פיצוי על תלונות שווא במשטרה

התובע פירט בכתב התביעה שלוש תלונות של הנתבעת במשטרה משנת 1995 אשר נסגרו. תלונותיה אלה הסבו לו נזק ופגעו בשמו הטוב, מה עוד שהנתבעת הגישה עשרות תלונות נגדו במשטרה, אשר כולן נסגרו. תלונות השווא הללו והשמצותיה של הנתבעת גרמו לתובע עוגמת נפש ונזק כלכלי והובילו לאירוע לב שנגרם לו. היא גרמה לו לבושה והשפלה והיעדרות מהעבודה, אובדן הנאה, כבוד וביטחון. להלן פסק דין בנושא פיצוי על תלונות שווא במשטרה: פסק דין בפני תביעה על סך 40,000 ₪ אשר הוגשה על ידי התובע נגד הנתבעת, בטענה שהאחרונה חיבלה בשמו הטוב של התובע, סיכנה את חירותו, פרנסתו ומחייתו הוציאה דיבתו רעה ופגעה בבריאותו. בגין אלה דורש התובע פיצוי בסכום התביעה. התובע מנהל עסק של מסגרייה ברחוב אבו אלעאפיה 14 בתל אביב, והנתבעת התגוררה בתקופה הרלוונטית באותו בניין. טענות התובע הנתבעת עשתה הכל כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע, בפרנסתו ופרנסת ילדיו, ופעלה יום ולילה ללא לאות, הגישה תלונות למשטרה, אשר לא היה בהן ממש ובכך הוציאה דיבתו רעה ופעלה בניגוד לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965. הנתבעת השמיצה, ביזתה, הלבינה והשפילה את פני התובע בעיני הציבור כדי להשימו מטרה לשנאה, היא תקפה אותו באמירות בוטות, שלוחות רסן, גרמה לו צער, עוגמת נפש ונזק כלכלי. הנתבעת התלוננה במשטרה שהתובע מתנכל לה, מזיק לה, פגע ברכבה, ברכושה. כן הגישה הנתבעת תלונה לעירית תל אביב שהתובע עובר על חוק התכנון והבניה, מה שגרם לביקור פקחי העריה בעסקו פעמים רבות. התובע מפרט בכתב התביעה שלוש תלונות של הנתבעת במשטרה משנת 1995 אשר נסגרו. תלונותיה אלה הסבו לו נזק ופגעו בשמו הטוב, מה עוד שהנתבעת הגישה עשרות תלונות נגדו במשטרה, אשר כולן נסגרו. תלונות השווא הללו והשמצותיה של הנתבעת גרמו לתובע עוגמת נפש ונזק כלכלי והובילו לאירוע לב שנגרם לו. היא גרמה לו לבושה והשפלה והיעדרות מהעבודה, אובדן הנאה, כבוד וביטחון. הנתבעת עזבה את הבניין לפני כארבע שנים והכפישה את שמו הטוב ברבים, בפני דיירי הבניין. לגרסתו בעל המכולת, בשם רוני, סרב למכור לו בהקפה כיוון שהנתבעת אמרה לו שהתובע עבריין. טענות הנתבעת הנתבעת מכחישה את כל טענות התובע ומדגישה כי היא ומשפחתה אינם מתגוררים בבניין מאז שנת 1999, למעלה משבע שנים והם מכרו את דירתם בבניין בנסיבות הקשורות בתובע. מאז לא הייתה הנתבעת בקשר עם מי מהשכנים והיא נמנעת מלהגיע לאזור הבניין. התובע הוא שהתנכל לה ולמשפחתה, איים עליה ועל בעלה וגרם לנזילות בדירתם, כאשר רכש דירה מעליהם ופגע בזיפות. הנתבעת טוענת כי הגישה למשטרה 3 תלונות בגין פגיעה מכוונת ברכבה, וטענה כי היחיד שיש לה ויכוחים עמו הוא התובע, אשר איים עליה יום קודם. התובע הוא שהפחיד אותה, כאשר בעלה לא היה בבית ואיים עליה ואף פגע בבעלה. הנתבעת מכחישה מכל וכל את כל טענות התובע ואת הטענה לנזקים שנגרמו לו. דיון לשון הרע סעיף 1 לחוק לשון הרע מגדיר מהו הדבר שפרסומו עלול להיחשב לשון הרע. "לשון הרע מהי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (1) (1) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (2) (2) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (3) (3) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינוי או נטייתו המינית; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד." בפרשת שוקן נקבע: "סעיף זה עוסק במישור האחריות. ההגדרה הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנסמכת, ברובה, על אסופת הגדרות מן המשפט המקובל... באופן כללי, יש לברר האם הביטוי הינו משפיל, פוגע או מבזה, וזאת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר .... ההגדרה מורכבת מארבע חלופות. החלופה הראשונה מהווה סעיף סל, אשר "מתארת את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות".....שלוש החלופות הנותרות מתייחסות למקרים קונקרטיים יותר. ודוק: די בכך שהפרסום עלול היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק בכדי לבסס אחריות בגין עוולת לשון הרע.... לצד איסור זה, קבועות הגנות בחוק. החוק מבחין בין הגנות מוחלטות (סעיף 13), הגנת אמת דברתי הדורשת התקיימות רכיב של "עניין ציבורי" (סעיף 14) והגנות המותנות בתום ליבו של המפרסם (סעיף 15). ההגנות משקפות נקודות איזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי, תוך מתן משקל רב לחופש הביטוי, כאשר מתקיימים המצבים המנויים בסעיפים אלה. על כן, ההגנות המקובצות בסעיף 15 אינן עשויות מעור אחד. חלק מן ההגנות מתייחסות לחובה החלה על המפרסם או לעניין אישי כשר (סעיפי משנה 15(2), 15(3), 15(8)). חלקן מתייחסות להבעת דעה (סעיפי משנה 15 (4), 15(5); 15 (6); 15(7)). כמו כן, מצויות הגנות נוספות בעלות רציונאליים שונים (השוו שנהר, עמ' 250). ההגנות השונות מגינות על אינטרסים שונים. כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת. על כן, כל הגנה והגנה תתפרש בהתאם לאינטרסים המונחים בבסיסה. ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (, ' 109 ). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו 2 לחוק .... בשלב שלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות"(פרשת אמר). כך, האיזון שולט על קביעת הגדרת הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים. המבחן אשר יקבע אם המכתב מהווה לשון הרע הינו אובייקטיבי. דהיינו, לא קובע מה חושב הנתבע, אלא כיצד עלולה החברה לקבל את הפרסום" שלבי בחינתה של עוולת לשון הרע שלב הראשון - פרשנות הפרסומת בשלב הקביעה אם הפרסום מהווה לשון הרע, אין צורך להוכיח כי הפגיעות הפוטנציאליות המפורטות בסעיף 1 לחוק התקיימו בפועל. די בכך שהתובע יראה שהדברים אפשריים. לשון הסעיף הינה "עלול" דהיינו, אין מתחייב להוכיח פגיעה בפועל. סעיף 2 (ב) לחוק קובע: (א) (א) "פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע" יש לבדוק שהפרטים המוגדרים כלשון הרע פורסמו בפועל. " השופט ברק קבע בפרשת שוקן כי "בעת ניתוח פרסום, יש לעמוד כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטאפורי.... לכן, יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. יחד עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע........ לעניין הגשת תלונה במשטרה נקבע: "הרציונל שבבסיס ההגנה, הוא האינטרס הציבורי שיתאפשר לכל אדם מן הציבור להגיש תלונה, ללא מורא וללא חשש שמא ייחשף לתביעה אזרחית או לקובלנה פלילית, כך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים עליהם הן מופקדות. מטעם זה, אין נפקא מינה מה המניע להגשת התלונה, אם למטרה נעלה של "תיקון עולם" והגשמת שלטון החוק, או בשל יצר נקמנות ושנאה או מניע אישי אחר, ובלבד שהמתלונן האמין בתום לב באמיתות תוכן התלונה. זאת, מאחר שלרשויות המוסמכות יש ענין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול . וכפי שנאמר בפסיקה, הגשת תלונה במשטרה עדיפה על גילוי אדישות לאי סדרים, או השתקת עניינים או "טיפול פנימי" בעבירות פליליות. נציין כי לצד ההגנה על הפרסום הכרוך בהגשת התלונה, מעניק החוק הגנה נוספת לחושפי שחיתויות במערכת הציבורית - ראה סעיף 45א-ג לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958. (עא (חי') 2141/05 עופר שרון נ' גיורא פישר) מכאן שהתלונה במשטרה אינה מהווה פרסום לשון הרע. התובע גם לא הוכיח כי הנתבעת הוציאה דיבתו רעה בעיני הציבור או חלק ממנו. התובע לא הוכיח כי הנתבעת ביקרה בבניין לאחר שנת 1999, עת עזבו את הבניין, וטענתו, כי הנתבעת מגיעה בסתר אל הבניין טענה בעלמא היא. (עמוד 8 שורה 11 לפרוטוקול). אמנם יוסף וגבריאל ועקנין העידו כי פגשו את הנתבעת בשנה האחרונה כשלוש פעמים "באזור המגורים שלנו". עדות יוסף ועקנין בעמוד 14 לפרוטוקול), "בשנה האחרונה ראיתי אותה שלוש פעמים באזור, היא לא אמרה לי דבר בפעמים אלה." (עדות גבריאל ועקנין בעמוד 7 לפרוטוקול). הנתבע אישר כי אין בידיו תלונות נוספות אשר לטענתו הוגשו על ידי הנתבעת כנגדו במשטרה, מעבר ל-3 שצרף לתביעתו ושהן משנת 1998. משכך, גם טענתו בדבר עשרות תלונות נוספות אשר הוגשו במשטרה נגדו, טענות בעלמא הן. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602 ז')". (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595). הנתבע לא הוכיח שנגרם לו נזק בריאותי כלשהו, ממעשיה ו/או מחדלה של הנתבעת ואציין כי לגרסת אשתו, יש לו רקע משפחתי של מחלות לב, ללא כל קשר ליחסיו עם הנתבעת ו/או למעשיה של זו. אשת התובע, ויקטוריה פורת העידה בפני כי היא גירשה את הנתבעת מחנות התובע כאשר היא צעקה בחנות. בסעיף 3 לתצהירה טענה כי עבדה עם התובע בעסק ולא ציינה באיזה תקופה. בחקירתה הנגדית השיבה כי "אני לא הייתי בעבודה כי אני לא עובדת בעבודה של בעלי. אני לא יודעת אם הוא היה בעבודה של בעלי. אני מטפלת בנכדתי. היא רק נולדה. לפני כן הייתי פקידה בבל"ל אחרי כן טיפלתי בילדים. רק משנשאלה שוב בהקשר לסעיף 3 לתצהירה, השיבה כי עבדה עמו שנים רבות. בעל המכולת השכונתית, רוני בן דוד העיד כי מכיר את התובע 25 שנה, ואינו יודע דבר על מערכת היחסים בינו לבין הנתבעת. מכאן שאין כל ממש בטענות התובע, כי בעל המכולת, רוני הפסיק למכור לו מצרכים לנוכח העובדה שהנתבעת הכפישה את שמו אצל בעל המכולת. דייר בבניין מזה 25 שנה, מר יוסף ועקנין העיד בשבחו של התובע, אך העיד כי כמעט ואינו זוכר את הנתבעת. בנו, גבריאל ועקנין, עובד שכיר אצל התובע מזה 25 שנה, הצהיר כי הנתבעת "האשימה את התובע בכל מיני האשמות שכולן נדחו, נסגרו, היא ביישה אותו…אמרה שאמנון עבריין פוגע ברכוש שלה… היא תמיד עברה ואמרה, העלילה, הוציאה שם רע לאמנון, והשכנים שמעו אותה גם". בחקירתו הנגדית השיב גבריאל ועקנין, כי כלל אינו זוכר מתי הנתבעת עזבה את הבניין ועברה להתגורר במקום אחר, אך ידוע לו כי היא הזמינה פקחים כיוון שהרעש והצבע מבית העסק של התובע הפריעו לה וכן כי היא השמיצה את התובע בפני בעל המכולת בשם רוני. כפי שציינתי לעיל, הזמנת פקח עירוני, מפאת מה שנראה למזמינו כ"מטרד", כמוה כתלונה במשטרה, ושניהם אינם מהווים הוצאת לשון הרע, שכן לפקחי העריה, כמו לשוטרים, תפקידים ציבוריים אותם הם ממלאים וחלק מתפקידם הוא לבדוק את תלונות הציבור. עדותו של גבריאל ועקנין לעניין הכפשת התובע בפני בעל המכולת, נסתרו על ידי בעל המכולת עצמו, אשר העיד בפני כי לא היה כדבר הזה. הנתבעת המכחישה את כל טענות התובע, העידה בפני כי 3 התלונות למשטרה הוגשו בגין השחתת הרכב, כאשר נשאלה מי עשוי להזיק לרכבה, אמרה שהיא מסוכסכת רק עם התובע. לגרסתה, למרות איומי התובע עליה ועל משפחתה, בחרה שלא להתלונן נגדו במשטרה, כדי לקנות שקט. בעלה של הנתבעת, עידן זילברשטיין, אשר תמך בטענותיה, והעיד כי באחת מהפעמים, בהם ירד לחצר הבניין, הותקף על ידי התובע וחבריו, אך בחר שלא להגיש תלונה. מי שהתגורר בבניין עד שנת 1996 בקומה ג' ודירתו מושכרת על ידו מאז לשוכרים, מוטי לוי, הצהיר כי התובע הינו אדם אגרסיבי, מאיים, מטיל אימה ופחד, בוטה וברוטאלי. מהעדויות אשר הובאו בפני עולה, כי התובע לא הוכיח כל אמירה ו/או התנהגות של הנתבעת המהווה לשון הרע. כפי שפרטתי באריכות, לא הובאה ולו עדות אחת לכך שהתובעת הכפישה ו/או פגעה בשמו הטוב של התובע. ב"כ התובע ביקש להפליג בשמו הטוב של התובע ומשפחתו, ועל כך לא חלקה הנתבעת. מכאן ועד לקביעה כי הנתבעת פגעה בשמו הטוב הדרך ארוכה. היחיד שטען כי הנתבעת הכפישה את שם התובע היה גבריאל ועקנין, אשר טען כי שם התובע הוכפש בפני בעל המכולת, אך האחרון הכחיש זאת. כן טען גבריאל ועקנין כי כל השכנים שמעו אותה מכפישה את שם התובע, אך איש מהם לא העיד על כך בפני. גם טענת התובע, כי הנתבעת פגעה בבריאותו. מעבר לעובדה שאשת התובע העידה כי לתובע ולמשפחתו היסטוריה של מחלת לב, לא הוכח כי הנתבעת עשתה ולו מעשה אחד, כדי לפגוע בתובע ו/או בבריאותו. כאן המקום לציין כי כל התלונות במשטרה, לגביהן טוען התובע שהן מהוות לשון הרע, מעבר לכך שכבר קבעתי שאין בתלונה במשטרה לשון הרע הרי שהן היו בשנת 1995, תקופה שחלה לגביה התיישנות. אני דוחה את טענת התובע, כי הנתבעת פרסמה כל פרסום שהוא הפוגע בשמו הטוב. משכך אין מקום לבדוק את שני השלבים האחרים, המפורטים בפרשת שוקן. דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות שכר טרחה בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ.משטרהפיצוייםעוולת הנגישה / תלונות שוואתלונת שווא