גרסתו של התובע בתמצית היא, כי בזמן פעילות "אש לילה" הוא והתלמידים האחרים קיבלו הוראה להתחרות ביניהם על מציאת דגלים, ותוך כדי המשחק אחד התלמידים רדף אחריו והוא נפל ושבר את ידו. להלן פסק דין בנושא נפילה תוך כדי ריצה במהלך משחק: פסק דין התובע יליד 1988, היה תלמיד בבי"ס התיכון המקיף החדש ע"ש יצחק רבין בקריית ים בשנת 2001 (להלן:"התובע או דני"). במסגרת פעילות בית הספר יצא התובע יחד עם שאר התלמידים בכיתתו וכיתות אחרות מקבילות, לפעילות במרכז הדרכה "בשדה רשף" אשר בהרצליה (להלן:"רשף"). מחנה רשף הוא מרכז הדרכה אשר אחראים לו גם משרד החינוך והתרבות וגם עיריית הרצליה. במקום נעשות פעילויות רבות, וכהגדרתו הוא משלב בדרך יחודית חוויה חינוכית לימודית וערכית בנושא השרון והעפלה. כך נאמר בעלון של המחנה - נ/10 א'. עוד נאמר בעלון זה, כי הפיקוח על הפעילות והתכנים במקום הינו של משרד החינוך והתרבות מנהל חברה ונוער, בשיתוף אגף חינוך ורווחה בעיריית הרצליה - צד ג'. ההדרכה במקום ניתנת על ידי צוות מקצועי, משולבות בו מורות חיילות אשר עברו הכשרה מיוחדת לתפקיד. כאמור, התובע ביחד עם תלמידים אחרים, ובליווי מורות בית הספר יצא לפעילות במחנה בתאריך 21.3.01. במועד זה, התקיימה פעילות מסוג "אש לילה" ומטבע הדברים היא אף התקיימה בשעות הערב המאוחרות. במהלך פעילות זו, נפל התובע ונפגע בידו השמאלית. התובע נלקח לבית החולים מאיר בכפר סבא, שם הושמה ידו בגבס. התברר, כי חיבור השבר לא היה כראוי ובבית החולים רמב"ם בחיפה לשם הגיע התובע לאחר שחזר לביתו, בוצע שחזור וגבס חדש והתובע היה מאושפז 3 ימים. אף על פי כן נותרה הגבלה בידו של התובע. ד"ר גורדון מטעם התובע העריך את נכותו של התובע ב- 19%: 10% בגין חיבור שלא צלח ו-10% בגין איבוד פרונציה באמה השמאלית. ד"ר וייס מטעם הנתבעת סבר כי שיעור הנכות המתאים הוא 10% בלבד,בגין החיבור שלא צלח ואיבוד הפרונציה. הצדדים חלוקים על נסיבות התאונה, ומכאן על עניין חבות הנתבעת אם קיימת, חבות צד ג' אם קיימת, ושיעור הנזק, היה ותיקבע חבות לנתבעת ו/או לצד ג'. בנוסף חלוקים הצדדים לעניין האשם התורם אם ישנו של התובע. לעניין נסיבות התאונה העיד, התובע עצמו, והמורה הגב' בן חור - באופן חלקי כפי שיפורט. גרסתו של התובע בתמצית היא, כי בזמן פעילות "אש לילה" הוא והתלמידים האחרים קיבלו הוראה להתחרות ביניהם על מציאת דגלים, ותוך כדי המשחק אחד התלמידים רדף אחריו והוא נפל ושבר את ידו. תפקידו היה לחפש את הדגל, אמרו לו שצריכים להתחבא, חברו מהקבוצה השניה ראה אותו, רדף אחריו והוא החל לרוץ - כך נאמר בתצהיר ת/1: "קבוצה אחת - בה אני הייתי - היתה צריכה למצוא הדגל שהוחבא בחורשה. הקבוצה השניה היתה אמורה לגלות את הקבוצה הראשונה ולמנוע ממנה להגיע לדגל. במהלך הפעילות ובעת ריצה, היה חשוך בחורשה, ואני נתקלתי בענף של עץ או בשורש בולט של עץ שהיה על האדמה ונפלתי". התובע לא זכר, כי קיבל הוראות שצריך ללכת לאט ובשקט, כדי שלא ישמעו אותם כיוון שזה בלילה. כך גם לא שמע את ההוראות של מנהל המחנה דב כי אסור לרוץ, אלא צריך ללכת בשקט ובזחילה, הוא אפילו לא יודע מי זה דב כי לא ראה אותו. התובע לא זכר אם היו חיילות מדריכות והתובע הכחיש את הטענה כי הוא פשוט רץ אחרי נער אחר מעד ונפל. התובע עמד על כך, כי הוא נפל תוך כדי המשחק לאחר שהוא התחבא וכאשר גילו אותו הוא התחיל לרוץ. יש להעיר כבר עתה שבכתב התביעה לא הוזכר, כי התובע רץ אלא רק כי נתקל במכשול ונפל. לעומתו, גרסתה של המחנכת היא באופן כללי כי התובע הוא זה שרץ אחרי ילד אחר ולכן נפל. הוא רץ בניגוד להוראות שנאמרו הן על ידי המדריכה החיילת, והן על ידי מנהל המחנה מר דב ירד. בתצהיר עדות ראשית של גב' בן חור נאמר: "עוד בטרם התחיל המשחק עזב התובע את הקבוצה והתחיל לרוץ בריצה אחר אחד מחבריו ללא כל קשר למשחק, כאשר לפתע נתקל במכשול כלשהו, נפל ונחבל בידו השמאלית שאיננה ידו הדומיננטית". (סעיף 8 לתצהיר). ניתן היה לחשוב, כי האמור בסעיף 8 הנ"ל הוא מידיעתה האישית של הגב' בן חור, ממראה עיניה ומשמע אוזניה. כפי שהתברר במהלך עדותה לא כך הוא הדבר. לא ברור מדוע ראתה לנכון להוסיף כי "איננה ידו הדומיננטית". יש לציין, כי גב' בן חור הכירה את התובע שבועיים שלושה בלבד לפני הטיול. התובע הצטרף לכיתתה, שהיתה כיתה של ילדים הסובלים מבעיות ליקויי למידה, אך לא קשיי התנהגות. גב' בן חור הדגישה, כי ניתנו לילדים הנחיות בטיחות גם כשהגיעו למחנה עצמו, וגם לאחר מכן בחורשה בה התנהלה הפעילות. כאשר בכל קבוצה יש כ- 40-45 תלמידים ובכל כיתה היו מחנכת ושתי חיילות. בקבוצה שלה היו 4 מלווים. למעשה, העידה גב' בן חור, לא הספיקו כלל להשתתף במשחק, כי כעבור 10 דקות מאז שהגיעו היתה בפינוי לבית החולים יחד עם התובע, וכך אמרה עמ' 40 לפרוטוקול: "חילקו אותם רק כשהגענו, אחרי 10 דקות אני כבר הייתי בפינוי לבית החולים, אני לא הספקתי, הייתי עד שהיתה החלוקה. אני לא יודעת מה היה אחר כך. כשהתחילה החלוקה דני רב כנראה עם איזה תלמיד, התחיל לרוץ, נפל, לקחתי אותו לאחות שהיא חובשת, אמרו לו להתפנות, ראה אותו ברשף מי שאחראי על המרפאה, אמר לנו שאנחנו צריכים להתפנות הזמין לנו מונית והתפנינו, אני ודני נסענו לבד. ש. אני אומרת לך שהתאונה היתה כשתלמיד בשם ויטיה התחיל לרדוף אחריו, את מכירה אותו? ת. ויקטור, כן. הפוך זה היה דני שרדף אחרי ויקטור". לשאלת בית המשפט הוסיפה גב' בן חור: "המשחק עוד לא התחיל. זה היה בהתחלה בזמן החלוקה. לא הייתי ממש קרובה אליהם, אבל לפי מה שהבנתי ויקטור כנראה... אני לא ראיתי את זה, כשהוא נפל ראיתי את זה, כי הוא יצא מהקבוצה והתחיל לרוץ. מה שראיתי זה שדני התחיל לרוץ ואני לא יודעת למה. כשאמרתי שזה היה הפוך (כשדני רדף אחרי ויקטור) הכוונה היתה על סמך מה שבדיעבד התברר לי ולא על סמך מה שראיתי". בהמשך החקירה הנגדית, אמרה הגב' בן חור, כי דני סיפר לה לשאלתה מה קרה, שקיללו אותו והוא היה צריך להחזיר,ולכן רדף אחרי ויקטור בכדי להכות אותו. היא חזרה וציינה, כי היא את ויקטור לא ראתה (בניגוד לאמור בתצהירה), היא ראתה את דני רץ כ- 4 שניות ונופל (עמ' 44 לפרוטוקול) עם זאת אחר כך לשאלת בית המשפט אמרה "מה שאני ראיתי זה כבר ממש לפני הנפילה, לא ראיתי את הריצה שלו, לא ראיתי אותו יוצא מהקבוצה, אם הייתי רואה אותו יוצא מהקבוצה יתכן שלא היה נופל הייתי מספיקה להחזיר אותו". עוד ציינה הגב' בן חור, כי השטח בו התרחש אש הלילה שאותו התלמידים אוהבים, דומה לחורשות ביערות הכרמל, אם כי יותר צפוף, יותר קטן ובמקום שבו נמצאו היו גם אבנים. השטח עצמו היה מגודר עם חבל. עדים אחרים אשר העידו בבית המשפט, היו הגב' לאה רוזנפלד מנהלת בית הספר ומר דב ירד מנהל מחנה "רשף". איש משניהם לא היה נוכח בזמן האירוע, ולא היה בעדויותיהם לתרום תרומה של ממש לצורך הכרעה בתיק זה לעניין החבות. לעניין הנזק, הגב' רוזנפלד העידה, כי התובע השתתף בשיעורי ספורט, זאת היא יודעת משום שהיא לא ראתה אישורים, אך היא לא ראתה אותו פיזית משתתף בשיעורים. גב' בן חור העידה, כי השתתף בפעילות גופנית, לא סבל ממגבלות מן הלימודים נעדר כשבועיים. מר ירד העיד, כי הנוהג הוא שכל כיתה שמגיעה אל המחנה הוא נותן הנחיות בטיחות והדרכה כאשר עוד לפני כן הוא מגיע לבית הספר עצמו ומכין את צוות המורות. בניגוד לדברי הגב' בן חור, העיד מר ירד לאחר שנשאל במפורש שלוש פעמים, כי הוא איננו אומר שאסור לרוץ. בנוסף העיד, כי באש לילה יש להקפיד על משמעת קפדנית מאחר ומדובר בלילה, והמשמעת והשקט מוקפדים באופן מיוחד. עם זאת, ציין מר ירד, כי על האירוע נודע לו לראשונה רק כאשר פנו אליו לכתוב תצהיר, קודם לכן הוא לא ידע על כך. הוא גם לא מצא שום דו"ח ובדרך כלל החובש צריך למלא את הדו"ח. הדו"ח היחיד מיום התאונה הוא של גב' בן חור אשר ציינה, כי התובע נפל בפעילות כיתתית. אם כך, יש לפנינו למעשה גרסה אחת בלבד לנסיבות התאונה והיא גרסתו של התובע. התובע העיד, כי רץ במסגרת המשחק, נתקל במשהו שהוא אינו יודע מהו ונפל, זאת בניגוד לאמור בתצהירו לפיו נפל בגלל שנתקל בענף של עץ או בשורש בולט שבלט מן האדמה. התובע לא היה אמור לרוץ בין אם תוך כדי משחק ובין אם מסיבה אחרת כלשהי. על פי גרסת הגב' בן חור, בזמן בו נפל התובע, עדיין היתה כל הקבוצה לא במהלך המשחק אלא בתחילתו, והעובדה שהתובע רץ ונפל מעידה על כך, כי הוא יצא מן הקבוצה. לדבריה, אילו היתה רואה אותו יוצא מהקבוצה, היתה מספיקה להחזירו והוא לא היה נופל. המסקנה היא, אם כך, כי לא היתה השגחה מספקת עליו ובכך לא מלאה הנתבעת את חובתה כלפי התובע, והנזק שנגרם לו הוא כתוצאה מהפרת חובה זו. יתר על כן לו היה רץ אחרי ילד אחר הרי אחד משניים, או שהמשחק כבר החל, וגרסת התובע נכונה או שהמורה לא ראתה שני נערים רצים בין תוך כדי משחק בין תוך כדי הפרת הוראות הבטיחות. הלכה הפסוקה והמושרשת היא, כי "למורים, מדריכים חובת זהירות מוגברת כלפי תלמידיהם הקטינים. חובה זו היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני והן מפני פגיעת הקטין בעצמו" ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל ואח' פד"י מ"ז 1 עמ' 802, בעמ' 811 ו-812. הפסיקה לפני פסק דין זה, כמו ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פד"י ל(2) 561, ולאחריו ע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים ואח' (2005), 915/02 (חי) ר.ג נ' מדינת ישראל והפסיקה שם לא השתנתה, אלא חזרה ביתר תוקף על מהותה וקיומה של חובה זו. עוד נפסק, כי יש להביא בחשבון מאפיינים אחרים, כאשר מדובר בילדים בעלי מאפיינים שונים ובעיקר בעניין התנהגות. דני הועבר לכיתתה של הגב' בן חור לאחר שהיו איתו בעיות בכיתה אחרת ולדבריה לפני הטיול היא שוחחה איתו והוא הבטיח לה שיתנהג כיאות. דברים אלו היו צריכים לחדד את הצורך בהשגחה מיוחדת ונוספת על דני בנסיבות כאלו, במיוחד כאשר מדובר בקבוצה גדולה מאוד של תלמידים 40-45 במקום זר להם לחלוטין, בלילה, מקום יש בו מכשולים טבעיים, ונדרשת משמעת ושקט קפדניים במיוחד, לא רק לצורכי המשחק, אלא גם לשמור על שלומם של הילדים. תפקיד החיילות הוא הדרכה ולא ליווי והשגחה ועל כן בנסיבות כאלו, שני מלווים לכיתה של 40-45 ילדים בגיל חטיבת הבניים, אין בהם די. דני היה צריך לקבל תשומת לב מיוחדת וכפי שאמרה גב' בן חור בעצמה, אם היתה רואה אותו יוצא מהקבוצה היתה מצליחה להחזיר אותו, בכך שלא ראתה אותו מתבטאת הרשלנות, והפרת חובת הזהירות המוגברת אותה חייב מורה לתלמידו על אחת כמה וכמה לתלמיד כמו התובע, בנסיבות שהמקום והזמן כמו כאן, שונים בתכלית מסביבת חצר בית ספר או כיתה. אי לכך הנני קובעת, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע, ובשל כך הוא נפל ונגרם לו הנזק בידו. אינני סבורה, כי לעיריית הרצליה ישנה אחריות כלשהי בנושא. המקום אמנם נמצא בתחום שיפוטה, אך מדובר בחורשה. ואין לצפות שהיא תהיה נקיה מכל אבן או ענף או שורש עץ. זה טבעו של המקום, הוא מיועד לטיולים או לפעילות אחרת הקשורה למקום זה, ואין כל סיבה להטיל עליה אחריות לנפילתו של התובע. מלכתחילה לא היה מקום לגרור אותה להליכים משפטיים אלה. הנזק ד"ר גורדון מטעם התובע, קבע כאמור לעיל, כי לתובע נותרו 19% נכות לפי הסעיפים כדלקמן: חיבור גרוע של עצם הרדיוס, על פי סעיף 40(11) לתקנות המל"ל. איבוד פרונציה באמה השמאלית, על פי סעיף 40(10)ז' לתקנות. בזמן חקירתו בבית המשפט הסכים ד"ר גורדון, כי חל שיפור במצבו של התובע לעומת המצב שהיה כאשר בדק אותו. ד"ר גורדון בדק את התובע בתאריך 26.5.05, דהיינו כ- 4 שנים לאחר האירוע. ד"ר וייס מטעם הנתבעת קבע כי לתובע 10% נכות וזאת בהתאם לסעיף 35(1)(ב) מותאם בשל השבר ברדיוס והגבלה בפרונציה בשורש כף היד. סעיף 35(1)(ב) הנ"ל מתייחס למצב של "אריטריטיס רמבטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר" כאשר קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או על התנועות. לעומת זאת, הסעיפים 40(11) ו-40(10)ז מתייחסים בפירוש לפרטי הפגיעות בידו של התובע. האחת, עניין חוסר חיבור הרדיוס השמאלי, והשניה איבוד פרונציה באמה השמאלית. התרשמתי מצורת ידו של התובע ומאופן הנחתה על השולחן ואמנם נראה היה גם כי היד עקומה וגם כי אינו מצליח להניחה כרגיל. (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 28/5/07). בנסיבות אלו, נכון בעיני לקבוע כי שיעור הנכות הוא על פי שני הסעיפים שנקבעו על ידי ד"ר גורדון, ולא כפי שקבע ד"ר וייס. יחד עם זאת, היות וד"ר גורדון עצמו אמר בזמן הדיון שהתקיים כשנתיים לאחר שבדק את התובע, כי חל שיפור במצבו נכון בעיני להעמיד את שיעור הנכות על 15%. התברר מהתיעוד הרפואי, כי לתובע היה שבר בידו זה עת נפגע בהיותו בן 8 שנים. התובע לא זכר זאת אמו הכחישה. אין בכך כדי לשנות, היות ושני הרופאים לא יחסו חשיבות רפואית לכך. כאב וסבל ידו של התובע היתה נתונה בגבס מס' שבועות, יתר על כן, הגבס הונח מלכתחילה בצורה לא טובה, מה שגרם כנראה לחיבור הגרוע. התובע נזקק לביקורים בבתי חולים להחלפת הגבס והיה מאושפז אף שלושה ימים. התובע למעשה ממשיך לסבול מצורת ידו ותפקודה, וגם אם נקבע לו פרופיל 82 לקראת גיוסו לצבא, אין בכך להעיד, כי בכך תם סיבלו באיבוד הפרונציה שלה. ואין להתעלם גם מהנכות האסטית. היד נראית עקומה, ולא שמעתי מאיש מן המומחים, כי מצב זה עשוי להשתנות. בגין ראש נזק זה הינני פוסקת כי הפיצוי לתובע יהיה 60,000 ₪. הפסד השתכרות לעתיד התובע סבור, כי יש לפסוק על פי השכר הממוצע במשק בהתאם להלכה הכללית לעניין תשלום פיצויי הפסד השתכרות של קטין. לעומת זאת, הנתבעת מצביעה על מגבלותיו של התובע וכי יהיה זה יומרני לחשוב כי הוא יוכל להשתכר בעתיד על פי השכר הממוצע במשק. יתר על כן, לא הוכחה כלל, כי נותרה לו נכות תפקודית כלשהיא, הא ראיה הוא השתתף בימי שדה, טיולים, פעילויות ספורט וכו'. דרך אחרת לבחון סוגיה זו היא, כי בגלל קשייו הלימודיים של התובע, הרי סביר להניח כי תחום השתכרותו יתכן ולא יהיה במישור האקדמי והוא יהיה אולי מוגבל במילא באפשרויות תעסוקה ולכן, אין להפחית בפיצויי הפסד השתכרות. המגבלה הפיזית כתוצאה מהתאונה לפיה קשה לתובע להרים משאות בידו זו, מוסיפה על הקושי הקיים בלאו הכי ולכן מגיע לקטין כזה פיצוי נוסף. הסכום הראוי לפיצוי התובע בראש נזק זה הוא 180,000 ₪ (הבאתי בחשבון כי התובע קיבל כ- 37,000 ₪ במסגרת ביטוח תלמידים). עזרת צד ג' והוצאות עבר ועתיד התובע נזקק לעזרה בתקופה בה היה בגבס, ובעקבות הצורך בהחלפתו, בשחזור טיפולים פיזיוטרפיים וטיפולים אחרים, וגם אם זו מסוג העזרה שהורים נותנים, הרי מגיע פיצוי כספי גם בגין עזרה זו. כן על פי עדותה של אם התובע, עד התאונה הוא זה שהיה עוזר לה, ואילו אחרי התאונה התהפכו היוצרות ולפחות לתקופה מסויימת הוא נזקק לעזרה מרובה מצידה כולל ליווי לבית הספר באופן יום יומי. אין בפניי ראיה כי בחייו הבוגרים יזדקק התובע לעזרה רבה, והעובדה שהוא גוייס עם פרופיל 82 מעידה על כך. בראש נזק זה נכון בעיני לפסוק סכום של 3,500 ₪. אשם תורם לא מצאתי לנכון לפסוק אשם תורם לתובע. בנסיבות העניין כאשר היתה צריכה להיות השגחה מוגברת כאמור לעיל מחד, ומאידך כאשר יש משחק מחבואים ותופסת, מצפים שילדים לא ירוצו??? מר ירד היה הגון מספיק להעיד כי הוא לא אמר לילדים לא לרוץ, גם אם בגמגום. והדבר מובן מאליו. גם אם יש חושך ולילה ושטח לא ישר, משחק תופסת וחיפוש אחר דגלים שהוא משחק תחרותי, הריצה היא חלק מהעניין, ויהיה זה לא נכון להטיל על התובע אשם תורם בנסיבות כגון אלו. סיכומו של דבר הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 243,500 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. ההודעה לצד ג' נדחית והנתבעת תישא בהוצאות צד ג' לאחר שומת הוצאות אשר תוגש על ידה. נפילה