תאונת עבודה עם מלגזה ידנית

ביום 3.8.98, בעת עבודתו במפעל, נפגע התובע בתאונת עבודה, כאשר מלגזה ידנית בה השתמש לצורך הרמת קיר שנפל, התהפכה עליו.

להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה עם מלגזה ידנית:

פסק-דין

ההליך
1.     א.      התובע, הגיש בתיק זה תביעה כנגד הנתבעים, בה עתר לפיצויים בגין נזקי גוף ונזקים ממוניים, שנגרמו לו, לטענתו, בשל תאונה בה היה מעורב.
ב.     תחילה הוגשה התביעה כנגד נתבעים 1-2 בלבד, מנהלו ומעבידתו של התובע, בעילה של רשלנות והפרת חובה חקוקה, אולם, משטענה מבטחת נתבעת 2 כי לטעמה מדובר בתאונת דרכים, תוקן כתב-התביעה (בש"א 9627/01), על דרך של הוספת נתבעים 3-5 והוספת טענה חלופית מצד התובע, לפיה ארוע התאונה הינו בגדר תאונת דרכים, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
2.     א.     התובע הינו יליד 23.9.61, והועסק עובר לתאונה (החל מ- 2.6.95) בנתבעת 2, כאחראי פרויקטים בהקמה והשבחה של קווי יצור.
     ב.     נתבע 1 הנו מבעלי מניות נתבעת 2 ושימש במועד התאונה כמנהל התפעול ומנהל מפעל נתבעת 2. נתבעת 2 הינה חברה העוסקת בייצור דברי מאפה. נתבעת 3 הינה מבטחת הנתבעים 1-2. נתבע 4 היה במועד התאונה עובד בנתבעת 2, ונתבעת 5 הינה מבטחת מלגזה חשמלית בה נהג נתבע 4 עובר לתאונה.
     ג.     ביום 3.8.98, בעת עבודתו במפעל, נפגע התובע בתאונה, כאשר מלגזה ידנית בה השתמש לצורך הרמת קיר שנפל, התהפכה עליו. לטענת התובע, עובר לארוע ניסה אף נתבע 4 להרים הקיר שנפל, במקביל לנסיונו הוא, וזאת באמצעות מלגזה חשמלית - עובדה שהוכחשה על-ידי נתבע 4. (הארוע יכונה להלן: "התאונה").
     ד.     במהלך שמיעת הראיות, הושגה בין הצדדים הסכמה לעניין החבות, לפיה בכל פיצוי שייפסק לתובע, אם ייפסק, מעבר לתשלומי המוסד לביטוח לאומי, תחולק החבות ביניהם, באופן שנתבעים 1-3 ישאו ב-50% מהפיצוי ונתבעים 4-5 ישאו ב-50%. עוד הוסכם בין הצדדים, כי התובענה תנוהל לפי כללי החוק, על תקנותיו. להסכמה זו ניתן ביום 8.7.04 תוקף של החלטה.
     ה.     בעקבות פציעתו בתאונה, אושפז התובע, ביום 3.8.98, במחלקה אורטופדית במרכז הרפואי רבין ושוחרר לביתו ביום 6.8.98. במהלך אשפוזו קיבל התובע טיפולי פיזיותרפיה ומשככי כאבים, והתהלך עם חגורת גב ובעזרת הליכון. לאחר שחרורו מבית-החולים שהה התובע בביתו בחופשת מחלה, שהוארכה מעת לעת, ובסך הכל כששה חודשים, היינו, עד ליום 31.1.99.
     ו.     התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. לתובע נקבעה, על-ידי ועדה רפואית של המל"ל (לאחר ערעור מצד המל"ל), נכות רפואית צמיתה בשיעור של 14.5% - מתוכה 10% לפי סעיף 37(8)ב', בגין שבר גוף חוליה שהתרפא, עם תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה, בקרבת אותה חוליה ו- 5% לפי סעיף 37(8)א, בגין שבר גוף חוליה שהתרפא, בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה, בקרבת אותה חוליה. כמו כן הפעיל המל"ל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשטז-1956.
     ז.     במהלך חופשת המחלה, ביום 24.11.98, פיטרה נתבעת 2 את התובע מעבודתו. עם פיטוריו, שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורין (נ/9). כמו כן, בשל פציעתו קיבל התובע מהמל"ל דמי פגיעה, גמלת נכות ומענק נכות, המסתכמים בסכום כולל של 459,180 ₪ (משוערך ליום 14.12.05).
     ח.     בחודש ינואר 99 התובע החל לימודיו בקורס מחשבים, ב"מכון סלע להתמחות במחשבים", קורס אשר נמשך תשעה חודשים, בסיומו הוכשר התובע למקצוע בתחום Universal System Administration.
     ט.     עוד בטרם סיום הקורס הנזכר, בחודש ספטמבר 1999, החל התובע לעבוד במקצועו החדש, באגף המחשוב באוניברסיטת תל-אביב, שם הוא מועסק עד היום.      התובע עושה חיל בתפקידו הנוכחי, ואף זכה בתואר עובד מצטיין.
השאלות שבמחלוקת
3.     א.     נכותו התפקודית של התובע.
     ב.     נזקי התובע.
נכותו התפקודית של התובע
4.     א.     אין חולק, כי יכול שהנכות הרפואית והנכות התפקודית תהיינה שונות האחת מרעותה (ראה למשל: ע"א 646/77, פ"ד לב(3) 589,593; ע"א 586,587,588/84, פ"ד מג(1) 137, 152; ע"א 61/89, פ"ד מה(1) 580, 592 וע"א 3049/93 (לא פורסם)). קביעת הנכות התפקודית והשלכתה לגבי כושר עבודת הניזוק, מסורה לבית-המשפט.
     ב.     לטענת התובע, נכותו התפקודית, הבאה לידי ביטוי בהפסדי השכר שנגרמו לו, עולה באופן משמעותי על נכותו הרפואית. הנתבעים טוענים, לעומת זאת, כי לתובע נגרמה פגיעה מזערית בלבד בתפקודו, וכי נכותו התפקודית הנה, לכל היותר, בשיעור של 10%. אבחן להלן את תפקודיות נכותו של התובע בתקופות השונות.
     ג.     כפי שעולה מתצהיר עדות ראשית של התובע מיום 5.4.05 (להלן: "תצהיר התובע"), הוא פונה לאחר התאונה לבית-החולים (מרכז רבין), כשהוא מקובע לקרש עץ, מתקשה לנשום עקב כאבים בחזה, מכווץ בכל גופו מכאבים, ללא יכולת לקום, או לנוע. בימים בהם היה התובע מאושפז בבית-החולים, היינו, מיום 3.8.98 ועד ליום 6.8.98, ומאותו מועד ועד 31.1.99, כששה חודשים לערך, היה התובע באי כושר מוחלט, כאשר הוא מבלה את מרבית זמנו בשכיבה במיטה, ומתהלך עם חגורת גב. התובע קיבל באותה תקופה טיפולי פיזיותרפיה, חשמל, אולטרה סאונד, ואף ביצע תרגילים שנועדו להקל על כאביו. בנוסף, במשך תקופה מסוימת, שלא הובהרה, נטל התובע משככי כאבים, אותם פסק ליטול בהמלצת רופא. דבריו אלו של התובע לא נסתרו על ידי הנתבעים.
     ד.     כתוצאה מן התאונה, נותרה לתובע, כאמור, נכות רפואית אורטופדית צמיתה בגין שתי חוליות שבורות שהתאחו, האחת עם תזוזה ניכרת (בגינה נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 10%, כאמור) והאחת ללא תזוזה (בגינה נקבעה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור 5%). השברים אמנם התאחו, אך לטענת התובע, כפי שעולה מתצהיר התובע, הוא סובל עד היום מכאבים בעוצמה בינונית עד חזקה באזור הגב, מתקשה בהרמת משאות, ולו קלים, וכן בשכיבה על הבטן, התכופפות, קפיצה או ריצה. באי-כח הנתבעים ניסו להפריך טענות אלו של התובע כאשר, בחקירתו הנגדית, עימתו אותו עם העובדה, שמאז התאונה נסע פעמים מספר לטיולים בחו"ל, לרבות טיול לסין בו טיפס על החומה הסינית (עמ' 54 לפרטיכל, ש' 18-25). כמו כן, טען בא-כח נתבעים 4-5 בסיכומיו, כי העובדה שהתובע עשה הסבה מקצועית וזוכה כיום להצלחה ולהערכה במקום עבודתו החדש, ולמשכורת שאינה נופלת ממשכורתו הקודמת, מעידה, כי תפקודו התעסוקתי לא נפגע כלל, ויש לקבוע שנכותו התפקודית הנה בשיעור 10% לכל היותר.
     ה.     נראה, כי אין בעובדה שהתובע יצא לטיולים בחו"ל ובעובדה שעשה הסבה מקצועית מוצלחת, כדי לשלול טענתו, כי כתוצאה מהפגיעה בתאונה, נפגעה תפקודיותו. אין לי ספק, כי נכותו של התובע מהווה מגבלה, הן בעבודתו והן בתפקודו בביתו. אמנם, מרבית עבודת התובע, במחלקת המחשוב של האוניברסיטה, מתבצעת בישיבה, אך לית מאן דפליג, כי במהלך עבודתו עליו לקום, לעמוד ולהתהלך. כך גם בדרכו לעבודתו ובביתו. יתרה מכך, התובע העיד על עצמו, כי עובר לתאונה נהג לבצע בעצמו את מרבית עבודות התחזוקה והגינון בביתו, וכי כיום הוא נמנע מכך, נוכח כאבים מהם הוא סובל (סעיפים 37, 39 ו-40 לתצהיר התובע). אמנם, בחקירתו הנגדית, הודה התובע כי, למעשה, הוא מסוגל לבצע כל דבר, אך ציין, כי הדבר כרוך בכאב ועל כן, הוא נמנע מכך (עמ' 66 לפרטיכל, ש' 1).
     ו.     מן האמור לעיל עולה בבירור, כי כתוצאה מהתאונה מוסיף התובע לסבול כאבים בעוצמות משתנות גם כיום, הפוגעים במידת מה בתפקודו ובאיכות חייו. ניתן גם להניח, כי התובע יזדקק, בשלבים שונים בחייו, לטיפולים שונים ו/או למשככי כאבים לשם הקלת מכאוביו. עם זאת, לא מצאתי מקום לקבל טענת ב"כ התובע בסיכומיו, לפיה נכותו התפקודית של התובע עולה על נכותו הרפואית, וזאת, נוכח ההסבה המקצועית המוצלחת שעשה (ראה דיון בפרק הדן בהפסד השתכרות). נראה לי, אם כן, כי אין מקום במקרה זה לסטות מן החזקה, לפיה, בהעדר ראיה לסתור, שעור הנכות התפקודית הנו כשעור הנכות הרפואית, היינו, 14.5%.
          נזקי התובע
5.     א.     הפסדי שכר בתקופת אי-הכושר המוחלט :
          הצדדים מסכימים כי עקב התאונה לא עבד התובע במשך 13 חודשים. לטענת התובע, בגין החודש בו ארעה התאונה, שולמה לו משכורת חלקית, בסך של 3,372 ₪. משכורתו החודשית הממוצעת, בששת החדשים עובר לתאונה, היתה 11,092 ₪ ברוטו (בערכי מועד התאונה), לכך יש להוסיף את החלק היחסי של דמי ההבראה השנתיים, בסכום של 303 ₪ לחודש, ובסה"כ, 11,313 ₪ ברוטו. מכאן, שהפסדי השתכרותו ב- 13 החודשים הללו (בניכוי הסכום שקיבל כאמור), הסתכמו בסך של 143,697 ₪ (בערכי 3.8.98). ב"כ הנתבעים 4-5 מסכים בסיכומיו, כי בתקופת אי-הכושר המוחלט נגרמו לתובע הפסדים בסכום כולל של 143,000 ₪, אך ביקש לנכות מהם את פיצויי הפיטורין שקיבל התובע מנתבעת 3, בסך של 25,266 ₪. ב"כ הנתבעים 1-3 לא התייחס בסיכומיו כלל לשאלת הפיצוי בגין תקופת אי-הכושר המוחלט, ולכן אניח, ששוררת הסכמה בין באי-כח הנתבעים בסוגיה זו. לעומת זאת, לעניין שיעור פיצויי הפיטורין ששולמו לתובע, מבקש ב"כ הנתבעים 1-3 לנכות סך של 34,649 ₪ (ליום 13.12.98), ואכן, בהודעת המעביד לשלטונות המס, בדבר תשלום מענק עקב פרישה (נ/9) מופיע סכום זה, ואף התובע, בחקירתו הנגדית (עמ' 56 לפרטיכל, ש' 11-12), אישר כי זהו סכום פיצויי הפיטורין שקיבל ומכן, שיש להפחית סכום זה מסך הפסד ההשתכרות של התובע בתקופה זו.
          הפסדי שכר ממועד תחילת עבודת התובע באוניברסיטה ואילך
     ב.     בשאלה זו נעוצה, למעשה, המחלוקת העיקרית בין הצדדים. לטענת ב"כ התובע, אמנם עובר לתאונה שכרו הממוצע של התובע היה 11,313 ₪ (בערכים של מועד התאונה) (בצירוף רכב ותנאים סוציאליים), ואילו שכרו הממוצע של התובע לשנת 2005 הנו סך של 15,135 ₪ (ליום 15.12.05), אולם לגרסתו, לולא התאונה, היה התובע צפוי לקידום משמעותי בתפקידו, ככל הנראה, לתפקיד מנהל הייצור, או מנהל התפעול במפעל נתבעת 2, כאשר שכרו של מנהל התפעול, בצירוף ההטבות השונות להן הוא זכאי, עומד על 26,400 ₪ (עדות מר רונן דואני, מנהל הכספים במפעל, עמ' 41 לפרטיכל, ש' 5-12 וסעיף 35 לסיכומי התובע). לפיכך, אומד ב"כ התובע את הפסדיו החודשיים של התובע, החל מתום תקופת אי-הכושר המוחלט ולעתיד, בסך של 11,265 ₪ (26,400 ₪ פחות 15,135 ₪).
     ג.     ב"כ התובע טען בהקשר זה, כי הוכח שהיו מספר אפשרויות לקידומו של התובע לתפקיד ניהולי, וכן כי הוכח, שהתובע בעל כישורים מתאימים לאחד מתפקידי הניהול הללו, על אף העובדה שהוא חסר השכלה אקדמית. סימוכין לכך מוצא ב"כ התובע, בין היתר, בעובדה שהנתבע 1 הסכים, בחקירתו הנגדית, כי לתובע היה פוטנציאל לקידום (עמ' 76 לפרטיכל, ש' 18-25) וכי הוא זכה להערכה רבה במקום עבודתו (עמ' 72 לפרטיכל ש' 16-17); בעובדה שהתובע היה הנציג היחיד מטעם נתבעת 2, אשר נשלח לארה"ב ללמוד תפעול של הקו המרכזי של המפעל, וכן בעובדה שעובדים אחרים במפעל, שהיו חסרי השכלה פורמלית רלוונטית, קודמו לתפקידים בכירים (עמ' 72 לפרטיכל, ש' 27 עד עמ' 73 לפרטיכל ש' 3). לעניין גובה משכורתו הצפויה של התובע לו היה מקודם, ביקש, כאמור, בא כוחו של התובע להסתמך על משכורתו של מנהל התפעול הנוכחי של המפעל.
     ד.     לחלופין, טוען ב"כ התובע (בתשובתו לסיכומי הנתבעים), כי גם אם מתעלמים מאפשרות הקידום נגרמו לתובע הפסדי שכר, שכן עובר לתאונה היה הוא זכאי לרכב ממקום עבודתו (רכב שנלקח ממנו במהלך תקופת אי-הכושר המוחלט), הטבה ששווייה 3,500 ₪, וכן להטבות סוציאליות נוספות, להן אינו זכאי כיום, ואשר שוויין 500 ₪ בקירוב. מכאן, שמשכורתו הממוצעת עובר לתאונה - 11,065 ₪ - בצירוף 4,000 ₪ הנ"ל, אמורה היתה להיות 15,065 ₪. משכורת זו, כשהיא משוערכת לסוף שנת 2005, הנה 17,870 ₪ ובניכוי שכרו בפועל כיום - 15,135 ₪, ההפסד החדשי הנו 2,375 ש"ח.
     ה.     ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו, כי משכורתו הנוכחית של התובע גבוהה ממשכורתו כפי שהיתה עובר לתאונה, ועל כן, אין מקום לפצותו כלל בגין אובדן השתכרות בתקופה זו, למעט פיצוי גלובלי לעתיד בסך 20,000 ₪ בגין האפשרות שייפלט ממקום העבודה.
     ו.     אכן, אין חולק, כי התובע היה עובד מוערך במפעל, והדבר עולה, כאמור, בבירור הן מעדות נתבע 1, שהיה מנהל נתבעת 2 בתקופת העסקת התובע. עם זאת, התובע עצמו הודה בחקירתו הנגדית, כי:
"הוא [הנתבע 1- ר.מ.] מעולם לא אמר לי מה יהיה התפקיד אך היה ברור לי ובשיחות בינינו שאנו הולכים לאיזשהו שינוי מהותי בתפקיד שלי. אני הבנתי מזה שאני הולך להיות מקודם..." (עמ' 59 לפרטיכל, ש' 4-6)
          ובתשובה לשאלת ב"כ הנתבעים, עו"ד רפופורט:
"ש. ...אתה הוא זה שהבנת ושיערת, לא נאמר לך במפורש מה יהיה תפקידך. ת. נכון. (עמ' 59 לפרטיכל, ש' 9-11).
          יתרה מכך, בהמשך חקירתו הנגדית מודה התובע, כי:
"התפקיד שלי הלך והתרוקן מתוכן...התוכן היחיד שהיה בתפקידי באותם ימים היה עתיד מעורפל כלשהו ולא ברור..." (עמ' 62 לפרטיכל, ש' 4-6).
          מן המקובץ עולה, כי ניתן להניח, לכל היותר, כי לו היה התובע מתמיד בעבודתו בנתבעת 2, היה קיים סיכוי כי היה זוכה לקידום במעמדו ובשכרו. כך, בע"א 591/80 חיו נ' ונטורה, פ"ד לח(4) 393,397 נקבע, כי אם השתכנע בית-המשפט כי לניזוק היה סיכוי לזכות בעתיד בהטבה, וסיכוי זה נמנע ממנו בעטיה של התאונה, מן הדין הוא כי ינתן ביטוי לסיכוי זה בפסיקה, ובלבד שאין מדובר בסיכוי שולי, רחוק וספקולטיבי. בדומה, בע"א 619/86 בן חמו נ' אטדג'י (לא פורסם) התחשב בית-המשפט במוטיבציה הרבה, ביכולת, בחריצות ובאחריות שגילה התובע לפני התאונה, והניח כי היה מתקדם בסולם השכר. עם זאת, לא עלה בידי התובע לשכנעני, במידה הנדרשת, כי היה זוכה לקידום המשמעותי לו הוא טוען, והיה מתמנה לאחד המנהלים הבכירים בנתבעת 2. מעדות נתבע 1, כמו גם מעדות התובע עצמו, עולה תמונה של עתיד חיובי, אך מאד לא ברור, אשר אין בה כדי לבסס פסיקת פיצוי כפי שטוען לו התובע. הנני אומדת את שעור העליה בשכר החדשי של התובע לו המשיך בעבודתו בנתבעת 2, ב 10% משכרו הממוצע עובר לתאונה. שכרו של התובע עובר לתאונה היה כאמור, 11,313 ₪ (לפי ערכו ב- 3.8.98) + 3,500 ₪ בגין הוצאות רכב (נכון לפי ערכי מועד הגשת סיכומי התובע בדצמבר 2005 - בהעדר ראיה אחרת למועד הרלבנטי). את התוספת האמורה, של 10% יש לחשב לפי שכרו החדשי של התובע ללא רכיב הוצאות הרכב, ולפיכך, שכרו החדשי של התובע לולא התאונה אמור היה להיות 12,444 ₪, ליום 3.8.98, שהם 14,699 ₪ למועד פסק-הדין, בתוספת 3,500 ₪ ליום 15.12.05, שהם 3,489 ₪, למועד פסק-הדין ובסך הכל - 18,188 ₪. מאחר שממוצע שכרו החודשי של התובע באוניברסיטה היה 15,135 ₪ (נכון ל- 15.12.05), שהם 15,091 ₪ למועד פסק-הדין, הרי הפסדו החודשי של התובע הנו, 3,097 ₪, להיום. להפסד זה הוא זכאי החל מ- 1.9.99 (מועד תחילת עבודתו באוניברסיטה) ועד מועד מתן פסק-הדין, היינו, למשך 89 חודשים.
     ז.     אשר להפסדי השכר בעתיד, החל ממועד פסק-דין זה. אין חולק, כי התובע עושה חיל בעבודתו באוניברסיטת תל אביב, עם זאת, התובע הנו עובד על-פי חוזה עבודה שנתי, ללא קביעות בעבודה, ועל כן זכאי הוא לפיצוי נוסף, מעבר להפסד החדשי המפורט בס"ק ו' לעיל, בגין הפסדי שכר לעתיד למקרה שיפוטר מעבודתו באוניברסיטה ויפלט לשוק העבודה. שכן, סיכויו להפלט לשוק העבודה גבוהים מאלו של עובד קבוע (עמ' 48 לפרטיכל, ש' 9-10). הנני אומדת הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי של 800,000 ₪ (בערכי מועד מתן פסק-הדין). סכום זה לוקח בחשבון את הפסד השכר החודשי כאמור בס"ק ו' לעיל, הפסדי פנסיה בעתיד וכן סכום נוסף, כאמור, למקרה שיפלט לשוק העבודה.
     ח.     אשר לטענת ב"כ התובע, בדבר הפסדים שנגרמו לו בגין הטבות סוציאליות שקיבל במהלך עבודתו ואינו מקבלן היום. הן התובע והן הנתבעים נמנעו מלערוך השוואה אריתמטית בין כלל ההטבות להן היה התובע זכאי בעבודתו הקודמת אל מול ההטבות מהן הוא נהנה במקום עבודתו הנוכחי, ולכן אניח כי בסופו של יום מדובר בסכומים שווים או קרובים. בכל מקרה, לקחתי בחשבון בקביעת הסכום הגלובלי לעיל הפסדים מסוג זה.
          החזר הוצאות
ט.     לגבי ראש נזק זה, אליבא דתובע (בסעיף 42 לתצהירו) נגרמו לו הוצאות שונות, אותן פרט בנספח א' לתצהירו (הוצאות נסיעה, בדיקות רפואיות, טיפולי פיזיוטרפיה, טיפולי כירופרקט ועוד) ובסך הכל קרן של 15,263 ₪, וכשהן משוערכות למועד סיכומי ב"כ התובע - 21,760 ₪.
          עוד טוען התובע (סעיף 9 לתצהירו), כי הוא זקוק לפעילות גופנית ולצורך כך למנוי בבריכת שחיה. עוד הוא זקוק לטיפול סדיר של כירופרקט. לפיכך, הוא עותר לקבלת פיצוי בגין מנוי שנתי בבריכת השחיה המקומית וביקור, אחת לשבועיים, אצל הכירופרקט. לטענת בא כוח התובע בסיכומיו, הוצאות הביקור אצל כירופרקט לעתיד מסתכמות ב-108,885 ₪ (200 ₪ בגין כל ביקור) וההוצאות בגין מנוי בבריכה (3,600 ₪ לשנה) מסתכמות לעבר ב-12,750 ₪ ולעתיד ב-81,750 ₪.
          אשר להוצאות העבר, כמפורט בנספח א' לתצהיר התובע. מבלי להתייחס לנחיצות ההוצאות אותן הוציא, הרי שהתובע לא צרף קבלה או חשבונית או אישור כלשהו בגין ההוצאות הללו. בנסיבות אלו ומאחר ששומה היה על התובע להוכיח דבר תשלום ההוצאות הללו בצורה דווקנית והוא לא עשה כן, אין הוא זכאי להחזר המבוקש.
          אשר להוצאות לעתיד - בגין מנוי לבריכת שחיה וכירופרקט (סעיפים 43 ו- 44 לסיכומי ב"כ התובע). לטענת הנתבעים אין לפצות את התובע בגין הרכיבים הללו שכן התובע לא הוכיח שהמנוי בבריכה הינו אכן צורך רפואי, וכי בהתחשב בשכרו ובשכרה של רעיתו, סביר להניח שהללו היו עושים מנוי לבריכת שחיה גם לולא התאונה. טענה זו מקובלת עלי. אשר לכירופרקט, לטענת הנתבעים אין לפצות את התובע בגין רכיב זה, שכן התובע זכאי לכל ההוצאות בגין טיפולים רפואיים מהמל"ל. נושא הזכות לכירופרקט כחלק מהחזר הוצאות המל"ל לא הובהרה דיה, כמו גם הצורך הרפואי לכך. עם זאת, נראה לי כי יש לפצות את התובע פיצוי גלובלי בסך של 25,000 ש"ח בגין הוצאות כאמור.
הוצאות גינון ואחזקה
לגרסת התובע, עובר לתאונה נהג לבצע את כל עבודות הגינון ועבודות התחזוקה בביתו בעצמו, וכיום הוא נאלץ להעסיק גנן ואנשי תחזוקה בשכר, בשל הכאבים הנגרמים לו בעת פעילויות פיזיות מן הסוג הזה. עלות הגנן הינה 600 ₪ בחודש ועלות עבודות התחזוקה 300 ₪ לחודש (סעיף 40 לתצהיר עדות ראשית). סכומי הפיצויים הנתבעים על ידו בגין הגנן הינם 87,821 ₪ לעבר ו-163,325 ₪ לעתיד, ובגין תחזוקת הבית, 43,750 לעבר ו-163,325 ₪ לעתיד (סעיף 45 לסיכומי בא-כחו). גם כאן, התובע לא צירף כל קבלה, חשבונית או אישור אחר לביסוס טענותיו הנ"ל, ואף לא הביא כל ראיה אחרת, לא לעצם הזדקקותו לעזרה כאמור. בהעדר כל ראיה כאמור, ובהתחשב בעובדה שנוכח מצבו המשפחתי ורמתו הסוציו-אקונומית, ייתכן מאד שהתובע היה בוחר להעסיק גנן ואנשי תחזוקה בביתו גם לולא נפגע בתאונה, אני פוסקת לו פיצוי בגין ראש נזק זה בסכום גלובלי של 25,000 ₪, להיום.
עוזרת בית
לטענת התובע (סעיף 39 לתצהירו), ממועד התאונה גדלו הוצאות הבית בגין העסקת עוזרת בית, בשעה אחת נוספת בכל שבוע, היינו, ב-40 ₪ לשבוע, ובסה"כ הוא תובע בגין כך לעבר סך של 5,830 ₪ ולעתיד סך של 10,890 ₪. גם לענין זה לא הביא התובע כל ראיה ואף לא זימן לעדות את רעיתו, אשר יכולה היתה לשפוך אור על טענה זו. לא שוכנעתי כי התובע זכאי לפיצוי כלשהו בגין רכיב זה.
     י.     כאב וסבל
ראש נזק זה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים והתובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל וימי אשפוז בסך של 28,990 ₪, למועד הגשת סיכומי התובע.
6.          התוצאה
          אשר על כן, אני מקבלת את תביעת התובע ומחייבת את הנתבעים 1-5 לשלם לתובע (באופן המוסכם עליהם, כמפורט בסעיף 2ד' לפסק-הדין), את הסכומים הבאים:
     א.     סך של 143,697 ₪, ליום 3.8.98, בגין הפסדי שכר מיום התאונה ועד מועד תחילת העבודה באוניברסיטה, בניכוי סך של 34,649 ₪ (ליום 13.12.98), בגין פיצויי פיטורין;     
     ב.     סך של 3,097 ₪ לחודש בגין הפסדי שכר החל מיום 1.9.99 ועד מועד פסק-הדין;
     ג.     סך של 800,000 ₪, להיום, בגין הפסדי שכר לעתיד, החל ממועד פסק-הדין ועד הגיע התובע לגיל 67;
     ד.     מהסכומים האמורים ינוכה מס הכנסה כדין;
     ה.     סך של 28,990 ₪, ליום 11.12.05, בגין כאב וסבל;
     ו.     סך של 50,000 ₪, להיום, בגין הוצאות;
     ז.     13% מסך הסכומים האמורים, בתוספת מע"מ, למועד התשלום, בגין שכ"ט עו"ד;
     ח.     מן הסכומים הנ"ל יש לנכות סך של 459,178 ₪, ליום 15.12.05, בגין תקבולי המל"ל;
     ט.     הסכומים המפורטים לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהמועדים הנקובים לצדם ועד מועד התשלום בפועל.
7.          המזכירות תשלח עותק מפסק-דין זה אל ב"כ הצדדים (עוה"ד אשכר, רפפורט וסילש), עם אישור מסירה.
8.          פסק-דין זה ניתן לפרסום ביום 11.2.07.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון