סכיזופרניה בעקבות שירות בצה''ל

להלן פסק דין בנושא סכיזופרניה בעקבות שירות בצה''ל:

פסק דין

1.     המערער, יליד 1970, שירת בצה"ל מיום 15.1.89 ועד ליום 16.3.92. ביום 7.6.93 הגיש המערער למשיב תביעה להכיר בו כנכה על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח חדש] (להלן - "חוק הנכים"), לאחר שאובחן כסובל מסכיזופרניה. תביעה זו נדחתה על-ידי המשיב ביום 23.3.94 בנימוק שאין קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין שירותו הצבאי. המערער ערער על החלטת המשיב לוועדת הערעור שליד בית משפט השלום בבאר-שבע (ע"נ 52/94) וערעורו התקבל ביום 17.11.99. הוועדה ביטלה את החלטת המשיב מיום 23.3.94, וקבעה, כי מחלת המערער פרצה במהלך השירות הצבאי בעקבות אירוע מסוים, כי המחלה אובחנה לראשונה מספר חודשים לאחר שחרור המערער מצה"ל וכי יש להכיר במערער כ"נכה" לפי חוק הנכים.
המערער החל לקבל תגמולים מכוח הוראות חוק הנכים בחודש יוני 2000. החל מחודש יולי 2000 מקבל המערער תגמול נכה "נצרך" (סעיפים 1 ו- 7(א) לחוק).
המערער פנה גם למוסד לביטוח לאומי (להלן - "המוסד") בתביעה לקבלת קיצבת נכות כללית. לאחר שוועדות רפואיות של המוסד קבעו למערער נכות בשיעור 70% ודרגת אי כושר בשיעור 75%, הוא החל לקבל קיצבה מהמוסד. בעניין זה יצויין, כי המערער טוען שפנה למוסד מחוסר ברירה ורק לאחר שהמשיב דחה את תביעתו. אלא שממוצג א' למוצגי המשיב עולה, כי פניית המערער למוסד בתביעה לקיצבת נכות כללית נעשתה ביום 1.7.93, בעוד שהמשיב דחה את תביעת המערער רק ביום 23.3.94.

2.     עניינו של הערעור שהגיש המערער לוועדת הערעור, כמו גם של הערעור דנן, הוא בזכאות המערער לתשלום למפרע בגין תגמולים להם היה זכאי על-פי חוק הנכים בתקופה שקדמה ליולי 2000, מועד בו החל לקבל מהמשיב תגמול נכה נצרך.
כאמור, במהלך חלק ניכר מהתקופה האמורה קיבל המערער קיצבת נכות כללית מהמוסד. לאחר שהוכר כנכה על-פי חוק הנכים, וביקש מהמשיב לזכותו בהפרשים המגיעים לו בגין העבר, הבהיר המשיב למערער, כי מכיוון שהקיצבה שקיבל מהמוסד גבוהה מהתגמול הבסיסי שעל-פי חוק הנכים, אין הוא זכאי להפרשים (מכתב מר ש' מסוט מיום 6.7.05, מוצג ב' למוצגי המשיב).
עוד נאמר למערער במכתב הנ"ל, כי הוא זכאי לפנות למשיב על מנת שתיבדק זכאותו ל"דמי קיום" כלשהם, וכי אם יימצא זכאי לכך, יקוזזו מאותן גימלאות הכספים שקיבל המערער מהמוסד לאותה תקופה. המכתב הנ"ל הסתיים בקביעה, כי "כיוון שהתגמול החודשי מהמל"ל גבוה מתגמול בסיסי לפי חוק הנכים, אין הפרשים לתשלום". על החלטה זו של המשיב הוגש הערעור לוועדת הערעור.
כפי שעולה מהאמור במכתב הנ"ל, עובר להגשת הערעור לוועדה, לא תבע המערער מהמשיב להכיר בו כזכאי ל"דמי קיום" (ובכלל זה זכאות כנכה "נצרך") לתקופה שקדמה ליולי 2000.
במהלך הדיון בערעורו של המערער בוועדת הערעור, נדחה מועד שמיעת הערעור כדי לאפשר למערער לפנות למשיב בתביעה להכרה בו כנכה נצרך מיום שהוכר כנכה צה"ל ועד למועד בו החל לקבל תגמול נכה נצרך (החלטה מיום 22.12.05, מוצג ד' למוצגי המערער).
בא-כוח המערער אכן פנה למשיב במכתב מיום 22.1.06 (מוצג ו' למוצגי המערער) ובו הוא מבקש להכיר במערער "כנכה נצרך רטרואקטיבית, החל ממועד הכרתו כנכה צה"ל ועד תחילת קבלת התשלום כנכה נצרך בחודש יולי 2000". מכתב זה הוא, הלכה למעשה, התביעה שהוגשה למשיב על-ידי המערער בכל הנוגע להכרה בו כנכה נצרך.
בתשובה לפניה זו של המערער, הודיע המשיב למערער ולוועדת הערעור, כי הוא מוכן להכיר במערער כזכאי לתגמול נכה נצרך לתקופה שמיום 1.10.97 ועד ל- 30.6.00, דהיינו - לתקופה שתחילתה בתום תקופת עבודת המערער בעיריית אילת (עניין שנשוב אליו בהמשך) ועד למועד בו החל לקבל תגמול נצרך.
עוד מסר המשיב בהודעה הנ"ל, כי הוא מוכן להכיר בזכאות המערער לקבלת תגמול טיפול רפואי (להלן - "תט"ר") לפי תקנות הנכים (טיפול רפואי), תשי"ד-1954 בגין התקופות בהן היה מאושפז בבית חולים עקב מחלת הנפש בה הוא לוקה, גם בפרק הזמן שקדם ליום 1.10.97 (הודעת המשיב מיום 10.9.07, מוצג ז' למוצגי המערער).
בהודעה הנ"ל ציין המשיב, כי מן הסכומים שיגיעו למערער על יסוד הזכאות שבה מוכן המשיב להכיר, כאמור לעיל, "יקוזזו כל הסכומים ששולמו למערער על-ידי המוסד לביטוח לאומי באותן תקופות, כשהם משוערכים למועד בו יבוצע התשלום" (הדגשה הוספה). המשיב הוסיף וציין בהודעה שהגיש לוועדה, כי לנוכח האמור לעיל, השאלה היחידה שנותרה במחלוקת היא שאלת זכאות המערער לתגמול נכה נצרך בתקופה בה עבד בעיריית אילת (29.10.95-1.10.97) ובתקופה שקדמה לה.

3.     כאמור לעיל, במשך כשנתיים הועסק המשיב על-ידי עיריית אילת כעוזר לגנן ושכרו החודשי נע בין 2,000 ל- 2,300 ש"ח. לטענת המשיב, די בעובדה זו כדי לשלול את זכאותו של המערער לתגמול נכה נצרך לתקופה האמורה ולזו שקדמה לה, שכן על מנת שתקום הזכאות לתגמול זה, נדרש קיומם של ארבעה תנאים מצטברים:

א.     לנכה נקבעה נכות שכלית או גופנית בשיעור 50% לפחות;
ב.     הנכה אינו מסוגל להשתכר למחייתו בשל נכותו;
ג.     לנכה אין הכנסה מספקת למחייתו מכל מקור שהוא;
ד.     אין סיכוי נראה לעין שיהא אפשר לשקם את הנכה.
והנה, בעת שהמערער הועסק על-ידי עיריית אילת, לא התקיים התנאי לפיו הנכה אינו מסוגל להשתכר למחייתו בשל נכותו, וגם לא ניתן לקבוע כי לא היה קיים סיכוי נראה לעין שיהא אפשר לשקמו. לטענת המשיב, עניין זה נכון גם לגבי התקופה שקדמה לעבודת המערער כעוזר גנן בעירייה, שכן, במבט לאחור, ניתן לקבוע כי בפועל השתלב המערער בעבודה, לפרק זמן של כשנתיים, והדבר גם מראה, שבתקופה שקדמה לעבודתו אין מדובר במי שאפסו הסיכויים לשקמו. עוד נטען, כי המערער נישא בשנת 1996 וגם מהלך זה מצביע על כך שאותה עת חלה הטבה במצבו ועל-כן אין מתקיימים בו כל התנאים שקיומם נדרש להכרה בו כנכה נצרך.
המערער חולק על המסקנה האמורה. על יסוד עדותו ועדות אחיו, ובהסתמך על קביעות הוועדות הרפואיות של המוסד, טוען המערער, כי בכל העת התקיימו בו כל התנאים הנדרשים לצורך הכרה בו כנצרך.

4.     בהחלטתה התייחסה ועדת הערעור לעניינים הבאים והחליטה בהם כדלהלן:

א.     המערער טען כי הוא זכאי לתגמולים על-פי חוק הנכים מיום שחרורו מצה"ל 16.3.92 (במובחן ממועד הגשת תביעתו למשיב, 7.6.93).
טענה זו מבוססת על הוראת סעיף 18(ו) לחוק הנכים, הוראה המיוחדת לנכים שמחמת מחלת נפש או ליקוי שכלי לא הגישו תביעה למשיב אלא לאחר המועדים הקבועים בסעיף 18(א) לחוק (על משמעות הוראת סעיף 18(ו) ראו ע"א 1597/92 קצין התגמולים נ' ממן, פ"ד מז(2) 478 (1993), להלן "פרשת ממן").
הוועדה קיבלה בהקשר זה את עמדת המשיב, שלפיה לא הוגשה על-ידי המערער למשיב כל תביעה המתבססת על הוראות סעיף 18(ו), דהיינו - תביעה להקדים את מועד ההכרה בנכות על יסוד הוראות סעיף זה. הוועדה מציינת, כי בפניית בא-כוח המערער למשיב מיום 22.1.06 (מוצג ו' למוצגי המערער) אין כל התייחסות לזכות לגימלאות החל ממועד השחרור מצה"ל או לסעיף 18(ו) לחוק הנכים, וכלל לא הוכח שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף הנ"ל. לפיכך המשיב לא נדרש להחליט בעניין. בנסיבות אלה נקבע, כי לא הונח לפני הוועדה כל ערעור שעניינו החלטת המשיב בקשר עם תחולת סעיף 18(ו) לחוק הנכים על עניינו של המערער.

ב.     בדומה לכך קבעה הוועדה, כי המערער לא פנה למשיב בתביעה לקבלתם למפרע של תשלומי תט"ר ושל תוספת מימון צרכים מיוחדים (לפי סעיף 7ב לחוק הנכים ולפי תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (תוספת למימון צרכים מיוחדים), תשס"ג-2003). לפיכך גם בשני עניינים אלה לא מצאה הוועדה כי מונח לפניה ערעור, בהעדר תביעה למשיב ובהעדר החלטה של המשיב בתביעה האמורה.

ג.     הוועדה קבעה, כי לא עלה בידי המערער להוכיח שבתקופה שמיום הגשת התביעה למשיב (7.6.93) ועד לסיום עבודתו בעיריית אילת (1.10.97) הוא היה זכאי לתגמול נכה נצרך, זאת לנוכח העדויות שהיו לפני הוועדה והעדר חוות דעת מטעם המערער לפיה באותה תקופה לא היה מסוגל להשתכר למחייתו ולא היה סיכוי נראה לעין לשקמו.
לעניין זה פסקה הוועדה, כי המערער אינו יכול להסתמך על החלטות הוועדות הרפואיות של המוסד, בין היתר לנוכח השוני שבין המבחנים הנדרשים לצורך קבלת קיצבת נכות כללית לבין המבחנים הנדרשים לצורך הכרה בנכה כנצרך לפי חוק הנכים. בנוסף נקבע, כי אין לקבל את העדויות לפיהן עבודת המערער לא היתה עבודה של ממש. באשר לתקופה שקדמה לתחילת העבודה בעיריית אילת נקבע, כי לא הוכח חוסר היכולת להתפרנס.

ד.     לנוכח המסקנה לפיה המערער לא הוכיח מעמדו כנכה נצרך לתקופה שקדמה ליום 1.10.97 ולנוכח הסכמת המשיב להכיר בו כנכה נצרך מהמועד הנ"ל ואילך ולשלם למערער תט"ר בגין מספר תקופות, הכל כמפורט בהודעת המשיב מיום 10.9.07, חויב המשיב לשלם למערער את גמלאות העבר כנכה נצרך ואת התט"ר על-פי ההסדר הקבוע בחוק הקצבאות (פיצוי בגין איחור בתשלום), תשמ"ד-1984 (להלן - "חוק הקצבאות"). החלטת הוועדה מסתיימת בהוראה האופרטיבית הבאה: "על המשיב לשלם למערער את תגמולי הנכה המגיעים לו מעת הגשת תביעתו בשיעורם המעודכן כאמור בחוק הקצבאות בניכוי מה ששולם לו על-ידי המל"ל מיום 7.6.93 צמוד למדד מיום כל תשלום".

5.     עיקרי טענות המערער בערעור דנן הן כדלהלן:

א.     יש לקבוע, כי המערער זכאי לקבל את כל התגמולים, אותם הוא מקבל בפועל מחודש יולי 2000, הכוללים גם תוספת למימון צרכים מיוחדים (מה שמכונה "משקולות") ותט"ר, החל מיום שחרורו מצה"ל. בהקשר זה נטען, שדחיית תביעתו של המערער על-ידי המשיב, מנעה ממנו להוכיח את נכותו ולעמוד לבדיקה רפואית, ובכך נגרם לו "נזק ראייתי". המערער פנה למוסד רק כשלא נותרה לו ברירה אחרת, לאחר שתביעתו נדחתה על-ידי המשיב. בהקשר לטענה הנ"ל, לפיה מגיעים למערער תגמולים מיום שחרורו מצה"ל, ולא רק מיום הגשת תביעתו למשיב, מפנה המערער לפסק הדין שניתן בפרשת ממן.

ב.     לטענת המערער, עלה בידו להוכיח כי הוא לא היה מסוגל לעבוד בתקופה שתחילתה מיד לאחר שחרורו מצה"ל ועד שסיים את "עבודתו" בעיריית אילת, וזאת על סמך העדויות שנשמעו ועל סמך מסמכי הוועדות הרפואיות של המוסד. הטענה היא, כי עבודת המערער בעיריית אילת לא הייתה ממשית, אלא בוצעה כ"טובה" שיזם אחיו, העובד אף הוא בעירייה, כשהמערער עובד מידי פעם שעות ספורות בלבד.

ג.     המערער לא היה חייב להגיש למשיב תביעה נפרדת בעניין טענתו המבוססת על הוראת סעיף 18(ו) לחוק הנכים, על מנת שתוכר זכאותו לתגמולים מיום שחרורו מצה"ל, במיוחד לנוכח פסיקת וועדת הערעור בע"נ (ב"ש) 52/94, אשר קבעה שכבר בעת שחרורו סבל המערער ממחלת נפש.
ד.     חישוב התגמולים להם זכאי המערער בגין העבר צריך להיעשות על-פי ערך התגמולים במועד בו היה המערער זכאי לקבלם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק (כאילו מדובר בחוב פסוק) ובניכוי קיצבאות המוסד שקיבל המערער, כשגם להן נוספים הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המערער מלין על כך, שעל-פי החלטת הוועדה, המשיב אמור לשלם לו את תגמולי העבר על-פי ההסדר הקבוע בחוק הקצבאות, הסדר המקפח אותו לעומת ההסדר שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, בעוד שאת קיצבאות המוסד הורתה הוועדה לנכות מהסכום הנ"ל כשהן נושאות הפרשי הצמדה מלאים.

6.     אין לקבל את טענת המערער המכוונת כנגד ממצאי העובדה אליהם הגיעה וועדת הערעור, בהסתמך על הראיות שהיו לפניה, לפיהם לא הוכח שעד ליום 1.10.97 התקיימו במערער כל התנאים הנדרשים לצורך הכרה בו כנכה נצרך. מדובר בממצאים שנקבעו על יסוד הראיות ועל יסוד שיקולי היגיון, וכידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מכגון-דא, במיוחד כשמדובר בערעור המוגש על-פי הוראת סעיף 34(א) לחוק הנכים, המוגבל, על-פי מצוות המחוקק, ל"נקודה משפטית בלבד".
מעבר לדרוש נעיר, כי קביעות הוועדות הרפואיות של המוסד, שעל יסודן נקבעה זכאות המערער לקיצבת נכות כללית, כשלעצמן, אינן יכולות להיות ראיה לכך שבמועדים האמורים היה המערער נכה נצרך. מסקנה זו נובעת הן מהשוני במבחנים הנדרשים לצורך ההכרה בו כנכה נצרך לעומת המבחנים הנהוגים במוסד לצורך קבלת קיצבת נכות כללית, והן לנוכח העובדה שהיו לפני הוועדה ראיות לפיהן המערער עבד בפועל וקיבל שכר עבור עבודתו, לאורך תקופה ממשית ובסכומים שלא ניתן להתייחס אליהם כזניחים (גם אם מדובר בשכר נמוך).
אין אנו סבורים שהמשיב גרם למערער "נזק ראייתי" בדחותו את תביעתו, שהתקבלה רק בשנת 1999 על-ידי וועדת ערעור. דחיית התביעה הביאה לכך שהמערער לא נבדק קודם לכן על-ידי וועדות רפואיות הפועלות על-פי חוק הנכים, אך לא היה בכך כדי למנוע מהמערער להציג ראיות וחוות דעת לגבי מצבו בתקופה הרלוונטית. עוד יצויין, כי פניית המערער למוסד לא נעשתה רק לאחר דחיית תביעתו על-ידי המשיב, כנטען על ידו, אלא עוד בטרם הדחייה וכחודש לאחר שהגיש את תביעתו למשיב.

7.     באשר לשאלת מועד תחילת הנכות, האם מיום השחרור מצה"ל או ממועד הגשת התביעה למשיב: סעיף 18(ו) לחוק הנכים קובע הסדר מיוחד "לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א)". על ההסדר הקבוע בסעיף האמור עמד בית המשפט העליון בפרשת ממן. כאמור, הוועדה סברה, כי על המערער היה לפנות תחילה למשיב בתביעה כי יחיל עליו את הוראות סעיף 18(ו) הנ"ל, ומכיוון שהדבר לא נעשה, לא ראתה הוועדה לנכון לדון בטענה האמורה. המערער טען, כי אין מקום לחייבו לפנות בתביעה נפרדת למשיב בפריט זה, שכן ממכלול הנסיבות עולה שניתן לקבוע שמתקיימים בו התנאים המאפשרים להחיל עליו את ההוראה האמורה. המערער מדגיש, כי הגם שסעיף 18(ו) מדבר על מצב שבו מונה אפוטרופוס לנכה הסובל ממחלת נפש, נפסק, כי לא בכל מקרה קיים הכרח שבפועל ימונה אפוטרופוס (רע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 45 (2003)), ודי בקיומן של ראיות כי מדובר בנכה שמחמת מחלת נפש ממנה הוא סובל נבצר ממנו להגיש תביעה לתגמולים.
אין אנו סבורים כי יש מקום לקבל את טענת המערער בעניין זה. השאלה האם מתקיימות במקרה דנן הנסיבות המאפשרות להקדים את מועד ההכרה בנכות על יסוד הוראת סעיף 18(ו) לחוק הנכים, היא שאלה מעורבת של עובדה ושל חוק. על-פי הסעיף, על המערער מוטלת חובה לשכנע לא רק בעצם העובדה כי סבל ממחלת נפש במועד הרלבנטי (עניין שנקבע כבר בערעור נכים (ב"ש) 52/94), אלא גם שמחמת מחלה זו נבצר ממנו להגיש תביעה. עניין זה לא הוכח, מה גם שיש לאפשר למשיב לבחנו תחילה, בטרם מתבררת הסוגיה בוועדת ערעור. זאת ועוד, על-פי הסיפא לסעיף 18(ו) הנ"ל, הוענק למשיב שיקול דעת רחב להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם, ובלבד שמועד זה לא יקדם למועד השחרור, ויש לאפשר למשיב להפעיל שיקול דעת עצמאי בעניין, מה שלא התאפשר במקרה דנן, מאחר ולא הוגשה כל תביעה בנדון. נזכיר גם שבמכתב בא-כוח המערער מיום 22.1.06, בו הוא היה אמור לפרט את תביעותיו מהמשיב, לא נזכרה הטענה ולא נטען לתחולת סעיף 18(ו). יתרה מכך, במכתב האמור מבקש המערער להכיר בו כנכה נצרך "החל ממועד הכרתו כנכה צה"ל", ובאותה עת מועד ההכרה בו כנכה צה"ל היה מועד הגשת התביעה למשיב (7.6.93) ולא מועד השחרור מצה"ל (16.3.92). למותר לציין, כי המשיב לא היה אמור לבחון עניין זה ביוזמתו.

8.     באשר לטענות המערער בדבר זכאותו לתגמול טיפול רפואי (תט"ר): כאמור לעיל, המשיב הסכים (לשיטתו - לפנים משורת הדין) לשלם למערער תט"ר עבור התקופות בהן היה מאושפז, גם בעת שלא הוכר כנכה נצרך, דהיינו - קודם ליום 1.10.97. באשר לתקופה בה הוכר המערער כנכה נצרך, ממילא אין הוא זכאי הן לתגמול נכה נצרך והן לתט"ר במלואם, שהרי תגמול נכה נצרך משולם לנכה שאינו משתכר למחייתו ותט"ר משולם לנכה המשולב במעגל העבודה, אשר מפסיד חלק משכרו עקב העדרות מעבודה כתוצאה מטיפולים רפואיים וכו'. זאת ועוד, המערער לא תבע תגמול זה מהמשיב, וגם מטעם זה לא ניתן היה להכיר בזכותו לראשונה בשלב הערעור לוועדה. אין לקבל את טענת המערער לפיה יש להבין את תביעתו כמתייחסת למכלול התגמולים שאותם הוא מקבל מאז יולי 2000, כשטענה זו לא נכללה במפורש בתביעות שהגיש המערער למשיב.

9.     המערער לא הגיש למשיב תביעה לתשלום תוספת למימון צרכים מיוחדים ("משקולות") לתקופות הרלוונטיות לערעור, ועל כן לא היה יכול להעלות לראשונה טענות בעניין לפני וועדת הערעור. כאמור, גם במכתב בא כוח המערער מיום 22.1.06 לא הוזכר כלל נושא התוספת למימון צרכים מיוחדים ("משקולות"), אלא רק תגמול נכה נצרך, כך שצדקה הוועדה כשסירבה לדון בפריט זה.

10.     אין מחלוקת, כי, כנגד התגמולים שישולמו למערער על-ידי המשיב בגין העבר, יש לנכות את הקיצבאות שקיבל המערער מהמוסד עבור אותן התקופות. כאמור, המערער טען, כי את הגמלאות בגין העבר, שעל המשיב לשלם לו (ולנוכח האמור לעיל מדובר בגמלאות נכה נצרך ובתט"ר כמפורט בהודעת המשיב מיום 10.9.07), יש להצמיד למדד ולהוסיף עליהן ריבית כדין, והכל מהמועד שבו היו אותן גמלאות אמורות להשתלם.
טענה זו יש לדחות לנוכח הוראות חוק הקצבאות, אשר נחקק על מנת שלגמלאות העבר המשולמות למפרע לא יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק (על הרקע לחקיקת החוק האמור ראו פסק הדין בפרשת ממן). לפיכך, לא ניתן לקבל את טענתו האמורה של המערער.
עם זאת, העובדה כי קיצבאות המוסד, אותן יש לנכות מהתגמולים שהמערער יקבל מהמשיב בגין העבר, הוצמדו במלואן למדד, עשויה לגרום לעיוות דין. אכן, הוועדה לא קבעה כי קיצבאות המוסד תישאנה הפרשי הצמדה וריבית, והסתפקה בהצמדה מלאה למדד. אלא שלנוכח ההסדר המצוי בחוק הקיצבאות, עשויה הצמדה זו לקפח את המערער.
אגב, בפרשת ממן הושארה הסוגיה הנ"ל "פתוחה", כשבית המשפט העליון מסתפק באמירה "שהצדק דורש" שהנכה יחויב בהשבת קיצבאות המוסד, שקיבל עבור התקופה שלגביה הוא אמור עתה לקבל גמלאות על-פי חוק הנכים, "בהצמדה ראויה" (ההדגשה הוספה). בית המשפט לא קבע האם מדובר בהצמדה מלאה, אם לאו. בית המשפט העליון הציע לבעלי הדין להגיע להסכמה בעניין, ובמקרה של העדר הסכמה, הם הופנו על-ידו לבית המשפט המחוזי.
כידוע, על-פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, יש לבית המשפט שיקול דעת באשר לפסיקתם של הפרשי ריבית והצמדה, במיוחד כשמדובר בהשבה, והמקרה דנן דומה במהותו לחיוב בהשבת סכומים ששולמו בעבר (ראו: ע"א 398/79 מנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 432 (1982); ע"א 423/80 אבדני נ' קסוטו, פ"ד לז(1) 701 (1983)).
במקרה דנן לא שמעה הוועדה טיעון של ממש בסוגיה האמורה. גם לפנינו לא נטענו טענות מפורטות באשר לאופן שערוך קיצבאות המוסד שיש לנכות, לנוכח העובדה שהתגמולים ישולמו במסגרת ההסדר שבחוק הקיצבאות ולנוכח יתר נסיבות העניין. יתכן שגם קיים קושי לשקול כיצד לנהוג באשר להיקף ואופן שיערוך קיצבאות המוסד, כאשר אין בפני בית המשפט (או, במקרה דנן, בפני וועדת הערעור) נתונים מספריים לגבי הסכום הכולל של הגמלאות המגיעות למערער מכוח חוק הנכים על-פי ההסדר שבחוק הקיצבאות, לעומת סך כל קיצבאות המוסד שיהיה צורך לנכות כשהן מוצמדות באופן מלא למדד.
לרקע נתונים מספריים קונקרטיים יהיה צורך לשקול שיקולים שונים הרלוונטיים לשאלת אופן שערוך קיצבאות המוסד שינוכו מהתגמולים שיקבל המערער על-פי חוק הנכים, שיקולים שכלל לא נשקלו והצדדים אף לא טרחו לפרטם לפני הוועדה. כך, למשל, יתכן שיש מקום לבחון האפשרות להתייחס לקיצבאות שקיבל המערער מהמוסד כאילו מדובר בקיצבאות שחוק הקיצבאות חל עליהן, ולחשב את סכום הניכוי על פי העקרונות שנקבעו בחוק האמור (זאת בגדר שיקול הדעת שניתן לבית המשפט בחוק פסיקת ריבית והצמדה). כך תושג סימטריה שתמנע קיפוח.
כל זאת לא נעשה, ונראה כי אין מנוס מהחזרת הדיון לוועדת הערעור לצורך שמיעת טענות בנושא האמור, שהוא נושא בעל חשיבות עקרונית ואין לפנינו מערכת טענות סדורה וראויה כדי שניתן יהיה להחליט בו על יסוד החומר הקיים.

11.     בעניין אחד ראינו לנכון להבהיר או לתקן את החלטת הוועדה - הוועדה קבעה, לכאורה, כי כל קיצבאות המוסד שקיבל המערער מאז 7.6.93, כשהן צמודות למדד מיום כל תשלום, ינוכו מהגמלאות שהמשיב ישלם למערער בגין העבר. ואולם, נראה, כי אין מקום לנכות את כל הקיצבאות שקיבל המערער מהמוסד, אלא רק את הקיצבאות שהתקבלו אצל המערער בתקופות שעבורן הסכים המשיב לשלם גמלאות על-פי חוק הנכים (כמפורט בהודעת המשיב מיום 10.9.07).

12.     התוצאה היא, שאנו דוחים את כל טענות המערער, למעט הטענות הנוגעות לקיצבאות המוסד שינוכו מהתגמולים שהמשיב ישלם למערער.
באשר לקיצבאות המוסד, מובהר כי יש לנכות רק את הקיצבאות ששולמו למערער באותן תקופות שביחס אליהן הוא יקבל עתה תגמולים על-פי חוק הנכים.
בשאלת אופן שערוך קיצבאות המוסד שינוכו, אנו מחזירים את הדיון לוועדת הערעור לצורך שמיעת טיעונים וקבלת הנתונים הנחוצים, כמפורט לעיל, ומתן החלטה בסוגיה.

לנוכח התוצאה ובהתחשב בנסיבות, אין צו להוצאות.


משפט מסחרי
דיני מקרקעין
דיני נזיקין
דיני ביטוח
דיני עבודה
דיני מיסים
פשיטת רגל
דיני בנקאות
קניין רוחני
דיני תעבורה
משפט פלילי
דיני משפחה
משפט מנהלי
הגנת הצרכן
סדרי דין









רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון