להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין מוות במהלך שייט אבובים: פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר-זיו). פסק-הדין עוסק בהיבטים השונים הנוגעים לאחריותם הנזיקית של המשיבים למותה של יעל ז"ל, שנפטרה ביום 25.5.1996 והיא בת 26 שנים (להלן: המנוחה). המנוחה מצאה את מותה במהלך שיט אבובים בנחל החצבני. לשיט היא יצאה בצוותא עם מספר מטיילים אחרים, והשירות סופק לחבורה על-ידי המשיבים 3-1 - מפעילי האתר. בשלב מסוים נפלה המנוחה מן האבוב שבו ישבה, נלכדה בסלעים וטבעה. עיזבונה ובני משפחתה (בן הזוג והילדים) הגישו תובענה כנגד המשיבים. שאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים סוכמה, ונותרו על שולחנו של בית המשפט קמא שאלת עצם קיומה של האחריות ושאלת גובה הנזק. בית המשפט המחוזי מצא את המשיבים - מפעילי האתר, החברה המבטחת והמועצה האזורית - אחראים לתאונה. מסקנה זו נשענה על כמה נדבכים. ראשית, מבחינה עובדתית, אימץ בית המשפט את תיאור האירוע כפי שסופר מפי אחיה של המנוחה. האח סיפר כי בשלב מסוים של השיט הגיעו בני-החבורה לבריכה שממנה נחצב "משפך". דרך ה"משפך" גלש כל אחד מהמטיילים בתורו ל"נחל גועש עם זרימה חזקה מאד" שבו לא ניתן היה לשלוט באבוב. האח שמע צעקות ואז נגלתה לעיניו המנוחה כשהיא "תקועה" במקומה. המים כיסו את פניה. תחילה עלו בתוהו ניסיונותיהם של האח ושל אחרים לחלצה, ורק כאשר הגיעה למקום סירה ובה נופשים אחרים, נמשתה המנוחה. אז התברר, כי רגליה נתפסו בין הסלעים שעל קרקעית הנחל. בית המשפט אימץ כאמור את תיאור ההשתלשלות מפי האח, בציינו כי זוהי הראיה היחידה לגבי נסיבות המקרה וכי האח לא נחקר על כך. שנית, נקבע כי הופרה ההוראה שנכללה בתנאי המועצה האזורית להפעלת האתר, לפיה יש ליתן למטיילים הדרכה בכתב. שלישית, נקבע כי ההדרכה שניתנה בעל-פה - על-ידי נערה צעירה שאיננה מדריכה מוסמכת ושעבדה במקום 3 ימים בלבד - היתה בגדר "התרשלות לשמה" והפרה של תנאי המועצה האזורית להפעלת האתר. רביעית, נמצא כי בפועל, המטיילים לא הוזהרו לגבי כל הסכנות הצפויות בשיט. נאמר להם כי ישנה סכנת התהפכות וקבלת חבטה, אך לא צוינו הסכנות של היסחפות והילכדות בין הסלעים. "התחושה הכללית" - כך בית המשפט - "היתה כי מדובר בטיול של כיף ולא בטיול מסוכן". חמישית, נפסק כי באתר לא היה שלט המתריע מפני סכנה כלשהי הכרוכה בשיט. שישית, נקבע כי המטיילים לא תודרכו באשר לאופן אזעקת עזרה במקרה-סכנה. ושביעית, נפסק כי לא קוימה החובה הקבועה בתנאי הרישיון, שעניינה נוכחות מציל באתר. הגרסה לפי מחלץ מקצועי היה נוכח באתר ואף סייע בחילוצה של המנוחה נדחתה, משלא נאמר דבר בעניין זה במסגרת חקירת המשטרה את התאונה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיבים בדבר נטילת סיכון מרצון על-ידי המנוחה, בהסתמכו על פסק-דינו של בית משפט זה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113. בנסיבות העניין גם לא מצא בית המשפט לייחס למנוחה אשם תורם. 2. כאן נפנה בית המשפט המחוזי לשאלת גובה הנזק. את כושר ההשתכרות של המנוחה העמיד, על-פי הראיות, על סכום חודשי של 3,500 ש"ח. בית המשפט הביא בחשבון קביעותיו את דפוסי עבודתה של המנוחה עובר לתאונה, את תלושי שכרה ואת הראיות בדבר סגירת חנויות ברשת שבה עבדה. בית המשפט דחה בהקשר זה את הטענה כי התלושים משקפים עבודה במשרה חלקית. את שכרו של בן-הזוג העריך בית המשפט בסכום חודשי של 5,600 ש"ח. בית המשפט הביא בחשבון את הזכאות לתמיכה בשני ילדיה של המנוחה עד גיל 18 שנים, ותמיכה נוספת בשיעור של שליש מן השיעור הרגיל בתקופת השירות הצבאי. סכום התמיכה הועמד אפוא על 440,663 ש"ח. פיצוי נוסף נפסק בגין אבדן שירותי אם ורעיה, בסכום גלובאלי של 350,000 ש"ח. כמו-כן נפסק סכום של 16,630 ש"ח בגין הוצאות קבורה ומצבה. מהפיצוי הכולל נוכה סכום של 405,553 ש"ח, בגין גמלת השארים, וכן דמי מחייה ומענק לימודים שלו זכאים המערערים. לאחר הניכוי עמד סכום הפיצויים על 401,740 ש"ח. 3. כנגד פסק-הדין מופנים הערעור והערעור שכנגד. הערעור של בני המשפחה ושל עיזבון המנוחה מתייחס לגובה הפיצויים שנפסקו. המערערים סבורים כי שכרה של המנוחה - שנפטרה בגיל צעיר כשעתידה לפניה - הועמד על רף נמוך יתר-על-המידה, וכי בית המשפט קמא לא הביא בחשבון את כוונתה של המנוחה להרחיב את היקף משרתה. לדעת המערערים, לאור מכלול הנסיבות והראיות שהוצגו, יש לחשב את הפסד ההשתכרות של המנוחה על-בסיס השכר הממוצע במשק. המערערים סבורים עוד, כי היה מקום לחשב את הפסדי התמיכה עד הגיעם של הילדים לגיל 24 שנים. כמו-כן טוענים המערערים, כי הפיצוי שנפסד בגין אבדן שירותים - אינו משקף את ההפסד שנגרם. בהקשר זה הם מציינים, בין היתר, כי האב נאלץ לצמצם את שעות עבודתו, הוא מקדיש זמן רב לעבודות משק הבית ואף שכר עזרה מן החוץ; גם הסבתא - כך נטען - חדלה מלעבוד. לחלופין טוענים המערערים כי יש לפסוק לעיזבון פיצוי עבור נזק לא ממוני של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים בסכום משמעותי. המשיבים - הם המערערים שכנגד - חולקים על טענות המערערים כולן; אדרבא, לשיטתם לא היה כלל מקום להטיל עליהם אחריות לאירוע. לדבריהם, בית המשפט קמא נסמך בפסק-דינו על מסמך בלתי-רלבנטי ובלתי-קביל - הוא המסמך המפרט, לפי קביעתו של בית המשפט קמא, את התנאים שהתוותה המועצה, כחלק מהרישיון להפעלת האתר. המשיבים גורסים כי פעלו בהתאם לרישיון ולהיתר שקיבלו, ולא הפרו כל הוראה שבדין. ההדרכה שניתנה למטיילים - כך טוענים המשיבים - היתה הולמת, הטביעה נגרמה בשל כוח עליון ואף אילו היה נוכח מציל באתר - לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה הטרגית. לחלופין טוענים המשיבים כי המנוחה, שבחרה לשוט באבוב במסלול אתגרי, נטלה על עצמה סיכון ותרמה ברשלנותה לקרות האירוע. ביחס למערערים 2 ו- 3, בפרט, נטען כי לא הוכחה התרשלות כלשהי מצדם. עוד טוענים המשיבים כי מן הראוי להעמיד את כושר ההשתכרות של בן-הזוג - המערער 1 - על סכום של 10,000 ש"ח לכל הפחות. 4. לאחר שהוגשו הערעורים, הסיכומים והתגובות, ביקשו המערערים לתקן את הודעת הערעור בדרך של הוספת טיעון הנסמך על הלכת "השנים האבודות" שנפסקה בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486. בקשה זו הביאה בעקבותיה טיעונים וטיעוני-נגד לרוב, כשבתווך, הושלמה בפסיקת בית משפט זה "טרילוגיה" של הלכות בשאלות שנלוו להלכת אטינגר, לאמור: שאלת התחולה הרטרוספקטיבית של ההלכה, שאלת תחולתה על תיקים שעילתם בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ושאלת אופן חישוב הפיצויים (ראו, בהתאמה, ברע"א 8925/04 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אלחמיד ז"ל (טרם פורסם); ע"א 8022/00 רז נ' צור (טרם פורסם); ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)). השאלה היחידה שנותר להכריע בה היום היא, האם יש להתיר למערערים לתקן את הודעת הערעור בדרך של הוספת ראש הנזק של אבדן השתכרות "בשנים האבודות", לאחר שבסיכומים בבית המשפט המחוזי, ובהודעת הערעור הראשונה שהוגשה מטעמם לבית משפט זה, הם לא טענו לעניין הפיצויים לעיזבון אלא רק לעניין הפיצויים לתלויים; במילים אחרות, השאלה היא האם יש לראות במערערים כמי שזנחו את תביעת העיזבון וכמי שבשל כך מנועים היום מלטעון לזכאות לפיצוי בתביעה זו. סבורני כי יש להתיר את התיקון המבוקש. כאמור, בית משפט זה הכיר, בפסק-הדין בעניין סולל בונה, בתחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת אטינגר, ונהג גמישות בעניין זה עת התבקש, בנסיבות שונות, להתיר תיקון של כתבי-תביעה או כתבי-ערעור (ראו למשל ע"א 6313/01 עיזבון המנוח אלעד שיאון ז"ל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם); עניין רז הנ"ל). בענייננו, נכלל העיזבון כתובע בכתב התביעה המקורי, אולם לנוכח סברתם של המערערים כי הפיצוי לעיזבון יהא נמוך משמעותית מהפיצוי לתלויים, ולנוכח "הלכת הניכוי" שלאורה נהוג לפסוק את הפיצוי הגבוה מבין השניים, בחרו להתמקד בתביעת התלויים. אין המדובר כאן בזניחה אלא בהכרה מציאותית בכך שעמידה על פסיקת פיצוי בתביעת העיזבון אין לה משמעות אופרטיבית. ואולם המציאות השתנתה. שינוי ההלכה בעניין אטינגר טרף בעניין זה את הקלפים. שינוי המציאות הוחל לאחור. משכך, כפי שהותר לאחרים לשוב ולפתוח את מסלול תביעת העיזבון - מן הראוי לנהוג בדרך דומה כלפי המערערים שבפנינו. לא למותר לציין כי לאור הלכת פינץ, די בממצאים של בית המשפט קמא כדי לאפשר את שומת הפיצוי בראש הנזק של אבדן השתכרות "בשנים האבודות", וגם מטעם זה ראוי להתיר את תיקון הערעור. בנסיבות אלה יש מקום גם לקבוע את הפיצוי לעיזבון המנוחה בגין הנזק הלא ממוני. 5. מסקנתי היא, אפוא, שיש להתיר את התיקון המבוקש, ואולם בטרם נבחן את הנפקות המעשית שיש לכך, עלינו להכריע בשאלת עצם האחריות של המשיבים. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין השגותיהם של המשיבים בעניין זה להידחות. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, בשאלת האחריות, מבוסס על שורה של ממצאים עובדתיים, שבנפרד ובמצטבר מקימים את אחריותם של המשיבים. טענות המשיבים אין בהם כדי לקעקע ממצאים אלה, ואין בהם כדי לשמוט את השטיח מתחת למסקנות שנבעו מן הממצאים. מעבר לכך אדגיש, כי אפילו היינו מתעלמים מן המסמך שהמשיבים חולקים על קבילותו - ובית המשפט קמא הסביר מדוע אין להתעלם ממנו - הרי שדרישת הסבירות הכלולה בעוולת הרשלנות די בה כדי להצריך, למשל, הדרכה ראויה ומוסמכת של המטיילים ונוכחות של מציל באתר. מדובר בחובות אלמנטאריות, במיוחד על רקע הסכנה האפשרית באתר מסוג זה, לשלומם ולחייהם של המטיילים. משלא קיימו המשיבים את חובותיהם, לפי קביעותיה של הערכאה המבררת, לא נותר לנו אלא לאמץ את המסקנה בדבר קיומה של אחריות נזיקית במקרה זה. לאור מסקנתי זו, אינני רואה צורך להיזקק לבקשה לצירוף הכרעת הדין והחומר הנוסף הנוגע להליך הפלילי שהתנהל בבית משפט השלום בצפת ביחס למשיבים 1 ו- 3. גם יתר הטענות שהעלו המשיבים במסגרת הערעור שכנגד, ובכלל זה הטענות בדבר הסתכנות מרצון ואשם תורם, זכו למענה ראוי בבית המשפט המחוזי, ואין כל עילה להתערבותנו. אשר על כן, הערעור שכנגד בסוגיית האחריות - נדחה. 6. שבים אנו לפיכך לסוגיית גובה הנזק. אומר מייד: אין בדעתי להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת ביחס לשכרם של המנוחה ושל בן-זוגה המערער 1. הממצאים הם פועל יוצא של הנתונים שבאו בפניה ושל הערכותיה לאור מכלול הראיות, והם אינם חורגים מן הסביר באופן המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. גם הפיצוי שנקבע בנסיבות העניין ובדרך האומדן בעבור אבדן שירותים אינו מצדיק התערבות. ואולם כאמור, יש לקבוע את הפיצוי לעיזבון בגין הנזק הלא ממוני ובגין אבדן השתכרות "בשנים האבודות". אשר לנזק הלא ממוני, לאור מכלול הנסיבות יש להעמידו על סכום גלובאלי של 350,000 ש"ח (נכון ליום פסק-הדין של בית המשפט המחוזי). אשר לאבדן ההשתכרות, יש לחשבו על-פי האמות המידה שנקבעו בעניין פינץ, ולהביא בחשבון את ניכוי הוצאות הקיום של המנוחה, המחושבות לפי ההכנסה המשותפת ולאור מספר הנפשות בבית, תוך התחשבות ביציאתם של הילדים לשירות צבאי ובתום השירות - יציאתם ממעגל התמיכה. הסכום המתקבל בגין התקופה שעד ליום פסק-הדין בבית המשפט המחוזי הוא 148,800 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף ריבית בגין מחצית התקופה. בגין התקופות השונות שלאחר מועד פסק-הדין בבית המשפט קמא ועד לגיל 67 שנים, מתקבל סכום מצטבר של 399,634 ₪. עוד יש לפסוק למערערים את הוצאות הקבורה כפי שנקבעו, בסך של 16,630 ₪ נכון למועד פסק-הדין בבית המשפט המחוזי. הסכום המתקבל בתביעת העיזבון גבוה מן הפיצוי שנפסק לתלויים. המערערים עותרים לפסוק להם את "הגבוה מבין השניים", ומשזו עתירתם - כך אנו מורים. מן הפיצוי ינוכו הגמלאות, כפי שהורה בית המשפט קמא ובאין מחלוקת בעניין זה. שכר-טרחת עורך-הדין של המערערים יעודכן בהתאם לסכום הפיצוי שנקבע בפסק-דין זה. הערעור מתקבל אפוא במובן האמור. המשיבים ישאו בהוצאותיהם של המערערים ובשכר טרחת עורך-דינם בסכום של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. מקרי מוותפיצוייםתביעות בגין מקרי מוות