להלן פסק דין בנושא פיצויים על לשון הרע בגין מכתב: פסק - דין התובע הוא מורה ותיק במכללה לחינוך גופני במכון וינגייט, לקורסי הצלה וכושר גופני, מאז שנת 1985. לדבריו, הוא בעל מוניטין רב בתחום ההצלה ומלמד שנים רבות בקורסים למצילי בריכות. הנתבעת עובדת כבוחנת מצילים, משנת 1993, וחונכת קורסי מצילים משנת 2001. עניינה של התביעה בדרישה לפיצויים בסך 100,000 ₪, בגין מכתב שנשלח על ידי הנתבעת למר שלמה ברלין, מפקח הצלה ארצי ומתאם חינוך גופני במשרד התעשייה והמסחר, שלדברי התובע מהווה הוצאת לשון הרע. המכתב בשנת 2004 העביר התובע, במועדון הספורט בנווה אמירים הרצליה, קורס למצילי בריכות. בתאריך 24.10.04 פנתה הנתבעת במכתב למר ברלין בזו הלשון: "במהלך סוכות הועבר קורס מצילים לבריכות שחייה בנווה אמירים ע"י מיכל רוטנברג מירושלים (מספר טלפון . . .) במסגרת ביה"ס להצלה של בני כנען אשר גם ביקר מספר פעמים בקורס זה. למיטב ידיעתי מיכל רוטנברג אינה מדריכה מוסמכת. אודה לבדיקת הנושא ולתשובתך". (המכתב צורף כנספח ג' לכתב התביעה, וסומן גם נ/2) התובע טוען, כי הנתבעת התקשתה להוציא לחמה מתחום עיסוקה כחונכת מצילים, וביקשה לדחוק את רגליו מתחום זה, באמצעות משלוח המכתב, במטרה לגרום להסרת הפיקוח המקצועי מקורסים אותם הוא מעביר. לדבריו, האמור במכתב אינו אמת, אך לו הייתה תחבולת הנתבעת צולחת והפיקוח היה מוסר מהקורסים שלו, היו חניכי הקורסים עוברים לידי הנתבעת כפרי בשל. הנתבעת טוענת, כי כתבה את המכתב על סמך דברים שנמסרו לה על ידי אחת החניכות בקורס, גב' שרה רחמים. לטענתה, שמעה מפיה כי השתתפה בקורס של התובע בנווה אמירים, כאשר בפועל הקורס הועבר על ידי מיכל רוטנברג, שאינה מדריכה מוסמכת מטעם משרד העבודה. הנתבעת, כמי שעוסקת בהדרכה בתחום השחייה ראתה, כך לדבריה, חובה חוקית, מוסרית וחברתית לברר את אשר נודע לה. לפיכך, שוחחה טלפונית עם מר ברלין, אשר ביקש ממנה להעלות את הדברים על הכתב, ולכן שלחה את המכתב. בתאריך 25.11.04, שלח מר ברלין מכתב תשובה, במענה למכתבה של הנתבעת (נ/3), ובו פירוט ממצאי בדיקתו. במכתב נאמר, בין היתר, כי בקורס שהועבר בנווה אמירים לא הדריכה גב' רוטנברג, אלא מר בני כנען. ב"כ הנתבעת עצמו מציין בסיכומיו, כי בסיפא של המכתב מפנה מר ברלין אצבע מאשימה כלפי הנתבעת, וממליץ לה, כי לפני הגשת תלונה מסוג זה תדאג לאסוף פרטים יותר מדויקים, תבדוק אותם ולא תסמוך על שמועות בלבד. במכתב ששוגר באמצעות בא-כוחו, דרש התובע מאת הנתבעת פיצוי בגין פרסום לשון הרע, בסך 100,000 ₪. דרישה זו נדחתה על ידי ב"כ הנתבעת, שאף הודיע, כי מרשתו שומרת על זכותה לתבוע מאת התובע את "תשלום מלוא הוצאותיה המשפטיות ו/או נזקיה האחרים, ככל שיידרש" (נספחים ד', ה' לתצהיר התובע). בעקבות כך הוגשה התביעה, בה דורש התובע פיצוי בסך 100,000 ₪ מאת הנתבעת. דרישת הפרסום פרסום המכתב כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן : "החוק") אינו שנוי במחלוקת. גם העובדה שהפרסום אינו אמת אינה שנויה במחלוקת. האמנם לשון הרע לשון הרע מוגדרת בסעיף 1(3) לחוק כדבר, שפרסומו עלול, בין היתר, "לפגוע באדם במשרתו... בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". הנתבעת טוענת, כי פנייתה לא הייתה בגדר הוצאת לשון הרע, מאחר שנוסחה בזהירות יתרה ובלשון מתונה, שאינה מאשימה את התובע במישרין ובאופן חד משמעי בהבאת מדריכה בלתי מוסמכת לקורס. לדבריה, המכתב הוצא מהקשרו, ויש להתייחס דווקא לדברים שנאמרו בשיחת הטלפון בעל- פה עם מר ברלין, כמפורט בסעיף 13 לתצהירה. דברים אלה משקפים את רוח פנייתה ובהם, לדברי הנתבעת, לא הייתה כל הוצאת לשון הרע כנגד התובע. שיחת הטלפון אינה נושא התביעה ואין לתובע טרוניה בגינה. התביעה נסמכת על לשון המכתב, ובעניין זה אינני מקבלת את טענות הנתבעת. אין מדובר במכתב שנוסח בלשון זהירה כלל ועיקר, אלא בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. הנתבעת קובעת, כעובדה נחרצת, כי "במהלך סוכות הועבר קורס מצילים לבריכות שחייה בווה אמירים ע"י מיכל רוטנברג מירושלים..." . כדי שלא יעלה ספק, חלילה, בלבו של מר ברלין, כיצד התובע קשור לקורס זה מוסיפה הנתבעת, שוב בלשון חד משמעית, כי הדבר נעשה "במסגרת ביה"ס להצלה של בני כנען אשר גם ביקר מספר פעמים בקורס זה". הקורא את המכתב למד, כי מר כנען, שהתיימר להעביר קורס מצילי בריכה, לא נכח בו כלל, אלא "ביקר מספר פעמים בקורס זה", ובפועל הועבר הקורס על ידי מדריכה בלתי מוסמכת, בשם מיכל רוטנברג. המבחן המדריך את בית המשפט בקביעה, אם יש בפרסום משום לשון הרע, אינו מבחן סובייקטיבי, המבוסס על תחושותיו והרהורי לבו של התובע, אלא מבחן אובייקטיבי. מבחן זה מבוסס על בדיקת המשמעות בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים ועמידה על ההקשר הכולל, שבמסגרתו נכתבו או נאמרו הדברים (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617; ע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300). אין ספק, כי פרסום הדברים במכתב אודות התנהגותו של הנתבע, מהווה "לשון הרע", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, שכן יש בפרסום כדי לפגוע במשלח ידו או במקצועו של התובע, שלדבריו הינו בכיר המדריכים בארץ בתחום ההצלה, ומרבית החניכים באזור המרכז לומדים בקורסים המועברים על ידו. הגנת סעיף 15(2) וסעיף 15(8) הנתבעת טוענת לקיומן של ההגנות המצויות בסעיף 15(2) לחוק (קיומה של חובה חוקית או מוסרית לפרסם), וסעיף 15(8) לחוק (הגשת תלונה לממונה על בירור תלונה או חקירה). הנתבעת סברה, לדבריה, כי עקב ניסיונה העשיר בענף השחייה והכרתה את הסכנות הכרוכות בתחום זה, חלה עליה חובה מוסרית למסור את המידע, כאמור בסעיף 15(2) לחוק, לגורם שמתפקידו לחקור את הדברים, כאמור בסעיף 15(8). אין בכוונתי להיכנס למחלוקת, האם מר ברלין הינו רשות מוסמכת לקבלת תלונות, כהגדרתו בסעיף 15(8), לאור העובדה שמר ברלין לא הוזמן כעד מטעם צד כלשהו, ודבריו של התובע לגבי היקף סמכותו הם לכל היותר עדות סברה. לפיכך ולצורך הניתוח המשפטי כאן, אצא מנקודת הנחה שהתמלאו תנאי סעיף 15(8) לחוק. נשאלת השאלה, האם חלה על הנתבעת חובה לפרסם דברים, שהוכח כי אינם אמת. ודוק: ההגנות המצויות בסעיף 15 לחוק "פוטרות מאחריות מפרסמים של דברי לשון הרע, גם אם ניסחו את השמצותיהם כעובדות וללא כדעות וגם אם פרסמו דברים שאינם אמת (א' שנהר, "דיני לשון הרע", בעמ' 281). הנתבעת העידה, כי האמינה בכל מאודה כי גב' רחמים דוברת אמת, ולכן התקשרה טלפונית למר ברלין, האמון על בדיקת תלונות מסוג זה, וגוללה באוזניו את הסיפור. לטענתה, התבקשה להעלות את הדברים על הכתב וכך עשתה, מבלי שפנתה קודם לתובע, שאיתו לא היו לה קשרים חברתיים, אלא מקצועיים בלבד, ואף לא לאנשים אחרים. לדברי ב"כ הנתבעת, אין זה סביר כי יידרש ממתלונן לפנות לנשוא תלונתו, על מנת שיפריך את הטענות המופנות כלפיו, ופנייה לאנשים אחרים הייתה גורמת להגברת חרושת השמועות ומוציאה דיבתו של התובע בפומבי. מסתבר, כי הנתבעת, המסתתרת מאחורי אמירה כלשהי של חניכה בקורס בשם שרה רחמים, לא עשתה ניסיון קל שבקלים כדי לברר אם יש אמת בדברים הללו. הנתבעת לא טרחה לפנות למיכל רוטנברג, או לנתבע, או למנהל הבריכה, כדי לבדוק מי הדריך בפועל בקורס, כפי שאישרה במהלך חקירתה הנגדית (ע' 35). למותר לציין, כי גב' שרה רחמים לא הוזמנה כעדה מטעם הנתבעת, כך שלעולם לא נדע אם אכן נמסרו הדברים מפיה לנתבעת או לא. העובדה שקולה של גב' רחמים לא נשמע מעוררת חשד, במיוחד לאחר שהנתבעת עצמה העידה, כי גב' רחמים לא פנתה אליה ביוזמתה, אלא סיפרה לה את הדברים רק כאשר התקשרה אליה על מנת לעדכנה, כי נפתח קורס מצילות וכי היא מוזמנת לנסות להתקבל לקורס (סעיף 7 לסיכומי ב"כ הנתבע). לנתבעת אמנם ניסיון רב בענף השחייה, שראשיתו בשנת 83 - עת סיימה קורס הצלה בבריכות שחיה והחלה לעבוד כמצילה, ושיאו בשנים 93-00 - בהן שימשה כבוחנת בקורסי מצילים. ניסיון עשיר זה אינו פוטר את הנתבעת מהחובה הבסיסית החלה על כל אדם, לברר באופן דיסקרטי אם יש ממש בתלונה המוגשת על ידו. בנסיבות אלה, עלינו לבחון עתה אם חלה על הנתבעת חזקת תום הלב, כאמור בסעיף 16 לחוק. סעיף 16 - חזקת תום הלב סעיף 16(א) לחוק מקים חזקת תום לב, אם הוכיח הנתבע "שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות..." הנתבעת טוענת, כי חלה עליה חזקת תום הלב, המפורטת בסעיף 16 לחוק, מאחר שפעלה באופן סביר ועשתה את הפרסום באחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק. טיעון זה נסמך על פי הפסיקה, למשל, בע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ, תק-על 92(2) 522, 324 שם נאמר: "כבר נתבאר בפסיקה לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, די לו לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפרסום נעשה על ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק". סעיף 16(ב) לחוק מורה, כי החזקה לא תחול אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15". סבורני, כי התקיימו בנתבעת תנאי ס"ק 2 לעיל, שכן הפרסום לא היה אמת, והנתבעת לא נקטה לפני הפרסום באמצעים כלשהם, כדי להיווכח אם הוא אמת או לא. אמנם, הנתבעת שבה והכחישה, כי "גמרה אומר להוציא את התובע מהשוק" - כטענת ב"כ התובע - וטענה, כי המכתב שוגר על ידה מתוך דאגה לשלומם של אחרים. אך כאשר נשאלה מדוע לא פנתה לגורם כלשהו, כדי לברר את אמיתות התלונה, טרם משלוח המכתב, השיבה "תפקידי לא לחקור, אלא מתפקיד המפקח" (ע' 35 ש' 24) ובהמשך אמרה: "הסיבה שפניתי לברלין היא בעקבות אי תקינות של הליכים, וכאחת שמבינה בתחום הזה, וגם בתור אזרחית שחשוב לה למנוע סכנת נפשות, ושנים עבדתי בכך בתחומים שונים, ואני חושבת שהסכנות הן רבות, ואני לא חושבת שצריך לעבור לסדר היום, במידה ופונים אלי בתחום הזה" (ע' 36 ש' 14). סיטואציה דומה נדונה לאחרונה בע"א 265/04 אירית וילדר נ' ד"ר אברה ניסנקורן, תק-על 2006(3) 1042, שם נאמר מפי כב' השופט ג'ובראן: "יתרה מכן, בטרם שלחה את המכתב מטעם דקסון, לא טרחה הגב' וילדר לוודא, כי יש אמת כלשהי בהאשמות החמורות אותן היא מעלה ואף לא יצרה קשר עם מי מנציגיה של דקסון שנכחו בפגישה. בהתנהגותה זו, יש משום זלזול מופגן בזכותו של ד"ר ניסנקורן לשם טוב ומשום יצירת חזקה, כי משלוח המכתב נעשה מתוך חוסר תום לב...." הנתבעת לא עצרה לרגע, כדי להיווכח אם אכן מדובר ב"אי תקינות של הליכים", או ב"סכנת נפשות", חס וחלילה. גם כאשר ידעה היטב כי עליה לבסס טענותיה בבית המשפט, לא טרחה הנתבעת להזמין את גב' רחמים כעדה מטעמה, ובסיכומי בא-כוחה לא נמצא הסבר לכך. מניעיה של הנתבעת לא הובהרו עד תומם, אך אין ספק כי משלוח המכתב נעשה מתוך זלזול מופגן בזכותו של התובע לשם טוב. הנתבעת לא נקטה לפני הפרסום או לאחריו אמצעים סבירים להיווכח, אם הדברים שנכתבו על ידה אמת הם, אם לאו, ולכן אני קובעת, כי הפרסום נעשה על ידי הנתבעת בחוסר תום לב. משכך נקבע, יש לבחון עתה את שאלת הנזק ושיעור הפיצוי המגיע לתובע. הפיצוי הקריטריונים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצוי בגין לשון הרע הובהרו ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסב, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים" התובע עותר לחיובה של הנתבעת בכפל הפיצוי הסטטוטורי (עד 100,000 ₪), בטענה כי "לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע", כאמור בסעיף 7א(ג) לחוק. הנתבעת נימקה את משלוח המכתב בחובה המוסרית והמקצועית, שסברה כי חלה עליה, להתריע בפני סכנת נפשות הצפויה לציבור. לא שוכנעתי, כי נסיבות המקרה מצדיקות הפעלת סעיף 7א(ג) לחוק, שכן לא עלה בידי התובע להוכיח, כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע דווקא. בקביעת גובה הפיצוי לקחתי בחשבון גם את העובדה, שלא הוכחה פגיעה בעבודתו של התובע, ולא הובאו ראיות ממשיות לגבי עוצמת הפגיעה בו. מנגד, לקחתי בחשבון את העובדה, שהנתבעת לא התנצלה בפני התובע אלא דבקה בדבריה, כאמור במכתב התשובה ששוגר על ידי בא-כוחה ובסיכומיו. לאחר ששקלתי כל אלה, אני קובעת, כי על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 25,000 ₪. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. מסמכיםפיצוייםלשון הרע / הוצאת דיבה