קשר סיבתי בין סרטן לבין שירות צבאי

להלן פסק דין בנושא קשר סיבתי בין סרטן לבין שירות צבאי:

פסק דין

השופט צ' זילברטל:

1.     המנוח יליד 1971 (להלן - "המנוח"), התגייס לצה"ל באוקטובר 1989 ושירת כאפסנאי מרפאה במחנה "שנלר" בירושלים מאפריל 1990 ועד יולי 1992, כשאז אובחנה אצלו מחלת הלוקמיה. המנוח נפטר ביום 6.4.07, בטרם הסתיים בירור עניינו על-ידי וועדת הערעור שעל החלטתה מוגש הערעור דנן. ערעור זה מוגש על-ידי אלמנת המנוח, בשם כל יורשיו.

2.     טענתו המרכזית של המערער היא, שמחלת הלוקמיה בה חלה, ואשר כתוצאה ממנה גם נפטר, נגרמה עקב שירותו הצבאי, ובעיקר עקב עבודתו בנשקיה, כחלק מתפקידיו כאפסנאי המרפאה, במסגרתה הוטל עליו לנקות כלי נשק, מה שהביא לכך שבא במגע עם חומרים מסוכנים שגרמו את מחלתו.

3.     הערעור שהגיש המנוח לוועדה, בתיק ע"נ 22/07, היה החוליה האחרונה בשרשרת הליכים שתחילתם עוד בשנת 1992, ואשר נוהלו על-ידי המנוח במטרה שייקבע קיומו של קשר סיבתי בין מחלתו לבין תנאי שירותו והוא יוכר כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן - "החוק"). כל תביעותיו של המנוח נדחו.
תביעתו הראשונה של המנוח להכרה בו כנכה על-פי החוק הוגשה ביום 23.7.92. ביום 29.6.95 נדחתה תביעה זו מחמת העדרו של קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה. על החלטה זו לא הוגש ערעור. ביום 9.8.98 הגיש המנוח תביעה נוספת, אשר נדחתה ביום 3.11.98. תביעה שלישית נדחתה ביום 7.2.99. התביעה הרביעית הוגשה ביום 9.7.01 ונדחתה על-ידי המשיב ביום 15.8.01, ועל החלטה זו של המשיב הגיש המנוח ביום 17.10.01 ערעור לוועדת הערעור (ע.נ. 81/01). ההליכים בע"נ 81/01 נמשכו זמן רב. בגדרם הוגשו הראיות, ובכלל זה נשמעו עדויות ונחקרו מומחים, ששימשו את הוועדה גם בהליך הנוכחי.
ביום 20.6.06 נתנה וועדת הערעור תוקף של החלטה להסכמות הצדדים להחזרת התובענה למשיב "כדי שישקול מחדש את עמדתו" כשחומר הראיות שהוצג לוועדת הערעור נחשב כ"ראיה חדשה" לצורך הדיון לפני המשיב.
ביום 16.10.06 הודיע המשיב למנוח, כי "הבקשה לעיון נוסף" נדחתה. על החלטה זו שב המנוח וערער (ע.נ. 22/07). הוסכם, כי הראיות שהוגשו בגדר ע.נ. 81/01 תחשבנה כראיות שהוגשו במסגרת הדיון בע.נ. 22/07 וכי החלטת הוועדה תינתן על יסוד חומר זה וסיכומי טענות הצדדים.

4.     וועדת הערעור דחתה את ערעור המנוח. הוועדה לא קיבלה במלואו את התיאור שמסר המנוח (בתצהירו ובעדותו) בנוגע לתנאי השירות שלו (בעיקר ביחס לכמות כלי הנשק בהם היה אמור לטפל וביחס לתדירות הטיפול). הוועדה מצאה, כי אין לקבל את מסקנת המומחים מטעם המנוח, ד"ר אליהו ריכטר וד"ר בני מלנקי. לעניין זה נקבע על-ידי הוועדה, כי המומחים הנ"ל לא השתיתו את מסקנותיהם על עובדות מבוססות בנוגע למהות החומרים עימם בא המנוח במגע בעת שעסק בניקוי כלי הנשק, אלא על השערות או על "ידיעה כללית". הוועדה הגיעה למסקנה, כי מסקנתו של ד"ר ריכטר אינה יכולה לעמוד, בין היתר, מכיוון שהמומחה ביקש לתמוך אותה בסימפטומים שונים שהופיעו אצל המנוח עוד בטרם נחשף לחומרים עימם ניקה כלי נשק (כאבי ראש, עליית לחץ דם, סחרחורות). הוועדה העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, פרופ' יהודה לרמן, לפיה תקופת החביון של המחלה ממנה סבל המנוח נמשכת הרבה מעל לפרק הזמן בו היה המנוח חשוף לחומרים שנטען כי היו מסוכנים (פחות משנתיים וחצי מאז תחילת שירותו באפסנאות המרפאה ב"שנלר" ועד לאבחון המחלה).
הוועדה פסקה, כי לא הוצג לפניה מקור רפואי מוסמך שלפיו יכולה תקופת החביון לארוך רק כשנה, כפי שטען ד"ר ריכטר.
הוועדה קבעה, כי לא הוכח שהמנוח השתמש בחומרים המכילים בנזן (שאין מחלוקת שהוא חומר שמגע עימו עלול לגרום למחלת הסרטן), או שמנים ארומטיים אחרים היכולים לגרום ללוקמיה. על יסוד קביעות אלה דחתה הוועדה את הערעור.

5.     בערעורו לפנינו טוען המערער, כי הוועדה שגתה כשלא נתנה משקל מלא לעדות המנוח ומפקדו (ניר רפפורט) בקשר עם תנאי שירותו ומידת החשיפה לחומרים שעלולים היו לגרום למחלתו, וזאת ללא כל הנמקה וללא שתהא לה סיבה ראויה לנהוג כך.
בהקשר זה נטען, כי הוועדה לא הייתה יכולה להגיע למסקנה בדבר חוסר מהימנות של המנוח, מאחר ורק שניים מחבריה שמעו את העדויות (בגדר הדיון בע.נ. 81/01).
עוד טוען המערער, כי הוועדה טעתה כשלא נתנה משקל לחוות דעתו של ד"ר מלנקי, מומחה לרפואה תעסוקתית, מי שהיה ראש מדור רפואה תעסוקתית בחיל האוויר בשנים 1980-1993, בין היתר לאחר שקבעה כי לא היה יכול להסיק מהנעשה בחיל האוויר לגבי השימוש בשמנים לניקוי כלי נשק במקום שירותו של המנוח.
לשיטת המערער, עלה בידו להוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת ממנו, כי מחלתו נגרמה עקב שירותו הצבאי, לאחר שהוכיח כי החומרים עימם בא במגע כללו חומרים שאין לגביהם מחלוקת שהם עלולים לגרום ללוקמיה (כמו בנזן או שמנים מינרלים). בנוסף נטען, כי לא היה ראוי להעדיף את חוות דעתו של פרופ' יהודה לרמן, מטעם המשיב, על פני חוות דעתו של ד"ר אליהו ריכטר, וכי הוועדה טעתה כאשר קבעה שד"ר ריכטר לא תמך את חוות דעתו בספרות רפואית לעניין האפשרות שתקופת החביון של המחלה תעמוד על כשנה, כשד"ר ריכטר הפנה, בעניין זה, למאמר (מאמרו של Rinsky).
בסיכומי התשובה שהגיש המערער הוא ביקש שלא יינתן כל משקל למסמכים שנחתמו על-ידי ד"ר נתן עמית וד"ר יהושע גושן, ולפיהם לא נכללו חומרים מסרטנים בשמנים אליהם נחשף המנוח, הן מכיוון שמכתבים אלה לא הוגשו כראיה וכותביהם לא נחקרו והן מכיוון שמסמכים אלה לא נערכו כדין כחוות דעת, מה גם שכותבי המכתבים היו אנשי צבא שהיה להם עניין אישי בהצגת הדברים באופן האמור.

6.     כפי שאישרה באת כוח המשיב בדיון בערעור, שתי השאלות שיש להכריע בהן במסגרת ערעור זה הן הימצאות בנזן או חומרים מסרטנים אחרים בשמנים עימם בא המנוח במגע וסוגיית תקופת החביון (דהיינו - האם ניתן לקבוע שהמנוח לקה במחלת הלוקמיה עקב תנאי שירותו בהתחשב בכך שחלפו "רק" 28 חודשים מאז תחילת החשיפה לחומרים - אפריל 1990 - ועד אבחון המחלה - יולי 1992).
בסיכומיו לפנינו התייחס המשיב לסוגיה נוספת, והיא מידת החשיפה לחומרים המסוכנים, ככל שאלה אכן היו בין מרכיבי השמנים ששמשו לניקוי כלי הנשק. כפי שציינה באת כוח המשיב בסיכומים, שאלה זו כרוכה בסוגיית תקופת החביון, שכן, כפי שגם ציין המומחה מטעם המערער, ד"ר ריכטר, קיים יחס בין משך תקופת החביון לבין מידת החשיפה: "יש ספרות באפידמיולוגיה, שאם החשיפות מאד גדולות תקופת חביון יכולה להיות הרבה יותר קצרה" (עמ' 3, ש' 3-4 לפרוטוקול חקירת ד"ר ריכטר מיום 21.2.05).
ד"ר ריכטר חזר על עניין זה גם בהמשך חקירתו. לדבריו, ספיגה עורית של חומר מסוכן היא מהירה וגדולה ולכן יכולה לקצר את תקופת החביון: "מה שחשוב היא עוצמת החשיפה ... יש עוד מאמרים של חשיפה גדולה וקיצור תקופת החביון ..." (עמ' 6 לפרוטוקול העדות). ראו גם האמור בעמ' 2 לחוות הדעת מיום 11.2.04 לפיו: "תקופות חביון קצרות ביותר הן רלוונטיות, אמנם לא להרבה אינדיבידואלים, במקרה של חשיפות גבוהה ופגיעות-רגישות גבוהה".
כאמור לעיל, הוועדה לא ראתה לייחס משקל לעדות המנוח באשר לתנאי שירותו. המנוח הצהיר, כי ניקה מידי יום, בידיים חשופות, 20 כלי נשק. מפקדו של המנוח, ניר רפפורט, העיד, כי מידי יום היו מוצאים מהאפסנאות לא יותר מ- 6-7 כלי נשק עבור השומרים, כשהאפסנאי מנקה כלים אלה לאחר שהוחזרו לאפסנאות (עמ' 30, ש' 9 לפרוטוקול). מר רפפורט לא זכר אם נעשה שימוש ביתר כלי הנשק מעבר לאותם 6-7 עליהם העיד, והאם, כפי שנטען על-ידי המנוח במהלך חקירתו של רפפורט, יתרת הכלים שימשו חיילים אחרים בבסיס. בתצהירו של רפפורט נאמר, כי כלי הנשק של החיילים שאושפזו במרפאה נשמרו אף הם באפסנאות, אך כלים אלה לא שימשו לצרכי הבסיס.
נראה, אם כן, כי המנוח אכן נחשף חשיפה יום יומית לשמנים ששימשו אותו לניקוי כלי נשק, אם כי קיימת אי בהירות בשאלה האם ניקה 6-7 כלים או 20 כלים ביום. כזכור, הוועדה, ששניים מחבריה התרשמו ישירות מעדות המנוח במסגרת הערעור הקודם, לא ראתה לנכון לייחס לדבריו מהימנות, כך שהמסקנה היא שהחשיפה לא הייתה ברמה לה טען המנוח, אלא פחותה ממנה. גם לא התבהרה כראוי המשמעות של האמור לעיל - האם אמנם אמור להיות הבדל ממשי, מבחינת הסכנה הכרוכה במגע עם חומרים מסוכנים, בין עיסוק יום יומי בניקוי 6-7 כלים לבין עיסוק יום יומי בניקוי 20 כלים.
זאת ועוד, המומחה מטעם המשיב, פרופ' יהודה לרמן, העיר ביחס למאמר שעליו התבסס ד"ר ריכטר (מאמרו של חוקר בשם Rinsky אליו נשוב בהמשך), כי מתוארים בו מקרים של תקופת חביון קצרה של מי שנחשפו דווקא "לרמות נמוכות" של בנזן (עמ' 5 לחוות הדעת מיום 5.8.03 ועמ' 3 לחוות הדעת מיום 7.6.04).
לצורך המשך הדיון נצא, אפוא, מנקודת המוצא שלפיה המנוח היה חשוף לשמנים לניקוי כלי נשק ולו מן הטעם שהיה מדובר בעיסוק קבוע, יום יומי, שנעשה בידיים חשופות, בחדר קטן ולא מאוורר, כאשר השמנים היו נתונים במיכלים פתוחים, כך שהיה מדובר גם בשאיפת אדי אותם חומרים. מאידך גיסא, לא ניתן לקבוע כי הוכחה חשיפה אינטנסיבית במיוחד, בהיקף שלו טען המנוח ובהיקף שד"ר ריכטר ביסס עליו את חוות דעתו.

7.     האם ניתן לקבוע, כי בשמנים ששימשו את המנוח לניקוי כלי נשק היו חומרים מסוכנים, ובעיקר בנזן, שלגביו הרחיבו מומחי המערער את הדיבור?
לא הובאה כל ראיה ישירה להימצאותם של חומרים מסוכנים בשמנים. ד"ר ריכטר לא בדק בעצמו עניין זה. בחוות דעתו הראשונה מיום 19.11.02 גרס, כי מדובר בשמנים ממשפחתTOTAL PETROLEUM HYDROCARBONS (TPH) שידוע שהם מכילים מזהים, לרבות בנזן. כפי שנראה בהמשך, בחוות דעתו השנייה מסווג ד"ר ריכטר את החומרים באופן אחר. בחוות דעתו הראשונה הסתמך ד"ר ריכטר על ספרות רפואית שעסקה בקשר בין חשיפה לבנזן לבין מחלת הלוקמיה, לרבות על מאמרו הנזכר לעיל של Rinsky.
ביום 25.11.03 ניתנה חוות דעתו של ד"ר בני מלנקי, שהיה, כאמור לעיל, ראש מדור רפואה תעסוקתית בחיל האוויר, והוא בעל תואר בבריאות תעסוקתית. ד"ר מנלקי פירט בחוות דעתו את סוגי החומרים המשמשים לטיפול בכלי נשק בצה"ל וציין, כי בחלק מהם כלולים חומרים המכונים "חומרים ארומטיים" וחומרים המכונים "שמנים מינרליים".
לגבי החומרים הארומטיים טען ד"ר מלנקי, כי מדובר במגוון רחב של חומרים, וביניהם בנזן, שהיה בשימוש נרחב כממס, עד שהתגלה כחומר מסרטן. ד"ר מלנקי ציין, כי בחומרים ששמשו לניקוי כלי נשק "לא בהכרח חייבת להיות הקפדה על זיקוק מדויק של החומרים והוצאת הבנזן מתוכם".
בחקירתו של ד"ר מנלקי מיום 15.6.05 התברר, כי מדובר בהשערה שלו, שאינה מבוססת על נתונים ישירים. ד"ר מלנקי אישר, שאינו יודע מה היה הרכב השמנים בהם השתמש המנוח (עמ' 17, ש' 7) וכי לא בדק את החומרים (שם, ש' 14). לדעתו, גם במעבדות הטכניון לא בודקים את הרכב החומר (שם, ש' 18-21). מסקנתו של ד"ר מלנקי, לפיה, מהכותרת "חומרים ארומטיים" ניתן להסיק הימצאותו של בנזן בשמנים, התבססה על כך שבמפרט השמנים נכתב באופן כללי שהם מכילים "חומרים ארומטיים" ובמצב זה: "אם כותבים כללי, או שלא יודעים - או שיש מה להסתיר. אני לא יודע כמו שהמעבדה לא יודעת" (עמ' 17, ש' 23-24). ראו גם דברי ד"ר מלנקי בעמ' 18, ש' 8-9 לפרוטוקול: "... לפי מיטב ידיעתי, בכל מקום שכתוב חומרים ארומטיים או שמסתירים משהו או שלא יודעים מה ההרכב".
כלומר, אנו מתבקשים לקבוע, כי בשמנים היו חומרים מסוכנים על יסוד התיזה שלפיה, כאשר במפרט נאמר באופן כללי שהשמן מכיל "חומרים ארומטיים", חזקה שכלולים בו חומרים מסוכנים שיכולים לגרום לסרטן.
ד"ר מלנקי מתייחס בחוות דעתו גם ל"שמנים מינרליים", לגביהם הוא מציין, שקיימת כוונה להוריד את תקן החשיפה התעסוקתי לחומרים האלה מכיוון ששמן מינרלי שלא עבר זיקוק כהלכה יכול להכיל חומרים המוכרים כמסרטנים. בחקירתו ציין ד"ר מלנקי, כי "לא מורידים תקן אם לא צריך" (עמ' 18, ש' 2-3) וכי התקן ירד מכיוון שבשמנים המינרליים מצויים חומרים מסרטנים.
לאחר שנכתבה חוות דעתו של ד"ר מלנקי ניתנה על-ידי ד"ר ריכטר חוות דעת משלימה (מיום 11.1.04). בחוות דעת זו הוא מתייחס לשמנים המינרליים המכילים ממיסים ממשפחת פחממנים פוליצקלים ארומטיים (PAH), שביניהם יתכן "בסבירות גבוהה ביותר" שיימצאו "עקבות של הממס בנזן". כזכור, בחוות דעתו הראשונה דיבר ד"ר ריכטר על משפחת חומרים אחרת. עוד יצויין, כי ד"ר מלנקי מזכיר את האפשרות להימצאות בנזן דווקא בחומרים הארומטיים ולא בשמנים המינרליים, בעוד שד"ר ריכטר משייך את הבנזן לשמנים המינרליים דווקא. סתירה זו לא התבהרה וגם היא מכרסמת במשקל חוות הדעת.
בהגינותו אישר ד"ר ריכטר בפתח חקירתו, כי: "בתחילה חשבנו שיש בנזן בתוך החומרים אך לא הייתה הוכחה" (עמ' 1, ש' 10-11), ואכן מתקבל הרושם כי ד"ר ריכטר אינו יכול להצביע באופן ברור על הימצאותו של חומר מסוכן מסוים בשמנים עימם בא המנוח במגע, ואילו ד"ר מלנקי מבסס את מסקנתו על השערה גרידא שמשקלה אינו רב.
פרופ' לרמן, המומחה מטעם המשיב, ציין בחוות דעתו מיום 5.8.03, כי בקבוצת הממסים הארומטיים, עליה נמנה הבנזן, נכללים גם ממסים אחרים שאינם מסוכנים. לדעתו: " ... עצם הזכרת ממס ארומטי כמרכיב של חומר .... אינה מחייבת שאמנם מדובר בבנזן". פרופ' לרמן מוסיף, כי מכיוון שהיה ידוע שבנזן הוא חומר מסוכן, הוא הוצא משימוש כבר בתחילת שנות השמונים (ראו עמ' 4 לחקירת פרופ' לרמן מיום 16.3.06, בש' 6-9). נתון זה מפחית את הסיכוי של הימצאות בנזן כמרכיב של החומרים הארומטיים המצויים בשמני הניקוי.
באשר לשמנים המינרליים ציין פרופ' לרמן בחוות דעתו המשלימה מיום 7.6.04, כי ידוע שחשיפה לשמנים מינרליים עלולה להביא לסרטן באיברים ספציפיים, אך לא נמצא קשר בין חשיפה זו לבין המערכת ההמטופויטית שאליה משתייכים הגידולים מסוג לוקמיה, ממנה סבל המנוח. דברים אלה מבוססים על מאמרים שפרופ' לרמן מפנה אליהם והם לא נסתרו על-ידי המומחים מטעם המערער.

8.     מהאמור לעיל עולה, כי לא הונחו לפני הוועדה די ראיות להימצאות חומרים מסוכנים, שהיו יכולים לגרום ללוקמיה, בשמנים אליהם נחשף המנוח בעת ניקוי כלי נשק וטיפול בהם.
כפי שראינו, הוכחת קיומו של בנזן בחומרים המכונים "ארומטיים", התבססה על השערת ד"ר מלנקי, לפיה, אם נאמר במפרט "חומרים ארומטיים", הרי שהדבר מעיד על כוונה להסתיר קיומם של חומרים מסוכנים או על הרכב שאינו ידוע. אין די בהשערה כזו כדי שניתן יהיה לקבוע, במאזן ההסתברויות, שהחומרים הארומטיים הכילו חומרים מסוכנים, בכלל, או בנזן, בפרט. הוסף לכך את האמור בחוות דעתו של ד"ר לרמן לפיו חומרים ארומטיים כשלעצמם אינם בהכרח מסוכנים. באשר לבנזן, יש לזכור גם את עדותו של ד"ר לרמן בדבר הוצאתו משימוש כבר בשנות השמונים.
בכל הנוגע לשמנים המינרליים, לא נסתרה חוות דעתו פרופ' לרמן לפיה חומרים אלה לא נמצאו כגורמי סיכון ללוקמיה.
יודגש, כי לצורך המסקנה האמורה לא התבססתי על מכתבו של ד"ר נתן עמית מיום 9.10.94, הנזכר בחוות דעתו הראשונה של פרופ' לרמן. ד"ר עמית, מי שהיה ראש ענף בריאות תעסוקתית בצה"ל, מצא, כי המזהמים העלולים לגרום ללוקמיה, וביניהם בנזן, "לא נמצאו בתנאי שירותו של החייל יניב רחמים". בדומה לכך קבע ד"ר יהושע גושן, מומחה ברופאה תעסוקתית, כי בכל מפרטי החומרים אליהם נחשף המנוח לא נמצא בנזן וכי לחומרים אלה נערכו בדיקות איכות במעבדת הדלקים בטכניון "באופן מעקבי" (מכתב מיום 7.8.03). מכתבו זה של ד"ר גושן נכתב לאחר שבא כוח המערער העביר לידי המשיב את רשימת השמנים עימם עבד, זאת כתגובה למכתב קודם של ד"ר גושן מיום 18.5.03.
גם אם נותר ספק באיזו מידה שני המכתבים הנ"ל הם חלק מחומר הראיות שהוועדה הייתה יכולה להתבסס עליו, הרי שנראה כי כותביהם נשענו על העובדה שבמפרטים השונים לא נזכר במפורש קיומו של בנזן. על-פי חוות דעתו של ד"ר מלנקי, במפרט הובאה רק הגדרה כוללת לסוגי החומרים, אשר תחתיה עלולים "להסתתר" חומרים מסוכנים. מבחינה זו אין כל רבותה בכך שבמפרטים לא נכלל בנזן, ולכן נראה כי אין משקל רב לאמור במכתביהם של ד"ר גושן וד"ר עמית, גם אם ניתן היה להתבסס עליהם.
אלא שממכתבו של ד"ר גושן עולה, כי נערכו בדיקות במעבדת הדלקים בטכניון. נתון זה היה ידוע למערער, אך לא נעשה בו כל שימוש. בנסיבות אלה נותרה טענת המערער בדבר קיומו של בנזן כשהיא נשענת על השערתו של ד"ר מלנקי ואין די בכך להוכחת הנטען. כפי שציין ד"ר ריכטר בפתח עדותו, בסופו של דבר אין בידי המערער ומומחיו הוכחה להימצאות בנזן, או כל חומר מסוכן אחר שידוע כגורם ללוקמיה, בחומרים אליהם נחשף המנוח.

9.      באשר לתקופת החביון - יש להעדיף את עדותו של פרופ' לרמן על זו של ד"ר ריכטר, כפי שעשתה הוועדה.
פרופ' לרמן ציין, כי על-פי ה-TEXT BOOKS המקובלים (Rom, LaDou) תקופת החביון המינימלית להופעת סרטן שנגרם עקב חשיפה לגורמי סיכון תעסוקתיים, עולה בהרבה על התקופה בה מדובר במקרה דנן. פרופ' לרמן מסביר, כי קיימים שלבים רבים שעובר התא שנפגע כתוצאה מהחשיפה לחומר מסוכן, עד שניתן לאבחן את המחלה, דבר שאורך זמן רב יחסית (עמ' 5 לחוות הדעת מיום 5.8.03). יש בכך תשובה לדברי ד"ר ריכטר לפיהם החומר המזהם עלול לפגוע במולקולת DNA אחת כבר בתחילת החשיפה ובכך לגרום בסופו של דבר למחלה (חוות דעת מיום 11.1.04). אכן, תחילת התהליך יכולה להיות סמוך לחשיפה, אך ד"ר ריכטר אינו מתייחס למשכו של התהליך האמור עד אשר מופיעים סימניה הקליניים של המחלה והיא מאובחנת, וזו השאלה המרכזית בענייננו.
כנגד הנתונים שהובאו על-ידי פרופ' לרמן מתוך הספרות המקובלת, הסתמך ד"ר ריכטר על מאמר יחיד, הוא מאמרו הנזכר של Rinsky. מאמר זה, הכולל, לדברי פרופ' לרמן שלא נסתרו "תיאורי מקרים ללא קבוצת ביקורת מתאימה" (עמ' 3 לחוות דעת לרמן מיום 7.6.04), מתייחס ל-13 מקרים וביניהם מקרה אחד בלבד של חולה שחלה בלוקמיה מיאלוגנית לאחר תקופת חביון של שנתיים (ומקרה נוסף של תקופת חביון בת 3.5 שנים). בכל יתר המקרים המתוארים במאמר החלו לסבול מהמחלה לאחר תקופת חביון שעלתה על 10 שנים.
אין די בדיווח על מקרה בודד כדי להוכיח כי סביר יותר שכך אירע גם במקרה דנן, כאשר הספרות המקצועית מדברת על נתונים אחרים ביחס למשך תקופת החביון המינימלית. אגב, כלל לא ברור אם באותו מקרה בודד שהוצג על-ידי Rinsky הוכח מדעית קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לבין המחלה, או שמדובר בנתונים גרידא לגבי מי שנחשף לחומרים מסוכנים ולאחר מכן אובחנה אצלו לוקמיה.
הוסף לכך את דברי ד"ר ריכטר עצמו, לפיהם נדרשת חשיפה גבוהה במיוחד כדי שתקופת החביון תתקצר, כשכאן ספק אם הוכחה חשיפה שכזו, ואת העדרם של נתונים שיכולים ללמד על רגישות מיוחדת אצל המנוח. ד"ר ריכטר הניח בחוות דעתו כי המנוח עסק בניקוי של 20 כלי נשק ביום, כאשר על-פי חומר הראיות שפורט לעיל לא ניתן לקבוע זאת כממצא וכל שהוכח הוא שהמנוח עסק בניקוי של כ-7 כלי נשק ביום.
בהקשר הנדון לא למותר יהיה להזכיר, כי נראה שד"ר ריכטר לא דייק, בלשון המעטה, בחוות דעתו הראשונה, כאשר אמר בה שלפי מאמרו של Rinsky ידוע על תקופת חביון קצרה משנה. כפי שהובהר בתשובתו של פרופ' לרמן, שלא נסתרה על-ידי ד"ר ריכטר בחוות דעתו המשלימה, מדובר במאמר על מקרה אחד של תקופת חביון בת שנתיים, ולא נזכרת כלל תקופה פחותה משנה. אי דיוק זה, בנקודה משמעותית ביותר משליך גם על המשקל שאפשר לתת לעמדתו של ד"ר ריכטר.

10.     התוצאה מכל האמור לעיל היא, שלא עלה בידי המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין תנאי שירותו לבין מחלת הלוקמיה בה חלה ואשר אובחנה 27 חודשים בלבד לאחר שנחשף לראשונה לחומרים שלטענתו היו מסוכנים. גם לא הוכחה הימצאותם בפועל של חומרים גורמי סיכון שהיו יכולים לגרום למחלה.

אציע לחבריי לדחות את הערעור ובנסיבות הטראגיות של המקרה לא לעשות צו להוצאות.


צבי זילברטל, שופט     

השופט י' ענבר:

אני מסכים.

יצחק ענבר, שופט     

השופט ר' כרמל:

אני מסכים.

רפי כרמל, שופט     

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אוטם מוחי בשירות הצבאי

  2. מחלת לב בגלל שירות צבאי

  3. מחלה שהוחמרה בשירות הצבאי

  4. מחלת בכצ'ט עקב שירות צבאי

  5. סכיזופרניה בגלל שירות צבאי

  6. ביטול החלטת שחרור משירות צבאי

  7. גידול ממאיר במהלך השירות הצבאי

  8. קשר בין החמרת מחלה לשירות צבאי

  9. כאבים בכפות הרגליים בשירות צבאי

  10. קשר סיבתי בין סוכרת לשירות צבאי

  11. איסור בקשת מידע בדבר שירות צבאי

  12. קשר בין אפילפסיה לבין שירות צבאי

  13. נכות בגין מאמץ גופני בשירות הצבאי

  14. התפרצות מחלת נפש במהלך שירות צבאי

  15. התפרצות סוכרת עקב לחץ בשירות הצבאי

  16. סכיזופרניה פרנואידית עקב שירות צבאי

  17. קשר סיבתי בין סרטן לבין שירות צבאי

  18. קשר סיבתי בין סוכרת לבין שירות צבאי

  19. הסדר בנושא פטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות

  20. פטור מאחריות בנזיקין לנזקים במהלך השירות הצבאי

  21. דיני נזיקין - תמיכה כלכלית של ההורים בזמן השירות הצבאי

  22. תקנות החיילים המשוחררים (שירות צבאי אחר), התשמ''ח-1988

  23. ביטול חוק דחיית שירות צבאי לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון