בית המשפט פסק כי הנתבעת צילמה את התובעת עוסקת בזנות, במסגרת כתבה כללית שלא התייחסה לתובעת אישית, אך לא טרחה לטשטש את פניה של התובעת. כך פרסמה הנתבעת את עיסוקה של התובעת בזנות, שלא היה ידוע לקרוביה ומי ממכריה. בעשותה כן, פגעה הנתבעת בכבודה ובשמה הטוב של התובעת, זלזלה בה וגרמה לה עגמת-נפש. להלן פסק דין בנושא פיצוי בגין אי טשטוש פנים בכתבה בטלוויזיה: פסק-דין מבוא וטענות הצדדים האם קיימת חובה על אמצעי-תקשורת לטשטש את פניהן של יצאניות בכתבות מצולמות, אפילו לא גילו הללו התנגדות לצילום? לפניי תביעה לפיצוי בגין פרסום כתבה אודות העיסוק בזנות, שבה נצפתה התובעת כמי שעוסקת בכך (להלן: 'הכתבה'). הכתבה שודרה במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 במוצאי-שבת, 20.3.04 [העתק הכתבה, על גבי תקליטור, צורף לתיק וסומן במ/1]. התובעת טוענת כי ניתן לזהותה בבירור בכתבה כמי שעוסקת בזנות, וכי יש בכך כדי לבזותה בעיני מכריה וקרוביה, שלא היו מודעים לכך [חוק איסור לשון הרע (להלן: 'החוק'), סעיפים 1(1) ו-1(2)]. התובעת מוסיפה וטוענת כי חשיפה זו גרמה לה לחרדה ודיכאון, שבעטיים הסתגרה בביתה ונמנעה מלצאת לעבוד במשך כחצי-שנה. עקב כך נגרמו לה הפסדי השתכרות. הנתבעת טוענת כי לא ניתן היה לזהות את התובעת בצילום החטוף והמרוחק. ממילא לא היה בפרסום כדי לבזותה. התובעת הייתה מודעת לצילומים שנעשו תוך נוכחות בולטת של צוות הנתבעת, ובניגוד לחברותיה - לא עשתה כל מצג של מחאה נוכח הצילום. בנסיבות אלו ביטאה הסכמה-מכללא לצילום. לפיכך לא ראתה הנתבעת לעצמה חובה לטשטש את צילום פניה, כפי שנהגה כלפי לוחית הזיהוי של מכוניתו של הלקוח שלה. לחלופין, טוענת הנתבעת כי הפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי; ולפיכך הוא חוסה תחת ההגנה האמורה בסעיף 14 בחוק. הנתבעת כופרת בנזק הנטען, וטוענת כי התובעת לא טענה לסעד של פיצויים ללא הוכחת נזק [לפי סעיף 7א(ב) בחוק]. עקב החובה והאינטרס הציבורי לחסוך במשאב הציבורי של זמן שיפוטי - דנתי באותן טענות וראיות שמצאתי כמשמעותיות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר. עקב שינוי בסידור העבודה של בית המשפט, נוצר אצלי עומס עבודה חריג שגרר עיכוב בכתיבת פסק הדין. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים. חבות 7. צפיתי בכתבה המוקלטת במהלך הדיון, ושבתי וצפיתי בה עובר לכתיבת פסק-הדין. אין ספק בלבי כי כל מכריה של התובעת - לרבות אלה שהיכרותם איתה רופפת - יכלו לזהותה בנקל כמי שעוסקת בזנות. יתר על כן: התובעת "כיכבה" בכתבה, כשהיא מצולמת באופן המאפשר את זיהויה הן בתחילת הכתבה והן בהמשכה. 8. פרסום דבר עיסוקו של אדם בזנות הוא עניין "העלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" [סעיף 1(א) בחוק]. 9. לא נסתרה עדות התובעת כי לא שמה לב לצילומים [פרוטוקול, עמ' 7]; שאילולא-כן הייתה משתמטת מהם ומתנגדת לעשייתם ולפרסומם [תצהיר עדות ראשית של התובעת מיום 30.7.06, סעיף 19]. העדות הנוגדת מטעם הנתבעת הייתה בגדר השערה בלבד [שם, עמ' 11]. 10. הכתב הודה כי לא היה עניין ציבורי בחשיפתה האינדיבידואלית של מי מן היצאניות [פרוטוקול, עמ' 12, שורות 24-30]. בכך נשמט הצידוק לתחולת ההגנה לפי סעיף 14 בחוק. 11. הכתב הניח כי בהיעדר מצג של התנגדות - לא הייתה חובה למנוע את האפשרות לזיהוי [פרוטוקול, עמ' 12]. בכל זאת, הנתבעת נמנעה, לגרסתה, מצילומי תקריב, מחשש לפגוע במצולמים [שם, שורות 17-23]. 12. כלומר, הנתבעת הייתה ערה לכך שזיהוי המצולמים עלול לפגוע בהם, ושהוא אינו נחוץ להשגת תכליתה של הכתבה, ובכל זאת לא נמנעה מיצירת האפשרות לזיהוי התובעת; זאת על יסוד השערה כי התובעת הייתה מודעת לצילומים, ועל-כן ניתן להסיק הסכמה מאי-התנגדותה. 13. העד עומת עם העובדה כי גם הלקוח לא עשה מצג של התנגדות, ובכל-זאת טושטשה לוחית הזיהוי של מכוניתו. תגובתו הייתה כי לא היה ברור שהנהג הבחין בצילומים, ועל כן - לגביו - לא ניתן היה להסיק הסכמה כאמור [פרוטוקול, עמ' 13]. אולם הכתב הודה כי לקוחות אחרים הבחינו בנוכחותם הבולטת של צוותי הנתבעת, ועל כן הסתלקו מן המקום [שם]. לפיכך לא ברור מדוע לא יושמה לגבי הלקוח הנדון אותה השערה שיושמה לגבי התובעת, שלפיה יש לגזור הסכמה-מכללא מעצם נוכחותם הבולטת של הצלמים והיעדר ההתנגדות לצילום. 14. נראה, אפוא, כי הנתבעת הקפידה על אי-חשיפתו של הלקוח יותר ממה שהקפידה על אי-חשיפתה של התובעת. כלומר, נראה שיש ממש בתחושתה הקשה של התובעת כי לפגיעה בה התלווה גם נופך של זלזול מפלה [פרוטוקול, עמ' 8]. 15. חוק איסור לשון הרע אינו קובע הסדר ספציפי בדבר הקשרים של הסכמה, או אי-התנגדות, שבהם יישלל האופי העוולתי של הפרסום. תחת זאת, מפנה החוק [בסעיף 7] להסדרים הכלליים בפקודת הנזיקין, לרבות סעיף 5, העוסק בהגנה של 'הסתכנות מרצון'. 16. הפסיקה צמצמה מאוד את תחולת ההגנה האמורה. ההלכה סוכמה על ידי עמוס הרמן בספרו מבוא לדיני נזיקין, 2006 [עמ' 353 ו-355, וראו ההפניות שם], כלהלן: "על מנת שהנתבע יחסה בצל ההגנה, עליו הנטל להוכיח שהתובע היה מודע לסכנה ורצה בה. התובע חייב היה לעשות בחירה חופשית, ובחירה חופשית משמעה בחירה המבוססת על מידע מלא של מכלול הנסיבות שלגביהן הובע הרצון להסתכן. הבחירה חייבת להיות מודעת ומושכלת. הרצון להסתכן והמודעות לסכנה אינם מספיקים. בצד החשיפה לסיכון הפיזי צריך התובע גם לחשוף עצמו לסכנת הפסד, שלא יזכה בפיצוי עבור הנזק שהוא עשוי לסבול... השופט חיים כהן מדגיש כי 'הגנת ההסתכנות מרצון תוכל להצליח אך לעתים נדירות ביותר". 17. השערתה של התובעת, בדבר הסכמתה של הנתבעת לפרסום, רחוקה מלעמוד בדרישות אלה. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח הסכמה בכלל, והסכמה מדעת לסיכון העובדתי (ההשפלה) והמשפטי (אי-פיצוי) - בפרט. 18. אוסיף ואזכיר כי אין תוקף להנחת-הסכמה המוסקת מאי-הסתייגות בלבד [חוק החוזים (חלק כללי), סעיפים 6(ב) ו-61(ב)]. להסקת הסכמה-דרך-התנהגות נדרשת התנהגות פוזיטיבית רלבנטית, אשר בנסיבות העניין מבטאת הסכמה [שם, סעיף 6(א)]. בענייננו לא יוחסה לתובעת התנהגות פוזיטיבית המבטאת הסכמה לפרסום החושפני. 19. למעלה מן הצורך ייאמר כי התובעת הייתה עשויה גם להסתמך על הנוהג, שהוא מן המפורסמות, ואשר השתקף בכתבה הנדונה ובכתבות העיתונאיות שצורפו לתיק ביום 15.11.06, שלפיו נזהרים אמצעי התקשורת מלחשוף את פניהן של יצאניות, כדי שלא לפגוע בכבודן. ניתן להניח כי בדרך-כלל העיסוק בזנות נובע ממצוקה אישית וכלכלית קשה. במלחמת הקיום העגומה של העוסקות בכך, אין הן יכולות בהכרח להרשות לעצמן לחדול מעיסוקן, ולקפח את פרנסתן, כל אימת שאמצעי-תקשורת כזה או אחר חפץ להכין כתבה בנושא זה. בנסיבות כאלה, הנחתה של יצאנית כי המשכת הפעילות לא תגרור פרסום אשר יחשוף את זהותם של המעורבים בה - נראית לי סבירה יותר מאשר הנחת הכתב כי המשכת הפעילות, חרף הצילום, מבטאת הסכמה לפרסום חושפני. 20. לא רק נוהג מפורסם יש כאן - אלא גם חובה חוקית מפורשת יש כאן. הנתבעת כפופה לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי וטלוויזיה ורדיו), התשנ"ד-1994, שנקבעו לפי חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990, אשר קובעים כלהלן: "11. לא ישדר בעל זיכיון משדר באופן שיש בו כדי לפגוע בשמו הטוב או בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו אלא אם קיים עניין ציבורי בכך, במידה המתחייבת ובכפוף לכל דין. 11א. (א) ... (ב) בעל זיכיון לא ישדר משדר שיש בו פגיעה בכבודו של אדם או ברגשות הציבור; ואולם בשידורי חדשות יכול שתהיה פגיעה כאמור, אם קיים עניין ציבורי מובהק בכך והפגיעה היא הפחותה ביותר הנדרשת לקיום העניין הציבורי." 21. אף תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, שאושר על ידי מועצת העיתונות ביום 16.5.96, קובע בסעיף 8 כלהלן: "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה. פרסום דבר כאמור מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו". 22. שומה על אמצעי-התקשורת לגלות אמפתיה וחמלה כלפי המושאים האנושיים של כתבותיהם. עליהם לזכור כי לא מדובר רק ב"תופעה" [סיכומי הנתבעת, פסקה 2], אלא בבני-אדם הנתונים במצוקה. לציבור זכות לדעת על התופעה. אולם, בצדה של הזכות נושא הציבור, ושלוחיו כמותו, בחובה כי מבטו החוקר לא יפלש את מושאיו האנושיים, כאילו מדובר בחפצים. על הציבור, ושלוחיו אמצעי-התקשורת, לנהוג לפי הציווי המוסרי הקטגורי (נוסחת 'האדם כתכלית'): "עשה פעולתך כך שהאנושיות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד" [עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות, תרגם מ' שפי, מאגנס תשמ"ד, עמ' 95]. 23. בהתאם לכך, על אמצעי-התקשורת להבין כי פרסום חושפני של העוסקות בזנות אינה לכבודן. עליהם להניח כי פרסום כאמור אינו לרצונן. עליהם גם לצפות את האפשרות המסתברת, בנסיבות העניין, כי דבר עיסוקה של אישה בזנות אינו בהכרח ידוע לכל קרוביה ומכריה; וכי חשיפתו צפויה לגרום לה נזקים קשים. בתרבויות מסוימות, למרבה הפלצות, חשיפה כאמור עלולה להעמיד את העוסקת בזנות בסכנה של רצח על רקע מה שנתפס בהן כפגיעה בכבוד המשפחה או בצניעות. לפיכך על אמצעי-התקשורת להקפיד כי העוסקות בזנות לא ייחשפו באופן העלול לאפשר את זיהוין, אלא בהסכמתן הברורה. 24. הנתבעת לא קיימה חובה חוקית, אתית ומוסרית זו. באי-איכפתיות, ולמצער ברשלנות, לא הקפידה עובר לפרסום על טשטוש פניה של התובעת שצולמה וחזרה וצולמה בכתבה, חרף היעדרו של עניין ציבורי בחשיפת פניה, ושלא על יסוד בסיס סביר להנחה כי התובעת מסכימה לכך. על ידי הפרסום החושפני גרמה הנתבעת לחשיפתה של התובעת, שלא-בטובתה, כמי שעוסקת בזנות. 25. לאור המקובץ אני קובע כי הנתבעת פרסמה פרסום שהיה בו כדי לבזות את התובעת. בכך עוולה הנתבעת כלפי התובעת בעוולה של לשון-הרע. נזק ופיצוי 26. טענת התובעת כי הפרסום גרם לה לחרדה ולדיכאון, אשר בעטיים נגרמו לה גם הפסדי השתכרות במשך כחצי שנה - היא, למעשה, טענה לנכות רפואית זמנית, בתחום הפסיכיאטרי, הנתונה בקשר סיבתי לפרסום. עניין הקשר הסיבתי אינו טריביאלי בנסיבות דנן, בשים לב לכך שהתובעת סבלה בעבר ממצבים נפשיים דומים על רקע מות בנה, וההיזכרות בכך [תעודה רפואית מאת ד"ר נטליה קרישטול מיום 11.6.04; צורפה לתצהיר התובעת מיום 10.5.07]. 27. לפיכך מדובר בדבר שבמומחיות, שהוכחתו חייבה תעודת-רופא או חוות-דעת מומחה רפואי [תקנות סדר הדין האזרחי, תקנה 127]. תעודה או חוות-דעת כאמור לא הוגשה. לא התבקש גם פטור מהגשתם [שם, סיפה]. 28. זולת עדותה-היא, עדות יחידה של בעל-דין - לא הביאה התובעת כל ראיה שהיא לעניין הנזק. 29. התובעת לא הוכיחה, אפוא, נזקים מיוחדים כלשהם, עקב הפרסום הנדון. 30. אולם, בכך אין כדי לומר כי לתובעת לא נגרם נזק עקב הפרסום. פרסום משפיל כבנדון פוגע בכבודו ובשמו הטוב של מושאו, וחזקה שפגיעה כאמור גורמת לנפגע עגמת-נפש. על נזקים כאלו מצווה בית המשפט לפסוק פיצוי לפי הנראה לו צודק וראוי; כמקובל בהקשרים של פרסום לשון-הרע [אורי שנהר, דיני לשון הרע, 1997, עמ' 368-370]. 31. מעדותה של התובעת עלה בעיניי ביטוי אותנטי של פגיעה סובייקטיבית קשה. כדברי התובעת: "הרגשתי שכל המדינה ראו אותי ושכולם יודעים מה אני עושה" [פרוטוקול, עמ' 9]. הפיצוי אמור לשקף סבל סובייקטיבי כאמור [שנהר, שם, עמ' 385]. 32. מאז שנחקק התיקון לחוק - מוסמך בית המשפט, בהקשרים כאלה, לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪ [סעיף 7א(ב) בחוק]. 33. בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע קיימת נטייה, למעלה מן הקובל בהקשרים נזיקיים אחרים, לפסוק פיצוי עונשי: "אחת ממטרות הפיצוי במשפטי לשון הרע הינה לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של האדם אינו הפקר. בפסיקת פיצויים יש משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד" [ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, מיום 24.9.92, פסקה 12]. בית המשפט יתחשב ב"מידת הסטייה של הנתבע מההתנהגות הנורמטיבית הרצויה" [שנהר, שם, עמ' 389, פסקה 26.3.1]. 34. בענייננו היה לנתבעת קל מאוד למנוע את הפגיעה בתובעת. הדבר לא היה פוגם כמלוא הנימה בערך החדשותי או היצירתי של הכתבה. הדבר לא היה כרוך בעלויות כלשהן. הסיבה היחידה שהנתבעת לא עשתה כן היא משום שהדבר לא נראה לה נחוץ. כאילו התנהלותה של התובעת התירה את כבודה, ואת שמה הטוב בעיני קרוביה ומכריה שלא ידעו על עיסוקה בזנות. 35. אני רואה כשיקול-לחומרה את הזלזול המפלה בתובעת; זאת על רקע ההקפדה היתירה בהגנת כבודו של הלקוח, באמצעות טשטוש לוחית הזיהוי של מכוניתו [כאמור לעיל בפסקאות ?13-?14]. 36. לאור המקובץ, אני מעמיד את הפיצוי לתובעת, בגין פרסומה החושפני כמי שעוסקת בזנות, על סך 50,000 ₪. סיכום 37. הנתבעת צילמה את התובעת עוסקת בזנות, במסגרת כתבה כללית שלא התייחסה לתובעת אישית, אך לא טרחה לטשטש את פניה של התובעת. כך פרסמה הנתבעת את עיסוקה של התובעת בזנות, שלא היה ידוע לקרוביה ומי ממכריה. בעשותה כן, פגעה הנתבעת בכבודה ובשמה הטוב של התובעת, זלזלה בה וגרמה לה עגמת-נפש. 38. הנתבעת תפצה את התובעת בסך 50,000 ₪, בתוספת אגרת המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום ישולם עד יום 1.12.08, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק מהיום. פיצוייםטלויזיה