האם פסק דין פלילי על יסוד הודאת הנאשם בעבירות המיוחסות לו יכול לשמש כראיה בהליך אזרחי ? מכוח סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 מהווים הממצאים והמסקנות של פסק הדין המרשיע במשפט הפלילי ראיה לכאורה לאמור בהם בתובענה האזרחית. בית המשפט ציין כי אין ליתן משקל לעובדה שפסק הדין הפלילי ניתן מבלי שנשמעו הוכחות ועל יסוד הודאת הנתבע. להלן פסק דין בנושא פסק דין פלילי כראיה במשפט האזרחי: פסק דין הרקע 1. לפניי תביעה לפיצויים על נזק שנגרם לתובע בעקבות פציעתו בידי הנתבע באמצעות חפץ חד. 2. התובע נחתך בפניו, נגרם לו חתך עמוק מעל השפה העליונה ושני חתכים באורך של כסנטימטר על לחיו השמאלית, הוא נזקק לטיפול רפואי, ועל פניו נותרה צלקת. 3. הצדדים נחלקו הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק וגובה הפיצוי, ולהלן יִדוֹנו הנושאים שבמחלוקת לפי סדרם. 4. הראיות שהובאו מטעם הצדדים הן אלה: מטעם התובע העידו התובע וחברו, רוניאל תומי, שנכח באירוע (להלן: רוניאל). מטעם הנתבע העידו הנתבע ואביו מיכה בגינסקי. עדויותיהם הראשיות הוגשו בתצהירים והם נחקרו על תצהיריהם. בנוסף הוגשו כראיות פסק-הדין שניתן בהליך פלילי בו הורשע הנתבע על פי הודאתו בכתב האישום, לאחר שתוקן (נספחים א' ו-ב' לתצהיר התובע), תיק המשטרה (נספח ג' לתצהיר התובע ונספח לתצהיר הנתבע), דוח ביצוע עימות שבוצע במהלך החקירה המשטרתית בין התובע לנתבע (נ/1), תעודת חדר מיון (נספח ד' לתצהיר התובע) ותעודות רפואיות נוספות (נספח ה' לתצהיר התובע). אחריות הנתבע 5. התובע טוען שבלילה שבין 1.7.04 ל- 2.7.04, לאחר חצות הלילה, עת ביקר אצל חברו ברחוב בורלא בתל-אביב, הבחינו, הוא וחבריו, בנתבע, כשהוא בועט במכוניות שחנו בקרבת מקום. התובע העיר לנתבע על מעשיו, התפתח ביניהם דין ודברים, ובתגובה בעט הנתבע ברכב התובע. התובע יצא מרכבו ואז הוכה בידי הנתבע וחבר שהיה עמו, עד שבסופו של דבר התרחקו המעורבים זה מזה. אלא שלאחר זמן קצר חזר הנתבע למקום, פנה לעבר התובע, תקף אותו באמצעות חפץ חד שאחז בידיו, וחתך אותו בפניו. הנתבע הורחק מהתובע על-ידי חבריו. בהמשך, משביקש התובע להיכנס למכוניתו על מנת לפנות לקבלת טיפול רפואי, זרק הנתבע לעברו תנור ישן ('טוסטר-אובן') שמצא במקום. למרבה המזל לא פגע המכשיר בתובע. התובע הגיע לחדר המיון בבית החולים איכילוב שם טופל וחתכיו נתפרו בכשלושים תפרים. 6. לגרסת הנתבע, התובע וחבריו התגרו בו וקללו אותו, התובע החל להכותו ובתוך כך הפילו ארצה עד שדם זב מאפו. כתוצאה מכך התפתחה תגרה שבמהלכה תפס הנתבע חפץ חד שמצא על הקרקע ופצע את התובע מבלי שהתכוון לכך. 7. לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות הגעתי למסקנה שהתובע הוכיח את גרסתו אודות השתלשלות האירועים כפי שתוארה בתצהירו ופורטה לעיל. הראיות שהובילוני למסקנה, כפי שיפורט להלן, הן אלה: פסק הדין בהליך הפלילי במסגרתו הורשע הנתבע, לפי הודאתו, בביצוע המעשים שפורטו בכתב האישום המתוקן, בעבירת תגרה לפי סעיף 191 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו- 335(1) לחוק; עדויות התובע וחברו רוניאל אותן מצאתי מהימנות והעדפתי אותן על פני עדות הנתבע שלא שכנעתני; והימנעות הנתבע מהבאת עדים רלוונטיים וחיוניים שיכלו, לכאורה, לתמוך בגרסתו. 8. הנתבע הורשע בפסק דין פלילי בביצוע המעשים הבאים: לאחר דין ודברים שהוחלף בין הצדדים ושבעקבותיו בעט הנתבע ברכב התובע, "בנסיבות אלה, יצאו המתלוננים (התובע וחברו רוניאל - י.א.) מהרכב והתפתחה תגרה בין הנאשמים למתלוננים א' ו-ב', אשר במהלכה היכו הנאשמים את המתלוננים האמורים, עד שלבסוף התרחקו הצדדים זה מזה. בהמשך למתואר לעיל, לאחר זמן קצר, חזר הנאשם 1 (הנתבע - י.א.) אל המתלוננים א' ו-ב', כשהוא אוחז חפץ חד בידו, ובמעמד זה פצע אותם שלא כדין באמצעות החפץ החד בכך שחתך את המתלונן א' (התובע - י.א.) בפניו מעל השפה העליונה ובלחיו וכן חתך את המתלונן ב' בראשו ובידו השמאלית". (סעיפים 3-4 לכתב האישום המתוקן). 9. מכוח סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 מהווים הממצאים והמסקנות של פסק הדין המרשיע במשפט הפלילי ראיה לכאורה לאמור בהם בתובענה האזרחית. איני נדרשת להכריע בשאלה האם ניתן לראות בסעיף 8.4 לכתב הגנתו של הנתבע בקשה להביא ראיות לסתור את פסק הדין במובנה בסעיף 42ג' לפקודת הראיות (כטענת התובע), שכן לא מצאתי בראיות שהביא הנתבע בסיס כלשהו לסתירת פסק הדין. ההיפך הוא הנכון, מכלול הראיות הוסיף לחזקה שאחריות הנתבע הוכחה בפסק הדין הפלילי. אוסיף שאין ליתן משקל לעובדה שפסק הדין הפלילי ניתן מבלי שנשמעו הוכחות ועל יסוד הודאת הנתבע. במיוחד נכונים הדברים משלא הוצגה ראיה (ואף לא נטענה טענה שיש בה ממש, למעט טענה בעלמא לפיה לא זכה הנתבע לייצוג הולם) על התקיימות נסיבות מיוחדות וחריגות שהביאו את הנתבע להסכים להודות בעובדות כתב האישום המתוקן שלא מתוך החלטה מושכלת, כאלה שניתן היה אולי, במקרים קיצוניים, לשקול במסגרת בקשה להביא ראיות לסתירת פסק הדין. 10. אם לא די בפסק הדין הפלילי כראיה מכרעת, מצאתי את עדויות התובע וחברו רוניאל מהימנות והעדפתי אותן על פני עדות הנתבע. עדותו של רוניאל חיזקה את גרסת התובע כפי שהובאה בסעיף 5 לעיל. איני מיחסת משקל רב לסתירות בעדויות התובע ורוניאל להן מפנה הנתבע בסיכומיו שכן לכל היותר מדובר בסתירות קלות ולא מהותיות בשולי הגרסה, שניתן להבינן בהתחשב בזמן שחלף ממועד האירועים נשוא התביעה, ואין בהן כדי לפגום בלבה של גרסת התובע. אשר לעדות הנתבע, אציין שאף שלפי גרסתו פעל מתוך פחד והגנה עצמית: "מאחר ופצעו אותי חבורה של אנשים שגדולים ממני ב- 10 שנים וחבר שלי ברח, תפסתי חפץ חד ואז תקפתי אותם איתו", הרי שבהודעתו הראשונה במשטרה לא הזכיר את החפץ ואף הכחיש שפגע למשהו בראש עם לבנה. ועוד, אף שטען שהותקף בידי חבורה של אנשים גדולים ממנו, לא נמצאו סימני פציעה על גוף הנתבע למעט חתך באורך סנטימטר בכף ידו הימנית (שנגרם לו כשנפל על הקרקע), כך עולה מדברים שציינה חוקרת המשטרה במהלך גביית עדותו. התובע ושניים מחבריו, לעומתו, הגיעו לתחנת המשטרה כשהם פצועים וחבולים (ר' תקציר תיק המשטרה). הנתבע טען שנפגע בפניו כתוצאה מהכאתו והפלתו ארצה על-ידי התובע, ושאפו זב דם. לחיזוק עדותו זו העיד הנתבע את אביו, מיכה בגינסקי. בתצהירו העיד האב שכשהגיע הנתבע הביתה הבחין שהוא נסער ושדם זב מאפו. בחקירתו הנגדית הוצג בפניו מזכר שערכה השוטרת החוקרת בו ציינה שהאב פנה אליה וטען בפניה שלבנו ירד דם מהאף ושלשאלתה איך יתכן שלא נשאר סימן של חבלה על אפו, "אמר שאינו יודע ובנו מסר לו כי ירד לו דם מהאף" (ההדגשה שלי - י.א) (ר' התזכיר בתיק המשטרה). לא שוכנעתי שאבי הנתבע ראה שבנו זב דם וסביר שמסר את שסיפר לו בנו. אעיר, שבעיני, אין חשיבות לשאלה האם אפו של הנתבע זב דם אם לאו, שכן גם אם נפגע באפו, אין בעובדה זו, לבדה, כדי לסתור את הטענה שהנתבע היה התוקף ולא המותקף. למרות זאת, פירטתי את מסקנתי בנקודה זו לאור טענת הנתבע, אשר יחס לה משקל ובחר להביא עדות מחזקת להוכחתה. 11. אף שביקש לסתור את הרשעתו בפסק הדין הפלילי לא הביא הנתבע עדות מסייעת כלשהי להוכחת גרסתו. הנתבע הסתפק בהעדת אביו, שלא היה עד לאירועים ולפיכך אין בעדותו כדי לסייע במשהו להוכחת גרסת הנתבע אודות השתלשלות האירוע ולהוכחת הטענה שהותקף או אוים בידי התובע וחבריו. בע"א 548/78 שרון נ' לוי (פ"ד לה (1) 736, בעמ' 720, מול האותיות ה-ו) הובאו הדברים הבאים: "... כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה". מהראיות עולה שהיו עדים נוספים לאירוע, ביניהם חברו של הנתבע, תומר. הנתבע העיד שבשלב מסוים ברח תומר מהמקום, אך אישר שזה היה עד לתגרה ויכול היה להעיד על האירועים עד לבריחתו ועל הסיבה לבריחתו (הפחד מהתובע וחבריו). אין ספק שתומר יכול היה לתמוך בגרסת הנתבע על כך שהותקף בידי התובע, ולמרות זאת נמנע הנתבע מהבאתו לעדות. הוא הסביר זאת בכך שכיום אינו מצוי בקשר עם תומר. אין זה הסבר סביר לאי הבאתו של תומר לעדות, שכן, אף אם אינם מצויים עוד בקשרי חברות ניתן היה לזמנו לעדות, לרבות באמצעות בית המשפט (במקרה שהיה מסרב ליתן תצהיר מטעם הנתבע). בנוסף ניתן היה להעיד אחרים שנכחו במקום והיו עדים לאירוע או לחלקו (הבנות עמן בילה הנתבע, למשל). הימנעות הנתבע מהבאת העדים מחזקת את גרסת התובע, במיוחד במקרה זה, כשמבקש הנתבע לסתור את הרשעתו בפסק הדין הפלילי, וכשמדובר בעדות משמעותית ביותר. 12. על כן, אני קובעת שהתובע הוכיח שהנתבע תקף אותו באמצעות חפץ חד, חתך אותו בפניו, וגרם לו נזק. במעשיו ביצע הנתבע עוולה של תקיפה כמשמעה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו". 13. הנתבע לא הוכיח שתקף את התובע כדי להגן על עצמו, או שקיימת הגנה אחרת למעשיו. אציין שגם אם קדמו לתקיפה חילופי קללות או תגרה בין הצדדים, הרי שאלה הסתיימו, והנתבע יזם אירוע חדש כששב אל עבר התובע, ללא כל סיבה, ותקף אותו בפניו באמצעות חפץ חד. יתר-על-כן, בכל מקרה לא ניתן למצוא הצדקה לתקיפה, ודאי לא באמצעות חפץ חד ומסוכן, שלא במקום בו נשקפה לתוקף סכנה והוא פעל להגנה על עצמו (מה שלא התקיים במקרה זה, כאמור). 14. על כן, חייב הנתבע לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו בעקבות תקיפתו וכתוצאה ממנה. 15. משהעדפתי את גרסת התובע אודות השתלשלות האירועים עד למעשה התקיפה, מסקנתי היא שלא הוכחה גם התגרות של התובע בנתבע, ולא הוכח אשם תורם מצדו. מהראיות עולה שהגורם הראשוני לאירועים היה התנהגות הנתבע, שבעט במכוניות, וברכב התובע. גם התגרה החלה ביוזמת הנתבע (ר' עדות התובע ורוניאל), ובמהלכה, על-פי עובדות כתב האישום בהן הודה הנתבע, הכו הנתבע וחברו את התובע וחברו. ועוד, כפי שציינתי לעיל, גם אם קודם לתקיפה הוחלפו בין הצדדים קללות, וגם אם בתוך כך כינה התובע את הנתבע "חוליגן" או כיוצ"ב, אין לראות בכך תרומה מצד התובע לתקיפתו ופציעתו בידי הנתבע. לפיכך חייב הנתבע בפיצוי מלא של התובע על נזקיו. פגיעתו של התובע ונזקיו 16. התובע נפגע בפניו. הוא נזקק לטיפול רפואי בחדר המיון בבית החולים איכילוב שם אובחנו חתך עמוק באזור השפה העליונה לכל עובי השפה ושני חתכים באורך של סנטימטר בלחי השמאלית. הפצעים חוטאו, החתכים נתפרו, והתובע הופנה להמשך מעקב וטיפול (ר' תעודת חדר מיון נספח ד' לתצהיר התובע, ומסמכים רפואיים נוספים - נספח ה' לתצהיר). 17. התובע לא הגיש חוות דעת רפואית ולא טען לקיומה של נכות צמיתה. הוא מבקש פיצוי על הנזק הלא ממוני שנגרם לו בעקבות אירוע התקיפה עצמו, החתך העמוק והצלקת שנותרה בפניו בעקבות כך. במהלך הדיון התרשמתי ישירות מן הצלקת ומצאתי צלקת בולטת מעל השפה העליונה (ר' עמ' 11 לפרוטוקול). 18. אין ספק שהתובע זכאי לפיצוי על הכאב והסבל שהיו מנת חלקו במהלך אירוע התקיפה ולאחריו. כן זכאי הוא לפיצוי על הצלקת הבולטת שנותרה על פניו, שאינה נעימה למראה, ושתלווה אותו כל חייו (ר' סעיפים 11-13 לתצהירו). 19. התובע עותר לחיוב הנתבע בפיצויים עונשיים. הפסיקה הכירה בפסיקת פיצויים עונשיים במקרים חמורים ונדירים, כשהבולט בהם הוא מקום בו נעשה מעשה העוולה בזדון, תוך שקילת נסיבות המעשה. [ר' למשל, ע"א (ת"א) 3309/04 ו- 1433/05 רביד מסיקה ואח' נ' אברהם מדני (ניתן ביום 13.7.06, פורסם באתרים משפטיים)]. בנסיבות מקרה זה, ובהתחשב גם בכך שבמועד ביצוע המעשים היה הנתבע קטין בן שש-עשרה שנים, יובא המרכיב העונשי בפיצוי מוגבר שאפסוק לתובע על הנזק הלא ממוני. 20. לאור האמור אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 40,000 ₪ על הנזק הלא-ממוני שנגרם לו בעקבות התקיפה ותוצאותיה. 21. לא הוכחו נזקים נוספים. איני מקבלת גם את הטענה על פגיעה בהשתכרות התובע בעתיד. איני סבורה שתגרם פגיעה כזו בעקבות הצלקת. צורתה וגודלה אינם כאלה שיפגעו בכושר השתכרותו. אני מקבלת את טענת התובע שנגרמו לו הוצאות בסמוך לאחר האירוע לצורך קבלת הטיפול הרפואי, נסיעות וכד', אך מדובר בהוצאות מועטות אותן אני מעריכה, על דרך האומדן, ב- 1,000 ₪ (בערכי היום). סוף דבר אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך 41,000 ₪ (הפיצוי הוא בנוסף לפיצוי שנפסק בגזר-הדין, ואין לנכות סכום זה מהפיצוי שפסקתי). כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט, ובנוסף שכר טרחת עורך-דין בשיעור 20% מסכום פסק-הדין בתוספת מע"מ כחוק. משפט פליליהגשת ראיותפסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי