קובלנה לשון הרע

להלן החלטה בנושא קובלנה לשון הרע:

החלטה
א.     הקובלנה והצדדים לה

בעקבות כתב אישום שהגישה המדינה (באמצעות המחלקה לחקירת שוטרים), כנגד שוטר מג"ב, ת.פ 2868/06 (להלן:"השוטר"), הוגשה קובלנה זו, בגדרה מיוחסת לנאשם עבירה לפי סעיפים 6
ו-11 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ("החוק").

הקובל 2 הוא ארגון זכויות אדם ביש"ע והקובלת 1 אורית סטרוק, מנהלת הארגון (להלן:"הקובלים"). הנקבל, עוה"ד מוטי יוסף, ייצג את השוטר בהליכים הפליליים שננקטו כנגדו, בגין תקיפה לכאורה של מתנחל שהשתתף בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות.

עפ"י הנטען בכתב הקובלנה ובתצהיר שצורף לו, ביום 13.05.07 התקיימה ישיבת הקראה בפני חברי כב' סגן הנשיא השופט ד' מגד בעניינו של השוטר. עו"ד יוסף מסר את תשובת הנאשם לכתב האישום. במסגרת תשובה זו מיוחסת לו האמירה דלהלן:

"כל המסע שנערך פה הוא בחסות ארגון זכיות האדם ביש"ע. זה מסע מתוכנן ומתוזמן בסיוע פוליטיקאים. מח"ש לא עמדו בלחץ ונכנעו והגישו כתב אישום".

לדברי הקובלים, כב' השופט מגד ראה באמירה זו התלהמות אשר אינה רלוונטית לכתב האישום הנדון לפניו וגער בנאשם:

"ההתלהמות הזו היא לא במקום. אם אדוני סבור שמח"ש פעלה שלא כהלכה - יש בג"צ. כשהתיק נדון כאן- הנושא הזה אינו רלוונטי וזו רק התלהמות".

חילופי דברים אלה לא תועדו בפרוטוקול בית המשפט, אך לטענת הקובלים, אישור לעצם אמירתם ניתן למצוא בדברי הנאשם (בפרוטוקול מיום 13.5.07 עמ' 12 ש' 2-7), במכתב תשובה מיום 4.06.07 ומתצהירו יעקב ביגל (מי שנכח באולם בית המשפט בשעת אמירתם).

ב.     תמצית טיעוני הצדדים

נטען בכתב הקובלנה כי התבטאויות אלה עולות כדי פרסום "לשון הרע" כנגד הקובלים, באשר הן מציגות אותם, בין היתר, כמי שנלחמים ופוגעים שלא כדין בשוטרים השומרים על החוק ואוכפים אותו ופוגעות בשמם הטוב. וביתר שאת, משהקובלים אינם צד להליך הפלילי (וככאלה נשללת מהם האפשרות להגן על שמם). עוד הטעימו הקובלים כי יש באמירות הנטענות, פרט להיותן מעליבות, כדי לפגוע במערך האמון בינם לבין גורמים שונים המצויים עימם בקשרי עבודה, לרבות מח"ש, עורכי דין ומתיישבי יהודה ושומרון וכן להטיל בהם דופי, בעבודתם ובמקצועיותם.

הנקבל טוען, כטענה מקדמית, כי דין קובלנה זו ביטול, שכן הפרסום (הנקבל חולק על דיוק האמירות המיוחסות לו) נעשה במסגרת התדיינות בהליך שיפוטי, ובא בגדר פרסום "מותר", לפי סעיף13(5) לחוק, המקנה חסינות מלאה מפני אישום פלילי או תובענה אזרחית. מאידך, טוענים הקובלים, כי החסינות הניתנת לפרסום במסגרת סעיף 13(5) לחוק, אינה חלה מאחר והקובלים אינם צד להליך ולחילופין, הפסיקה הכירה בחריגים, וביניהם הטחת דברים המאופיינים בזדון וברשעות גלויים - וכזה הוא הפרסום נשוא הקובלנה.



ג. דיון והכרעה

סעיף 13(5) לחוק שכותרתו "פרסומים מותרים",קובע כדלקמן:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -
(1)     (1) ....
(2)     (2) ....
(3)     (3) ....
(4)     (4) .....
(5)     (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

פשיטא, כי לשון הסעיף אינה מותירה מקום לספק, שכוונת המחוקק הייתה להחיל חסינות לכל התבטאות, אמירה או הבעת דעה שנעשו במהלך דיון משפטי אם זו נאמרה ע"י מי מהצדדים לדיון.
בע"פ 364/73, זיידמן נ' מדינת ישראל [פ"ד כח(2) 620], הורחבה החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק לא רק על דברים שנאמרו בעל פה באולם בית המשפט, אלא גם "על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות פניה בכתב ומסמך במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (שם, עמ' 624).

סבורני איפוא, כי דברי הנקבל, במסגרת תשובת מרשו לכתב האישום ממלאים, ללא כל ספק, אחר הדרישה - "תוך כדי דיון" שכן אלה נמסרו במסגרת תשובת הנאשם לכתב האישום.

שאלה אחרת היא, האם חסינות זו פורשת כנפיה על כל התבטאות שנעשתה "תוך כדי דיון", יהא טיבה אשר יהא, או שמא יש להעבירה תחת שבט הביקורת ולבחון את תכנה?

בשיתי סעיף 13(5), מצויה שאיפת המחוקק לספק הגנה מרבית לחופש הביטוי, ככל שהדבר קשור להליך המשפטי במובנו הרחב, הגם ויש בהגנה זו כדי לגרום פגיעה בשמו הטוב של צד המעורב בהליך המשפטי.

בעבר, החסינות צומצמה לפרסום שנעשה לצורך הדיון ובקשר אתו. ביטול התנאי המגביל ("בקשר אתו"), מבהירה היטב כי המחוקק ביקש לאפשר למתדיינים בהליך השיפוטי בכלל ולבאי כוחם בפרט להתבטא ולמלא תפקידם וייעודם ללא מורא, ללא הצורך לשקול את דבריהם וללא חשש כי צפויים הם לתביעות פליליות או אזרחיות בעתיד, ואפילו היו הדברים שנאמרו בוטים וחצו את גבול הטעם הטוב (לעניין זה ראה סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע (תיקון), תשכ"ז - 1967). מכאן כי ההגנה תחול גם על דברים שנאמרו במהלך דיון, גם אם הם אינם דרושים לצורך הדיון ובקשר עמו.

חשיבותו של הערך המוגן ("חופש הביטוי"- החירות של הצדדים בהליך משפטי להתבטא בחופשיות) בעיני המחוקק, כפי שזו משתקפת מלשון החוק, וכפי שנלמדת מההיסטוריה החקיקתית, יכול ומבססת את המסקנה או ההנחה, לפיה אין להידרש למבחן תוכני להגנה הקבועה בסעיף 13(5), וכי החסינות המוענקת מכוחו הינה אבסולוטית. מאידך, קיים חשש מובנה מעצם האפשרות של הענקת חסינות מוחלטת, שכן זכות זו יכול ותנוצל לרעה ע"י צד להליך כנגד יריבו (ראה ע"פ (ת"א) 346/92 דורון נ' טריינין-גורן (פ"מ תשנ"ד (א), 441).

בפרשת דורון נדונה שאלת היקף החיסיון ומהותו.

כב' השופט גרוס קבע כי, ההגנה תחול גם על "דברים שאינם חלק אינטגרלי מן הדיון ואינם דרושים בהכרח לדיון", אפילו מקום בו הושמעו דברים שחצו את גבול הטעם הטוב ונאמרו בכוונת זדון (בעמוד 456). לעומת זאת, אמירות משתלחות, חסרות רסן ומעצור המגיעות כדי שפל ובוטות אין לפתוח בפניהן את שערי החסינות (בע"א (ת"א) 1506/02 גיל נ' חיר, חזר כב' השופט גרוס על עיקרי פסק דינו בעניין דורון).

לשיטתו של כב' השופט א' שטרוזמן, הוראת סעיף 13(5) חלה בהתקיימם של שני תנאים:
הראשון, הדברים שפורסמו היו דרושים להכנת המשפט וניהולו כהלכה, קרי הגנה זו חלה גם על אמירות בוטות, ובלבד כי קיימת אפשרות ש"תוכנה הולם וקשור לדיון משפטי שבמהלכו נאמרה". השני, המפרסם האמין בתום לב כי דבריו קשורים לדיון (בעמוד 462). יוצא אפוא, כי ההגנה לא תחול אם קיימת פגיעה קשה בכבודו של אדם, ואם קיים ריחוק בין תוכנו של הפרסום לבין נושא הדיון המשפטי.

בדעת המיעוט החזיקה כב' השופטת סירוטה. לגישתה, אין לקרוא לתוך הוראת סעיף 13(5) סייג כלשהו.

בית המשפט העליון נדרש לסוגיה זו פעם נוספת בע"א 6356/99 ודנ"א 6077/02 עו"ד דרור חוטר ישי נ' עדנה ארבל, וקבע, שההגנה האמורה בסעיף 13(5) לחוק הינה אבסולוטית.

בע"א 6356/99, בחן בית המשפט את תחומי החיסיון לבעלי תפקיד שיפוטי או מעין שיפוטי בסעיף 13, וקבע כי: "לעניין זה אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד".

בדיון הנוסף באותו עניין, קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט מצא כדלקמן:
"ההלכה שנפסקה בפסק-הדין שלערעור, ככל שיש בה חידוש, מתיישבת עם ההלכות שנקבעו בעבר בדבר פרשנותם של סעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, אשר פורשו - כלשונם - כמעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם (ראו: א. שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז 1997) 191-193 ...
ההלכה שנפסקה בענייננו הולמת את הקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסקי הדין הללו, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות. הנחת המוצא בבסיסה היא שפרסום על-ידי בעל תפקיד מעין-שיפוטי נעשה במסגרת תפקידו ולכן נהנה מחסינות מוחלטת. בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו ...
"על חשיבותה של הזכות לשם טוב אין צורך להכביר מילים. אכן, "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 856). אך המחוקק הכיר בקיום אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב. הכרה זו מצאה את ביטויה, בין היתר, במסגרת "ההגנות המוחלטות" הקבועות בסעיף 13 לחוק".

פסקי הדין הנזכרים לעיל, ניתנו בהליכים אזרחיים אך יישומם נדרש, מקל וחומר בהליך פלילי, במסגרתו מצווה בית המשפט ליתן פרשנות מקלה עם הנאשם להוראות החוק הרלוונטיות. בפסקי הדין הנ"ל דובר אמנם על פרסום שנעשה ע"י בעל תפקיד שיפוטי או מעין-שיפוטי, אך אותה הגנה עומדת גם לבעל דין ולבא כוחו, ואין כל מקום להבחין ביניהם. בסוף הדברים שהובאו לעיל התייחס כב' השופט מצא לכל ההגנות שבסעיף לחוק, באומרו כי מספקות הן הגנה מוחלטת.

קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים בפניי באשר לשאלה אם נאמרו הדברים על ידי הנקבל, כפי שהם נרשמו בכתב הקובלנה. לצורך ההכרעה בטענה המקדמית, אצא מנקודת הנחה כי הציטוט שהובא מפי הנקבל הוא מדויק.

לטעמי, הדברים פורסמו "תוך כדי דיון", ומצויים בזיקה מובהקת לדיון. הנקבל שב וטען כי האמירות המיוחסות לו רלוונטית הן לצורך הערכת משקלן של העדויות כנגד השוטר והן לעניין טענת ההגנה מן הצדק, לפיה כתב האישום הוגש משיקולים זרים. אוכל להסכים עם הנקבל כי טענותיו, אם נכונות הן, עשויות להשפיע על משקלן של ראיות. לא זו אף זו: הטענה כי הלחצים הפוליטיים מקימים למרשו, לשוטר, הגנה מן הצדק, נטענה מפורשות על ידי הנקבל בדיון שהתקיים בפני כב' סגן הנשיא ד' מגד. אין המדובר הוא בטענה תלושה, חסרת שחר או חסרת סיכוי מן הפן המשפטי. דברים אלה אינם חורגים מטיעון לגיטימי אשר נועד לבסס הגנתו של הנאשם. הנקבל, ככל עורך דין, רשאי, ולמעשה חייב הוא, לייצג את מרשו במסירות ובנאמנות, וחובה זו כוללת את החובה להעלות מפי מרשו כל טענה סבירה, עובדתית או משפטית, העשויה להביא לזיכוי הלקוח, השוטר במקרה הזה. מבחינה זו דומה הטענה לטענות המועלות חדשות לבקרים כנגד כתבי אישום, לפיהן השיקולים שהנחו את מקבלי ההחלטה להגיש כתב אישום היו שיקולים זרים, כגון שבאו מתוך נקמנות כנגד נאשם, או שמקורם בהפליה פסולה תוך העדפת אחרים על פני נאשם. היעלה על הדעת כי עורך דין אשר טוען כנגד בעל תפקיד מנהלי טענה כי פעל מתוך שיקולים אישיים או זרים או מתוך נקמנות, יהיה חשוף לאחריות פלילית רק בשל העובדה כי העלה את הטענה באולם בית המשפט? התשובה לכך לטעמי שלילית. סבור אני כי תשובה אחרת הייתה מרוקנת מתוכן, במידה רבה, את ההגנה המוקנית למעורבים בהליך המשפטי.

גם אם נוקט הייתי בגישה לפיה אין ההגנה שבסעיף הנדון מוחלטת, כשיטת ב"כ הקובלים, הרי אין ספק בליבי כי המדובר הוא בהתבטאות שהיא חלק אינטגראלי מן הדיון, ודרושה היא לדיון, שהרי אם תתברר טענת של הקובל כנכונה מן הבחינה העובדתית, ראויה תהיה להיבחן מן הפן המשפטי, דהיינו, האם מקימה היא הגנה מן הצדק במשפט פלילי. הגם שניתן היה לומר את הדברים בלשון בוטה פחות ועניינית יותר, הרי לא ניתן לומר על דברי הנקבל כי הם בגדר השתלחות חסרת רסן או בהתבטאות ב"רמת ביב-שופכין". רחוקה היא מכך.

מטרתה של החסינות המוקנית לבעלי דין ובאי כוחם בסעיף 13(5) לחוק מפני תביעות בגין לשון הרע, נועדה להבטיח בעיקר את ביצוע תפקידם של העוסקים במלאכת המשפט ללא מורא ומבלי להעמידם ולהציבם אל מול התעסקות תמידית בצורך להתגונן מפני תביעות אפשריות. הוראת החסינות, מבטאת ומשקפת את עמדת המחוקק, לפיה אינטרס הציבור הוא כי ההליך המשפטי יהיה חף משיקולים זרים. קיומו של הליך משפטי חופשי גובר על האינטרס הפרט לדאגה מפני אפשרות לפגיעה בשמו הטוב. איזון זה הינו רע הכרחי שיש להסכין עימו ושהצדקתו נובעת מן השאיפה להגן על המשתתפים בהליך המשפטי ולאפשר ניהולו ללא חשש של בעלי הדין או באי כוחם כי יבולע להם.

שיקול פרשני נוסף הוא כי "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' נח(3) 558, בפיסקה 13). עמדה פרשנית זו שורשיה בחשיבותו הבלתי מעורערת והמרכזית של ערך חופש הביטוי במשפט החוקתי של מדינת ישראל. מכאן, שבמקרה דנן יש מקום להעדיף את הפירוש לפיו ההוראה חלה על העניין, על פני הפירוש לפיו אינה חלה.

טענה נוספת בפי הקובלים והיא, כי נאשם רשאי במסגרת תשובתו לאישום להודות או לכפור, ללא צורך ללוות תשובתו באמירות והסברים שאינם מצטמצמים לכפירה או הודאה. אין בידי לקבל טענה זו. נאשם רשאי לכפור/להודות באופן גורף או להודות/לכפור באופן מסויג. זכותו של נאשם גם להעלות טענות אשר אינן בבחינת תשובה ישירה לעובדות כתב האישום, כגון שקיימת לו הגנה מן הצדק, כפי שהם פני הדברים במקרה דנן.

לעורך הדין החובה להשיב לכתב אישום פלילי את תשובתו המלאה של מרשו, כפי שהוא רואה אותה לנכון. צנזור טענות מעין אלה, עלולה לפגוע פגיעה קשה בזכות הטיעון של נאשמים, אשר היא חלק מן הזכות להליך הוגן. הוראת סעיף 13(5), משקפת עמדה עקרונית, המבכרת זכות יסוד זו, על פני הזכות לשם טוב, בנסיבות של דיון משפטי.

באשר לטענה כי הקובלים אינם צד להליך ולכן אמירות כנגדם אינן חוסות תחת ההגנה, אין בה כדי לשנות מסקנתי דלעיל. הפרסום הופנה כנגד בית המשפט, שכן הדיאלוג כפי שהוא משתקף בפרוטוקול הדיון הוא בין הנאשם לבין בית המשפט. הקובלים אף לא טענו שהדברים הופנו ישירות לקובלת 1 שנכחה באותה העת באולם. הפסיקה קבעה כי הרציונל של ס' 13 (5) חל גם על מי שאינו צד להליך (רע"א 3015/05 זריפי נ' כהן). כמו כן עקרון פומביות הדיון הינו אבן יסוד בשיטתנו המשפטית ומשמעות קבלת טענת הקובלים בהקשר זה, היא, עיקור סעיף החסינות כל אימת שנעסוק בפרסום בהליך פומבי. והעיקר, לפרשנות שמציע ב"כ הקובלים אין סימן וזכר בסעיף 15(5). הואיל וסעיף זה מקנה הגנה, בין היתר, במשפט פלילי, אין לצמצם את ההגנה על ידי הטלת סייגים אשר זכרם לא בא, אפילו לא במרומז, בהוראות הסעיף.

סוף דבר: אני מקבל את טענתו המקדמית של הנאשם ומורה על ביטול הקובלנה.

הקובלים ישלמו לנקבל הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון