בתביעתו טען מינהל מקרקעי ישראל כי המבקש פלש למקרקעין והחזיק בהם ללא כל הרשאה, הסכמה או ידיעה של המינהל. כן נטען כי המבקש הקים מבנים בלתי חוקיים, ללא הסכמת המינהל וללא היתר כדין וכי הוא גובה כספים מהנכנסים לשטח החוף ועושה בו שימוש מסחרי מקיף, בניגוד לחוק וללא הסכמתו, ידיעתו או רשותו של המינהל. להלן החלטה בנושא גביית דמי כניסה לחוף הים ללא היתר: החלטה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא י' כהן וכבוד השופטים נ' מוניץ ו-ש' אטרש) בע"א 167/08 מיום 11.10.2009 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת כ' רוטפלד-האפט) בת"א 1064-04 מיום 16.6.2008. רקע והליכים קודמים 1. ביום 7.1.2004 הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) תביעה לבית משפט השלום בנצרת במסגרתה עתר לסילוק ידו של המבקש, (להלן: המבקש) מן המקרקעין הידועים כחלק מחלקה 14 בגוש 200,000 שהינם חוף הממוקם בצידו המזרחי של הכנרת, הידוע בכינויו כ"חוף לבנון (דרום)", ומשתרע על פני שטח של כ-68,340 מ"ר (להלן: חוף לבנון או החוף או המקרקעין). בהתאם לתוכנית מתאר ארצית, הידועה בשם תמ"א 13 וכן בהתאם לתב"ע ג/8730 החלה על החוף, שטח החוף מחולק לכמה רצועות: שטח הצמוד לקו המים, שטח חוף הרחצה הציבורי (להלן: החוף הציבורי), רצועת נופש חופי, שטחי אכסון ב' ו-ה', דרכים מוצעות וכן אזור מסחר ושירותים המסומן באות "ש" (להלן: שטח "השין") בתביעתו טען המינהל כי המבקש פלש למקרקעין והחזיק בהם ללא כל הרשאה, הסכמה או ידיעה של המינהל. כן נטען כי המבקש הקים מבנים בלתי חוקיים, ללא הסכמת המינהל וללא היתר כדין וכי הוא גובה כספים מהנכנסים לשטח החוף ועושה בו שימוש מסחרי מקיף, בניגוד לחוק וללא הסכמתו, ידיעתו או רשותו של המינהל. המבקש טען מנגד כי הוא אינו פולש אלא יושב במקרקעין למעלה מ-20 שנה, וזאת בהסכמתו ובידיעתו של המינהל. כן טען המבקש כי כל מעשיו נעשו כדין ובאישורה של המועצה האזורית גולן (להלן: המועצה) . לדבריו, אין למינהל כל עילת תביעה כנגדו שכן הוא מחזיק ומפעיל את החוף בהתאם להסכמי הרשאה בינו לבין המועצה, וזאת תוך תשלום דמי-ההפעלה המחויבים מכך. עוד נטען כי יש להתנות את קבלת תביעתו של המינהל בפיצויו הכספי של המבקש בגין השקעותיו של המבקש וחיסול עסקיו. 2. בית משפט השלום, בפסק דין מפורט ומנומק, קיבל את תביעתו של המינהל והורה למבקש לפנות את המקרקעין ולהחזירם לחזקת המינהל כשהם פנויים מכל אדם ו/או חפץ ו/או מחובר שהוצבו על ידי המבקש. בקצרה אציין כי בית משפט השלום קבע כי החזקתו של המבקש בשטח החוף הציבורי הייתה מוגבלת, בהתאם להסכם ההפעלה שנחתם בינו לבין המינהל, לשם הפעלת החניון ותחזוקת החוף בלבד וכי חל איסור על כל פעילות בעלת אופי מסחרי בתחומי שטח זה. עוד נקבע כי בפועל עשה המערער שימוש מסחרי בשטח החוף הציבורי, בניגוד להוראות הסכם ההפעלה, הסכם החכירה והוראות תמ"א 13 והתב"ע וכי בכל מקרה הסכם ההפעלה התייחס אך לשטח החוף הציבורי, ולא ליתר השטחים בחוף, בהם היה המבקש למעשה מחזיק שלא כדין. בית משפט השלום קבע כי לאחר תום תקופת הסכם השירותים, שנחתם בין המבקש לבין המינהל ביום 10.5.1992, לא חתם המינהל על הסכם שירותים נוסף עם המבקש באופן מכוון וכי הוכח כי המינהל לא נתן הסכמתו לשימושים המסחריים שעשה המבקש בחוף: "ממכלול האמור הוכח כי לאחר תום תקופת הסכם השירותים, לא ניתן לקרוא הסכמה מכללא של המינהל והפיכת [המבקש] לבר-רשות או מצג כלשהו של המינהל לפניו יוחכר השטח ל[מבקש] לטווח ארוך. אף אם המינהל לא פעל "בנחרצות מספקת" כנגד המבקש, כפי שצוין בסיכומיו, הרי שלא ניתן לקרוא שום הסכמה בפעולותיו, כפי שהובהר לעיל. משכך קבעתי, ברור כי לא יכול היה [המבקש] להסתמך על מצגי המינהל בביצוע השקעותיו בחוף, מה גם שהוכח כי רבים מהמחוברים (ובכלל זה המסעדה והמשרדים) כבר ניבנו בשנת 86!" (סעיף 72 לפסק הדין של בית משפט השלום; ההדגשות במקור - י.ד.). על סמך קביעות אלה דחה בית משפט השלום את דרישתו של המבקש לתשלום פיצוי וקבע כי אין מקום לפסוק פיצוי לטובתו של המבקש, שכן האחרון לא הפך לבר-רשות בשטח "השין" והשקעותיו במקרקעין לא בוצעו בהתאם לציפיותיו שהתבססו על מצגי המינהל: "משהסכים [המבקש] להסכם השירותים על תנאיו כפי שפורטו לעיל, עוד בשנת 92, מושתק הוא מלטעון כיום כי הוא שינה מצבו לרעה ועל כן מגיעים לו פיצויים טרם פינויו. הוכח כי [המבקש] ידע לפחות משנת 92 כי רישיונו במקרקעין תקף היה לתקופה קצובה של שלוש שנים וניתן להפסקה בכל רגע נתון בהודעה מוקדמת של 3 חודשים, כמו כן, ידע הוא שלא יקבל החזר על השקעותיו במקרקעין אם ייבחר המינהל שלא לקיימן בידיו" (סעיף 85 לפסק הדין של בית משפט השלום). 3. על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. במסגרת הערעור טען המבקש כי היה על המינהל לחתום עמו על הסכם חכירה ל-49 שנים לגבי שטח "השין", זאת מכוח ההתחייבויות והמצגים שהציג בפניו ובהתחשב בכך שהוא החזיק במקרקעין בידיעתו ובהסכמתו של המינהל במשך כ-20 שנים. לטענתו, הראיות שהונחו לפני בית משפט השלום מובילות אך למסקנה אחת והיא כי לאורך השנים בהן החזיק בחוף לבנון ידע המינהל היטב על כך ועל התנהלותו של המבקש שם. כן נטען כי היה על בית משפט השלום להסיק מחומר הראיות כי המינהל לא דרש מן המבקש לפנות את החוף, אלא דרישתו היחידה היתה שהפעילות בשטח החוף תהיה תואמת להסכם ההפעלה. לדבריו, המינהל אינו יכול, לאחר למעלה מ-20 שנה, לבטל את הרישיון שניתן לו, וגם אם ייקבע כי הרישיון הינו הדיר, כי אז יש להתנות את ביטולו בפיצוי כספי. 4. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' מוניץ) קבע כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, אשר בחן היטב את כל הראיות, קבע ממצאים עובדתיים והסיק מהם את המסקנות המשפטיות הנכונות. לפיכך, בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המבקש לפיה הוא רכש מעמד בלתי הדיר של בר-רשות ומשכך אין מקום להורות על פינויו מהמקרקעין: "[המבקש] טוען כי בית משפט קמא התעלם מן העובדה שהמינהל התחייב להחכיר לו את המקרקעין. טענה זו מבקשת לשנות מן הממצאים העובדתיים אליהם הגיעה כב' השופטת קמא. טענה זו של [המבקש] דינה להידחות ולא רק על שום מנהגה של ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאים עובדתיים, אלא ובעיקר משום שאין כל יסוד לטענה גופה. לטענה זו אין כל בסיס בראיות שהובאו בפני בית המשפט, שאין בהם דבר כדי ללמד על כוונת המינהל להחכיר את שטח החוף [למבקש]" (עמ' 15 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). עוד נקבע כי אין לראות בהתנהגותו של המינהל בבחינת שתיקה, שכן זה גילה התנגדות להישארותו של המבקש בקרקע בלא הסדרת זכויותיו, ודרש את פינויו. בית המשפט המחוזי ציין כי נפתחה כנגד המבקש שורה של הליכים פליליים בגין ביצוע עבודות בנייה בשטח החוף ללא היתר, ובסיומם אף ניתנו כנגדו צווים שיפוטיים. בהמשך נדחתה גם טענתו החלופית של המערער לפיה יש לפצותו על השקעותיו בחוף. בית המשפט אישר את קביעתו של בית משפט השלום בסוגיה זו וציין כי על פי התשתית הראייתית הקיימת המבקש בנה את המבנים על המקרקעין בלא שניתן לו היתר בניה כדין, ולפיכך אין להעניק פיצוי בגין הריסתם. כן נקבע כי המבקש לא הצליח להוכיח "תשתית קונקרטית לפסיקת הפיצוי" בגין השקעותיו בחוף. מכאן הבקשה שלפניי. נימוקי הבקשה 5. בקשתו של המבקש נוגעת אך לעניין אחד והוא הימנעותן של הערכאות הקודמות מלקבל את טענותיו לפיהן על המינהל חלה חובה לפצותו בגין "השקעות רבות וכבדות אותן ביצע במהלך כ-20 השנים בהן החזיק במקרקעין" כתנאי לסילוק ידו מן המקרקעין. המבקש טוען - באמצעות בא-כוחו, עו"ד יוסף בן-דור - כי לא ניתן לראותו כמי שפלש לחוף או הסיג גבול. לדבריו הוא לא פעל בו בהיחבא והוא החזיק בחוף שנים רבות בידיעתו של המינהל. לטענתו, המינהל השלים במשך תקופה ארוכה עם החזקתו בחוף ולא ביקש להוציאו משם. לטענת המבקש על בית משפט זה לקבוע, בהתחשב בזמן שבו הוא מחזיק במקרקעין ומנהל בהם את עסקו ובזמן הנדרש להעתיק את עסקו, כי נפלה שגגה בפסקי הדין של הערכאות הקודמות וכי יש להתנות את פינויו של המבקש מן המקרקעין בפיצוי הוגן. לטענתו פסקי הדין של הערכאות הקודמות מלמדים כי הוא השקיע את כל המשאבים בחוף נוכח הסתמכותו על מצג שהציג בפניו המינהל. לטענת המבקש יש לקבל את בקשתו, וזאת בכדי לעשות עמו צדק. לדבריו הקביעות העובדתיות של שתי הערכאות דלמטה מלמדות כי סילוק ידו מן המקרקעין, בלא שישולם לו פיצוי כלשהו, ומבלי להתחשב בהשקעותיו לאורך השנים, מהווה עוול אשר על בית משפט זה לתקן. תגובת המשיבה 6. המשיבה - באמצעות באת-כוחה, עו"ד טלי מרקוס - טוענת כי יש לדחות את בקשתו של המבקש, שכן זו אינה מגלה כל עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. כמו כן, לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. לדבריה, המבקש מניח במסגרת טיעוניו כי יש לראות בו בר-רשות, וזאת מבלי לבסס את הטענה ומבלי לתת לה הסבר, ולאחר שטענה זו נדחתה על ידי שתי הערכאות דלמטה. לטענת המשיבה, המבקש לא הוכיח עילה לפיצויו בגין השקעותיו הנטענות בקרקע, ואף הוכח כי הרשות הממשלתית לתיירות היא שביצעה את עבודות התשתית בחוף על חשבונה. עוד נטען כי מכיוון שמדובר בבנייה במקרקעי הזולת, רשאי המינהל, בהתאם לסעיף 21 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, לדרוש את סילוק המחוברים על חשבון המבקש, מבלי לפצותו על כך. לסיום טוענת המשיבה כי אין מקום להעניק למבקש פיצוי משיקולים של צדק שכן זה בנה בנייה בלתי חוקית, לגביה הוצאו גם צווי הריסה. לטענתה, הפסיקה חוזרת וקובעת כי אין לפצות מפרי חוק המשתמשים שימוש בלתי חוקי הנכס. דיון והכרעה 7. דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת אך באותם מקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת הנדונה [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1983)]. ואולם, המקרה דנן עוסק בסוגיה אחת וספציפית שהתעוררה במסגרת המחלוקת שנתגלעה בין המבקש לבין המינהל, סוגיה שהתבררה בפירוט רב והוכרעה על ידי שתי ערכאות, ודי בכך בכדי לדחות את הבקשה. 8. יתרה מכך, לא שוכנעתי כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה לשם עשיית צדק או לשם מניעת עיוות דין. בית משפט זה נדרש כבר בעבר לעניינו של המבקש, זאת במסגרת רע"פ 6489/07 גואטה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז צפון (לא פורסם, 5.8.2007). במסגרת אותה החלטה דחה השופט ג'ובראן את בקשתו של המבקש להארכת המועד להגשת האישורים וההיתרים הנדרשים בגין בניית המבנים על חוף לבנון, ודבריו במסגרת החלטה זו רלוונטיים גם לענייננו: "מדובר בענייננו בבניה שנעשתה ללא היתר על קרקע ציבורית לחוף הכנרת, כאשר המבקש עושה דין לעצמו ומנצל את חולשת הרשויות באמצעות ניסיון לקביעת עובדות בשטח. במשך יותר מעשור הוצאו כנגד המבנים נשוא הדיון שוב ושוב צווי הריסה שיפוטיים, ללא הואיל, כאשר המבקש אף מוסיף ובונה ומרחיב את הבנייה אותה צווה להרוס". קביעה נחרצת זו, בהצטרף לקביעות העובדתיות של הערכאות דלמטה, אשר הכריעו כי המבקש אינו בר-רשות וכי הוא פלש למקרקעין, השתלט עליהם מנה אחר מנה, עד שגידר בסופו של יום שטח של 68 דונם בו עשה כבשלו, משמיטות את הקרקע תחת טענתו של המבקש בדבר זכותו לפיצוי. מסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי מקרה מעין זה, בו המבקש נמנע מלפעול על פי צווי בית משפט, בנה בנייה בלתי חוקית על שטח החוף ושלשל במשך שנים רבות רווחים לכיסו הפרטי על חשבון הציבור ותוך שימוש במקרקעין ציבוריים, אינו המקרה המתאים ליישום והפעלת עקרונות הצדק. לא זו אף זו, המינהל הוכיח כי בהסכם השירותים שנחתם בינו לבין המבקש ביום 10.5.1992 נכתב, שחור על גבי לבן, כי על המבקש חל איסור להקים בשטח "השין" מבנה של קבע כלשהו, אלא ביכולתו להקים מבנים ארעיים בלבד. בנסיבות אלה אין ביכולתי לקבל את טענת המבקש בדבר פגיעה באינטרס ההסתמכות שלו. הפועל בניגוד להסכם שנחתם בינו לבין המינהל, בונה בנייה בלתי חוקית על שטח ציבורי ומסרב לפעול בהתאם לצווי בית משפט, אינו יכול לדרוש בסופו של יום פיצוי מן המינהל. אין ספק כי מתן פיצוי למבקש בנסיבות אלה יגרום למצב בו חוטא יוצא נשכר, מצב שאין כל אפשרות להשלים איתו. 9. אשר על כן, הבקשה נדחתה. המבקש יישא בשכר טרחת עורכי דין לטובת המשיבה בסך כולל של 7,500 ש"ח. חוף הים