להלן פסק דין בנושא בניית 3 קומות ללא היתר: פ ס ק - ד י ן 1. לפנינו ערעור הנאשם על גזר-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בת"פ 2695/00 (כב' השופט ר' זיו) מיום 7.12.04, בגין הרשעתו, על-פי הודאתו, בעבירה של בנייה ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק). על-פי עובדות כתב-האישום, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה, הקים הנאשם בשנת 2000, מעל בניין קיים בשכונת בית-חנינה, תוספת בנייה בת שלוש קומות ועליית-גג, בהיקף כולל של 666 מ"ר, ללא היתר כדין. גזר-דינו של בית-משפט קמא 2. בגזר-דינו השית בית-משפט קמא על המערער את הקנס המירבי הקצוב בצדה של העבירה לפי סעיף 204 לחוק בסך 67,300 ₪, וכן קנס נוסף לפי סעיף 219 לחוק בסך 250,000 ₪, בזיקה חלקית לשווי עלות הבנייה, אשר הוערכה על-ידי השמאי מטעם המאשימה בסכום של כ-715,000 ש"ח. עוד חייב בית-המשפט את המערער, על-יסוד סעיף 218 לחוק, בתשלום כפל אגרת הבנייה העומדת על 21,608 ₪, קרי - בסכום כולל של 43,216 ₪, והוסיף וקבע כי הקנסות והאגרה ישולמו לשיעורין ב-75 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, וכי אם לא ישולם הקנס במועד יאסר המערער ל-100 ימים. כמו-כן ציווה בית-משפט קמא על המערער, במסגרת גזר-הדין, להרוס את המבנה, אך הורה על עיכוב ביצועו של צו זה ב-18 חודשים. נימוקי הערעור 3. ב"כ המערער טוען, כי המבנה נועד לשמש למגורים לחמשת ילדיו הנשואים של המערער, ובנייתו לא נועדה להפקת תועלת מסחרית כלשהי. ערעורו על חומרת העונש מופנה כנגד כל החיובים הכספיים שהוטלו על מרשו במסגרת גזר-הדין, קרי: הקנס המירבי לפי סעיף 204, הקנס הנוסף לפי סעיף 219 והחיוב בתשלום כפל אגרה לפי סעיף 218 לחוק. לטענת ב"כ המערער, שגה בית-משפט קמא בכך שהשית על המערער קנס לפי סעיף 219 לחוק. הוא גורס, כי בחוות-הדעת של שמאי המקרקעין מטעם המשיבה - אשר העריך את שווי הנכס הנדון - נפל פגם, הואיל ובחקירתו הנגדית לא היה בפיו מענה לשאלה מהו מחירו של הנכס בשוק החופשי כבית העומד על תלו ללא היתר בנייה. לשיטתו של ב"כ המערער, העדר יכולת מצד השמאי להעריך את שווי הנכס כמבנה בלתי חוקי, מאיינת כל משקל מחוות-דעתו, והפועל היוצא מכך הנו שלא ניתן לחייב את המערער בתשלום קנס לפי סעיף 219 לחוק - שתנאי להטלתו הוא הוכחת שוויו של המבנה. בנוסף ולחלופין טוען ב"כ המערער, כי לא היה מקום להטיל על מרשו הן קנס לפי סעיף 219 לחוק והן את הקנס המירבי לפי סעיף 204 לחוק, וראוי היה להסתפק אך בקנס הראשון, ובפרט כאשר המשיבה עתרה לקנס זה בלבד. עוד הלין ב"כ המערער על החלטת בית-משפט קמא לחייב את המערער בתשלום כפל אגרה לפי סעיף 218 לחוק, וטען כי חיוב בכפל האגרה מהווה סטייה מרמת הענישה המקובלת. דיון 4. התופעה של בנייה בלתי חוקית הייתה לנגע של ממש שפשה במקומותינו בהיקפים ניכרים. היא פוגעת במרקם התכנוני ובתוכניות המתאר, ואף מכרסמת באמון הציבור בכל הנוגע לאכיפת דיני התכנון והבנייה. להיקף התופעה הפסולה ונזקיה התייחס בית-המשפט העליון בע"פ 920/85 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' מוסא נימר, פ"ד מא(4), 29: "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". כבר נפסק, לא אחת, כי המאבק התקיף בעבריינות הבנייה מחייב הטלת עונשים מחמירים ומרתיעים. עמד על כך בית-המשפט העליון בבר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 533 , בעמ' 536-537: "התופעה של בניית מבנים ללא היתר ופניה לקבלת היתר רק לאחר שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח - תופעה נפוצה היא, ויש לפעול להכחדתה. יש במעשים כאלה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובסדר הציבורי, וככל שמציאות עגומה זו מתמשכת, המציאות היא חמורה יותר, ונדרשת מדיניות ענישה תקיפה ומוחשית כדי להדבירה". עוד מורה הפסיקה, כי מאבק אפקטיבי בעבירות על חוקי התכנון והבנייה מחייב הטלת עונשים מכבידים, אשר יפגעו בכדאיות הכלכלית שבביצוע העבירות, לרבות מאסרים בפועל. בהקשר זה נאמר בע"פ 305/78 מדינת ישראל נ' אחמד דרוויש עיסא (לא פורסם, צוטט בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, בעמ' 724) כלהלן: "האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק, מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי ... האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעה העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקוימים... לאור המצב אליו הגענו יש לראות בהטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת, ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר". 5. לא מצאנו, כי נפל פגם בשיקולי הענישה של בית-משפט קמא, ועל-כן אין מקום להתערב בגזר-דינו. הקנס לפי סעיף 219 נסמך כדבעי על חוות-דעת שמאית, ובהטלת הקנסות - הן לפי סעיף 219 והן לפי סעיף 204 לחוק - לא נפל כל פגם. סעיף 219 לחוק - שכותרתו: קנס או תביעה לגביית רווחים מבנייה בלתי חוקית - מורה כדלהלן: "הורשע אדם בעבירה לפי פרק זה, רשאי בית-משפט אם נתבקש לעשות כן להטיל עליו, בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 או במקומו, קנסות כדלקמן: (1) בעבירה בקשר לבנייה הטעונה היתר לפי חוק זה - כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו שלא כדין…". המשיבה הגישה לבית-משפט קמא, לביסוס עתירתה להטלת קנס לפי סעיף 219 לחוק, את חוות-דעתו של שמאי המקרקעין דוד אנזנברג. השמאי העריך את שווי הנכס הנדון בכ-414,000 דולר, ואת עלות הבנייה הנכללת בו בכ-159,000 דולר. בחקירתו הנגדית הופנתה לשמאי על-ידי ב"כ המערער שאלה אחת בלבד - מהו מחיר השוק של הבניין כמבנה בלתי חוקי - והלה השיב כי אינו יכול להעריך שוויו של מבנה שהוקם שלא כדין, וכי חוות-דעתו מתייחסת לשווי הנכס כבניין שהוקם בהיתר. בטיעוניה לעונש בבית-משפט קמא עתרה המשיבה להטלת קנס לפי סעיף 219 לחוק בשיעור מלוא שוויו של המבנה - 159,000 דולר, קרי - 715,000 ש"ח בקירוב, ולא ביקשה להטיל קנס נוסף נפרד לפי סעיף 204 לחוק. בית-משפט קמא החליט להטיל על המערער קנס לפי סעיף 219 לחוק בשיעור מופחת משווי הנכס, שהועמד על 250,000 ש"ח, וקצב בצדו גם את הקנס העונשי המירבי לפי סעיף 204 לחוק בסך 67,300 ש"ח. המטרה החקיקתית שביסוד סעיף 219 לחוק, הנה פגיעה כלכלית בזיקה לטובת ההנאה שמבקשים הנאשמים להפיק מעבירות הבנייה. על-פי פרשנות תכליתית של הסעיף יש לשום את שווי הנכס בהנחה שהוקם כדין, שכן טובת ההנאה היא שימוש בנכס שניתן להקימו רק על-פי היתר כחוק. כל פרשנות אחרת, המבקשת להעריך "מחיר שוק" של נכס שהוקם ללא היתר והמיועד להריסה כל עוד בנייתו לא תוכשר, תרוקן את הסעיף מתוכנו ותסכל את תכליתו. על כן, הונחה לפני בית-משפט קמא חוות-דעת שמאית רלבנטית שהעריכה נכונה את שווי הנכס ובכלל זה את שווי עלויות הבנייה. משבחר בית-משפט קמא להעמיד את שיעורו של הקנס לפי סעיף 219 לחוק על כשליש משווי עלות הבנייה, ולא על מלוא השווי כעתירת המשיבה, לא נפל פגם בכך שגם השית על המערער קנס לפי סעיף 204 לחוק חרף העובדה שהמשיבה לא עתרה להטלת הקנס האחרון כקנס נוסף. קנס לפי סעיף 219 הנו קנס המוטל בזיקה להפקת רווח או תועלת בביצוע עבירת הבנייה, וכהוראת הסעיף האמור הוא יכול להתווסף לקנס העונשי לפי סעיף 204 לחוק. הקנס הכולל שהוטל על-ידי בית-משפט קמא לא חרג מהקנס לו עתרה המשיבה, וכאמור הועמד על כמחציתו. זאת ועוד: אף אם לא עתרה המשיבה להטלת קנסות נפרדים - לפי סעיפים 219 ו-204 לחוק, היה בית-משפט קמא מוסמך לעשות כן מיוזמתו. הלכה היא מקדמת דנא, כי בית-משפט רשאי להטיל אף עונשים שהתביעה הכללית לא עתרה להם. על הלכה זו חזר בית-המשפט העליון בע"פ 1289/93 יאיר לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 158, 171: "הסמכות להשית עונשים על מי שהורשעו בדינם ניתנה לבתי המשפט, להם ולא לאחר זולתם, ועם הסמכות באה האחריות... האחריות לעונשים בתי המשפט לא יוכלו לחלוק אותה עם אחרים, לרבות לא עם התביעה הכללית שתבקש להטיל עונשים אלו או אחרים, בין בכלל בין במקרה פלוני או אלמוני..." (וכן ראו: ע"פ 2034/91 ארזה נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 91(2) 2442). 6. המסד הנורמטיבי לחיוב המערער בתשלום כפל אגרה מצוי בסעיף 218 לחוק, כפי שתוקן לאחרונה בתיקון מס' 68 לחוק, המורה כדלקמן: "בית המשפט יצווה על הנשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל על עבירה לפי פרק זה ולחיוב בהוצאות המשפט, לשלם את האגרה או את תשלום החובה האחר הקשורים בעבירה ושהנשפט חייב בתשלומם אותה שעה מכוח חוק זה וטרם שילם אותם, ואם הייתה העבירה בקשר לעבודה או לשימוש הטעונים היתר לפי חוק זה - אותן אגרות או תשלומי חובה אחרים שהיו מגיעים ממנו מכוח חוק זה אותה שעה אילו ניתן ההיתר; בית המשפט רשאי גם לחייב את הנשפט בתשלום נוסף שלא יעלה על סכום האגרה או תשלום החובה הקשורים בעבירה". ב"כ המערער לא הציג תימוכין לטענתו, לפיה נוהגת הערכאה הדיונית להסתפק בחיוב נאשמים בתשלום אגרה ונמנעת מלחייב בכפל אגרה. מכל מקום, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא לצוות על המערער לשלם כפל אגרת בנייה, במסגרת מכלול הסנקציות הכספיות שהוטלו עליו. 7. סוף-דבר: הקנס הכספי הכולל שהושת על המערער בסכום של 317,300 ₪ והחיוב בכפל אגרה בסך 43,216 ₪, אינם חמורים ביחס להיקף הבנייה של כ-666 מ"ר במבנה בן שלוש קומות ולשוויו של הנכס. קנס בשיעור נמוך יותר עלול להחטיא את מטרת הענישה, ולעודד בעקיפין את התופעה הפסולה של הקדמת הבנייה לקבלת היתר. במאמר מוסגר נעיר בשולי פסק-הדין, כי חסד עשתה המשיבה עם המערער כאשר נמנעה מלעתור, בגין בנייה בהיקף כה ניכר, להטלת מאסר, ולו מאסר מותנה, ואף לא ביקשה לאסור את השימוש במבנה או בחלק ממנו לבל יפיק המערער תועלת וטובת הנאה מפרי עוונו. התוצאה 8. על יסוד האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. בניהבניה ללא היתר