פציעה מקליע פלסטיק

להלן פסק דין בנושא פציעה מקליע פלסטיק:

פסק-דין     

השופט א' ריבלין:

1. המערער, נפגע בכתפו ביום 16.1.1991 מקליע פלסטיק מסוג R.B-2. היה זה יום לאחר פרוץ מלחמת המפרץ, בכפר קבטיה שבשומרון. באותה עת התקיימו שם הפרות סדר סוערות. המערער תבע את נזקיו מן המשיבים - המפקד הצבאי באזור יו"ש ומדינת ישראל.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית) תיאר את אירועי אותו יום, תוך שהוא מתבסס על עדויות מפי חיילים שהשתתפו באירוע, שנמצאו מהימנות בעיניו. כוח סיור שכלל שני מש"קים ומספר חיילים (בין ארבעה לשישה) נקלע להתפרעות בכיכר המכונה "כיכר הבלאגן", ולאחר מכן מצא עצמו תחת "מעין מארב". לעבר הכוח, כך קבע בית-המשפט המחוזי, הושלכו מגגות הבתים ומעבר לקירות אבנים, בלוקים וחפצים כבדים כגון דוודים, תנורים וכיריים. החיילים נצמדו לקיר אולם כאשר הוציא אחד מהם - סמ"ר גיל שמו - את ראשו, הוא נפגע מאבן ליד עינו, איבד את ההכרה לזמן קצר ודם רב זב ממנו. החיילים העידו כי חששו שייעשה בהם לינץ'. מקצתם נותרו לצדו של החייל הפצוע ומקצתם נכנסו לבית סמוך ומשם השליכו חזיזים ורימוני הלם, וכן ירו כדורי גומי ואף כדורים חיים - באוויר. כוח החילוץ שהוזעק למקום בושש קמעא אולם לבסוף הגיע וסייע בפינוי הכוח.

2. המערער נפגע, כאמור, מקליע פלסטיק. חיילי הכוח העידו כי לא היה ברשותם סוג זה של חימוש, אשר לפי הנחיות מטכ"ל באותה עת, הוחזק רק על-ידי קצינים שהוכשרו לכך. חרף זאת, קבע בית-המשפט המחוזי כי האירוע המתואר לעיל הוא האירוע שבו נפגע המערער. לעניין זה הפנה בית המשפט קמא לדיווח של אגף מבצעים, שבו נכתב:

16.1.91 15:45 הנדון: חייל ומקומי פצועים

אבנים נזרקו לעבר כח צה"ל בכיכר 'הבלגן' בקבטיה, כתוצאה מכך נפצע חייל באורח קל בראשו, פונה לביה"ח בעפולה. במקום החלה התקהלות מס' מקומיים, הכח ביצע ירי R.B-2, כתוצאה מכך נפצע מקומי בן 21, תושב המקום, באורח בינוני בידו. פונה לביה"ח 'רפידיה' (חט' שומרון).


בית המשפט קמא קבע כי הפרטים המתוארים בדיווח זה תואמים את עניינו של המערער. בית המשפט ציין כי לא ידוע על תקרית נוספת באותה כיכר, באותו יום, וכי סמ"ר גיל והמערער הם היחידים שנפצעו באותו יום; המערער, שהעיד כי נפצע בשעה 15:30 לערך, אכן פונה באותו יום לבית החולים "רפידיה". בית המשפט הטעים כי בדו"ח הוזכר ירי של קליעי R.B-2 (קליעי פלסטיק), וקבע כי "יש להניח כי מאן דהוא מכוח החילוץ, שכלל קצינים שהיו מורשים להשתמש בנשק זה, הוא שביצע את ירי כדורי הפלסטיק". בית המשפט התייחס בהקשר זה לעדותו של אחד הקצינים, לפיה אין הוא שולל את האפשרות שהשתמש בקליעי פלסטיק, אם כי בשל חלוף הזמן אין בידו לקבוע זאת באופן ודאי.

בית המשפט המחוזי פסק, אפוא, כי המערער נפגע במהלך אירוע סוער, שבמהלכו עמדו החיילים תחת סכנת חיים. בנסיבות אלה, כך סבר בית המשפט המחוזי, קמה תחולה לפטור הקבוע בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, שעניינו "פעילות מלחמתית", ועל-כן המדינה איננה אחראית בנזיקין כלפי המערער, בין אם זה האחרון נטל חלק בהפרות הסדר ובין אם נפגע מכדור תועה בעודו עסוק בהתקנת אנטנה על גג ביתו.

3. בית-המשפט המחוזי הוסיף ובחן את התביעה גם על-פי דיני הנזיקין "הרגילים", אולם לא היה בכך, לדעתו, כדי להביא לתוצאה שונה. נקבע, כי לא קמה תחולה, במקרה זה, לאיזו מבין החזקות הקבועות בסעיף 38 לפקודת הנזיקין ("דברים מסוכנים") ובסעיף 41 לפקודה ("הדבר מעיד על עצמו"). בית המשפט סבר כי התנאי הראשון לתחולת סעיף 41 אינו מתקיים כאן, הואיל ולמערער היתה ידיעה, או שהיתה לו יכולת עדיפה לדעת, על נסיבות פציעתו. בית המשפט פסק כי עצם העובדה שאדם נורה על-ידי כוחות הביטחון העוסקים בשיכוך מהומות, אין בה כדי להעביר את נטל ההוכחה למדינה. החזקות האמורות, כך נפסק, אינן חלות מקום בו התביעה איננה מכוונת כנגד מבצע הירי כי אם כנגד המדינה, מכוח אחריותה השילוחית. גם דרישת ה"עזיבה" או ה"מסירה", שנקבעה ביחס לסעיף 38 לפקודה בע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(4) 1478, לא נתקיימה במקרה זה, כך נקבע. סוף דבר, נמצא כי החזקות אינן חלות, וכי נטל ההוכחה נותר על כתפי המערער. ולא זו בלבד, אלא שנטל זה, כך לדעת בית המשפט קמא, הוא נטל מוגבר, בשל השיהוי בהגשת התביעה - זו הוגשה בחלוף 7 שנים חסר 10 ימים מיום האירוע, בלא שקדמה לכך פנייה לרשויות. שיהוי זה, כך נפסק, מנע מן המשיבים את האפשרות לקיים בירורים ולערוך בדיקות זמן סביר לאחר האירוע.

4. בנטל זה לא עמד המערער - כך פסק בית-המשפט המחוזי. לדברי המערער, במהלך הפרות הסדר הוא עמד על גג ביתו והתקין אנטנה; לאוזניו הגיעו צעקות וקולות ירי מהכביש הראשי, המרוחק כ- 200 מ' משם. אז הרגיש מכה בכתפו, וכשהתברר כי נפגע מקליע, פונה לבית החולים על ידי קרובים ושכנים. בית-המשפט קבע כי גרסה זו "מוקשית מתוכה, ואינה עומדת במבחן הסבירות וההגיון". בית- המשפט עמד על התמיהה העולה מגרסת המערער לפיה הוא המשיך "בשקט ובשלווה" לעסוק בהתקנת האנטנה, בה בשעה שבקרבת מקום מתקיימת "התפרעות רבתי" ונשמעים קולות ירי. בחקירתו הנגדית העיד המערער כי ראה חיילים מתקרבים לביתו ויורים באוויר; "אדם מן היישוב" - כך לדעת בית המשפט קמא - "היה מסתתר עד יחלוף זעם, ולכל היותר, מציץ על המחזה מאחורי מחסה, ולא עומד חשוף וגלוי על ראש הגג ומחליף אנטנה".

בית המשפט קמא הוסיף ועמד על עברו של המערער, שעסק בפעילות חבלנית עובר לאירוע ולאחריו, היה חבר ב"שביבה" ובחוליית "הפנתר השחור" והשתתף בהפרות סדר ובפיגועי ירי כנגד חיילי צה"ל. נפסק כי יש בכך משום תוספת לתמיהות העולות מגרסתו של המערער. בית המשפט ציין כי בעדותו הכחיש תחילה המערער את מעורבותו בפעילות חבלנית, אולם כשהוצגו בפניו מסמכים הקובעים אחרת, הוא הודה בכך וניסה להמעיט במעשיו ("אני יריתי על הצבא, אבל הייתי יורה באויר, לא במטרה להרוג"). בית המשפט הבהיר כי בדבריו אלה של המערער לא היה כדי להוסיף למהימנותו, בלשון המעטה. עדות בן-דודו של המערער, שבאה לתמוך בגרסתו, נמצאה על-ידי בית המשפט קמא ככזו שאין ליתן לה משקל נפרד ועצמאי. בית-המשפט פסק, אם כן, שהמערער לא הרים את הנטל להראות כי נסיבות פציעתו מלמדות כי יש להטיל על המשיבים אחריות.

לאור כל אלה, נדחתה תביעתו של המערער.

5. כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור. המערער סבור כי לא היה מקום לדחות את גרסתו לאירועים. הוא מסביר, כי עימותים בין תושבים לבין הצבא, וקולות ירי, הם חלק משגרת החיים במקום מושבו, ועל כן אין תימה שהוא המשיך במלאכתו על גג ביתו על אף המהומה שהיתה במקום. לאור המרחק בין מקום העימות לבין ביתו, כך מסביר המערער, לא היה חשש בליבו. המערער סבור גם כי לא היה מקום להביא בחשבון ההכרעה את פעילותו ב"שביבה" וב"פנתר השחור" ואת עמדותיו כלפי מדינת ישראל ושליחיה. לדעת המערער, היה מקום ליתן משקל לעדותו של בן-דודו, שהיתה, בעיקרה, זהה לזו של המערער. לשיטתו של המערער, משהודו המשיבים כי פציעתו של המערער נגרמה מירי קליעי פלסטיק על-ידי חיילי צה"ל, עובר נטל ההוכחה אל שכמם מכוח הסעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין. המערער סבור כי אין לדעת האם האירוע שבו הוא נפגע הוא אותו אירוע שתואר בעדויות החיילים. הוא שב ומדגיש כי החיילים העידו על עצמם שלא השתמשו בקליעי פלסטיק. לטענתו, נסיבות המקרה מלמדות על כך שההוראות המסדירות את השימוש בקליעים מסוג זה - הופרו. המערער מלין על כך שהדברים הרשומים ביומן המבצעים נתפסו על-ידי בית המשפט קמא כראיה לאמיתות תוכנם. אשר לפטור של "פעילות מלחמתית", גורס המערער כי משלא נקשר קשר בין אירוע פציעתו לבין התקרית שתוארה בעדויות מטעם המשיבים, הרי שלא הוכח כי קמה תחולה לפטור, ומכל מקום, אותה תקרית, לדידו, לא חרגה מגדר "פעולה משטרתית".

עיינתי בטענות המערער, בתשובת המשיבים ובחומר המצורף, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

6. על-פי ממצאיו של בית המשפט קמא, שאין עילה להתערב בהם, ביום האירוע נקלע כוח סיור קטן של חיילים ל"מעין מארב", והוקף, על-פי האמור ביומן המבצעים, "בכ- 100 איש בכיכר הבלאגן". כוח הסיור נאלץ להתמודד עם יידוי של אבנים ובלוקים ועם השלכת חפצים כבדים. אחד החיילים נפגע ולא יכול היה עוד להשתתף בפעילות. הכוח הזעיק חילוץ, ועשה שימוש באמצעים שהיו ברשותו על-מנת להגן על עצמו (חזיזים, רימוני הלם וירי). חיילי כוח הסיור, כך עולה מן העדויות ומן ההוראות בעניין זה, לא עשו - ולא יכולים היו לעשות - שימוש בכדורי פלסטיק; עם זאת, בית המשפט קבע כי בקרב כוח החילוץ היו קצינים שהיו מוסמכים לכך. בשל חלוף הזמן, איש מהם לא יכול היה לקבוע בוודאות שהוא אכן ירה כדורים מסוג זה באותו אירוע, שהיה אחד מני רבים בתקופה ההיא, אולם זוהי מסקנה מסתברת בנסיבות המקרה. על-פי חומר הראיות, נפגע באירוע אדם נוסף פרט לחייל. בדיווח של אגף המבצעים נאמר כי "הכח ביצע ירי R.B-2, כתוצאה מכך נפצע מקומי בן 21, תושב המקום, באורח בינוני בידו. פונה לביה"ח 'רפידיה'". גם ביומן המבצעים נכתב כי "במהלך הפרות הסדר בקבטיה נורה פלסטיק לעבר מפר סדר ראשי המוכר גם למנהל האזרחי... פונה תחילה לבי"ח ג'נין", ובשעה מאוחרת יותר נכתב כי "הפצוע מקבטיה הגיע לרפידיה לדבריו ישב במרפסת בשעה 16:00 עם... בכביש ממול היו ילדים שברחו מחיילים שמע יריה והרגיש את הפגיעה בכתף. ת.ז. X [מס' ת"ז של המערער - א' ר']". בנסיבות אלה, לאור הסממנים הברורים הקושרים את המערער לאירוע ומזהים אותו כמי שנפגע כאמור בדיווחי הצבא, וכאשר ידוע גם כי לא דווח על פצוע אחר באותו מקום באותה עת - אין כל עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי פציעתו של המערער נגרמה במסגרת התקרית שתוארה על-ידי החיילים (לעניין קבילות המסמכים, ראו סעיפים 483 ו-488 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955).

7. ניתן לסבור כי הנסיבות המתוארות מקיימות את הפטור מאחריות בנזיקין הקבוע בהוראת סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים. ההוראה קובעת כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל". פרשנות ההוראה הותוותה בע"א 5964/92 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, שם נקבע, כי "במתן תשובה לשאלה אם פעולה היא 'מלחמתית' יש לבחון את כל נסיבות האירוע. יש לבדוק את מטרת הפעולה, את מקום האירוע, את משך הפעילות, את זהות הכוח הצבאי הפועל, את האיום שקדם לה ונצפה ממנה, את עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו ואת משך האירוע" (שם, בעמ' 9). ועוד נאמר שם: "... לא כן אם סיור צבאי בכפר או בעיר נקלע למצוקה של סכנת חיים או סיכון חמור לגוף, בשל ירי עליו וזריקות אבנים ובקבוקי תבערה, וכדי לחלץ את עצמו הוא יורה ופוגע בפלוני. פעולת הירי היא 'פעולה מלחמתית' שכן הסיכון שבפעולה זו הוא סיכון מיוחד" (בעמ' 8). במקרה דנן, על-פי ממצאיו של בית המשפט המחוזי, עמד כוח קטן של חיילים בפני תושבים רבים שהשליכו מכל הבא ליד - לרבות בלוקים, תנורים ושאר רהיטים - מגגות הבתים ומחצריהם. הכוח היה נתון בסכנה - אחד החיילים אף נפגע מאבן בראשו - והחיילים, שהעידו כי חששו שייעשה בהם "לינץ'", נלחמו במפרי הסדר והזעיקו חילוץ. נסיבות אלה אינן באות בגדר תחום הסיכון הרגיל הטמון בפעילות משטרתית. בית המשפט המחוזי קבע, ובצדק, כי "תחילתו של הסיור כ'פעולה משטרתית' וסופו כ'פעולה מלחמתית". משנקבע כי המערער נפגע במהלך אותה פעולה, פטורה המדינה - כך מורה סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים - מאחריות בנזיקין כלפיו.

8. עם זאת, גם אלמלא סברנו כי קמה תחולה לפטור האמור, עדיין היינו קובעים כי דין הערעור להידחות. המערער הציג גרסה לגבי האירוע. לטענתו, עמד על גג ביתו ועסק בהתקנת אנטנה, בשעה שבקרבת מקום התנהלו הפרות סדר שלוו ביריות. לפתע נפגע מקליע בכתפו. גרסתו של המערער נתמכה בעדות מפי קרוב משפחה. דא עקא, שגרסה זו לא זכתה לאמון מצד הערכאה המבררת. בית המשפט המחוזי שמע את העדים שבאו בפניו ובחן את מכלול הראיות שהוגשו, ומסקנתו היתה כי עדות המערער לגבי נסיבות פציעתו "מוקשית מתוכה, ואינה עומדת במבחן הסבירות וההגיון"; עדות זו, כך נמצא, סותרת בנקודות מסוימות את עדות בן-דודו. המערער - כך נקבע אפוא - לא שכנע את בית המשפט בנכונות גרסתו. במסקנות מסוג זה אין בית משפט של ערעור נוטה להתערב (ראו למשל ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום, פ"ד נ(4) 536, 545), ולא מצאתי במקרה זה עילה לחרוג מן הכלל הרגיל.

9. זאת ועוד: ביומן המבצעים נאמר, כאמור לעיל, כי "נורה פלסטיק לעבר מפר סדר ראשי" - וכבר קבענו כי הנפגע הוא המערער. בתצהירו של מפקד המחלקה נכתב, כי "השימוש בכדורי פלסטיק היה נדיר וחריג יחסית ונעשה בשיקול דעת מקסימלי כנגד מסיתים ראשיים ומנהיגי המתפרעים". חרף זאת, בית-המשפט המחוזי נמנע, כאמור, מלקבוע באופן פוזיטיבי שהמערער נטל חלק בהפרות הסדר, והסתפק בקביעה כי המערער לא הוכיח את גרסתו שלו לאירוע. אף אנו נלך במתווה זה. קיימת אפוא אי-ודאות באשר לנסיבות המדויקות שבהן נפגע המערער. המערער טוען כי יש להחיל במקרה זה את כלל "הדבר מעיד על עצמו" ולהניח לפתחה של המדינה את נטל השכנוע. אין בידי לקבל טענה זו. סוגיה זו נדונה לאחרונה בנסיבות דומות (ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) ולא נחזור על כל האמור שם. באותה פרשה פסקנו, בין השאר, כי התנאי השלישי לתחולת הכלל אינו מתקיים:

האם, לפי ניסיון החיים, פגיעתו של אדם שנקלע (ולוּ כעובר-אורח) למקום בו נעשה שימוש, שהוא כשלעצמו מוצדק, בנשק, על-מנת לפזר הפרות-סדר אלימות, מתיישבת יותר עם קיומה של התרשלות מאשר עם היעדרה? לשאלה זו יש להשיב בשלילה. באזור אשר בו נערך קרב ממש בין קומץ חיילים לבין המון המשליך אבנים, ברזלים ובקבוקים, וישנו חשש לאיבוד שליטה של הכוח במצב או לפגיעה באנשיו, והדבר מצריך ירי (בענייננו, לפי דו"ח האירועים, מדובר כנראה בירי מדוד של כדורי גומי ופלסטיק בלבד, אם כי הדברים אינם לגמרי ברורים), עלול אדם השוהה בקרבת מקום להיפגע, למרות היעדרה של התרשלות מצד החיילים.


גם הנשיא א' ברק והשופטת א' חיות סברו, באותה פרשה, כי בנסיבות המסוכנות שנוצרו לא קמה תחולה לסעיף 41 לפקודה. מסקנה זו יפה גם לענייננו. לא מצאנו, בנסיבות המקרה כפי שתוארו לעיל, כי ההסתברות לקיומה של התרשלות מצד חיילי הכוח עדיפה על-פני ההסתברות להיעדרה של התרשלות כזו. משזו מסקנתנו, אין לנו צורך להרחיב ביחס לשאלת התקיימותם של יתר התנאים לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו".

10. בפרשת אלעבד הנ"ל נבחנה גם שאלת תחולתה של החזקה הקבועה בסעיף 38 לפקודה - חזקת "הדברים המסוכנים". נפסק שם כי החזקה אינה חלה, זאת הן לאור התנאים שהותוו בפרשת פישמן הנ"ל (דרישת העזיבה או המסירה), הן לאור התפיסה כי:
סעיף 38 לפקודה אינו מתאים למצבים כגון מלחמה, שבהם נאלץ הנתבע לעשות שימוש ב'דבר מסוכן', על-מנת להתמודד עם נסיבות מסוכנות העומדות מולו. כשהנסיבות מעמידות בסכנה את המחזיק בחפץ מסוכן, והוא, מצדו, עושה שימוש בחפץ על-פי ייעודו ועל-פי טבעו, על-מנת למנוע את הרע המתרגש ובא, אין עוד מקום להנחה לכאורית בדבר התרשלות הנתבע.



בהתאם, לא קמה תחולה לחזקה זו בענייננו.

מטעמים אלה דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ש ו פ ט


השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

ש ו פ ט


השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת


הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פציעה בטירונות

  2. פציעה של נהג טנק

  3. פציעה מקליע פלסטיק

  4. פציעה במשחק באולינג

  5. פציעה מהתפוצצות חזיז

  6. החמרת פציעה לפני גיוס

  7. פציעה בנסיבות מחמירות

  8. פציעה מהתפוצצות מנורה

  9. פציעה כשהעבריין מזויין

  10. פציעה של מדריכת אירובי

  11. פציעת שוטר במהלך אימון

  12. פציעה של ילד באתר בניה

  13. עורך דין מומחה לפציעות

  14. פציעת ילד בחוג במתנ''ס

  15. ביטוח פציעה במהלך אימון

  16. פציעה קשה של עובד אחזקה

  17. פציעה של ילד ע''י מכונה

  18. פציעה בחוג אומנויות לחימה

  19. פציעה בקפיצה על טרמפולינה

  20. פציעה בליגה למקומות עבודה

  21. פציעה בדרך חזרה מהצבא לבית

  22. פציעה קשה של עובד באתר בניה

  23. פיצוי בגין פציעה בחוג ג'ודו

  24. פציעה בעקבות התנפצות זכוכית

  25. ניסיון לפציעה בנסיבות מחמירות

  26. לטענת התובע הפסיק עבודתו לאחר פציעה

  27. חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות של בן משפחה

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון