייכות למשיב, והמשיך בהתעלמות זו עד להודעתו על ביטול מינויו של כונס הנכסים על המקרקעין. 7. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענת המערער בנוגע לזכויותיו לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 בקובעו כי הבנק לא הוכיח תום לב בהתנהלותו וכן את טענתו בנוגע לזכויותיו לפי סעיף 11 לחוק המשכון, התשכ"ז - 1967, בקובעו כי המקרקעין חולקו לפי פסק הבוררות שאושר ביום 5.4.92, טרם רישום המשכון הראשון ביום 23.5.94. לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי בנסיבות העניין אין מדובר בעסקאות נוגדות. 8. לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כי נגרמו למשיב עוגמת נפש וסבל וכי הוא זכאי לפיצוי בגין נזק זה, כמפורט בסעיף 1 לעיל. 9. ביום 15.1.08 הגיש המערער לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, במסגרתו טוען הוא כי שגה בית המשפט קמא כשבחן את התנהלותו החל משנת 2003, עת נמסרה למשיב הודעת פינוי, ולא עת התגבשו זכויותיו הקנייניות של הבנק בשנת 1994 או בשנת 1996. לטענתו, היה על בית המשפט קמא להכריע במצב הזכויות בנכס ולקבוע כי זכותו של המשיב במבנה גוברת על זכותו של המערער. 10. בנוסף, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי המערער לא הוכיח את תום ליבו בעת רישום המשכנתאות, שעה שהמשיב עצמו לא טען כי המערער ידע על זכויותיו במבנה. 11. מוסיף המערער וטוען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי היה על הבנק לבחון לעומק את זהות הבעלים של המבנה הואיל ועיון בנסח מלמד כי אין בו זכר למבנים שנבנו במקרקעין. לטענת המערער, נסח טאבו לעולם אינו מפרט את קיומם של מבנים וחוק המקרקעין קובע כי הבעלות במקרקעין משתרעת על כל הבנוי והנטוע עליה. 12. לבסוף, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא כאשר התעלם מרשלנותו התורמת של המשיב שלא רשם את זכויותיו במקרקעין או למצער, הערת אזהרה לטובתו וכשקבע כי בנסיבות העניין לא מדובר בעסקאות נוגדות. 13. במקביל או בסמוך להגשת הערעור לבית משפט זה, הגיש המערער לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידו. במסגרת הבקשה טען המערער כי למשיב חובות רבים וכי על המקרקעין שבבעלותו הוטל עיקול בסך 645,000 ש"ח על ידי עיריית נתיבות, שהם כ-710,000 ש"ח נכון למועד הגשת הבקשה. מאידך, טען המשיב כי הוא בעל נכסים וכי הטלת עיקול בגין חוב ארנונה אינה מלמדת על חוסר יכולתו הכלכלית, הואיל וסכום הארנונה שנוי במחלוקת ומתברר בהליכים משפטיים. בנוסף, ציין המשיב כי אפילו במידה שסכום העיקול יחולט כולו, הרי שסכום זה אינו מגיע לכדי מחצית משווי הנכס. 14. ביום 14.2.08 קבע בית המשפט קמא כי לא הונחה בפניו תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד כי לא יהיה ביכולתו של המשיב להשיב למערער את הכספים ששולמו לו במידה שהערעור יתקבל וכי בנסיבות אלה, נוכח העובדה שמדובר בחיוב כספי, אין מקום להיעתר לבקשה. מכאן הבקשה שבפניי. 15. במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שבפניי, חוזר המערער במידה רבה על הטענות אותן העלה במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע אותה הגיש לבית המשפט קמא. לטענתו, מחד גיסא סיכויי הערעור הינם טובים ומאידך גיסא המשיב הינו בעל חובות רבים, מצב אשר יקשה עליו להשיב את כספו במקרה בו יתקבל הערעור. 16. בנוגע למאזן הנוחות טוען המערער, כי מעיון בנסח הטאבו של המקרקעין עולה כי על המקרקעין הוטל עיקול בסך של למעלה מ-650,000 ש"ח, שערכם נכון להיום הוא כ-750,000 ש"ח. לטענתו, בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, אין מדובר בחוב השנוי במחלוקת והעיקול שהוטל על החוב אצל עיריית נתיבות הינו ראיה לכך. בנוסף, טוען המערער כי הנכס שעל המקרקעין עומד ריק וללא שימוש משך תקופה ארוכה והמשיב עצמו הודה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שמכוחם הוטל העיקול כי הוא מצוי בקשיים כלכליים. 17. לבסוף, טוען המערער כי האפשרות לגבות את חובו במידה שהערעור יתקבל באמצעות מימוש הנכס הוא בלתי אפשרי, הואיל ונדרשות פעולות רבות ונוספות לשם מימוש הנכס, כמו העברת חלקו של המשיב לשותפו ותשלום מסים, הפרשי הצמדה וריביות גבוהות. 18. לאור כל האמור לעיל, טוען המערער כי במידה שלא יעוכב ביצוע פסק הדין, קיים חשש סביר כי הוא יוותר מול שוקת שבורה ולא יעלה בידו לגבות את חובו. לעומת זאת, הואיל והמערער הינו תאגיד בנקאי, טוען הוא כי אין חשש כי לא יהיה באפשרותו לשלם את החוב הפסוק במידה שהערעור ידחה. 19. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, באופן שפסק דינו של בית המשפט קמא יבוצע ללא דיחוי. 20. כידוע, הלכה היא כי זוכה בפסק דין רשאי ליהנות מפירות זכייתו ואין בהגשת הערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין. אכן, יתכנו מקרים בהם מוצדק לעכב את ביצוע פסק הדין, אולם בבוא בית המשפט לבחון האם לעכב את ביצועו של פסק דין, שומה עליו לבחון את סיכויי המבקש לזכות בערעור, הנבדקים באופן לכאורי בלבד, ואת מאזן הנוחות בין הצדדים, במסגרתו יש לבחון את ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו במידה שהערעור יתקבל אם לאו [ראו למשל: בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (לא פורסם, 13.11.06); ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח אלי אלבז ז"ל (לא פורסם, 8.5.05); רע"א 7682/05 לוי נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 2.11.06)]. 21. בעניינינו, הערעור מופנה בעיקרו כנגד ממצאים עובדתיים אותם קבע בית המשפט קמא, באשר להוכחת ידיעתו של המערער אודות זכויותיו של המשיב במקרקעין וכן בנוגע להוכחת תום ליבו של המערער ברישום המשכנתאות בגין ההלוואות שנטל סופר. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והיא אינה בוחנת את הראיות במקומה של ערכאה זו, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נפלה בהחלטה של הערכאה הדיונית טעות של ממש [ראו למשל: ע"א 10911/03 מישאלי נ' פקיד שומה ירושלים (לא פורסם, 13.6.07) ובש"א 7637/06 הנ"ל]. בית המשפט קמא התייחס לטענותיו של המערער ונימק את פסק דינו כדבעי תוך שהוא קובע ממצאים עובדתיים על סמך הראיות שהוצגו בפניו. לפיכך, נראה כי סיכויי הערעור במקרה שבפניי אינם גבוהים. 22. יתר על כן, גם אם הערעור "אינו מופרך על פניו" כטענת המערער, הרי שבחינת מאזן הנוחות מביאה אף היא למסקנה לפיה אין מקום לעכב את ביצוע פסק הדין. עצם רישום העיקול על המקרקעין אין משמעו כי חוב הארנונה לעיריית נתיבות אינו שנוי במחלוקת. המערער עצמו אינו מכחיש את טענתו של המשיב לפיה המחלוקת בגין החוב מתבררת בהליכים משפטיים. 23. אין מחלוקת כי על פי פסק הבוררות, שאושר ודינו כפסק דין לכל דבר ועניין, המשיב הינו הבעלים של נכס מקרקעין ששוויו עולה על שווי החוב המכסימאלי לעיריית נתיבות, והמערער לא חלק על עובדה זו אלא טען כי עלול להתעורר קושי במימוש הנכס. בנוסף, המערער לא הוכיח כי למשיב חובות נוספים שבעטיים מצוי הוא בקשיים כלכליים והסתפק בטענה כללית לפיה "מי יודע כמה חובות נוספים נוספו מאז 16.11.06 ועד היום". לפיכך, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לא הונחה תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד כי לא יהיה ביכולתו של המשיב להחזיר את הכספים שנפסקו לטובתו על ידי בית המשפט קמא במידה שיתקבל הערעור. 24. אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב, איני עושה צו להוצאות. ערעור