רשלנות בנק בהליכי מימוש משכנתא

בית המשפט פסק שרשלנותו של הבנק, וכפועל יוצא ממנה התגלית המאוחרת שלו בעניין הבטוחה שנמכרה "מתחת לאפו", הביאו לעיכוב בלתי מתקבל על הדעת של הליכי המימוש, ולהבשלתם רק לאחר שהחברה נכנסה לפירוק. התוצאה היא ששווי הדירה במימוש, למרות שמדובר בדירה היקרה יותר, ירד פלאים. להלן פסק דין בנושא רשלנות בנק בהליכי מימוש משכנתא: פסק-דין גיא אפשטיין הנתבע נטל מהבנק התובע (להלן: "הבנק") הלוואת משכנתא בסכום של 331,000 ₪, שם מימון רכישת דירה במרינה באשקלון. כספי ההלוואה הועברו על ידי הבנק במישרין למוכרת הדירה - חברה בשם נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרויקטים (1995) בע"מ, כיום בפירוק (להלן: "נוף ים"). בשלב כלשהו חדל הנתבע לשלם את התשלומים השוטפים בגין ההלוואה, ובאוגוסט 2004 הוגשה תביעה זו לפיה יתרת חובו של הנתבע לבנק עומדת על סכום של 440,082 ₪ כולל יתרת פיגורים בסך של 129,629 ₪. הנתבע טוען להגנתו שהוא אינו חב לבנק כל כספים שהם בגין ההלוואה, ולא משום שזו נפרעה אלא משום שהבנק התרשל ואף הפר את הסכם ההלוואה הפרה יסודית בכך שלא מילא אחר הוראותיו והעביר את כספי ההלוואה לנוף ים עבור דירה שאותה כלל לא רכש - הוא רכש לטענתו דירה המזוהה כדירה B-125, ואילו כספי ההלוואה הועברו לנוף ים עבור דירה המזוהה כדירה B-522. מכיוון שכך לא הוא שחייב להחזיר לבנק את כספי ההלוואה כי אם אותה נוף ים. הנתבע אף שלח הודעת צד ג' לנוף ים; זו הגישה כתב הגנה; אך כפי שהתברר, עוד בנובמבר 2005 ניתן צו לפירוקה של נוף ים, והנתבע מבקש בסיכומיו למחוק את ההודעה ששלח. 3. הבנק מצדו הציג מסמכים שמהם עולה לכאורה שהנתבע רכש מנוף ים לא דירה אחת כי אם שתיים - כך למשל, בהפרש של מספר שנים רשם הבנק משכון על זכויותיו של הנתבע ב-2 הדירות: B-125 ו- B-522, ושני המשכונים עדיין רשומים, אך הבנק מסביר שהדירה השנייה באה במקום הדירה הראשונה, וכי טענה זו התקבלה על ידי בית המשפט אשר דן בהליכים שנוף ים והנתבע ניהלו זה כנגד זה בתיקים שאוחדו: ת.א. 187870/02 ו-ת.א.208462/02. מהליכים אלה עולה שביוני 2002 הודיע הנתבע לנוף ים שהוא מבטל את הסכם הרכישה מיום 31.3.1999 הואיל והדירה B-125 לא נמסרה לו, למרות שתמורתה שולמה במלואה; כחודש לאחר מכן, ביולי 2002, הוגשה על ידי נוף ים נגד הנתבע תביעה לאכיפת הסכם רכישה ביחס לדירה B-522, ובאוקטובר 2002 הגיש הנתבע נגד נוף ים תביעה להשבה בעקבות ביטול הסכם הרכישה ביחס לדירה B-125. בית המשפט בפסק דין שניתן ב- 29.1.2006, קיבל את התובענה של נוף ים ודחה את זו של הנתבע. נפסק שם (מפי כב' השופט בן חיים), כי הסכם הרכישה הראשון בוטל בהסכמה וכי הנתבע רכש את הדירה B-522. הנתבע חויב אפוא לשלם לנוף ים את יתרת התמורה עבור דירה זו, ובלבד שנוף ים תמסור לו את החזקה בדירה ותרשום על שמו על זכויות החכירה. בהליך כאן, חוזר הנתבע וטוען כי הדירה שהוא רכש היא הדירה הראשונה B-125. הנתבע ערער אומנם על פסק הדין שניתן בהליכים שבינו לבין נוף ים, אך הליכי הערעור עוכבו משהתברר שנוף ים נמצאת בפירוק עוד מנובמבר 2005. 4. הבנק מציין בסיכומיו שהמחלוקת בין הנתבע לנוף ים הוכרעה בפסק הדין הנ"ל תוך שבית המשפט מקבל את עמדתה של נוף ים, אך טוען שבכל מקרה אין זה מעניינו עבור איזה דירה זקפה נוף ים את כספי ההלוואה. אלה הועברו אליה על פי הוראות בכתב של הנתבע שאינן "יורדות" לפרטי הנכס בגינו התבקשה ההלוואה; החוב בגינה הוא חובו ועליו להחזירו. עוד טוען הבנק שהוא הולך שולל על ידי הנתבע. זה הונה אותו והציג כלפיו מצגים מטעים לפיהם יתרת התמורה שמעבר לסכום ההלוואה כבר שולמה, ועל סמך זה העמיד לו הבנק את ההלוואה. ראוי לומר כבר כאן: גישת הבנק לפיה אין זה מעניינו עבור איזה נכס ייזקפו כספי הלוואה שהוא מעביר למוכר - בלתי סבירה ולא ניתן לקבלה. הגישה הזו אינה מתיישבת עם מערכת החוזים שהבנק כורת עם לקוחו הלווה - שם נאמר במפורש שההלוואה ניתנת בהקשר לנכס מסוים ומוגדר - ולבטח אין היא מתיישבת עם טענת הבנק שההלוואה רק נועדה להשלים את יתרת התמורה שטרם שולמה עבור הדירה, ולכן "אך ורק" על סמך הצהרת הנתבע ש"סכומים נכבדים" כבר שולמו על חשבון רכישת הדירה, הועמדה לו ההלוואה (סעיף 15 לתצהיר מטעם הבנק, וסעיף 30 לסיכומיו). כפי שנראה להלן, בין 2 הדירות "המעורבות" היה בזמנו פער מחירים משמעותי כך שלבנק, כבר לפי ההסבר הזה, יש ויש עניין בזהות הנכס שעבורו נזקפים כספי ההלוואה. אבל גם אלמלא כן - הבנק, מן הסתם, אינו יכול להיות אחראי כלפי הנתבע למה שייעשה בפועל בכספי ההלוואה על ידי מוכר הנכס שאליו מועברים הכספים, אך יש בידו להבטיח שאותו נכס שלמימון רכישתו התבקשה ההלוואה, ישמש בטוחה להלוואה, ומחובתו כלפי לקוחו לעשות כל שיש לאל ידו על מנת להבטיח שכך יהיה. בין היתר, משום שכשם הבנק נשען על אותו נכס כבטוחה להלוואה - כך גם לקוחו הלווה. במקרה הזה, למשל, התברר לימים, שהדירה הראשונה B-125 נמכרה לאחר, ועד שהתבררו העובדות לאשורן והבנק החל לממש את המשכון על דירה B-522, פחת שוויה לכ-26% מהמחיר שנדרש תמורתה על ידי נוף ים ב-1999. הבנק מסביר את הירידה הדרמטית הזו בכך שנוף ים נכנסה בינתיים לפירוק (סעיף 5 לסיכומיו). ומכאן, ביתר הרחבה לעובדות ככל שהתבררו, ולמסמכים שהוצגו בהליך זה. 5. ב-30.3.1999 חתם הנתבע על חוזה עם נוף ים לרכישת דירה בת 2 חדרים בקומה ראשונה בבניין בן 6 קומות אשר מוקם במרינה באשקלון. דירה זו סומנה B-125 נספח ג' לחוזה זה שבו אמור להופיע מחיר הדירה - לא צורף, אך מהדיווחים למס שבח עולה שהתמורה עבור דירה זו עמדה על 423,570 ₪. כחודשיים לאחר מכן, ב-3.6.1999, חתם הנתבע על "חוזה" עם הבנק אשר המסדיר את תנאי ההלוואה בסך של 331,000 ₪ שתועמד לרשותו לשם רכישת הדירה הנ"ל וכן על "הסכם משכנתא מסגרת" להבטחת אותה הלוואה. לפי ההסכמים הללו, הנתבע רכש מנוף ים את הדירה B-125 אך חוזה הרכישה בינו לבין נוף ים נעשה ב-27.5.1999. בשני ההסכמים עם הבנק, התאריך של ה-27.5.1999 רשום בכתב יד על גבי התאריך המקורי שהיה נקוב בהם, אך לתאריך: 27.5.1999 אין כל "גיבוי" בהסכם רכישה קיים מאותו תאריך. לנו ידוע כאמור על הסכם רכישה אשר מתייחס לאותה דירה אך הוא נעשה ב-31.3.1999 (ראה: תיק מוצגי הנתבע), ואילו מפסק דינו של כב' השופט בן חיים עולה, שחוזה הרכישה שבידי הבנק אינו נושא כל תאריך, וכי נוף ים מצדה מסתמכת על חוזה שבו נרשם התאריך 1.6.1999. החוזה שברשות הבנק לא הוגש בהליך כאן, ונראה שמה שיש הן בידי הבנק והן בידי נוף ים, הוא עותק מצולם בלבד של חוזה רכישה (ראה: פרוטוקול, עמ' 20). עותקים אלה מתייחסים לדירה B-522 אשר נמצאת בקומה החמישית של אותו בניין, והתמורה שנדרשה עבורה עמדה על סכום של 553,000 ₪ (כך עולה מסעיף 15 לתצהיר הבנק וראה גם, כתב ההגנה של נוף ים בהליך ההודעה לצד ג' ששלח הנתבע). הנתבע טוען ששני ההסכמים עם הבנק (חוזה ההלוואה והסכם מסגרת משכנתא), נחתמו על ידו במשרדו, בנוכחות נציג של נוף ים ופקידה של הבנק (פרוטוקול עמ' 18, 23) ואני סבורה שהטענה הזו אינה קלוטה מהאוויר. כל כך, משום שבסופו של כל אחד מההסכמים הללו מופיעה הוראה: "אימות החתימות אך ורק בדלפקי בנק לאומי למשכנתאות, בצרוף חותמת הנציגות", ולמרות זאת בחוזה ההלוואה, במקום המיועד לאימות חתימתו של הלווה, לצד המלים: "חותמת הנציגות" נרשם בכתב יד: "אפרידר" ואין שום חותמת, וב"הסכם משכנתא מסגרת" - המקום המיועד לאימות חתימות נותר בכלל ריק. באותה "הזדמנות" חתם הנתבע גם על מסמך שנושאו "ביצוע הלוואתי/נו". לפי מסמך זה אשר מנוסח על ידי הבנק, הנתבע מורה לו בהוראה בלתי חוזרת לשלם את תמורת ההלוואה לנוף ים בזיכוי חשבונה בבנק דיסקונט. אין במסמך זה כל פרטים ביחס לנכס שנרכש במימון אותה הלוואה - מה שמאפשר עתה לבנק לטעון שהוא לא הפר שום הוראה של הנתבע. עם זאת, מספר ההלוואה מצוין, וזו מתייחסת כפי שראינו, למימון רכישת דירה B-125 לפי חוזה רכישה מה-27.5.1999, שלא קיים. מעדותו של מר טפר מטעם הבנק עולה שגם התיעוד שהבנק מנפיק ואשר משמש אסמכתא להעברת הכספים אינו כולל כל פירוט ביחס לנכס בגינו מועברים הכספים (פרוטוקול, עמ' 12). 6. ההסכמים עם הבנק נחתמו כאמור ב-3.6.1999 אך ההלוואה בוצעה בפועל ב-8.7.1999 כפי שעולה מדו"ח מצב חשבון לאפריל 2004 שהופק על ידי הבנק, (נספח ג' לתצהיר מטעם הבנק). זהו הדו"ח היחיד שהוצג על ידי הבנק, ולפיו הנכס בגינו הועמדה ההלוואה הוא דירה במרינה באשקלון שסימן הזיהוי שלה הוא B-522. מכאן לומד הנתבע שהבנק העביר את כספי ההלוואה לנוף ים עבור דירה B-522 ולא עבור דירה B-125 שבגינה הועמדה לנתבע ההלוואה לפי 2 ההסכמים שנעשו עם הבנק ב-3.6.1999. מאחר שהבנק לא הציג דוחות קודמים, ואף טוען שהנתבע אחרי שקיבל במשך שנים את דוחותיו מנוע מלכפור בנכונות פרטיהם - עלינו לצאת מהנחה שהדירה שמספרה B-522 הופיעה גם בדוחות קודמים של הבנק מה שאומר שהבנק היה לפחות מודע לכך שנוף ים זוקפת את כספי ההלוואה לדירה B-522. אף על פי כן, באוקטובר 1999 רשם הבנק משכון על זכויותיו החוזיות של הנתבע בדירה B-125 וזה כשבהודעת המשכון מצוין שהדירה נרכשה על ידי הנתבע לפי חוזה רכישה מ-31.3.1999, ובספטמבר 2002 פתח הבנק תיק הוצאה לפועל למימוש אותו שטר משכון אשר מתייחס לדירה B-125, בגין חוב פיגורים בסך של 50,217.24 ₪ (האזהרה מההוצל"פ - נספח ז' בתיק מוצגי הנתבע). רק בנובמבר 2004, רשם הבנק משכון גם בקשר לדירה B-522 , כשלפי הודעת המשכון, מושא המשכון הן זכויות הנתבע בדירה הנ"ל אותן רכש בהסכם מיום 27.5.1999. 7. ב"בקשה לתיקון בקשת מימוש ולעדכון פרטי הנכס המשועבד" שהוגשה על ידי הבנק לראש ההוצל"פ ביוני 2006, (בקשה זו מצורפת לתגובת הנתבע לבקשת התובע למתן פסק דין נגד הנתבע), מאשר הבנק שתחילה נפתח תיק ההוצאה לפועל למימוש דירה B-125; בהמשך תוקנה בקשת המימוש לשם צירוף דירהB-522 , ועתה מתבקש תיקון נוסף על מנת שהדירה B-522 תבוא במקום הדירה הראשונה; עוד מאשר הבנק שהוא פנה לרשום את המשכון ביחס לדירה B-522 לאחר שהתברר לו שבין הנתבע לנוף ים קיימת מחלוקת ביחס לדירה שהנתבע רכש, וכן שאת המשכון הזה הוא רשם על פי ייפוי כוח נוטריוני שנחתם על ידי הנתבע ב-4.7.1999 - מה שמעורר מיד את השאלה: אם אותו ייפוי כוח היה ברשות הבנק בזמן אמת, היינו לאחר שנחתם, כמו גם ההתחייבות לרשום לטובתו משכנתא על דירה B-522, כיצד זה שעוד מספר חודשים לאחר חתימתו, רשם הבנק דווקא את המשכון ביחס לדירה B-125, ועתה מסביר הוא את האיחור של 4 שנים ברישום המשכון השני בכך שעל דבר המחלוקת בעניין הדירה שנרכשה, נודע לו רק אגב ניסיונו לממש את המשכון ביחס לדירה B-125. לעניין ייפוי הכוח שמכוחו נרשם המשכון השני המתייחס לדירה B-522 אשוב בהמשך, אך בשלב זה ראוי לציין: לרישום המשכון השני קדמה לא רק התגלית ביחס למחלוקת שבין הנתבע לנוף ים בקשר לזהות הדירה שנרכשה - לעובדה זו היה הבנק מודע עוד הרבה קודם לרישום המשכון השני, כפי שעולה ממכתב ב"כ הבנק אל ב"כ הנתבע מה-24.9.2003 (סומן נ/1). מה שעוד התגלה לבנק הוא שהדירה B-125 פשוט נמכרה על ידי נוף ים לאדם אחר - מכתבה של נוף ים בעניין זה (נספח טז' לתצהיר מטעם הבנק), נושא את התאריך 4.7.04 - ומאז אותו זמן חלפו שנתיים נוספות עד שהתבקש תיקונה של הבקשה המקורית למימוש המשכון, וזו הוגשה כזכור עוד בספטמבר 2002 וביחס לדירה B-125. 8. התמיהה ביחס לרישום המשכונות על ידי הבנק, עוד גוברת לנוכח ההתחייבות שניתנה על ידי נוף ים לבנק, לרשום לטובתו משכנתא על דירה B-522. אף שבהסכמים מיום 3.6.1999 מדובר על הלוואה למימון רכישת דירה B-125, הבנק לא פעל לקבל מנוף ים את התחייבותה לרשום לטובתו משכנתא על דירה זו - התחייבות כזו מגינה הן על הבנק והן על לקוחו הלווה, משום שבמסגרתה בין היתר נאסר על החברה המשכנת לעשות דיספוזיציות בנכס מושא ההתחייבות - ולעומת זאת, קיבל הבנק מנוף ים התחייבות כזו ביחס לדירה השנייה B-522, כשגם נוסח ההתחייבות הזו מעורר לא מעט תהיות (נספח יא' לתצהיר הבנק). תאריך ההתחייבות הוא ה-27.5.1999, ולפיה הנתבע רכש את הדירהB-522 בהסכם רכישה מאותו יום, וזה כשלגרסת נוף ים עצמה, הסכם הרכישה ביחס לדירה זו הוא מה-1.6.1999. יתר על כן, לפי כתב ההתחייבות, נוף ים מודעת לכך שהבנק הסכים להעמיד לנתבע הלוואה למימון רכישת הדירה הנ"ל, אלא שההסכמים בין הנתבע לבנק נחתמו רק כשבוע לאחר מכן, ב-3.6.1999, והם מתייחסים כידוע לדירה B-125. ואם לא די בכל אלה, הבנק טוען כזכור שהוא הסכים להעמיד לנתבע את ההלוואה על סמך הצהרתו שהוא שילם "סכומים נכבדים" לנוף ים קודם שהועמדה לו ההלוואה. לראיה מציג הבנק עותקים מצולמים של שתי קבלות שהונפקו על ידי נוף ים, ומעידות כל אחת על קבלת סכום של 100,000 ₪ מהנתבע (נספחים ח' ו-ט' לתצהיר הבנק) וכן "הצהרה" של הנתבע שהוא שילם לנוף ים סכום של 222,000 ₪ (נספח ז' לתצהיר הבנק). מזה עולה לכאורה שהבנק צויד בקבלות ובתצהיר שאמורים היו להניח את דעתו ביחס להעמדת הלוואה כשזו ניתנת למימון הרכישה של דירה B-522 דווקא, שהרי סכום התמורה שנדרש עבור דירה זו היה גבוה בכ-100,000 ₪ מזה שנדרש עבור הדירה B-125. למרות זאת, ההסכמים עם הנתבע לא תוקנו והמשכון כפי שראינו, נרשם ביחס לדירה הזולה יותר. וכאן אני באה לטענת הבנק שהנתבע הונה אותו בעשותו כלפיו מצגים מטעים. 9. מסתבר שנוף ים, שבהליכים בינה לבין הנתבע טענה, שזולת כספי ההלוואה אותם קבלה ישירות מהבנק, לא קיבלה כל כספים נוספים מהנתבע, סיפקה כפי שקובע כב' השופט בן חיים הסברים "מביכים עד כדי "הרמת גבה" ביחס לקבלות שנופקו על ידה. לא זו אף זו, על קבלה 212 מיום 1.7.1999 מופיע כיתוב אשר מעיד על כך שמי ששלח את הקבלה הזו לבנק, היא נוף ים ולא הנתבע, וכב' השופט בן חיים מציין בפסק דינו שבפי העדה מטעם נוף ים לא היה כל הסבר לכך (סעיף 3.7 לפסק הדין). על הקבלה 198 מיום 10.6.1999, אין שום כיתוב נוסף, אך הדעת נותנת שאף היא סופקה לבנק על ידי נוף ים. אישור לכך, במשתמע עולה מדברי הנתבע כפי שצוטטו בפסק הדין הנ"ל: "כשבית המשפט אומר לי שלפני דקה העדתי שהיו 200,000 ₪ - לאחר מכן התגלה לי על עוד קבלה של 100,000 ₪" (סעיף 3.12 לפסק הדין). בדברים אלה התייחס הנתבע לתביעה שהוא הגיש נגד נוף ים - שם דרש השבה של כספי ההלוואה שהתקבלו מהבנק, ובהסתמך על הקבלה מה-1.7.1999 - גם את השבת הסכום של 100,000 ₪. מכאן שהנתבע ידע על קבלה אחת שנשלחה לבנק, שאחרת כיצד ידע לטעון בכתב התביעה נגד נוף ים שזו אישרה לבנק את התשלום של 100,000 ₪. מה שלא ברור הוא אם ועד כמה ידע על דבר הקבלה מספר 198 מיום 10.6.1999, שלדבריו התגלתה לו אחר כך. מכל מקום כשהוא אומר בהליך כאן: "זה לא שאני הצגתי לבנק לאומי איזה שהם מסמכים... אני תבעתי על סמך מסמכים שהיו לבנק לאומי" (פרוטוקול, עמ' 23) - זה כנראה נכון, אבל גם נכון שעל השאלה מדוע תבע מנוף ים את סכום הקבלה הפיקטיבית שהונפקה על ידה השיב: "אין לי תשובה על זה" (פרוטוקול עמ' 23). נראה אפוא שהגם שהאחריות העיקרית למצג באמצעות הקבלות מוטלת על נוף ים שהנפיקה את הקבלות והמציאה אותן לבנק - ככל הנראה כדי לגרום "בכל מחיר" לכך שכספי ההלוואה יועברו לרשותה - הנתבע היה שותף "פסיבי" או עקיף למצג שנעשה כלפי הבנק באמצעות הקבלות, לפחות ביחס לחלק מהסכום, ומובן שהוא אינו יכול להתנער כליל מאחריות לכך, למרות הטענות בסיכומיו. 10. עם זאת, המצג הישיר שהבנק טוען לו על המסמך נספח ז' - מוטל לדעתי בספק. לפי מסמך זה הנתבע מצהיר שהוא שילם 222,000 ₪, אבל גם המסמך הזה, כמסמכים אחרים בפרשה זו - מעורר תהיות. מדובר בעותק מצולם ממסמך שנושאו: "מקורות למימון רכישה או בניית הנכס" אשר ערוך על נייר של הבנק, ממוען ל"בנק לאומי למשכנתאות בע"מ מרכז אשדוד - 932", וחתום בחתימה הנחזית כחתימתו של הנתבע. מסמך זה (נספח ז' לתצהיר הבנק), אינו נושא תאריך ושום פרט מהפרטים שיש למלא בו - לא מולא. הוא פשוט חף מכל פרטים להוציא הסכום שלכאורה "שולם עד היום" - כשלא ידוע איזה יום הוא "היום", וכשברור שהסכום שצוין במסמך זה - 222,000 ₪ - נבחר, על מנת שביחד עם הלוואה בסך של 331,000 ₪, יסתכם בדיוק נמרץ בסכום זהה לסכום התמורה עבור הדירה השנייה B-522. סכום זה עמד כאמור על 553,000 ₪. אם המסמך הזה נערך על ידי הבנק - מדוע לא הוצג מקורו? מדוע אין בו שום פרטים הנוגעים להלוואה ולנכס; מדוע החתימה הנחזית כחתימת הנתבע אינה מאומתת - זה הרי לכאורה תצהיר של הנתבע שנעשה בבנק - ומאין שאוב הסכום המדויק של 222,000 ₪ כשהקבלות שהבנק נשען עליהן "מעידות" על 200,000 ₪ "בלבד". ב"כ הבנק הציג את נספח ז' הנ"ל בפני הנתבע בחקירה נגדית והלה הגיב ספונטאנית: "פעם ראשונה שאני רואה את זה", ועל השאלה: "זו חתימתך? השיב: "לא. אני לא זוכר את המסמך הזה. אין פה תאריך, זו פעם ראשונה שאני רואה את המסמך הזה", ואני נוטה להאמין לו. 11. ולבסוף - ייפוי הכוח שמכוחו נרשם על ידי הבנק המשכון השני ביחס לדירה B-522. הבנק צירף לתצהירו עותק מצולם של ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר מאת הנתבע, שאינו נושא תאריך, ומתייחס לדירה B-522. על העותק הזו מופיעה חותמת וחתימה של נוטריון בשם בנימין בינרט. הנתבע טוען שהוא מעולם לא התייצב במשרדו של הנוטריון. במהלך ישיבת ההוכחות ביקש ב"כ הנתבע לזמן את הנוטריון לעדות; בהמשך חזר בו מהבקשה לנוכח מצב בריאותו של האחרון, אבל אז ביקש הבנק להגיש 2 ייפויי הכוח המקוריים שנמצאו אצל הנוטריון ונחתמו לטענתו על ידי הנתבע במועדים שונים. הבקשה הזו נעתרה חרף התנגדותו של ב"כ הנתבע, אך מה שצורף לבסוף לסיכומי הבנק הוא שוב עותק מצולם, שאינו כרוך, בדומה לעותק המצולם שצורף לבקשתו. 2 יפויי הכוח אינם נושאים תאריך, אך לפי אישור הנוטריון אשר מצורף למוקדם מביניהם - הנתבע התייצב במשרדו ב-31.3.1999 ואילו חתימתו אומתה רק חודשיים ומחצה לאחר מכן, ב- 13.6.1999. זהו גם תאריך הקבלה שהונפקה לנוף ים על ידי הנוטריון, עבור שכר טרחתו. ייפוי כוח זה מתייחס לדירה B-125, ושמו של הנתבע בגוף ייפוי הכוח וכן במסמך הנלווה של הנוטריון הוא "אפשטין גיא" כפי שמו בתעודת הזהות שלו. להזכיר, המועד בו אומתה חתימת הנתבע על ייפוי הכוח הנ"ל אשר מתייחס לדירה הראשונה, מאוחר בכשבועיים ימים מהמועד בו לפי גרסת נוף ים חתם הנתבע על הסכם רכישה ביחס לדירה השנייה - B-522, שלא לדבר על כתב ההתחייבות לרישום משכנתא ביחס לדירה זו אשר נושא את התאריך 27.5.1999. ייפוי הכוח השני, מתייחס לדירה השנייה B-522, ולפי מכתבו הנילווה של הנוטריון, הנתבע התייצב אצלו וחתימתו אומתה על ידו ב-4.7.1999. זהו גם תאריך הקבלה שהונפקה לנוף ים תמורת תשלום שכר הטרחה לנוטריון. שמו של הנתבע הפעם הוא "אפשטיין גיא", כפי שמו במסמכי הבנק אך בשונה מאיות שם משפחתו לפי תעודת הזהות, וצורת החתימות של הנתבע אינה זהה לחתימות "המקבילות" אשר מופיעות על העותק שצורף על ידי הבנק לתצהירו, ואשר מתייחס אף הוא לדירה B-522. לפנינו אפוא עותקים מצולמים של 2 ייפויי כוח שהחתימות עליהם אומתו בנסיבות שהן למצער בלתי ברורות, וזה כשהנתבע טוען שהוא מעולם לא היה אצל הנוטריון ולא חתם בפני נוטריון על שום ייפוי כוח. כאמור, לפי המכתב הנלווה של הנוטריון, ייפוי הכוח השני נחתם כ-4 ימים לפני שהועמדה בפועל ההלוואה, ולא נותר אלא לחזור ולשאול: אם מסמך זה נמסר לבנק בסמוך לחתימתו, והבנק הרי כבר החזיק אז לכאורה גם בהתחייבות של נוף ים לרשום לטובתו משכנתא ביחס לדירה B-522 - מדוע לא תוקנו הסכמי ההלוואה והמשכנתא ביחס לזהות הדירה שבגינה הועמדה לכאורה ההלוואה; מדוע אין בידי הבנק הסכם רכישה מקורי, ועם תאריך; מדוע לא אומתו עם הנתבע הקבלות שסיפקה נוף ים, ומדוע המשכון שנרשם בזמן אמת באוקטובר 1999, נרשם ביחס לדירה B-125. ולא זו בלבד, אלא שבפרטי המשכון צוין במפורש שהסכם הרכישה ביחס לדירה זו נעשה ב-31.3.1999, למרות שכב' השופט בן חיים מציין בפסק דינו שברשות הבנק נמצא רק הסכם רכישה אחד שאינו נושא תאריך ומתייחס לדירה אחרת - B-522. 12. ומה עולה מכל אלה. דומה שאין צורך לומר שהבנק העניק טיפול רשלני ביותר לעסקה עם הנתבע. הדבר התברר עוד בהליכים שהתנהלו בין הנתבע לנוף ים, וכב' השופט בן חיים שמפנה את ביקורתו גם כלפי הבנק מציין בהקשר זה כי "העד מטעמו (גינזבורג) "נתפש" לא אחת כמי שמתקשה לשחזר את האירועים הכרוכים ברישום השעבוד וליישב בין המסמכים הסותרים...". יותר מזה, הרושם המתקבל כאן הוא שהבנק, שמצד אחד נשאר "בשלו" במה שנוגע למסמכים שבינו לבין הנתבע, עבד למעשה מול נוף ים תוך שיתוף פעולה עמה, מבלי "לערב" את לקוחו. להזכיר, אפילו הסכמי ההלוואה והמשכנתא עם הנתבע לא נחתמו בבנק, בניגוד להנחיות מפורשות שלו, בגוף ההסכמים האלה. עם זאת, השאלה עד כמה ניזוק הנתבע בשל מעשיו הרשלניים של הבנק, אינה פשוטה. "התקלה" העיקרית שאירעה במקרה זה טמונה בעצם העמדת ההלוואה לנתבע לטענת הבנק - בהסתמך על המצג המטעה כאילו שולמה כל יתרת התמורה שמעבר לסכום ההלוואה. הבנק לא נתן להסתמכות הזו ביטוי במסמכיו ולא בדק את הדברים כדבעי, אבל האחריות העיקרית בעניין זה מוטלת כמובן על עושי המצגים וראינו שהנתבע אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיים בעניין זה. גם לא ברור עד כמה יש לתלות בבנק את השלכות העובדה שהדירה B-125 נמכרה. לכאורה ניתן היה למנוע את המכירה אילו גבה הבנק מנוף ים התחייבות לרשום לטובתו משכנתא ביחס לדירה זו. אלא שאין אנו יודעים באיזה שלב בדיוק נמכרה הדירה ואם מכירתה היא שסיכלה את מסירתה לנתבע, כפי שהוא טען בהליך כאן, או שהמניעה נבעה מסירובו של הנתבע לשלם לנוף ים את יתרת התמורה שמעבר לסכום המשכנתא - אפשרות שלכאורה מתיישבת עם קו הטיעון שלו בתביעה שהגיש נגד נוף ים. הנקודות הללו נותרו עלומות ובנוסף - במחלוקת שבין הנתבע לנוף ים נפסק שהנתבע הסכים לרכוש את הדירה B-522 במקום הדירה B-125 שרכש תחילה. מה שכן עולה בברור מכל שפורט לעיל הוא שרשלנותו של הבנק, וכפועל יוצא ממנה התגלית המאוחרת שלו בעניין הבטוחה שנמכרה "מתחת לאפו", הביאו לעיכוב בלתי מתקבל על הדעת של הליכי המימוש, ולהבשלתם רק לאחר שנוף ים נכנסה לפירוק. התוצאה היא ששווי הדירה במימוש, למרות שמדובר בדירה היקרה יותר, ירד פלאים. הבנק עוד טוען שעל הדירה B-522 עדיין רובץ שעבוד לטובת הבנק המלווה וכן שקיים חוב כספי לנוף ים, אך בעניין זה אזכיר: במסגרת ההתחייבות של נוף ים לרשום לטובת הבנק משכנתא על דירה B-522 היא מצהירה בין היתר שהדירה נקייה מכל שיעבוד וזכויות של צד ג'; כמו כן, נוף ים עשתה כלפי הבנק מצגים לפיהם כל או כמעט כל התמורה עבור הדירה שולמה ונראה שזוהי גם נקודת המוצא לעניין ההתחייבות הבלתי מסויגת שנתנה לבנק לרשום לטובתו משכנתא על הדירה. ומכל מקום, משהתנהל הבנק כפי שהתנהל במקרה זה, בוודאי שאין הוא יכול לזקוף לחשבונו של הנתבע את הפיחות שחל בשווייה של הדירה. והערה לפני סיום. ביולי 2000 הגיש הבנק נגד הנתבע תביעה בגין פיגור בהחזר ההלוואה, והסכם הפשרה שנעשה עם הנתבע קיבל תוקף של פסק דין ב-26.11.2000. על יסוד פסק דין זה טוען הבנק להשתק פלוגתא וסבור שדין כל טענות הנתבע ביחס להלוואה להידחות מטעם זה. איני רואה עין בעין עם הבנק בעניין זה. אף אחת מהטענות שהועלו עתה לא הועלו אז על ידי הנתבע ומובן שלא הוכרעו, בין היתר משום שדבר מכירת הדירה B-125 נודע לו בשלב מאוחר (ראה: פרוטוקול עמ' 19, 20). מכל מקום, התביעה הישנה כמו זו הנוכחית, הינה להחזר הלוואה שניתנה לרכישת הדירה B-125. 13. אני סבורה אפוא שלנוכח כל האמור, נכון יהיה להעמיד את שווי הדירה במימוש לענייננו כאן, על 60% ממחיר המכירה שלה, היינו על 331,000 ₪, ולחייב את הנתבע לשלם לבנק את ההפרש שבין סכום התביעה לסכום האמור. בהתאם, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לבנק לסילוק ההלוואה שנטל, סכום 109,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, והבנק ייפרע מהבטוחה שבידו ככל שיפרע. בנסיבותיו של מקרה זה - כל צד ישא בהוצאותיו. בנקמשכנתאמימוש משכנתארשלנותמקרקעין