בקשה להטיל עיקולים זמניים להבטחת פסק דין

בבואו של בית המשפט להטיל עיקול זמני, יבחן ביהמ"ש את הראיות שהובאו בפניו הן באשר לעילת התביעה מחד והן באשר לנזק שעלול להגרם לזכויותיו הקנייניות של הנתבע מאידך והכל תוך בחינת איכות הראיות התומכות בבקשת העיקול וכמותן. להלן החלטה בנושא בקשה להטיל עיקולים זמניים להבטחת פסק דין: החלטה 1. זו בקשתו הרביעית של מבקש להטיל עיקולים זמניים במסגרת ת.א. 4074/05. מבוקש "להטיל עיקול זמני על כספים וזכויות שיש למשיבים 1 ו-2 בת.א. 595/92 (שלום ב"ש), ע"א 1023/03 (מחוזי ב"ש), אשר הגיעו לפרעון מיידי, וזאת להבטחת פסק הדין הכספי שינתן לטובת המבקש במידה שינתן בתביעה דנן". 2. בת.א.4074/05 של בימ"ש זה , תובענת המבקש הינה למתן סעד הצהרתי, צו עשה ותביעה כספית בסך 40,000 ש"ח. לטענתו, המשיבה 1 פתחה בניגוד לחוק חלון לתוך רכושו. המשיב 2 השתלט על שני חדרי השירותים מחוץ לחנותו. לטענתו, המשיבה 1 רשומה כבעלת הזכויות בשטח שבמחלוקת, במרמה, שכן העסקה בה רכשה את השטח בוטלה והשטח נמכר למי שמכרו למבקש, והיא מנצלת את רישומה הפורמאלי הנ"ל, "כדי לסחוט כספים מכל דייר חדש שמגיע כשכן לחלקה". עוד נטען, כי המשיבים שילמו שוחד לחבר הועדה המקומית לתכנון ובניה בב"ש- עו"ד וידבסקי, כדי שבקשתו לשיפוץ תדחה בטענה שמדובר ברכוש משותף. נטען גם, כי המשיבים מונעים את רישום זכויותיו, מונעים קבלת היתר בניה וגורמים לרדיפתו ע"י הרשויות. האמור גורם לו נזק העולה על 5,000,000 ₪ שהועמד ע"ס של 40,000 ₪ מטעמי אגרה. ביהמ"ש התבקש להצהיר, כי המבקש הוא הבעלים של המקרקעין במחלוקת, לחייב את המשיבה 1 לרשום לאלתר את הזכויות על שמו, לחייבה שלא לפתוח חלון אחורי בקיר המשותף לתוך רכושו, לחייב את המשיב 2 "לבנות מחדש את חדר השירותים בתוך חנותו ולממש את זכותו הקנויה של שימוש בחדר שירותים אחד ..". 3. ביום 2.5.05 במסגרת בש"א 3790/05 דנתי בבקשה לדחות את התובענה שהגיש המבקש בת.א. 4074/05 על הסף והוחלט: "לאור האמור, נותרו לדיון בת.א. 4074/05 נגד משיבים 1 ו- 3 בלבד: א. בקשת המשיב שיוצהר, כי הוא "הבעלים של הרכוש ברחוב הדסה בבאר שבע בגוש 38003 חלקה 151 תת חלקה 11 בגודל 68.56 מ"ר". ב. בקשת המשיב לחייב את המבקשת 1 "לרשום עכשיו ומיד ללא שיהוי נוסף את רכושי בחלקה על שמי". ג. תביעת המשיב לפיצוי בגין הנזקים הנגרמים לו כתוצאה מאי רישום זכויותיו על שמו, החל מיום 12/1/98. " 4. בבש"א 3379/05 בהחלטתי מיום 16.3.05 פירטתי את השתלשלות העיניינים בנושא העיקולים הזמניים המבוקשים: ביום 11.1.05 הוגשה התובענה בת.א. 1089/05 בית משפט השלום בבאר-שבע. ביום 27.2.05 בבש"א 1384/05 בת.א. 1089/05 הנ"ל, הוחלט בבית משפט השלום בבאר-שבע, להעביר את התובענה לבית משפט זה בו מספר התיק הוא 4074/05. א. ביום 12.1.05, הוגשה בקשה לעיקול זמני בבש"א 1152/05 במסגרת ת.א. 1089/05 הנ"ל, וכב' הרשם גדעון, דחה את הבקשה תוך שקבע: "הבקשה אינה נתמכת בראיות מהימנות לכאורה העשויות לבסס חשש, כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין אם תתקבל התביעה. הבקשה נדחית על כן". ב. ביום 19/1/05 בבש"א 1224/04 בת.א. 1089/05 הנ"ל שוב התבקש צו עיקול זמני. כב' הרשם גדעון קבע: "1. איני סבור, כי הטענה שהמשיבה מס' 1 בת 91 ומתגוררת במוסד, די בה לבסס חשש ממשי להכבדה על ביצוע פסה"ד, אם לא יינתן הצו. 2. גם הטענה כי מרכז חייו של המשיב מס' 3 הינו בחו"ל אין די בה לענין זה. אין ללמוד לכך גזירה שווה מתקנה 514 העוסקת בהבטחת הוצאות נתבע בגין הליך בו החל תובע. 3. הבקשה נדחית." ג. בבש"א 3779/05 של בית משפט זה במסגרת ת.א. 4074/05 הוגשה שוב בקשה לעיקול זמני הגם שבקשות המבקש נדחו בבית משפט השלום ולא הוגשה בענין ההחלטות שם בר"ע. בהחלטתי מיום 16.3.05 קבעתי : "חמור מכך, בבקשה שבפני בבש"א 3786/05 לא ציין המבקש, כי הגיש בקשות דומות בבש"א 1152/05 ובש"א 1224/05 במסגרת ת.א. 1089/05 של בית משפט השלום בבאר-שבע, שכאמור הדיון בו עבר לבית משפט זה בת.א. 4077/05. נימוק זה, לכשעצמו, מצדיק את דחיית הבקשה על הסף. על האמור, יש להוסיף, כי אין כל הצדקה לאחר הבקשות שהוגשו כבר בענין זה ונדחו, להגיש בקשה נוספת בפני בית משפט זה ולבקש, כי תידון במעמד צד אחד דווקא, לאחר הזמן הרב שחלף מאז הגשת הבקשה הראשונה, ולאחר שכבר הוגש כתב הגנה בתיק זה. לאחר שבתיק זה (שהוגש תחילה בבית משפט השלום - ת.א 1089/05), הוגש כתב הגנה ביום 10.2.05, בו בין היתר, נטען, כי יש מעשה בית דין והשתק פלוגתא בשל תובענות נוספות שהיו בין הצדדים ובהן נפסק, (כך אני מבין) לחובת המבקש, חייב היה המבקש לצרף לבקשתו את פסקי הדין שניתנו, שעה שהוא מבקש את העיקול הזמני, וזאת בין היתר, לצורך הוכחת סיכויי התובענה. במיוחד פועל אי צירוף פסקי הדין הנ"ל, כמו גם אי פירוט ההחלטות שניתנו בבקשות דומות לעיקול על ידי כב' הרשם גדעון, לחובת המבקש, שעה שמבקש הוא לקבל החלטות במעמד צד אחד. לאור כל האמור, וגם מהנימוקים שניתנו בשתי ההחלטות על ידי כב' הרשם גדעון בבית המשפט השלום כשסורבו הבקשות לעיקול זמני, הבקשה להטלת עיקול זמני נדחית - בפעם השלישית." 5. יוער כי בין הצדדים מתנהלות והתנהלו מספר תובענות וביניהם התנהל גם ע.א. 1023/03 בו ניתנה הערבות הבנקאית, על ידי המבקש, להבטחת הוצאות המשיבים בערעור ובענינה מבוקש גם העיקול עתה. ערעורו של המבקש נדחה. הוא חוייב בהוצאות ועל פי החלטות בית המשפט הערבויות הבנקאיות נשלחו לבנק למימוש ולא ידוע אם הכסף כבר הועבר בפועל למשיבים. 6. תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, קובעת : "(ב) בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". ברע"א 8420/96 מרגלית נגד בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, תקדין עליון, 97 (342), נפסק, מפי כב' המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון כב' השופט לוין: "המפנה חל עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקנין כזכות חוקתית (סעיף 3), והסב את תשומת הלב גם לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לתת צו זמני; ובמה נשתנה לענין זה צו זמני מסעד סופי? שהצו הזמני, שניתן מעצם טבעו, שלא על יסוד ראיות מלאות, עשוי לפגוע שלא כדין בקניינו של הנתבע, בעוד שהסעד הסופי ניתן לאחר בירור מלא של זכויות בעלי הדין; גברה ההכרה שבתי המשפט נדרשים ליתר זהירות מאשר בעבר במתן צווים זמניים, וכמו בסוגיות אחרות, נדרשים עתה בתי המשפט לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה;.... "איזון האינטרסים האמור מחייב בחינה מחודשת של סדרי הדין, נטלי ההוכחה וכמות הראיות הנדרשים בסוגיה האמורה, הן כשבאים אנו לדון בחוקיותה של הוראת דין פלונית (חוק או תקנה) שחוקקו או שהותקנו לאחר חקיקת חוק היסוד ובין שענייננו בפרשנותה הראויה של הוראת דין קיימת. איזון אינטרסים זה חיזק את המגמה למציאת מכנה משותף עקרוני בין צו העיקול הזמני לבין הצווים הזמניים האחרים בין בסדרי הדין, בין בנטלי ההוכחה ובין בכמות הראיות הנדרשת מהמבקש צו זמני כלשהו. מגמה זו קבלה ביטוי תחיקתי בתיקון משנת תשנ"ו של תקנה 360, שנכנס לתקפו ביום 30.6.96 כבר אין מדובר ב"תביעה לסכום כסף הנתמכת במסמך או בראיות מהימנות אחרות...", אלא ב"תובענה לסכום כסף הנתמכת במסמך או בראיות מהימנות לכאורה", ולאחר תיקון נוסף, משנת תשנ"ז - "המקימות זכות לכאורה", כשהקטעים המודגשים מזכירים לנו את אמת המידה הראייתית הנוהגת לעניינם של צוי המניעה הזמניים; יתירה מזאת: לא די בכך שהמבקש צו עיקול יסמוך את תובענתו ב"מסמך או בראיות מהימנות", אלא שומה עליו גם לשכנע את בית המשפט, או הרשם, "כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין". הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין. לענין זה רלבנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין ושומה על בית המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב...." בדומה נפסק גם ברע"א 5242/95, סינגל שירותי אלקטרוניקה (1975) בע"מ נגד דנבאר בע"מ, תקדין עליון 95 (3) עמ' 786, שבבואו להטיל עיקול זמני, יבחן ביהמ"ש את הראיות שהובאו בפניו הן באשר לעילת התביעה מחד והן באשר לנזק שעלול להגרם לזכויותיו הקנייניות של הנתבע מאידך והכל תוך בחינת איכות הראיות התומכות בבקשת העיקול וכמותן. ראה לענין זה גם רע"א 5935/97 סיני נגד גלנס ואח' פ"ד מב (1) 193 בעמ' 197. (ראה גם ציטוט בבקשה לביטול עיקול בעמ' 19 סעיף 79. ) 7. כאמור בבש"א 3790/05, מה שהותר למשיב להוכיח בנוגע לנזקיו, הוא רק הנזק, אם קיים, כתוצאה ממניעת רישום הזכויות על שמו החל מיום 12/1/98, וזאת כי הטענה של המשיבים, בבקשתם למחיקה על הסף, שבכל הנוגע לסעד הכספי כתב התביעה לא מגלה עילה- לא מפורטת וסתמית. העובדה שבענין זה לא נעניתי לבקשת המשיבים למחיקה ודחיה על הסף אינה מחייבת את המסקנה שאיכותן וכמותן של הראיות התומכות בבקשה לעיקול, מספקת להטלת העיקול, שכן לא די כאן בסיכוי (אפילו אם לא רב), אלא נדרשות ראיות מהימנות לכאורה כדי שהמבקש יזכה לצו העיקול הזמני. אין בכתב התביעה פירוט מדוע נגרמים הנזקים וממה נובע אומדן ההיקף הנתבע וגם אין בענין זה כל פירוט בתצהיר. לא ששוכנעתי, במידה הנדרשת, כי הראיות לכאורה הינן כאלה מבחינת איכותן וטיבן המצדיקות קביעה, בשלב זה, שאלו "מקימות זכות לכאורה" לקבלת הסעד הזמני המבוקש. 8. בשאלה אם שוכנעתי "...על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין", יש לומר כי ביחס למשיבה 1 אין כל חדש בבקשה שבפני ביחס לבקשות הקודמות שנדחו ויש לזכור שזו הבקשה הרביעית. ביחס למשיב 2 החידוש היחיד הינו, שלטענת המבקש המשיב 2 מנסה למכור את חנותו הנמצאת בקיר משותף לנכס של המבקש וזאת במחיר נמוך. המשיב אמנם גר בחו"ל אך בין הצדדים התנהלו ומתנהלים דיונים ומשפטים לרוב, למרות עובדה זו. הטענה שהמשיב מנסה למכור את הנכס, אינה מחייבת בהכרח את המסקנה שקיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, שכן לא נטען, למשל, שאין למשיב 2 נכסים אחרים בארץ. 9. לאור כל האמור הבקשה נדחית. רק בשל כך שלא ביקשתי את תגובת המשיבים, למרות שזו הבקשה הרביעית באותו ענין והיה מקום להטיל הוצאות, אמנע גם הפעם מהשתת הוצאות משפט. עיקול