להלן פסק דין בנושא פיצוי על רב שלא הגיע לחתונה: פסק דין 1. בפני תביעה על סך 254,000 ₪ שהגישו התובעים נגד המועצה הדתית לתל אביב והרב יהודה לנדאו המשמש מטעם הרבנות הראשית כראש מחלקת נישואין במועצה הדתית בתל אביב. 2. הזוג עמר, ביקש להינשא כדת משה וישראל בתאריך 30/5/04 באולמי סוסייטי בבת ים. 3. אין חולק על כך, שבשעה המיועדת לעריכת החופה וגם סמוך לאחריה, לא התייצב רב מטעם המועצה הדתית על מנת לערוך את החופה. 4. בסופו של דבר, ולאחר שיחות טלפון עם גורמים רלוונטיים במועצה הדתית, הגיע רב אשר ערך את החופה סמוך לשעה 23:00. 5. רכיבי התביעה הם כדלקמן: סך 74,000 ₪ חובות בגין הוצאות חתונה שלא כוסו על ידי מתנות האורחים בשל האירועים הנטענים על ידי התובעים. סך 30,000 ₪ הפסד של מתנות חתונה. סך 75,000 ₪ עוגמת נפש לתובעת. סך 75,000 ₪ עוגמת נפש לתובע סה"כ 254,000 ₪ 6. העובדות הרלוונטיות לתביעה: 6.1) התובעים פתחו בהליך רישום לנישואין ביום 14/4/04. אביה של התובעת הוא מוסלמי ואף אמה התאסלמה בשלב מסוים. לאחר שהיא התאסלמה, היא עברה טקס של טבילה על מנת לחזור ליהדות (ראה עדותה של התובעת עמ' 10 שורות 7 - 8 לפרוטוקול). התובעת התבקשה ע"י בית הדין הרבני, לעבור תהליך של חזרה ליהדות ובמסגרתו נדרשה לעבור טקס טבילה מסוים שרק לאחריו יכלה לקבל אישור להינשא כדת משה וישראל. 6.2) בית הדין הרבני האזורי בתל אביב נתן את החלטתו ביום 19/5/04. (סעיף 4 לתצהירה של התובעת וסעיף 7 לתצהירו של הרב לנדאו). 6.3) אין חולק על כך, כי התובעים הגיעו לצורך סגירת הרישום לנישואין, למחלקת הנישואין של המועצה הדתית, רק בשעות הצהריים של יום חמישי ה- 27/5/04 כאשר החתונה היתה אמורה להתקיים ביום ראשון ה- 30/5/04. 6.4) התובעת ציינה בתצהירה, כי סוכם עם נציג המועצה הדתית שהרב המקדש יופיע באולם בשעה 20:45, רבע שעה לפני טקס החופה שנקבע לשעה 21:00 וזאת על מנת שיהיה די זמן לעריכת הכתובה. 6.5) אין חולק על כך, שהרב יוסף כאלף, מזכיר מחלקת הנישואין של המועצה הדתית, שאחראי על שיבוץ הרבנים לעריכת טקסי חופה וקידושין, היה מודע לכך, שיש צורך לשבץ רב לצורך עריכת החופה של התובעים והוא אף שיבץ את הרב אברהם כהן. מסיבות כלשהן, ארעה תקלה שלא קשורה בתובעים. אין חולק על כך, שהרב אברהם כהן לא הגיע לחופה ואין גם חולק על כך, שלפני החתונה, לא ידעו התובעים את שמו של הרב שאמור לקדש אותם. 6.6) הרב כאלף אמנם טוען בתצהירו, כי באותו יום חמישי ה- 27/5/04 הוא ביקש מהתובעים שיצרו איתו קשר טלפוני מאוחר יותר באותו יום או לכל המאוחר ביום ראשון, על מנת שיוכל למסור להם את שם הרב המקדש ואת פרטיו, אך אין חולק על כך, שהם לא יצרו אותו קשר טלפוני וגם איש מטעם המועצה הדתית לא יצר איתם קשר מיוזמתו. 6.7) אין צורך להכביר מילים באשר לסיטואציה שבה חתן וכלה, המארגנים מבעוד מועד את חתונתם. מזמינים אולם, פרחים, צלם, תקליטן, ביגוד, וכיוצ"ב, ובייחוד חתן וכלה אשר תכננו להגיע לאולם רק לאחר בואו של הרב, באופן שכניסתם תהיה מלווה בזיקוקי דינור ומיד לאחר מכן, יערך טקס החופה והקידושין, מוצאים עצמם ממתינים במכונית בחניה של האולם החל מהשעה 20:45. הזמן חולף. בני משפחה לחוצים מתקשרים ומעדכנים אותם שאין זכר לרב אשר אמור לערוך טקס חופה. האורחים ממתינים בחוסר מעש שכן אין חתן וכלה ואין התקדמות ב"סדר" החתונה והמסיבה וכולם ממתינים לרב שיגיע. 6.8) נכון הוא, שמן הראוי היה להתקשר לרב סמוך לשעת האיחור כלומר - לפחות מהשעה 21:00 היה צורך להתחיל לערוך בירור, באשר לנסיבות היעדרות הרב, ואילו במקרה דנן, רק בשעה 22:00 יצר מי מטעם התובעים קשר עם מזכיר מחלקת הנישואין על מנת שיערוך בירור מה קורה עם הרב המבושש לבוא. 6.9) יחד עם זאת, אין ספק, שמדובר בסיטואציה מלחיצה במיוחד. לא כל אחד הוא קר רוח ויודע לתפקד במצבי לחץ. קל מאוד להיכנס להסטריה ו"בלק אאוט", ורק סמוך לשעה 22:00 נזכרה התובעת, כי יש בתיק שלה, שנמצא בביתה מספר טלפון של הרב, איתו שוחחה ביום חמישי במועצה הדתית, ואז יצר אחד מקרובי המשפחה שלה קשר עם הרב כאלף. 6.10) בסופו של דבר, הרב כאלף דאג למציאת רב מחליף - הרב אברהם משולם. סמוך לשעה 22:00 קיבל הרב משולם הודעה, ולפיה עליו להתייצב באולמי סוסייטי בבת ים, ובשעה 22:50 או סמוך לכך, הסתיים טקס החופה. 7. האם היתה רשלנות של המועצה הדתית: התשובה לשאלה זו היא - חיובית. 7.1) ב"כ הנתבעים הקדיש בסיכומיו פרק שלם שכותרתו: "היעדר רשלנות מטעם הנתבעים" (פרק ד'). ב"כ הנתבעים ביקש לטעון, כי העובדה שחלה תקלה מטעם הנתבעים אינה מעידה על רשלנות וכי הנתבעים פעלו כפי שמצופה ממועצה דתית סבירה. אינני מקבלת את עמדתו של ב"כ הנתבעים. 7.2) הן הרב כאלף בתצהיר העדות הראשית שלו והן הרב לנדאו בתצהיר העדות הראשית שלו לא מכחישים את העובדה, שכל הפרשיה ארעה בעקבות טעות של המועצה הדתית. הרב לנדאו ביקש להדגיש בתצהירו וגם בעדותו, כי במשך עשרות שנותיו במועצה הדתית, היה זה המקרה הראשון שבו ארעה תקלה מעין זו, וכי מדובר באירוע חד פעמי (סעיף 18 לתצהיר). גם תמליל שיחה בינו ובין התובעים שנערך למחרת החתונה (צורף לתצהיר התובעת), מלמד על כך שהוא היה מודע לעוגמת הנפש אשר נגרמה לתובעים ובאותה שיחה הוא גם הבטיח להם, כי אם יגישו תלונה, תטפל המועצה הדתית בתלונה שלהם ותעביר זאת לחברת הביטוח, אם כי ציין, שיש לדרוש סכום כסף הגיוני "אבל לא בשמיים". (עמ' 12 לתמליל). 7.3) התרשמתי מחקירתו הנגדית וגם מחקירתו הנגדית של הרב כאלף, כי שניהם ראו בתקלה שארעה כתקלה משמעותית ביותר שיש לטפל בה. איש לא הכחיש את התקלה. גם אם התובעים פנו למועצה הדתית ביום חמישי וביקשו שישובץ רב לחתונתם, כאשר החתונה היא ביום ראשון, אזי - בקשתם טופלה. הובטח להם, כי ישובץ רב לחתונתם ולא נאמר להם, כי בשל העובדה שהם פנו רק ביום חמישי, אזי לא יגיע רב לחתונה ביום ראשון, ואכן שובץ רב לחתונתם, רק שמשום מה, הוא לא הגיע לחתונה (בוודאי שלא מטעמים הקשורים בתובעת). הרב כאלף בזמן אמת עשה את כל המאמץ על מנת לדאוג לכך, שיתייצב רב מחליף מהר ככל האפשר והרב לנדאו שוחח עם התובעים מתוך רצון לעמעם במקצת את הרושם הקשה שהותירה על התובעים כל הפרשיה, וניסה לחזק אותם. איש לא התנער מאחריות של המועצה הדתית לתקלה. 7.4) לסיכומו של ענין זה: שוכנעתי, כי במקרה דנן, לא פעלה המועצה הדתית כמועצה סבירה והתקיימו היסודות של עילת הרשלנות. 8. נותרו אם כך, שתי שאלות שיש צורך לבררן: אחת - האם יש רשלנות תורמת לתובעים במחדל אשר ארע. שתיים - הנזק. 9. האם יש רשלנות תורמת לתובעים במחדל אשר ארע: אמנם, התובעים הגיעו למועצה הדתית רק ביום חמישי בשעות הצהרים כאשר החתונה היתה אמורה להיות ביום ראשון, אך למרות שמדובר בפרק זמן קצר, עובדה היא, שהמועצה הדתית ערוכה לטפל בשיבוץ רבנים לחופות גם בפרק זמן זה ואיש לא אמר להם כי לא ניתן לעשות זאת. הרב כאלף שיבץ את הרב כהן לצורך עריכת החופה. מסר את הכתובה לבנו של הרב כהן שבמקרה הגיע למשרדי המועצה הדתית לצורך אחר והסתפק בכך. לא ברור לי, מה ארע בסופו של דבר ומדוע הרב כהן לא התייצב לחופה ו/או האם ידע על כך, שהוא צריך להתייצב לחופה, אך "בשורה התחתונה", אין מחלוקת על כך, שהרב המשובץ לא התייצב לחופה. בענין זה אין רשלנות תורמת לתובעים. התובעים לא היו צריכים לחשוד שתיפול תקלה בתקשורת בין הרב כאלף לרב כהן ויכלו לסמוך על כך, שהמועצה הדתית תשלח רב לצורך עריכת החופה, גם אם הם לא ידעו את שמו הפרטי. התנהגות התובעים לאחר שכבר היה ידוע שהרב אינו מופיע, תילקח בחשבון כאשר ייבחנו שיעורי הנזק. 10. לשאלת הנזק: באשר לנזק הממוני: 10.1) בכתב התביעה נטען, כי עלות הוצאות החתונה היתה בסכום העולה על 100,000 ₪, ואם היתה החתונה מתנהלת כסדרה, הרי שכל הוצאות החתונה היו מכוסות על ידי מתנות האורחים ואף היתה צריכה להיוותר יתרה לאחר כל התשלומים, בסך של כ- 30,000 ₪ לפחות. 10.2) התובעים טענו, כי הם נותרו חייבים לבעל האולם ולצלם סכום של כ- 74,000 ₪ ובעקבות כך שקעו בחובות ונרדפים על ידי בעלי חוב. על כן טענו לנזק ממוני בסך 104,000 ₪. 10.3) התובעת בתצהיר העדות הראשית צירפה פירוט של חובות בתיקי הוצל"פ. אני סבורה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין איחור הרב לחופה ובין הנזק הממוני שארע, אם ארע. התובעת לא הוכיחה, כי יש אורחים שחשבו להגיע לחתונה אך בסופו של דבר לא הגיעו בגלל איחור הרב. בתחילה נטען, כי היו אורחים ממשפחת החתן שהיו אמורים להגיע מבית שאן, וכאשר היה איחור והרב לא הגיע, מאן דהוא ממשפחת החתן/הכלה הודיע להם, שלא כדאי להם להגיע והם לא הגיעו. לא הובאו לעדות אורחים כאלה. לא ידוע מי הם, ואם בכלל היו אורחים כאלה. רק בשעה 21:00 היה ידוע שהרב טרם הגיע, ולא ברור, מדוע רק בשעה 21:00 או לאחר מכן, חשבו אותם אורחים מבית שאן לצאת מביתם ולהגיע לחתונה. אין זה סביר בעיני, ומכל מקום, לא הוכח כי היתה סיטואציה כזו והתובעת לא יכלה להעיד על כך מידיעה אישית. זאת ועוד, בכתבה שפורסמה בעיתונות לאחר החתונה טענה העיתונאית, כי היו אורחים שלקחו את השיקים שלהם חזרה. מחקירתה של התובעת הוברר, כי אין זו גרסתה שלה. היתה מונחת כספת בכניסה לאולם ומי שנכנס לאולם הפקיד את השיק שביקש ליתן כמתנה לחתן ולכלה. הצלם אשר העיד בתיק אישר, כי סמוך לשעה 21:00 או 21:30 כבר היו כ- 300 איש באולם. איש מהם לא פרץ לכספת ולקח את השיק שלו חזרה בגלל איחור זה או אחר של הרב. משכך הדבר, ולא הוכח כי נגרם חסרון כיס בגין איחור הרב לחופה, לא ניתן לחייב את המועצה הדתית להחזיר לתובעים את עלות הוצאות החתונה. התובעת לא מסרה כראיה בתיק את רשימת סכומי הכסף שקיבלה מהאורחים השונים למרות שציינה כי רשימה כזו נערכה על ידה. יחד עם זאת ציינה, שהתקבל סכום של כ- 40,000 ₪ מהמוזמנים. למרות שעובדה זו לא הוכחה, הגם שניתן היה להוכיחה בקלות על ידי המצאת אותה רשימה או תדפיס הפקדת השיקים בבנק סמוך לאחר האירוע, אישרה התובעת כי סמוך לאחר החתונה הסכים בעל האולם "ללכת לקראתם" ולבקש מהם רק סכום של כ- 35,000 ₪ במקום כ- 70,000 ₪. ניתן היה לשלם לבעל האולם את הסכום הנדרש מתוך סכומי המתנות אשר התקבלו ואם נוצר לתובעים חוסר יכולת לעמוד בהוצאות החתונה, לא היה זה בשל איחור הרב לחופה אלא בשל הוצאות אחרות שהיו להם, והעדר הכנסות מספיקות. (ראה למשל עדותה ולפיה, בעלה הפסיק לעבוד כשבועיים לפני החתונה ולא עבד גם כשבועיים לאחר החתונה, הכנסתו היתה לטענתה כ- 5,000 ₪ לחודש. היא עצמה לא עבדה אז כיוון שהיתה בהריון. המשכנתא החודשית שהיה עליה לשלם היתה בסכום של כ- 2,300 ₪ ומכאן ניתן בקלות להגיע לתחשיב, ולפיו קשה היה לבני הזוג לעמוד בהוצאות כה כבדות של עריכת חתונה כפי שהם תכננו אותה). 10.4) לסיכום: מהאמור לעיל עולה, כי התובעים לא הוכיחו את הנזק הממוני. 11. באשר לעוגמת נפש: 11.1) התובעים טענו, כי העובדה שהרב המקדש לא הגיע ורק סמוך לשעה 23:00 הגיע רב מחליף, גרמה להם לבושה, צער, השפלה, ונזק נפשי. אין צורך במומחה דגול על מנת להגיע למסקנה ולפיה אירוע מעין זה גורם לעוגמת נפש, לכל דבר וענין. הערב האמור להיות היום המאושר בחייהם של בני הזוג, הופך לערב לחוץ, מבייש, ומשפיל, ואין על כך חולק. גם הרב לנדאו בתמליל שיחתו עם התובעים אישר, כי נגרמה עוגמת נפש וגם בעדותו לא הכחיש זאת. 11.2) יחד עם זאת, אני סבורה, כי במקרה דנן, ניתן היה להקטין את הנזק גם בגין רכיב זה. המועצה הדתית מסרה לבעל האולם, כשם שנהגה לעשות עם בעלי אולמות אחרים, מזכר שבו נאמר להם, כי אם מתעוררת בעיה בעת החתונה ורק של זוגות אשר נרשמו ברבנות תל אביב, ניתן להתקשר בשעות הערב לטלפונים שכתובים באותו מזכר, כולל מספר טלפון נייד של הרב יוסף כאלף. צורפו לתצהירו של הרב לנדאו מכתבים כאלו נושאי תאריך 28/7/03 ו- 31/4/04. 11.3) התובעים שנטל ההוכחה הוא עליהם, בתביעה דנן, לא הביאו לעדות את מנהל האולם שיכל לסתור נתונים אלו ואין לי כל סיבה, שלא להאמין לעדותו של הרב לנדאו ולפיה, מיזכרים כאלו נמסרו לבעלי האולמות, כולל אולמי סוסייטי בבת ים. מכאן עולה, כי כבר סמוך לאחר האיחור בהגעת הרב, כלומר - סמוך לשעה 21:00, כאשר באותה שעה עדיין לא היה מדובר באיחור שיכול לפגוע בשמחת החתונה, היה צריך מי מטעם התובעים (ואין חולק על כך, שבני משפחה קרובים היו באולם וגם מעדותה של התובעת עולה, כי אחד מגיסיה היה באולם וטיפל בסופו של דבר בעניינים), לפנות לבעל האולם ולבקש ממנו להתקשר למועצה הדתית באמצעות הרב כאלף. הרמת טלפון ראשונה רק סמוך לשעה 22:00 תרמה לאי הקטנת הנזק באופן משמעותי ביותר. 11.4) נזק מסוג של "עוגמת נפש" ניתן לפסוק בדרך של אומדן. יפים לענין זה הדברים שנאמרו בפסק דין שניתן ביום 14/12/06 בביהמ"ש העליון; בע"א 8279/02 זאב גולן ואח' נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע"י דורה מנחם, בסעיף 31 לפסה"ד: "... אכן, הלכה היא כי העדר יכולת לחשב באופן מדויק את היקף הנזק שנגרם לתובע אינו שולל ממנו את זכאותו לפיצויים, בין אם המדובר בפיצויים חוזיים, נזיקיים או אחרים. מקום שהוכח קיומו של נזק רשאי בית המשפט לאמוד את גובהו. התנאי לכך הוא שקיים קושי אובייקטיבי, לאור אופיו וטיבו של הנזק, להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק לו אחראי הנתבע, ושהתובע הביא את אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809, ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ (4) 309, 316 - 317, ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז (3) 23, 34, וכן דעת החוב בעניין רובינוביץ). למעשה, כמעט בשום מקרה לא יכול בית המשפט לחשב באופן מדויק לחלוטין את הנזק שנגרם, למצער בתביעות נזיקין, ועל כן כמעט תמיד נדרש הוא להסתייע בהערכה במידה כזו או אחרת...". ב"כ הנתבעים בסיכומיו היפנה לשני פסקי דין שניתנו בבתי משפט השלום בסוגיה דומה, וביקש שסכום הפיצוי בגין עוגמת נפש לא יעלה על סכום הפיצוי שנקבע שם. פסק דין אחד הוא בת.א (פתח-תקוה) 601/93 פילברג ואח' נ' המועצה הדתית פתח תקוה ואח', שם פסק ביהמ"ש סך 10,000 ₪ בגין "עוגמת נפש". פסק הדין השני הוא ת.א. (חיפה) 151/90 טפירו נ' המועצה הדתית קרית אתא ואח', שם נפסק פיצוי בגין צער, סבל ועוגמת נפש בסכום של 25,000 ₪. פסק הדין בת.א. 601/93 ניתן ביום 3/9/95 (כלומר לפני כ- 11 שנה) ופסה"ד בת.א. 151/90 ניתן ביום 26/1/94 (כלומר לפני כ- 12 שנה). מאז ועד היום, חלף למעלה מעשור, ואם נשערך את סכום הפיצויים שנפסק שם, נכון להיום, נגיע לסכומים גדולים לאין ערוך, ולא כפי שמנסה ב"כ הנתבעים להציג בסיכומיו, כי מדובר בסכומים שהם ריאליים נכון להיום. אני סבורה, כי לאחר שמיעת העדויות ולאחר שלקחתי בחשבון גם את אלמנט אי הקטנת הנזק מצד התובעים בשיעור מסוים, אזי יש לפסוק לתובעים, יחד ולחוד, פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום כולל של 50,000 ₪, פיצוי זה מגלם את הנזק הלא ממוני שארע לתובעים בעקבות רשלנות המועצה הדתית. 12. באשר לתביעה נגד הרב לנדאו: אין כל מקום לקבל את התביעה נגדו ולא הוכחה כל עילת תביעה נגדו. הרב לנדאו הוא עובד המועצה הדתית, וכל פעולותיו היו במסגרת עבודתו. הוא עצמו לא ביצע כל פעולת רשלנות באופן אישי. הוא לא זה שהיה אמור לשבץ רב לחופתם של בני הזוג. הוא לא הרב שלא הופיע בסופו של דבר לחופה למרות ששובץ ולא עשה באופן אישי כל מעשה ו/או מחדל באשר לתובעים. כל שניסה לעשות, הוא לעזור להם, לדבר על ליבם ולעודד אותם סמוך לאחר יום החתונה. 13. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, תשלם הנתבעת 1 לתובעים ביחד ולחוד סך 50,000 ₪ כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. כמו כן תשא הנתבעת 1 בהוצאות משפט (אגרות בימ"ש) ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ + מע"מ. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית אף הם מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.אירועים (תביעות)נישואין / חתונהפיצויים