להלן פסק דין בנושא סרטן עקב חשיפה לאסבסט בעבודה: פסק דין השופט ר' סוקול: 1. ערעור על פסק דינה של כב' השופטת שרון-נתנאל מיום 28.8.2005 בתיק אזרחי 28991/01 לפיו נדחתה תביעת המערערים לפיצויים על מותו של המנוח (להלן: "המנוח") לאחר מחלה קשה בה לקה בגין תנאי עבודתו כמנהל עבודה בשירות המשיבה. 2. המנוח עבד במשך שנים רבות אצל הנתבעת במהלכן נחשף לחומרים מסוכנים ובהם אזבסט. בחודש נובמבר 1996 התגלה כי התובע סובל ממחלת הסרטן, וביום 15.4.2002 נפטר המנוח עקב מחלתו. המנוח הגיש תביעה לבית משפט השלום כבר ביום 31.12.2001 לקבלת פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. בטרם הסתיים הדיון הלך המנוח לעולמו, וכְתב התביעה תוקן כך שבמקומו של המנוח באו עיזבונו ואשתו - הם המערערים. 3. המשיבה הודתה באחריות והכירה בחבותה לפצות את עיזבון המנוח ותלויו. על כן הדיון התמקד אך ורק בשיעור הפיצויים המגיעים למערערים. 4. בית המשפט קמא, בפסק דינו המפורט, בחן את היקפו של הנזק וקבע כי תביעת העיזבון מגעת לסכום של 2,461,825 ₪, וכי תביעת התלויים עולה לסכום של 1,304,076 ש"ח. בית המשפט קבע כי המערערים זכאים לסכום הגדול מבין שני אלה, היינו לסכום של 2,461,825 ₪ עוד קבעה הערכאה הראשונה כי מסכום הפיצוי יש לנכות את התשלומים שקיבלו ויקבלו המנוח והמערערים בגין הפרשי פיצויי פרישה, היוון פנסיה, הפרש בין קצבת הנכות לשכר ששולם מגילוי המחלה ועד הפטירה, מענק פטירה ותגמולי המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט מצא כי הניכויים הינם בסכום של 3,101,352 ₪. לאור זאת קבע כי התביעה נבלעת, ועל כן הורה על דחיית התביעה, תוך חיוב המערערים בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ש"ח ומע"מ. 5. פסק הדין ניתן בערכאה הראשונה לאחר פסיקתו של בית המשפט העליון בפרשת אטינגר (ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, מיום 15.3.2004, להלן: "פרשת אטינגר"), ולפני שנקבעו ההלכות הנוספות שדנו בדרך חישוב הפיצוי בגין אבדן ההשתכרות בשנים האבודות; ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2), 199, וע"א 4431/05 המגן" - חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, תק-על 2006(3), 2260. 6. הערעור מתמקד בשתי טענות: האחת - כי לא היה מקום לנכות את כל תגמולי המוסד לביטוח לאומי; השנייה - כי היה מקום לקבוע בחלק מראשי הנזק פיצויים בסכומים גבוהים מאלה שנקבעו בפסק הדין, כך שהתביעה אינה נבלעת ויש לזכות את המערערת ביתרה. 7. הנתונים שעמדו בפני הערכאה הראשונה פורטו בפסק הדין: המנוח, יליד 22.2.1949, חלה בנובמבר 1996. לאחר כחמש וחצי שנים, ביום 15.4.2002, נפטר מחמת מחלתו. הוא השאיר אחריו את אלמנתו ילידת 1952, ושלושה ילדים בגירים: עמית - יליד 1973; עינת - ילידת 1977 וכן ענבל - ילידת 1981. התביעה הוגשה לערכאה הראשונה, בתחילה בשמו של המנוח, בעודו בחיים כתובע מס' 1 ובשם אשתו היא התובעת מס' 2. לאחר פטירתו תוקן כתב התביעה כך שבמקום המנוח בא עיזבונו. ילדי המנוח לא היו צד לתביעה, ולתיק הערכאה הראשונה הוגשו שני ייפויי כוח שהרשו לב"כ המערערים לפעול בשם שני התובעים; האחד בחתימת ידו של המנוח והשני בחתימת ידה של האלמנה. כל שצוין לגבי הילדים בסיכומים הוא כי חלקם "עשויים להיות זכאים לתבוע (כ)תלויים" בגין עזרה בלימודים ובדיור, בסכום כולל, לגבי שלושתם, בסך של 300,000 ש"ח. 8. לבית המשפט קמא לא הוגשו מסמכים כלשהם ביחס לירושת המנוח או לזהות יורשיו. אנו סברנו, במהלך שמיעת הערעור, כי "לשם הכרעה במחלוקת שבין הצדדים נדרשים אנו לדעת את דין הירושה לגבי המנוח" (ר' החלטה מיום 20.6.2006), וביקשנו לקבל מן המערערים את צו הירושה שניתן לגבי המנוח. בעקבות זאת הוגשה לנו צוואת המנוח מיום 23.01.2000, שקוימה על-ידי הרשם לענייני ירושה בחיפה ביום 19.8.2002, בתיק מס' 14277. בסעיף 2 לצוואה הורה המנוח כי הוא "מצווה ונותן בזה, מהיום משעה אחת לקודם פטירתי מן העולם את רכושי ונכסיי דניידי ודלא ניידי, וכל המטלטלין, כסף מזומן, כלי כסף וזהב [...] זכויות מכל סוג שהוא [...] בין אלה הקיימים בהווה ובין אלה שיהיו לי בעתיד [...] לאשתי [...] בלבד." בסעיף 3 לצוואה נקבע כי אם האישה - המערערת מס' 2 - תלך לעולמה לפני המנוח, יירשו אותו ילדיו בחלקים שווים. 9. ילדיו הבגירים של המנוח לא היו תלויים בו במועד הפטירה. כמו כן הם אינם נמנים עם יורשיו. לפיכך ברי כי הילדים אינם זכאים לפיצויים כתלויים במנוח, ואף אינם זכאים לפיצויים כיורשים. 10. בא כוח המערערים טען בפנינו כי המנוח לא התייחס בצוואתו לסכומי הפיצויים הצפויים בגין מחלתו, ועל כן לא חל על פיצויים אלו דין הצוואה. לטענתו, חלות על הפיצויים הוראות הירושה על-פי דין, ועל כן זכאית המנוחה למחצית מהפיצוי לעיזבון, ואילו הילדים זכאים למחצית השנייה. מכאן טוען הוא כי לא היה מקום לנכות את מלוא תגמולי המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים המגיעים לעיזבון, שהרי הזכות לתגמולים הינה של האישה בלבד. לשיטתו, אין לנכות תגמולים מחלקם של הילדים (מחצית) בעיזבון. 11. טענה זו דינה להידחות. המנוח ציוה את כל רכושו וכל נכסיו, "בין הקיימים בהווה ובין שיהיו לי בעתיד" לאשתו. מכאן ברי כי האישה יורשת גם את כל זכויותיו לפיצוי מהמשיבה. ניסיונו של בא כוח המערערים להבחין בין כלל הנכסים לבין הזכות לפיצוי הינו מלאכותי ומנוגד לכוונת המצוֶוה, ועל כן יש לדחותו. 12. בית המשפט קמא קבע את נזקי העיזבון על-פי שישה ראשי נזק: כאב וסבל בסכום של 742,515 ש"ח; קיצור תוחלת חיים בסך של 453,392 ש"ח; הפסד "ידת חסכון" בשנים האבודות סך של 770,466 ש"ח; עבור עזרת צד ג' וסיעוד סך של 148,500 ₪; בגין הפסד הפנסיה סך של 121,998 ₪; ובגין פדיון ימי מחלה סך של 224,954 ש"ח. סך הכול - סכום של 2,461,825 ש"ח. את תביעת התלויים העריך בית המשפט קמא לפי ראשי נזק אלה: אבדן תלות - 1,097,078 ש"ח; הפסד פנסיה - 121,988 ש"ח; אבדן שירותי בעל - 60,000 ₪; וכן הוצאות קבורה ומצבה בסכום של 25,000 ש"ח. סך הכול, כאמור, 1,304,076 ש"ח. 13. כידוע, הלכה היא, שאין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית ולא ימיר את הערכתה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר או שנתגלתה טעות בולטת בהערכת הנזק (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו(3) 337, 345; ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25; ע"א 517/84, 778/83 סעידי נ' פור, פ"ד מ(4) 628, 631; ע"א 634/88 עטיה נ' זגורי, פ"ד מה(1) 99, 102; ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898, 907). גם במקרה זה אין מקום להתערב בקביעות בית המשפט לגבי פריטי הנזק השונים והערכותיו, אולם יש להתערב בדרך החישוב שבה בחר בית המשפט ולשנות את הפיצוי המגיע למערערים בגין "אבדן ההשתכרות" בשנים האבודות, בגין אבדן שירותי בן זוג ובגין הוצאות אבל ומצבה. בטרם אפרט את החישוב, מצאתי לנכון להעיר מספר הערות מקדימות. 14. החידוש שנקבע על-ידי בית המשפט העליון בפרשת אטינגר הנ"ל הינו ההכרה בזכותו של ניזוק (ושל יורשיו) לפיצוי בגין אבדן השתכרות ב"שנים האבודות". בית המשפט הבהיר בפרשת אטינגר כי כושר השתכרותו של הניזוק בשנים האבודות הינו "נכס" בר-פיצוי: פסיקת הפיצויים מבטאת את התפיסה, כי עקב מעשה העוולה נשלל מן הניזוק נכס, פוטנציאל השתכרות, שהיה מצוי בידיו אלמלא מעשה העוולה (עמ' 560). בפרשת אטינגר לא הכריע בית המשפט מפורשות בדרכי חישובו של הפיצוי בגין אבדן ה"נכס" - כושר ההשתכרות בשנים האבודות, והסתפק בהערות מנחות. 15. פתרונות לחלק מהמצבים נמצאו בהכרעות בית המשפט העליון בפרשת פינץ, ע"א 10990/05 הנ"ל, ובפרשת צרור, ע"א 4431/05 הנ"ל. פסקי דין אלו דנו במצבים מוגדרים, אך עד כה טרם הובהרה התמונה במלואה, ונותרו סימני שאלה לגבי חלק מהמצבים האפשריים. 16. דרכי חישובו של הפיצוי לניזוק החי שתוחלת חייו קוצרה ולעיזבונו של מי שמצא מותו בשל מעשה נזיקין, צריכות להיגזר מהעיקרון שנקבע בפרשת אטינגר, דהיינו מההכרה כי אבדן ההשתכרות בשנים האבודות מהווה נכס שאבד לניזוק. כאשר עסקינן בפיצוי לניזוק החי שתוחלת חייו קוצרה, דרך החישוב הינה ברורה; הניזוק החי זכאי לפיצוי עד תום תוחלת חייו בהתאם לראשי הנזק הרגילים, ואם נפגע כושר השתכרותו, הרי שיזכה לפיצוי בשל הגריעה בכושר זה. אם תוחלת חייו קוצרה כך שהינה קצרה מתוחלת ההשתכרות הצפויה, זכאי הניזוק החי לפיצוי על מלוא אבדן ההשתכרות, בתקופת "השנים האבודות". עם זאת, הואיל וחלק מהשתכרותו הצפויה של הניזוק הייתה משמשת אותו לקיום, נקבע כי יש להפחית מהפיצוי את אותו חלק מההשתכרות שצפוי היה כי ישמש את הניזוק לצורכי קיום. 17. בפרשת אטינגר נבחנו דרכים שונות כיצד יחושב אותו חלק שהיה משמש את הניזוק לקיום אלמלא קוצרה תוחלת חייו. תשובה לשאלה ניתנה בפרשת פינץ, בה הדגיש בית המשפט כי החישוב ייעשה על-פי שיטת הידות. עם זאת הוסיף בית המשפט וקבע, בהמשך לדברים שנקבעו על-ידיו כבר בפרשת אטינגר, כי בחישוב הידות יש להביא בחשבון כי חלק מההשתכרות הצפויה היה משמש לחיסכון. מרכיב חיסכון זה אינו משקף מזומנים שהיה הניזוק מפקיד בתכניות חיסכון, אלא משקף את אותם נכסים שהיה צובר בחייו, כגון דירת מגורים, רכב, רכוש וכדומה. נכסים אלו היו משמשים אותו ואת תלויָו החיים עמו, ולאחר מותו עוברים ליורשיו. 18. לפיכך כאשר עוסקים אנו בתביעתו של הניזוק החי שתוחלת חייו קוצרה, הרי שזה יזכה לפיצוי עבור תקופת השנים האבודות שיחושב בהתאם לכושר ההשתכרות הצפוי, בניכוי ידת הקיום, כשזו מחושבת על-פי שכרו, ותוך הוספת ידת חיסכון. במקרה המיוחד שנדון בפרשת פינץ, בו לא היו לניזוק תלויים, הרי שגם ידת משק הבית הופחתה, שכן גם זו משמשת רק את הניזוק עצמו. 19. במקרה שבפנינו אין מדובר בניזוק חי, אלא במי שמצא מותו בטרם הספיק לממש את תביעתו. במקומו של המנוח בא עיזבונו. העיזבון נמצא בנעלי המנוח, ועל כן זכאי לפיצוי על כל אותם ראשי נזק שלהם היה זכאי הניזוק החי. העיזבון ירש את כל זכויותיו של הנפגע, ועל כן גם בתביעתו של העיזבון לפיצוי בגין אבדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות עלינו לערוך אותו חישוב, דהיינו חישוב אבדן כושר ההשתכרות על-פי שיטת הידות, תוך ניכוי ידת הקיום של המנוח (ראה סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). 20. עם זאת, תביעת העיזבון שונה מתביעת הניזוק החי, שכן עם מותו של המנוח קמה זכות תביעה גם לתלויים בו (סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), בעוד שלתלויו של הניזוק החי לא עומדת זכות תביעה נגד המזיק, אלא עומדת, כפוף להוראות הדין, עילת תביעה לקבלת תמיכה מהניזוק עצמו. ההכרה בזכותם של התלויים לתבוע את המזיק באופן ישיר, מחייבת הסדרת היחס בין התביעות, שאם לא כן עלול המזיק להתחייב בכפל פיצוי (ראה פרשת אטינגר, עמ' 555-557). מניעת כפל פיצוי נעשית, מקום שהתלויים אינם יורשים, בדרך של ניכוי הסכום המגיע לתלויים מתביעת העיזבון. בפרשת גבריאל, ע"א 295/81 עיזבון המנוחה שרון גבריאל נ' דניאל גבריאל, פ"ד לו(4) 533, אומר השופט ברק (עמ' 564): פתרון זה מבוסס על ההבחנה, עליה עמדנו (ראה פיסקה 13 לעיל), בין הזכות לפיצויים לבין הערכת הפיצויים. על-פי גישה זו, זכותו של העיזבון לפיצויים היא כזכותו של הניזוק-החי לפיצויים, שכן "העזבון משול לראי מלוטש", המשקף את זכותו של הניזוק עצמו, אך זהות זו בזכות עצמה אינה שקולה לזהות בשיעור הפיצויים. כשם שבהערכת נזקו של הניזוק- החי יש להתחשב בהוצאות, שהוציא הניזוק-החי על עצמו, ואשר נחסכות בשנות "אי-החיים" (ראה פיסקה 24 לעיל), כך גם בהערכת נזקו של העיזבון יש להתחשב בהוצאות אלה, וכן בהוצאות, שהניזוק היה מוציא על התלויים בו, ואשר שוב לא יישא בהן, שכן החובה לפצות בגינן הוטלה על המזיק (ראה פיסקה 51 להלן). על-פי גישה זו, שוב לא יישא המזיק בתשלום כפול, שכן סכום הפיצויים, שייפסק לטובת העיזבון לא יכלול את הסכום, שייפסק לטובת התלויים. 21. כדי למנוע את כפל הפיצוי נקבע כי יש להפחית מהפיצוי המגיע לעיזבון את הפיצוי שצפוי להשתלם לתלויו של הניזוק. בפרשת צרור אומר בית המשפט (פסקה 16): הנה-כי-כן, חרף הכלל הרגיל לפיו אין מנכים מתביעת העיזבון את תביעת התלויים, נקבע כי בהקשר הנדון, יש לבצע הפחתת מתאימה. בכל הנוגע למקרה שבו יש זהות בין היורשים לבין התלויים, נקבע בפסיקה (עניין גבריאל הנ"ל ועניין אטינגר הנ"ל) כי הלכת הניכוי, היא עצמה, מאיינת את החשש מפני פיצוי כפול; שהרי, מכוח הלכה זו, מנכים מתביעת התלויים את זכותם כיורשים לפיצוי בגין אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות". עם זאת, כאמור, יתכנו בהחלט מצבים שבהם התביעה שתעמוד בפנינו תהא דווקא תביעת העיזבון. אלא שגם במצבים כאלה, חל ההיגיון הבסיסי של מניעת כפל-פיצוי, וחלים דבריו של הנשיא ברק, לפיהם העיזבון קטן בגובה התמיכה בתלויים "בשנים האבודות", זאת לנוכח הסרת הנטל מעל כתפי הניזוק-המנוח והעברתו למזיק (ראו גם גלעד, במאמרו הנ"ל, בעמ' 64-63). אין אפוא מנוס, גם כאן, מהפחתת תביעת התלויים (בגין הפסדי תמיכה) מתביעת העיזבון. 22. בהערת אגב אעיר כי לדעתי את הפיצוי הצפוי להשתלם לתלויו של המנוח, שאותו יש כאמור להפחית מהפיצוי המגיע לעיזבון, יש לערוך על-פי שיטת הידות המוכרת מקדמת דנא, דהיינו ללא צירוף ידת החיסכון, אם כי סוגיה זו טרם התבררה בפסיקה באופן מלא. ההיגיון העומד מאחורי גישה זו הינו כי התלויים נהנים בחיי המנוח גם מרכיבי החיסכון, שהרי ראינו כי החיסכון משקף את כלל הנכסים שצובר אדם בחייו, ובהם נכסי מקרקעין, מיטלטלין וכדומה. ברי שתלויו של אדם נהנים משימוש בנכסים אלו, ועל כן אין מקום להוסיף ידת חיסכון בחישוב נזקים. מובן שמשמעות הדבר הינה כי במקרה שכזה הפיצוי המגיע לעיזבון בגין אבדן ההשתכרות עשוי להיות קטן מִיָּדת החיסכון, אותה הוספנו בשלב ניכוי ידת הקיום של המנוח. תוצאה זו מתחייבת מהעיקרון שלפיו אין לחייב את המזיק לשאת בתשלומים העולים על מלוא הנזק. 23. כאשר ישנה זהות בין יורשיו ותלויו של ניזוק, כמו במקרה שבפנינו, בדרך כלל תעלה תביעת העיזבון על תביעת התלויים. לפיכך אין למעשה כל צורך לערוך חישוב נפרד לתביעת התלויים ולהפחיתה מתביעת העיזבון, אלא יש לחשב אך ורק את הפיצוי המגיע לעיזבון בגין אבדן ההשתכרות. בפרשת צרור מבהיר בית המשפט כי הלכת הניכוי אינה חלה על תביעת העיזבון, ואין לנכות מתביעת העיזבון את תביעת התלויים (פסקה 15): מקרה אחר שבו פסיקת "הגבוה מבין השניים" אינה בהכרח הולמת - והוא רלבנטי לענייננו - הינו המקרה שבו הסכום שנפסק לעיזבון הוא "הגבוה מבין השניים". מקרה זה שוב אינו נדיר במיוחד עתה, לאור שינוי ההלכה בסוגיית "השנים האבודות" (ראו לעניין זה ישראל גלעד, "בעקבות פסק-דין עיזבון אטינגר - לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי 'השנים האבודות'" עלי משפט ד (תשס"ה) 90-86). ככלל, הלכת הניכוי אין משמעותה כי מן הפיצויים הנפסקים לעיזבון יש לנכות את הפיצויים המשולמים לתלויים. ההלכה היא, "כי בעוד שמתביעת התלויים יש להוריד את תביעת היורשים, אין להוריד מתביעת היורשים את תביעת התלויים" (ע"א 295/81 גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, 566). התפיסה היא כי ברגיל, נזקו של המנוח - שהעיזבון בא בנעליו - אינו קטן בשל הפיצוי המשולם לתלויים בגין הפסדי התמיכה. מניעת כפל הפיצוי נעשית במקרה כזה של זהות בכך שייפסק לתובעים כתלויים את מלוא התמיכה, וכיורשים ייפסק מלוא הפיצוי לעיזבון, בניכוי התמיכה, ובסך הכול יזכו במלוא הפיצוי כיורשים. 24. בפרשת צרור הוסיף בית המשפט וקבע כי במקרה של זהות בין היורשים לתלויים, אין לשלול מהם רכיבי נזק נוספים שלהם הינם זכאים כתלויים, כמו פיצוי בגין אבדן שירותי בן זוג (שם, פסקה 13). ההיגיון בדבר עולה מהעקרונות שצוינו לעיל, דהיינו קבלת תביעת העיזבון אינה שוללת את זכותם של התלויים לפיצוי בגין הפסדיהם שלהם, ובהם אבדן שירותי בן הזוג. 25. סוגיית הפיצוי בגין השנים האבודות עשויה לעורר שאלות נוספות שטרם הוכרעו בפסיקה, אולם המקרה שבפנינו פשוט יותר, ועל-פי ההלכות שנפסקו, ובמיוחד ההלכה בפרשת צרור, זכאים המערערים לפיצוי על מלוא אבדן ההשתכרות של המנוח, בניכוי ידת הקיום שלו. לעניין זה נזכיר כי אבדן ההשתכרות כולל גם אבדן פנסיה ואבדן ימי מחלה. יוצא שרכיבי הנזק שלהם זכאים התובעים הינם: נזק לא-ממוני; אבדן ההשתכרות - בניכוי ידת הקיום של המנוח (למעשה תמיכה וחיסכון); הוצאות קבורה ואבל; אבדן שירותי בן זוג לאלמנה; פיצוי עבור ההוצאות והעזרה שנדרשו מיום התאונה ועד ליום הפטירה. 26. כאמור, המקרה שבפנינו נופל במסגרת ההוראות שנקבעו בפרשת צרור, ועל כן יש לחשב את הפיצוי על-פי העקרונות שנקבעו באותה פרשה. הואיל וקיימת זהות בין היורשים לתלויים, אין צורך לחשב את תביעת התלויים וניתן להסתפק בחישוב תביעת העיזבון. 27. את אבדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות יש לחשב לשתי תקופות: מיום הפטירה - 15.2.2002 - ועד ליום מתן פסק הדין (40 חודשים); וממועד פסק הדין של הערכאה הראשונה ועד תום תוחלת העבודה - שנת 2016 (126 חודשים). בית משפט קמא קבע כי השתכרות המנוח עמדה על סך של 23,989 ₪ לחודש. האלמנה עבדה כמזכירה ברפא"ל, והשתכרה סך של 6,750 ש"ח למועד מתן פסק הדין. יש לחשב את ההפסד לפי שיטת הידות; ידת הקיום של המנוח, ידת משק הבית, ידת האלמנה, וידת החיסכון - סך הכול 4 ידות. בחישוב נביא בחשבון גם את השתכרות האישה שכן הפיצוי לעיזבון בגין שנים אבודות אלה הוא עבור השתכרותו של המנוח, תוך הפחתת ידתו שלו והפחתת נגיסתו מִיָּדת האלמנה. הקופה המשותפת של שני בני הזוג הינה 30,739 ש"ח, והסכום להפחתה הוא רבע מזה, היינו - 7,685 ש"ח. נותר הפסד של 16,304 ש"ח לחודש. בתקופה הראשונה - ממועד הפטירה ועד מועד פסק הדין - ההפסד הינו (40 חודשים) 652,160 ₪; בתקופה השנייה - ממועד פסק הדין ועד תום תוחלת ההשתכרות - לפי מקדם 107.9696, מתקבל הפסד של 1,760,336 ₪; סך הכול - הפסד של 2,412,496 ₪ (בהערת אגב אציין כי אם הייתה המערערת צפויה לפרוש לפני מועד הפרישה הצפוי של המנוח, היה מקום לערוך את חישוב הקופה המשותפת רק עד מועד זה, אולם המערערת הייתה צעירה מהמנוח. לא ברור לי על כן מדוע בית משפט קמא ציין בסעיף 6(ד) כי מועד פרישתה היה צפוי להיות שנה לפני המנוח). 28. האלמנה מקבלת את הפנסיה החודשית של המנוח בסך של 6,669 ₪ לחודש. סכום זה מהווה הטבה שבאה לה בעקבות פטירתו של המנוח, ויש לנכותה. על כן יש לנכות מסכום הפסדי ההשתכרות את הסך של 266,760 ₪ בגין התקופה שמיום הפטירה ועד יום פסק הדין וכן סך של 720,049 ₪ מיום פסק הדין ואילך, ובסך הכול יש לנכות 986,809 ₪. התוצאה על כן הינה כי הפסדי המערערת בגין אבדן השתכרותו של המנוח בשנים האבודות הינם בסך של 1,425,687 ₪. אעיר כי לכאורה יש מקום לחשב את אבדן ההשתכרות גם לגבי התקופה בה עתיד היה המנוח לקבל פנסיה, ולערוך את חישוב ההפסד בדיוק באותה שיטה - שיטת הידות. עם זאת, בנתוני תיק זה אין מקום להתערב בפסיקת בית המשפט לגבי הפסדי הפנסיה שחושבו על-פי הפנסיה הצפויה בניכוי הפנסיה המשתלמת בפועל. 29. בית משפט קמא סבר כי האלמנה, כתלויה, הייתה זכאית לפיצוי בגין אבדן שירותי בעל בסך של 60,000 ₪, אך סבר כי בגדרה של תביעת העיזבון אין מקום לפסוק פיצוי זה. בפרשת צרור הנ"ל הבהיר בית המשפט ש"כעניין שבעיקרון - אין לנכות פיצויים הנפסקים לתלויים בגין ראשי נזק שאינם הפסדי תמיכה, כגון אובדן שירותים" (פסקה 16 לפסק הדין). מכאן שיש לצרף לפיצוי המגיע למערערת גם את הפיצוי בראש נזק זה, אולם אין מקום להתערב בסכום שנקבע - 60,000 ₪. העיזבון זכאי גם לפיצוי עבור הוצאות אבל וקבורה אותם העריך בית משפט קמא בסך של 25,000 ₪. אני סבור שאין מקום להתערב בסכום זה. 30. אם נוסיף את הסכומים הנ"ל לשאר ראשי הנזק שקבעה הערכאה הראשונה (למעט מרכיב החיסכון שבסעיף 17(ג) לפסק הדין), נקבל סכום כולל של 3,202,046 ש"ח. הניכויים הם, כזכור, ליום פסק הדין - 3,101,352 ₪, ועל כן יש להעמיד את הפיצוי על סכום של 100,694 ש"ח. 31. אשר על כן אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, נבטל את החיובים שהוטלו על המערערים בערכאה הראשונה, ונחייב את המשיבה לשלם להם סך של 100,694 ש"ח למועד פסק דינה של הערכאה הראשונה, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% + מע"מ. כמו כן יש לפסוק למערערים הוצאות משפט בהתאם לשומה שתוגש לרשם בית משפט השלום. 32. כמו כן אני מציע כי נדחה את פניותיו של בא כוח המערערים כמפורט בבש"א 17182/06. עו"ד יונגר מצא לנכון לעזוב את הדיון במהלך ההפסקה, והחליט משיקוליו שלו לא להמתין להמשכו של הדיון בערעור, לאחריה. בכך הוא נהג שלא כהלכה, ואין לשעות כעת לפנייתו לקבוע מועד מחודש או מועד נוסף שבו יחזור וישמיע לנו את טענותיו בערעור. ר' סוקול, שופט השופט ש' ברלינר - אב"ד: אני מסכים. ש' ברלינר, שופט השופט י' עמית: אני מסכים. י' עמית, שופט אשר על כן הוחלט לקבל את הערעור כאמור בסעיף 31 לפסק דינו של השופט סוקול. הפיקדון, אם הופקד, יוחזר למערערים באמצעות בא כוחם.רפואהחשיפה לחומרים מסוכניםאסבסטסרטן