ערעור על גובה הפיצויים בתביעת נזיקין

בבית המשפט העליון בע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון לידור ואח' (פס"ד מיום 4/8/05), נפסק כי אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק על רקע נתוני יסוד מסויימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת. להלן פסק דין בנושא ערעור על גובה הפיצויים בתביעת נזיקין: פסק דין א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר ר. חדיד) בת.א. 27072/01, מיום 16/5/06, אשר לפיו חוייבו המשיבות לפצות את המערער (התובע) בסכום של 591,874 ₪, בניכוי תשלומי המל"ל בסך של 371,972 ₪, דהיינו, יתרת הפיצוי מסתכמת בסכום של 219,902 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד, מע"מ ואגרה, כשבית משפט קמא הוסיף וקבע שהמשיבות מס' 1 ומס' 2 נושאות ב-25% מן האחריות לאירוע התאונה ושאר המשיבות נושאות באחריות בשיעור של 75% לאירוע. ב. המערער, יליד 1971, הועסק במועד אירוע התאונה באמצעות המשיבה מס' 1 שהיא חברת כח אדם, בעבודות בניה שבוצעו באמצעות קבלני בניה, המשיבות מס' 3 ומס' 5. המשיבה מס' 2 היא חברת הביטוח של המשיבה מס' 1, והמשיבה מס' 4 היא חברת הביטוח של המשיבות מס' 3 ומס' 5. המערער נפגע בתאונת עבודה שאירעה ביום 31/10/00, ואושפז בבית החולים מיום 31/10/00 עד 20/11/00. ג. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע למערער תקופת אי-כושר מלא מיום 1/11/00 עד 30/4/01, נכות זמנית בשיעור של 100% מיום 1/5/01 עד 31/8/01 והחל מיום 1/9/01 נכות רפואית צמיתה בשיעור של 24%, והפעיל את תקנה 15, כך שהנכות הכוללת של המערער הועמדה על ידי המוסד לביטוח לאומי על 36% נכות לצמיתות. ד. המערער הגיש חוות דעת רפואית מטעמו ולפיה נותרה לו נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 35.2%: 20% בגין הגבלת תנועות במרפק, בליווי דפורמציה וכאבים, 10% בגין הגבלה ניכרת בתנועות בקרסול ימין, וכן 10% בגין שבר בגוף חוליה 1L עם הגבלת תנועות קלה בעמוד השדרה המותני. מטעם המשיבות לא הוגשה חוות דעת, אך הן הסכימו לנכות הרפואית שנקבעה בהתאם לחוות הדעת הרפואית מטעם המערער, אם כי הן חלקו על הצורך בהחלת תקנה 15 של תקנות המוסד לביטוח לאומי. ה. לאחר שמיעת הראיות קבע בית משפט קמא כי המשיבות נושאות באחריות לאירוע התאונה, והוסיף וקבע שהמשיבות לא הניחו תשתית ראייתית לביסוס טענתן בדבר הטלת אשם תורם לאירוע התאונה לפתחו של המערער. עוד ציין בית משפט קמא כי לא הוכח שלמערער סופק אמצעי מעבר אחר בין קומות הבנין, למעט סולמות שהוצבו בחדר המדרגות, כמו כן לא נטען ולא הוכח שהמערער נמנע משימוש באמצעי מיגון כלשהו שעשוי היה למנוע את אירוע התאונה. ו. לענין חלוקת האחריות בין המשיבות קבע בית משפט קמא שלמשיבות מס' 3 ומס' 5 היתה שליטה מלאה ומוחלטת על הדרך שבה ביצע המערער את עבודתו עובר לאירוע התאונה. העבודה בוצעה למענן של משיבות אלה, ולכן יש לראות בהן את מעבידו של המערער. יחד עם זאת, אין לפטור את המשיבה מס' 1 (שהיא חברת כח האדם שהתקשרה בהסכם עם המשיבה מס' 3 להספקת עובדים זרים), מכל אחריות לאירוע התאונה, הואיל ומוטלת עליה חובה לברר את תנאי העסקתם של אותם עובדים ולדרוש מן המעביד לספק לעובדים אלה סביבת עבודה בטוחה. כאמור כבר לעיל, הוסיף בית משפט קמא וקבע שהמשיבות מס' 1 ומס' 2 נושאות ב - 25% מן האחריות לאירוע התאונה ושאר המשיבות נושאות באחריות בשיעור של 75% לאירוע. ז. לעניין טענת המשיבות בכל הנוגע לכפל ביטוח ביניהן: בית משפט קמא קבע שגבול האחריות בפוליסה שהפיקה המשיבה מס' 2 הינו 1.5 מיליון דולר, בעוד שגבול האחריות של הפוליסה אשר הפיקה המשיבה מס' 4 הינו 5 מיליון דולר. המשיבות מס' 1 ומס' 2 התבססו על הפוליסה לביטוח צד שלישי שהנפיקה המשיבה מס' 4 ולפיה בוטחה המשיבה מס' 3 וקבלני המשנה מטעמה. טענת המשיבות מס' 5-3 לכפל ביטוח נסמכת על הפוליסה לביטוח חבות מעבידים שהנפיקה המשיבה מס' 2 ולפיה בוטחה המשיבה מס' 1, וכן מזמין כוח האדם. מסקנת בית משפט קמא היתה שבנסיבות העניין בגין כל חלק בנזק אשר הוטל על המשיבה מס' 3, על המשיבה מס' 2 לשאת ב-23% הנוספים. בית משפט קמא דחה את טענת כפל הביטוח שהעלו המשיבות מס' 1 ומס' 2 בציינו שבהתאם להסכם המשיבה מס' 1 מוגדרת בתור "החברה", והמשיבה מס' 3 מוגדרת בתור "מזמין", ולא כקבלן משנה אשר הפוליסה שהוציאה המשיבה מס' 1 מכסה אותה. כלומר, אין לומר כי המובן הרגיל של המונח "קבלן משנה" כולל גם חברה המספקת שירותי כח אדם לקבלן הראשי. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבות מס' 1 ומס' 2 לפיה פוליסת ביטוח מעבידים שהוציאה המשיבה מס' 2 אינה מכסה את המשיבה מס' 3 בשל העדר יחסי עובד- מעביד בין המשיבה מס' 1 לבין המערער. בית משפט קמא הסביר כי בהגיעו למסקנה לפיה יש להטיל על המשיבות מס' 1 ומס' 2 אחריות חלקית לאירוע התאונה, ומאחר ואין מחלוקת בין הצדדים שעל פי ההסכם, במישור יחסי עובד-מעביד (להבדיל מהתחום הנזיקי) המשיבה מס' 3 איננה מעבידתו של המערער, ומאחר ולא הועלתה כל טענה ולא הובאה כל ראיה לעניין נפקות הפוליסה שהוציאה המשיבה מס' 2 כלפי מזמיני כוח אדם, למעט המשיבה מס' 3, שוכנע בית משפט קמא כי יש לקבל את טענת המשיבות מס' 3 - 5 בדבר כפל ביטוח, ולכן, בנסיבות הענין, בגין כל חלק בנזק אשר יוטל על המשיבה מס' 3, יהא על המשיבה מס' 2 לשאת ב-23% הנוספים. בית משפט קמא ציין שבמערכת היחסים שבין המשיבות תשפה המשיבה מס' 2 את המשיבה מס' 4 ב- 23% מן הסכומים בהם חוייבה המשיבה מס' 4, דהיינו - 23% מן הסכום של 164,926 ₪. ח. המשיבות מס' 1 ומס' 2 הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא (ע"א 3502/06) בטענה שבית משפט קמא שגה משקבע כי יש לייחס למשיבות אלה אחריות כלשהי לאירוע התאונה. כמו כן נטען שבית משפט קמא שגה משלא הטיל על המערער אשם מכריע או אשם תורם לאירוע התאונה. בנוסף, העלו המשיבות מס' 1 ומס' 2 בערעורן טענות שונות כנגד קביעת גובה הפיצוי שפסק בית משפט קמא למערער. עוד העלו משיבות אלה טענות בכל הנוגע לסוגיית כפל הביטוח. לטענת משיבות אלה חלוקה יחסית בין הפוליסות לפי גבולות אחריות הנקובים בפוליסות מעלה כי חלקה של הכשרת הישוב (המשיבה מס' 2) הינו 23% בלבד, ואילו חלקה של "כלל" הינו 77%. עוד טוענות משיבות אלה שהקבלן הראשי (המשיבה מס' 5) אינו מבוטח בכל ביטוח של המשיבה מס' 2 ומולו אין כל כפל ביטוח. ט. המערער מצידו הגיש גם הוא ערעור (ע"א 3479/06) וטען כי בית משפט קמא קיפח אותו באופן שיטתי לאורך כל קביעותיו בפסק הדין. בין היתר נטען כי שגה בית משפט קמא משקבע כי נכותו התפקודית של המערער היא כשיעור נכותו הרפואית, וזאת כשמטעם המערער הובאה הן חוות דעתו של האורתופד ד"ר גורדון, בדבר הפעלת תקנה 15, והן החלטת ועדת הרשות של המוסד לביטוח לאומי שהפעילה את תקנה 15 במלואה. לטענת ב"כ המערער הנכות התפקודית של המערער עומדת על 52.8%, לפחות. י. עוד נטען בערעור, שבית משפט קמא קיפח את המערער משקבע כי בסיס שכרו לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות שלו הינו 3,500 ₪ לחודש, זאת בשים לב לכך שהמערער העיד, ועדותו לא נסתרה, שבמהלך כל תקופות עבודתו בארץ הרוויח כ- 1,000 דולר לחודש, משמע 4,500 ₪ לחודש, מעבר למגורים. לטענת המערער היה על בית משפט קמא לחשב את הפסדי השתכרותו לפי 4,500 ₪ לחודש. כן נטען כי שגה בית משפט קמא כשמנע מן המערער (בהחלטתו מיום 2.12.04) להעיד פועל רומני ביחס לשכרו העולה בהרבה על שכר של 1,000 דולר לחודש בעת היותו פועל בישראל, ואף לעניין עבודתם של פועלים מרומניה בארצות אירופה השונות שהשתכרותם עולה על 1,000 דולר לחודש. לטענת המערער קיפח אותו בית משפט קמא משנמנע לפסוק לזכותו הפסדי שכר מלאים בגין כל תקופה שהותו בישראל ועד עזיבתו לרומניה באוגוסט 2002, וזאת הגם שקבע כי מקובלת עליו עמדת המערער שהיה עליו לשהות בארץ לצורך קבלת הטיפול בענייניו עד לקבלת כספי הביטוח הלאומי. לטענת המערער קיפח אותו בית משפט קמא משנמנע לפסוק לזכותו הפסדי שכר מלאים לפחות ב- 4 החודשים הראשונים עם שובו לרומניה ועד תום תקופת ההסתגלות, וזאת נוכח תקופת שהייתו הממושכת מחוץ לרומניה עקב מצב בריאותו מחמת הפציעה, ולאחר המתנה חסרת מעש לקביעת נכותו והסדרת ענייניו בארץ. י"א. בנוסף, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משלא פסק למערער פיצוי עד גיל 67 שהוא גיל הפרישה המקובל, וכן קיפח אותו בכך שפסק לו פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 120,000 ₪ בלבד; משלא פסק לו פיצוי הולם בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד; ומשלא פסק לו כל פיצוי בגין עזרה וזאת למרות נכותו הקשה, וכן תוך התעלמות מעדותו לעניין העזרה לה הוא נזקק מבני משפחתו. עוד נטען בערעור שבית משפט קמא נמנע מלפסוק למערער פיצוי הולם בנפרד בגין ההוצאות הרבות הנגרמות לו עקב פציעתו, ובכלל זה התאמת דיור. כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משלא פסק לזכותו את הוצאות המשפט באופן מלא בנפרד, לרבות עלויות כרטיס טיסה ועלויות שהייתו במלון בעת הגעתו למתן עדות, בכך שלא פסק לטובתו החזר שכר טרחתו של ד"ר גורדון, ובכך שפסק לו שכר טרחת עו"ד בשיעור של 18% בלבד (במקום 20%) למרות הפעילות שנדרשה מב"כ המערער והמספר הרב של ישיבות בית המשפט. כמו כן נטען ששגה בית משפט קמא כשנמנע מלפסוק הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שנפסק החל ממועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא. י"ב. ב"כ הצדדים הניחו בפנינו את עיקרי הטיעון שמטעמם וכן תיקי מוצגים. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 22/1/08 שמענו את טיעוניהם של ב"כ הצדדים. אין בידינו לקבל את טענת המשיבות מס' 1 ומס' 2 (במסגרת ע"א 3502/06) בדבר קיומו של אשם מכריע או אשם תורם מצד המערער לאירוע התאונה. מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא, המבוססת על התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו, ולפיה אין לייחס למערער אשם תורם כלשהו. י"ג. המשיבות מס' 1 ומס' 2 גם מלינות על כך שבית משפט קמא הטיל עליהן 25% מכלל האחריות של המשיבות לאירוע התאונה. עמדתן של המשיבות מס' 1 ומס' 2 היא שהמשיבה מס' 1 היא חברת כח אדם וכי מרגע ששירותיו של עובד שלה מועמדים לרשותה של חברה קבלנית, מקבלת זו את מלוא האחריות והפיקוח על אותו עובד. גם טענה זו של המשיבות מס' 1 ומס' 2 איננה מקובלת עלינו. סבורים אנו שקביעתו של בית משפט קמא לפיה על המשיבה מס' 1 לשאת ב-25% מן האחריות לאירוע התאונה מבוססת כראוי, וזאת מנימוקיו של בית משפט קמא כפי שצויינו בפיסקה 25 של פסק דינו. גם הטענות שהעלו המשיבות מס' 1 ומס' 2 לעניין כפל הביטוח, כמו גם טענות נוספות שהועלו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, דינן להידחות, באשר לא מצאנו כי נפלה שגגה בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע לסוגיות אלה. י"ד. באשר לערעורו של המערער לעניין גובה הפיצוי שנפסק לזכותו: ב"כ המערער פירט בהרחבה, הן בהודעת הערעור, הן בעיקרי הטיעון והן בטיעונו בעל-פה בפנינו, את השגותיו בכל הנוגע לסכומי הפיצוי שנפסקו לזכות המערער, ואשר לטענתו היה בסכומי פיצוי אלה כדי לקפח את המערער. מאידך גיסא, גם המשיבות העלו טענות שונות כנגד גובה הפיצוי אשר נפסק לזכות המערער, טענות אשר פורטו הן במסגרת ע"א 3502/06 והן במסגרת עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמן. טענת המשיבות היא, שנפסקו לזכותו של המערער סכומי פיצוי, במסגרת פריטי הנזק השונים, בשיעור הגבוה מזה שראוי היה לפסוק אותו בנסיבות העניין. ט"ו. לאחר שבחנו את טענותיהם של שני הצדדים באשר לשיעורו של הפיצוי בפריטי הנזק השונים, סבורים אנו שאין מקום להתערבותנו בסכומי הפיצוי שנקבעו על ידי בית משפט קמא. רואים אנו לנכון להפנות לדבריו של בית המשפט העליון בע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון לידור ואח' (פס"ד מיום 4/8/05), בהאי לישנא: ”כאמור, הן המערערת, והן המשיבים מעלים שורה ארוכה של טענות בנוגע לשומת הפיצויים. אדון במקצת מראשי הנזק, אלה המצדיקים התייחסות. לפני שנדרש לטענות נעיר את ההערה הבאה: אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסויימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת... כך נהגנו במקרה הנוכחי”. ט"ז. דבריו אלה של בית המשפט העליון נכונים וישימים הם גם לגבי נסיבות המקרה שבפנינו. בשים לב מחד גיסא לטענות המערער בדבר פריטי נזק בהם קופח, ומאידך גיסא לטענות המשיבות בדבר פריטי נזק בהם הסכום שנפסק לזכות המערער גבוה יתר על המידה, ולאחר שנתנו דעתנו לפריטי נזק אלה, מסקנתנו היא, שהסכום הכולל של הפיצוי אשר נפסק לזכותו של המערער הוא סכום ראוי, ההולם את נסיבות העניין, ואין מקום להתערבותנו בקביעתו של פיצוי זה. י"ז. במסגרת בש"א 519/07 הגיש ב"כ המערער בקשה להציג את תלושי שכרו של פועל רומני אחר - חברו של המערער, במטרה להעיד על נתוני שכר של עובדים זרים שעבדו בישראל בתקופה בה עבד המערער. בית משפט קמא דחה בזמנו את בקשתו של המערער בענין זה. ב"כ המשיבות מס' 1 ומס' 2 הגיש את תגובתו לבש"א 519/07, והתנגד לבקשה זו של המערער, בציינו, בין היתר, כי המערער יכול היה לדאוג להבאת הראיה הנדרשת במהלך התקופה שחלפה מיום שניתנה ההחלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ועד המועד שבו החלה שמיעת הראיות, וכמו כן טען ב"כ המשיבות מס' 1 ומס' 2 שב"כ המערער לא הבהיר בתצהיר מדוע לא הוגש תצהירו של אותו עֵד, ומדוע לא הובאו תלושי שכרו במועד שקדם לישיבת ההוכחות. לא שוכנענו כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא משדחה את הבקשה לשמוע את עדותו של העד סטיפן ניקולאי, ובסרבו לקבל את תלושי שכרו. איננו רואים מקום להתיר הצגת ראיה זו בשלב הערעור. י"ח. על אף האמור לעיל, סבורים אנו שמתחייבת התערבותנו בשתי סוגיות בלבד: האחת - המשיבות מס' 1 ומס' 2 מחד גיסא, והמשיבות מס' 3 עד מס' 5 מאידך גיסא, הינן בגדר מעוולים במשותף. סעיף 11 של פקודת הנזיקין קובע: ”היה כל אחד משני בני אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חייבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד, וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד”. לפיכך, קובעים אנו שבמערכת היחסים שבין המערער (התובע) מחד גיסא, והמשיבות (הנתבעות) מאידך גיסא, על המשיבות לפצות את המערער בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה הנדונה, כפי שנפסקו בבית משפט קמא, ביחד ולחוד. השניה - בית משפט קמא נמנע מלפסוק לזכות המערער פיצוי בגין הוצאות חוות דעתו של הרופא ד"ר גורדון שהוגשה מטעמו של המערער. לפיכך קובעים אנו שעל המשיבות, ביחד ולחוד, לפצות את המערער גם בגין הוצאות חוות דעתו של הד"ר גורדון וזאת בהתאם לקבלה שימציא ב"כ המערער לבאי כח המשיבות, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ביצוע התשלום לרופא ועד הפרעון בפועל. י"ט. לבסוף, ורק למען הסרת כל ספק, נעיר: בסיפא של פסק הדין ציין בית משפט קמא שכל הסכומים שנפסקו בהתאם לסעיף 31 של פסק הדין, ישולמו תוך 30 יום. ברי, שככל שסכומי פיצוי אלה כולם, או מקצתם, לא שולמו בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין (16/5/06), יתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום 30 הימים הנ"ל ועד הפרעון בפועל. נוכח התוצאה אליה הגענו, כמפורט לעיל, אנו מורים שכל צד ישא בהוצאותיו. הפקדונות ככל שהופקדו בע"א 3479/06 + 3502/06, יוחזרו על ידי מזכירות בית המשפט לידי מפקידיהם. פיצוייםערעורנזיקין