להלן פסק דין בנושא דמי חכירה חנויות בשוק: פסק-דין 1. זהו פסק דין בתביעת התובעת, לחייב את הנתבע לשלם לה חוב דמי חכירה ואחזקה, בגין חנויות בהן הוא מחזיק בשוק העירוני בבאר-שבע. הוחלט לקבל את התביעה ולהלן הנימוקים. הנני מתנצל בפני הצדדים על האיחור במתן פסק הדין. 2. ביום 7.4.70 נכרת בין התובעת ובין מר לוי יוסף, הסכם לחכירת חנויות מס' 5 ו-6 בשוק העירוני בבאר-שבע (להלן: "החנויות"), ולפיו התחייב מר לוי יוסף, לשלם לתובעת דמי חכירה והוצאות אחזקה, בגין החנויות. ביום 28.11.81, נכרת הסכם מכר בין מר לוי לבין הנתבע, במסגרתו נמכרו החנויות לנתבע. התובעת הסכימה להעברת הזכויות בחנויות לידיו של הנתבע, בכפוף להתחייבות מצדו לקבל על עצמו, את מלוא ההתחייבות שלפי ההסכם מיום 7.4.70 שבין התובעת למר לוי, כאמור בכתב ההתחייבות עליו חתמו הצדדים ביום 28.11.81, לרבות תשלום דמי חכירה ודמי אחזקה. 3. לטענת התובעת, מסרב הנתבע לשלם לתובעת את דמי האחזקה בגין החנויות בניגוד להתחייבותו, וכן נמנע מתשלום דמי חכירה השנתיים כסדרם. סכום התביעה 79,034 ₪, , ונתבעים במסגרתה דמי אחזקה משנת 1996 ודמי חכירה מחודש אפריל 2000, כעולה מנספחי כתב התביעה. יצוין, כי סכום התביעה חושב תוך הפחתת סכומים מסוימים שהפקיד הנתבע, במסגרת הליכים קודמים, כאמור בסעיף 9 לכתב התביעה. 4. ביום ה-22.06.00 נחתם הסכם התקשרות בין התובעת, לבין העמותה לקידום וטיפוח השוק העירוני בבאר שבע, (להלן:מנהלת השוק), לפיו העבירה העירייה חלק מסמכויות ניהול מסוימות לידי העמותה. הסכם התקשרות זה, הטיל על מנהלת השוק, את משימות הניהול השוטף של השוק, לרבות שמירה אזרחית על איזור השוק, ניקיון השוק, אחזקה שוטפת של הנכסים המצויים במתחם השוק, ניהול שטח החנייה, גביית דמי האחזקה מהסוחרים, והפקדתם בחשבון השוק, וגביית דמי השכירות המשתלמים בגין השכרת דוכנים וחנויות לסוחרים. 5. הנתבע טען בכתב הגנתו בין היתר, כי יש לסלק התביעה על הסף, בהעדר יריבות בין הצדדים, זאת משום שלטענתו לא הייתה מינהלת השוק זכאית להגיש התביעה. טענה זו נזנחה בהמשך, ואין עוד מחלוקת, כי התביעה הוגשה כדין ע"י העירייה באמצעות מנהלת השוק. עוד טען, כי על ביהמ"ש לדחות התביעה לתשלום דמי החכירה, מחמת מעשה בי-דין, לאחר שתביעה קודמת שהגישה נגדו התובעת, בת.א 6431/00, נדחתה בהסכמת התובעת. במסגרת ת.א 6431/00 האמור, הגישה התובעת תביעה על סך 11,260 ₪ כנגד הנתבע. התביעה הוגשה ביום 5.6.00, ונתבעו במסגרתה דמי חכירה ודמי האחזקה עד ליום 1.4.00. ביום 5.1.04 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה ישלם הנתבע את דמי החכירה. כן הוסכם, כי התובעת תהא רשאית להגיש תביעה נגד הנתבע, בגין חוב דמי האחזקה, והנתבע לא יטען, כי היה עליה לקבל היתר לפיצול סעדים בגין התביעה. הנתבע טען, כי חלה התיישנות ביחס לתביעת דמי האחזקה עד ליום 2.11.97. הנתבע הוסיף וטען, כי הסכם החכירה , מהווה חוזה אחיד, והתנאי לעניין דמי האחזקה, הינו בגדר תנאי מקפח, משום שהתובעת אינה מספקת שירותים כלשהם כנגד חיוב זה. עוד טען, כי דמי האחזקה הינם בגדר כפל תשלום שלא כדין, משום שהנתבע משלם לתובעת תשלומי ארנונה עירונית. הנתבע חלק גם על גובה דמי האחזקה שגבתה הנתבעת. לטענתו, גובה התובעת, דמי שמירה ודמי חניה בסכומים הגבוהים, שדי בהם לכסות חלק גדול מהוצאותיה, וכן טען כי אינה מבצעת עבודות הנדרשות לתחזוקת המבנים בשוק. 6. עד התביעה מר מוטי יונה, מנהל מנהלת השוק, הציג בתצהירי עדותו הראשית, את אופן חישוב דמי האחזקה אותם גובה התובעת, ואת הוצאות התובעת לצרכי אחזקה. לתצהירו צורפו נספחים, המציגים את הוצאות החברה הכלכלית בגין אחזקת השוק לתקופה שמשנת 1996 עד חודש יולי 2000, ואת הוצאות מנהלת השוק בגין אחזקת השוק, מחודש אוגוסט 2000 עד שנת 2004, כמפורט בדוחות רואה החשבון לתקופות אלה. עוד הוסיף, בתצהירו מיום 3.7.06, כי המדובר בהוצאות ייחודיות, השונות מהוצאות העירייה בחלקי העיר האחרים, וכוללות בין היתר, פינוי אשפה בכמויות גדולות, ביחס לשאר חלקי העיר, ושטיפות יומיות של המדרכות והמעברים ברחבי השוק. באשר לחיוב בעלי הדוכנים הנמצאים ברובע ג' בהוצאות התחזוקה, טען מר יונה, כי המדובר בדוכנים ללא חשמל וללא הספקת מים, המשלמים תשלומים שנתיים הכוללים את הוצאות הנקיון והשמירה. 7. בחקירתו הנגדית העיד מר יונה בין היתר, כי דמי השמירה משולמים לידי ועד השוק, ולא לידי מנהלת השוק. לטענתו סכום דמי השמירה מסתכם בכ- 1,200 ₪ לכל חנות לשנה, המשולמים כחלק ממיסי הוועד. תשלום זה משולם עבור שמירה במהלך היום, של כל החניונים אליהם נכנסים כלי-רכב, כאשר תשלום האבטחה המופיע בתקציב, משולם עבור האבטחה בשוק ע"י שוטרים בשכר, המבוצעת בימי שישי ובחגים, ע"פ דרישות משטרת ישראל. 8. הנתבע חזר בתצהירי עדותו הראשית, על טענותיו בכתב ההגנה. כן טען, כי העירייה מטילה חיובים שונים בגין עבודות תשתית, כהגדרתו, על בעלי העסקים בשוק, ולטענתו עליה לממנן מתוך כספי הארנונה אותה היא גובה. עוד טען, כי העמותה איננה מבצעת עבודות תחזוקה של המבנים בשוק. 9. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. לאחר שקראתי את סיכומי הצדדים, ועיינתי שוב בכתבי הטענות ובראיות, סבורני כי יש לקבל את התביעה. 10. סבורני, כי אין לקבל את טענת ההתיישנות, נוכח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 המורה כי: "הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". היות שהתובעת הגישה את התביעה בת.א 6431/00 ביום 5.6.00, והתביעה לעניין דמי האחזקה נמחקה בהסכמה ביום 5.1.04, אין למנות את תקופת ניהול המשפט בת.א 6431/00 האמור - שלוש שנים ושבעה חודשים - לעניין מרוץ ההתיישנות . יש על כן לדחות את טענת ההתיישנות. 11. אין לקבל טענת התובע, לעניין קיום מעשה בי-דין לעניין דמי החכירה, נוכח פס"ד בת.א 6431/00 שהסתיים בפשרה. זאת כאשר בתביעה דנא נתבעים דמי חכירה, בשל תקופה מאוחרת מן התקופה שבגינה הוגשה התביעה בת.א 6431/00. 12. הנתבע לא חזר בסיכומיו, על טענותיו בעניין הסכום הנתבע בגין דמי אחזקה, ויש לראותו כמי שזנח טענה זו. מעבר לכך, סעיף 7 להסכם החכירה מורה, כי:"החוכר ישא בחלק היחסי של הוצאות אחזקת השירותים, המשותפים לכל הדיירים בשוק המרכזי, ובכלל זה... שמירת הסדר והביטחון, אחזקת שירותי הניקיון, השירותים הסניטרים ושרותי התאורה וכן בתיקון כל פגם שיתהווה באלו...". התובעת הוכיחה בעדות מר מוטי יונה, ובמסמכים שצורפו לתצהירו, את סכום הוצאות האחזקה במועדים הרלוונטיים. יתרה מזאת, נראה כי חישוב דמי האחזקה על פי המסמכים החשבונאים, מביא לתוצאה גבוהה יותר מהסכום שנתבע בפועל. טענות התובעת ומר יונה לעניין דמי האחזקה, לא הופרכו בחקירה הנגדית, והנתבע לא הביא כל ראייה מצדו, לסתירת טענות התובעת, לעניין היקף ההוצאות. מכאן, כי התובעת הוכיחה את סכום ההוצאות, וממילא הוכיחה את הסכום הנתבע בגין דמי האחזקה. 13. אין לקבל את טענת הנתבע, לפיה גביית דמי האחזקה מהווה כפל תשלום, או כפל מיסוי נוכח תשלום הארנונה העירונית בגין החנויות. נוכח הוראת סעיף 7 להסכם החכירה, אשר צוטטה לעיל, והוראת סעיף 11 להסכם מיום 7.4.70, המורה כי על החוכר לשלם "... את כל המסים האגרות ותשלומי החובה למיניהם החלים על החנות...". על הנתבע לשלם על כן, את תשלומי החובה, לצד תשלומי המסים והארנונה על החנויות. מעבר לכך, התובעת הייתה רשאית לגבות את דמי האחזקה, מכח סמכותה להסדיר בתחומה שווקים ולקבוע אגרות, דמי שכירות, ותשלומים אחרים בעד השימוש בשווקים, ע"פ הוראת סעיף 239 לפקודת העיריות (נוסח חדש). התשלומים אותם גובה התובעת במסגרת דמי האחזקה, הינם חיובים הנגבים בגין שירותים מסוימים אותם מספקת התובעת, להבדיל מן הארנונה העירונית, המוטלת ללא כל זיקה לשירותים מסוימים (וראה: ע"א 620/82 מועצת עיריית הרצליה נ' רשף פ"ד לז(4) 57, בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא פ"ד מו (1) 793, 805). 14. אין לקבל את טענת הנתבע לפיה:"הסכם החכירה מהווה חוזה אחיד כאשר חיוב בגין דמי האחזקה הינו תנאי מקפח בין השאר הואיל והתובעת לא מספקת כל שירותים בגין דרישה...". סעיף 3 לחוק החוזים האחידים מסמיך את בית המשפט, לשנות או לבטל, תנאי בחוזה אחיד, "... שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות האחרות -משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לקיפוח לקוחות...". המבחנים לעניין הקיפוח, הינם "...מבחנים של סבירות והגינות (ו. לוסטהויז וט. שפניץ, חוזים אחידים, נבו 1994 בעמ' 53, ור' רע"א 1185/97 יורשי המנוחה מילגרום הינדה ז"ל ואח' נ' מרכז משען ואח' , לעניין אופן הפעלת המבחנים). סבורני, כי הנתבע לא הוכיח כי ההוראות הנוגעות לתשלום דמי האחזקה הינן פסולות, או בלתי הוגנות. על פני הדברים מדובר בהוראות סבירות ולגיטימיות, שתכליתן יצירת מקור למימון פעולות החיוניות להפעלת השוק. מעבר לכך הוכח כאמור, כי התובעת אכן מספקת לדיירי השוק שירותים, כנגד תשלומים הנגבים מהם. 15. התביעה הוכחה אפוא, טענות הנתבע נדחו, ויש לקבל את התביעה במלואה. 16. לשיטה אחרונה, אני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת, 79,034 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה,וכן שכ"ט עו"ד בגין התביעה בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות משפט בסך 2,500 ₪. חכירה