נפילה במדרכה משובשת

להלן פסק דין בנושא נפילה במדרכה משובשת בתל אביב:

פסק דין

1.     בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, ילידת 1947, בגין נפילתה ביום 2.4.03 בשטח הרחוב בעיר תל - אביב. הטענה היא כי הנפילה נגרמה עקב מפגע ברחוב. הנתבעות, עיריית תל-אביב ומבטחתה, כפרו בחבותן לפצות את התובעת בגין הנזקים הנטענים. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעת העידה היא עצמה. מטעם הנתבעות העיד מר אייל חכים, בוחן תביעות נזיקין בעיריית תל-אביב.

2.     לב המחלוקת הוא נסיבות הנפילה הנטענת. נבחן את גרסת התובעת. בכתב התביעה שהוגש ביום 20.7.04 נאמר כך: "בתאריך 2.4.03 צעדה התובעת על מדרכה ברחוב לה גרדיה בסמוך לבית מס' 36 בעיר תל- אביב ... המדרכה במקום הייתה משובשת, פגומה ורווית מפגעי בטיחות חמורים, לרבות אבן שפה שבורה ומתנדנדת. תוך כדי הליכה נתקלו לפתע רגליה של התובעת במפגע והתובעת מעדה ונפלה ארצה". לכתב התביעה צורפו ארבע תמונות בהן נראית אבן שפה בצבע אדום, מעל פתח ביוב, שאינה מונחת היטב במקומה (התמונות מסומנות בתיק המוצגים כ- ת/2). ניסוח זהה לגבי תאור האירוע הופיע גם בתחשיב נזק שהוגש על ידי ב"כ התובעת מיום 8.9.05. בחוות דעת המומחה מטעם התובעת, ד"ר קמחין, מיום 20.4.04, אשר צורפה לכתב התביעה נאמר: "בזמן עליה על המדרכה עקב שיבוש בפתח הביוב נתקלה ונפלה". בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעות, פרופ' נרובאי, אשר בדק התובעת ביום 5.4.06, נאמר: "לדבריה ב- 2.4.03 הלכה ברחוב, היה פתח ביוב מורם, נתקלה בו, נפלה ונחבלה..." בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אבנטוב, מיום 10.8.05, נאמר כי "לדבריה נפגעה ב- 2.4.03 כאשר מעדה ונפלה". בישיבת בית המשפט מיום 27.11.05 (בפני כב' השופטת קוברסקי) טענה ב"כ הנתבעות כי מדובר בתאונת דרכים. הוחלט כי התובעת תגיש תצהיר נסיבות.

3.     ביום 6.12.05 הגישה התובעת תצהיר לגבי נסיבות האירוע. בתצהיר זה ציינה התובעת כך: "ביום 2.4.03, בשעות הערב המוקדמות, ירדתי ממונית ברחוב לה גרדיה בת"א, סמוך לבית מס' 36, בשטח שבין המדרכה ובין המונית. שילמתי לנהג וזה נסע מהמקום. לאחר שנהג המונית עזב את המקום כאמור, בקשתי לעלות על המדרכה ולהתחיל לצעוד לעבר ביתי. בעת שהנחתי רגלי על המדרכה, רגלי נתקלה באבן השפה, אשר שמשה, בין היתר, פתח לכניסת מי שפכים וגשם, מעדתי ונפלתי אפיים ארצה ונגרמו לי נזקי גוף. ברצוני להבהיר כי אבן השפה הייתה שבורה ומתנדנדת כפי שניתן לראות בתמונות...עוד ברצוני להבהיר כי למונית אשר ממנה ירדתי אין ולא היה כל קשר לנפילתי שכן, כפי שציינתי לעיל, המונית עזבה את המקום עוד בטרם ניסיתי לעלות על המדרכה". לאחר הגשת התצהיר הגישו הנתבעות, באישור בית המשפט, כתב הגנה מתוקן בו טענו כי מדובר באירוע שארע עקב ירידה מרכב וכי מדובר בתאונת דרכים.

4.     ביום 5.3.06 נחקרה התובעת על תצהירה בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת קוברסקי. בחקירתה הוסיפה וציינה כך: "אני ישבתי מאחור, המונית עצרה, פתחתי את הדלת, ירדתי רגיל, סגרתי את האוטו, הסתובבתי שני צעדים לעלות למדרכה ולעבור במעבר חצייה, ירדתי, נסעה המונית, הסתובבתי הלכתי שני צעדים ועמדתי לעלות למדרכה...שמתי את הרגל, התחלתי להתנדנד ונפלתי. לא אבדתי שווי משקל, המדרכה הייתה שבורה ... התמונות צולמו לאחר התאונה, אני בקשתי מבתי לצלם, אני הלכתי אתה. אמרתי לה איפה נפלתי, אני לא צילמתי כי הייתי עם יד אחת, אני הייתי אתה במקום שהיא צלמה...המונית לא עצרה ליד הבית כי אני נסעתי לבתי אשר גרה ממול". גם לאחר חקירת התובעת נותרה המחלוקת בין הצדדים בעינה. ביום 16.3.06 ניתנה הוראה לגבי הגשת תצהירים. התיק הועבר לטיפולי ונקבע לשמיעת הראיות ליום 1.2.07.

5.     יש לציין כי התובעת הגישה תצהיריה ביום 28.5.06, לאחר בקשת ארכה מיום 1.5.06. הנתבעות הגישו תצהיריהן כחודש לאחר מכן. ביום 23.1.07, מספר ימים לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות, הגישה התובעת בקשה לזימון שני עדים נוספים בנימוק על פיו "לאחרונה בישיבת הכנה לקראת דיון ההוכחות ...התברר כי קיימים גורמים נוספים אשר עדותם יכלה לתרום לברור התיק". שני העדים היו מר סייג מרקו, גרושה ובן זוגה של התובעת, ומר אברהם מקירי, חבר משפחה. בתצהירים אותם בקשה התובעת לצרף היו העדים אמורים להצהיר לגבי עזרה בבית בה נעזרה התובעת לאחר האירוע. בהחלטה מיום 23.1.07 דחיתי הבקשה. ביום 30.1.07, יומיים לפני מועד שמיעת הראיות, הגישה התובעת "הודעה", על צרוף תצהיר נוסף, ללא בקשה, נימוק או הסבר. הפעם דובר בתצהירו של מר ברוך סייג, בנה של התובעת. בתצהיר אותו ביקשה התובעת לצרף נרשם מפי מר סייג כי ביום הארוע התקשרה אליו אמו וספרה לו כי ארעה לה תאונה ברחוב לה גרדיה, כי הוא הגיע למקום וכי אמו הראתה לו את המדרכה השבורה. במהלך הדיון מיום 1.2.07 חזרה ב"כ התובעת על בקשתה לצרף התצהירים. בשלב זה התברר כי הבקשה או ה"הודעה" בדבר תצהירו של מר סייג כלל לא הגיעה לב"כ הנתבעות. לא ניתן כל נימוק של ממש לאי הגשת התצהירים במועד אלא רק מספר ימים לפני מועד הדיון ולאחר הגשת תצהירי הנתבעות, במיוחד כאשר מדובר בקרובי משפחה וחבר משפחה ולא במי שלכאורה קשה היה לאתרם. תצהיריהם של מר מרקו סייג ומר מקירי לא התייחסו ללב המחלוקת אלא לעניין טענות בדבר עזרה בבית, נושא שאינו נושא מרכזי בתיק. בנסיבות אלו ולאור התנגדות הנתבעות הבקשה לצרוף תצהירים נוספים לא אושרה. עם זאת, לגרסה על פיה בנה של התובעת הגיע למקום האירוע על פי קריאתה של התובעת, אתייחס בהמשך.

6.     בתצהירה מיום 25.5.06 תארה התובעת שוב את האירוע: היא חזרה וציינה כי הייתה בדרך לבית בתה, כי אין מדובר בנסיעה במסגרת העבודה, כי ירדה מהמונית וכי לאחר שנהג המונית עזב את המקום בקשה לעלות על המדרכה ולהתחיל לצעוד לעבר בית בתה. "בעת שהנחתי רגלי על המדרכה, רגלי נתקלה באבן השפה, אשר שמשה, בין היתר, פתח לכניסת מי שפכים וגשם, מעדתי ונפלתי אפיים ארצה" וכן: "למונית אשר ממנה ירדתי אין ולא היה כל קשר לנפילתי שכן, כפי שציינתי לעיל, המונית עזבה את המקום עוד בטרם ניסיתי לעלות על המדרכה".

7.     בחקירתה מיום 1.2.07 ציינה כך: "הלכתי לסידור בתקווה, חזרתי במונית, שילמתי לו בתוך האוטו וירדתי, הלכתי שני צעדים כדי לעלות למדרכה, היה ברזל שבור, התנדנדתי ונפלתי" (עמ' 1 שורות 14-15) וכן: "כשבאים מהתקווה, אני צריכה לרדת ולעבור לצד שני, באתי לפה, בשני צעדים, עליתי על המדרכה, על האבן שפה, ואז נפלתי. התנדנדתי ונפלתי" (עמ' 2 שורות 12-16). בתה, לפי עדותה, גרה ברחוב לה גרדיה מס' 39, מול המקום בו נפלה (עמ' 6 שורה 27). "שלמתי לבעל המונית, קמה, יורדת מהמונית, ישבתי מאחורה, פתחתי את הדלת, יצאתי והסתובבתי כדי ללכת שני צעדים מהמונית ולעלות למדרכה, התנדנדתי על הקולטן ויצאתי" (עמ' 12 שורות 28-30). את המונית הזמינה "בהנפת יד" ולכן לא יכלה לאתר את נהג המונית.

8.     לשאלה מי צילם התמונות השיבה: "אנחנו, אני חושבת שאחד הילדים...באותו שבוע, באותו זמן שנפלתי, לא באותו היום...הלכתי אתם, כי הבן שלי בא לקחת אותי מהתאונה" וכן " יום או יומיים אחרי הארוע, באותו שבוע" (עמ' 2 שורה 1 ואילך). לאחר שהופנתה לכך שהייתה מאושפזת ששה ימים לאחר התאונה ולכן לא יכלה להגיע למקום ולצלמו השיבה כי אינה זוכרת מתי צולמו התמונות, ייתכן וגם מספר חודשים לאחר הארוע (עמ' 5 שורות 17-24).

9.     בעדותה מיום 1.2.07 חזרה התובעת מספר פעמים על כך שבנה הגיע למקום לקחת אותה לבית החולים: "חייגתי לבן שלי שבא לקחת אותי לבית החולים, הוא היה לא רחוק ממני, בבית, חייגתי לנייד, לא יודעת איפה היה" (עמ' 2 שורות 19-20). היא השיבה כי נסעה במונית באותו היום "כי אין לי אוטובוס מהתקווה לבית בתי" (עמ' 3 שורה 25). לאחר הנפילה לא התקשרה לבתה לספר לה שנפלה (עמ' 6 שורה 30 ואילך).

10.     התובעת הופנתה לטופס התביעה לתשלום דמי תאונה שהגישה למוסד לביטוח לאומי מיום 25.5.03. את הטופס מלאה בכתב ידה והיא חתמה עליו כפי שאישרה בעדותה הן מיום 5.3.06 והן מיום 1.2.07 (עמ' 3 שורות 5-6). בטופס זה רשמה כך: "ירדתי מהמונית ובאתי לעלות למדרכה מהמונית ונתקלתי באבן השפה של המדרכה ונפלתי". עוד ציינה בטופס כי היא עומדת להגיש תביעה כנגד עיריית תל- אביב. במקום בטופס המיועד לציין פרטים לגבי עדים לתאונה רשמה כי היו שני עדים: "גאולה כורש מרחוב לה גרדיה 72 ושוילי אליהו". עוד יש לציין כי בתאור התאונה נרשם כי היא ארעה ברחוב לה גרדיה אך לא נרשם מספר הבית או זיהוי אחר של המקום בו נפלה. התובעת הופנתה גם לטופס התביעה שהגישה למוסד לביטוח לאומי מיום 22.7.03 לקבלת נכות כללית, שם נרשם (עמ' 6 לטופס) כי מדובר ב"נפילה בעבודה". התובעת הכחישה כי מדובר בתאונה במסגרת העבודה, טענה כי עבדה בשעות הבוקר בלבד וכי חזרה מ"סידורים בתקווה" בעת שארע הארוע.

11.     המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא, כאמור, באשר לנסיבות הארוע. ב"כ התובעת בסיכומיה טוענת כי יש לתת אמון בגרסת התובעת על פיה מדובר בנפילה עקב מפגע ברחוב, ללא קשר לירידה מהמונית. נטען כי בהתאם לגרסה זו הספיקה התובעת לרדת מהמונית וללכת שני צעדים, רק אז נתקלה באבן השפה ונפלה. בהתאם לכך, נטען, הסתיימה פעולת הירידה מהרכב, לא היה מגע פיסי עם הרכב, התובעת החזירה לעצמה השליטה על גופה לאחר הירידה טרם הנפילה ולכן אין מדובר בתאונת דרכים. הנתבעות, מצדן, טוענות כי יש לדחות גרסת התובעת כפי שנשמעה בעדותה בבית המשפט. נטען כי התאונה ארעה ברצף ישיר לירידה מהמונית, בדיוק כפי שרשמה התובעת בטופס תביעתה למוסד לביטוח לאומי כחודש וחצי לאחר הארוע. נטען כי בהתאם לסמיכות הזמנים וסמיכות המרחק מדובר בנפילה הקשורה לפעולת הירידה מהרכב, לאמור, תאונת דרכים. ב"כ הנתבעות הפנתה לסתירות ואי דיוקים בגרסת התובעת בהזדמנויות שונות. ב"כ הנתבעות מפנה לכך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין ללא סיוע כאשר לא ניתן להסתפק בעדות זו לצורך הוכחת התביעה, במיוחד לאור הספקות העולים ובהעדר נימוק משמעותי לכך. נטען כי לא הובאו כל עדים לתמיכה בגרסה, למרות שבתביעה למוסד לביטוח לאומי ציינה התובעת שמותיהם של שני עדים לאירוע.

12.     לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים ואת חומר הראיות הגעתי למסקנה כי לא אוכל לתת אמון בגרסת התובעת לגבי נסיבות האירוע. גרסתה של התובעת מבוססת על עדותה בלבד, כעדות יחידה של בעל דין. לעדות זו אין סיוע ממקור עצמאי. בנסיבות אלו על בית המשפט לנמק ולמצוא "טעם אמיתי" מדוע יש להסתפק בעדות זו, כנדרש בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. בחינת הראיות בענייננו מעלה מספר ספקות בהתייחס לגרסת התובעת כפי שיפורט להלן. בנסיבות אלו, לא אוכל לומר כי מצאתי טעם אמיתי המאפשר להסתפק בגרסת התובעת כעדות יחידה ולאמצה כמות שהיא.

13.     ראשית, יש להפנות לדווח הראשוני לגבי הארוע למוסד לביטוח לאומי, בתביעה לדמי תאונה. זהו הדיווח הראשון על הארוע, כחודש וחצי לאחריו, לפני הגשת התביעה לבית המשפט. הדיווח רשום בכתב ידה של התובעת ונחתם על ידה ויש לייחס לו מהימנות, חשיבות ומשקל לגבי נסיבות הארוע יותר מאשר לגרסאות שהובאו לאחר מכן, לצורך ההליך המשפטי. בדיווח זה לא רשמה התובעת את מקום הארוע המדוייק למרות שהיה עליה לציין בטופס את כתובת הארוע. התובעת רשמה בפשטות: "באתי לעלות למדרכה מהמונית". לא נאמר דבר על אותם "שני צעדים" אשר חזרו שוב ושוב בעדותה במהלך המשפט. מתיאור זה עולה כי התובעת עצמה ראתה בנפילתה המשך ישיר ורצוף, הן בזמן והן במקום, לפעולת ירידתה מהמונית. זאת ועוד יותר, בטופס רשמה כי היו לארוע שני עדים. לא הובא כל הסבר מדוע לא הובאו שני עדים אלו לעדות ואף לא התבקש זימונם בשלב כלשהו. לאי הבאת עדים אלו יש לייחס משמעות ראייתית אשר מחלישה את גרסת התובעת.

14.     שנית. לא ברור מדוע לא ציינה התובעת במסגרת כתב התביעה כי התאונה ארעה בעת שירדה ממונית. בכתב התביעה מתואר ארוע של צעידה על מדרכה משובשת ותו לא. תיאור זה אינו נכון והוא מטעה שהרי אף לגרסת התובעת עצמה היא לא הספיקה לעלות על המדרכה, ובוודאי שלא לצעוד עליה. גם לרופאים אשר בדקו אותה לא נמסר תאור מדויק אלא תאור של שיבוש בפתח ביוב או התקלות בפתח ביוב. גם תאור זה אינו מדויק. על כך ניתן היה למחול אם היה ניתן תאור מדויק בכתב התביעה. רק לאחר שהנתבעות טענו כי בארוע היה מעורב רכב, כפי הנראה לאור הדווח למוסד לביטוח לאומי, אותו קבלו בשלב זה, הובאה הגרסה המלאה, באשר למעורבות המונית בארוע. אי הצגת הגרסה המלאה מיד בראשית הדרך פוגמת במהימנות גרסת התובעת ומעלה תהיות מדוע הדברים לא נאמרו מלכתחילה באופן מלא וגלוי.

15.      שלישית, קיימים מספר ספקות, אי דיוקים וחוסר הגיון בגרסתה של התובעת המפחיתים באופן ניכר מאמינות הגרסה. כך, למשל, מעורבות בתה. בתצהירה הראשון מיום 5.12.05 ציינה כי נסעה "לביתה" ולא ציינה דבר אודות בתה. בחקירתה מיום 5.3.06 ציינה כי נסעה לבתה אשר "גרה ממול" וכי בתה היא זו שאף צלמה התמונות, לאחר שבאה עם אמה למקום. לעומת זאת, בעדותה מיום 1.2.07 לא הזכירה כי בתה באה עמה למקום, לא זכרה מי צילם התמונות וסברה כי בנה צילם, ועוד יותר מכך - היא העידה כי כלל לא התקשרה לבתה להודיע לה כי נפלה. והרי היא התכוונה להגיע לבית בתה אשר גרה ממול - מדוע לא הודיעה לבתה כי נפלה וכי היא נמצאת מול ביתה, פגועה וחבולה? דברים אלו אינם מתיישבים עם השכל הישר וההגיון. תמיהה נוספת עולה מכך שעל פי כל המסמכים הרלוונטיים למועד הארוע, כתובתה של התובעת בעת הארוע הייתה לה גרדיה 43 (ראה למשל טופס התביעה למוסד לביטוח לאומי וגם תצהיר התשובות לשאלון, שאלה 4). בעדותה בבית המשפט העידה כי כתובתה היא לבנדה 3 (עמ' 2 שורה 24). אם מדובר בטעות הקלדה - לא התבקש תיקונה וגם לא ניתנה הערה על כך בסיכומי התובעת. אם התובעת אכן התגוררה בלה גרדיה 43 הרי שבתה גרה שני בתים על ידה והארוע ארע ממש מול ביתה של התובעת. ואולי בכל זאת נסעה לביתה ולא לבתה? ואם גרה ברחוב לה גרדיה מדוע ציינה כי אין אוטובוס לבית בתה ולכן נסעה במונית? (עמ' 3 שורה 25) - הרי מדובר גם במקום מגוריה? האם נהגה לנסוע במוניות גם לביתה? והרי טענה לאחר מכן כי רק עקב התאונה ומגבלותיה הרפואיות הפסיקה לנסוע באוטובוסים והתחילה לנסוע במוניות? (עמ' 9 שורה 30). מתמיהות אלו, יחד עם אי גלוי הגרסה המלאה בכתב התביעה, עולה חשש כי קיים ניסיון מצד התובעת להסתיר או לא לגלות גילוי מלא את כל הפרטים הרלוונטיים. יתכן ומדובר באי דיוקים הנובעים מרצון להסתיר את העובדה שהתובעת חזרה מעבודתה לביתה וייתכן שמסיבות אחרות, אך תמיהות אלו, להן לא ניתן הסבר, גורעות מאמינות גרסת התובעת.

16.      חוסר הגיון נוסף עולה בקשר למעורבות בנה ברוך סייג. לאורך כל הדרך ולפחות מיום הגשת התביעה ביולי 2004 ועד עדותה מיום 1.2.07, לרבות בשני תצהיריה ובמהלך עדותה ביום 5.3.06, לא ציינה התובעת דבר או חצי דבר לגבי מעורבות הבן. היא לא ציינה כי היא הזעיקה אותו למקום לאחר שנפלה, כי היא הראתה לו את מקום הנפילה, כי הוא צילם התמונות. כאמור, התובעת ציינה בטופס התביעה לבטוח לאומי דווקא שמות של שני עדים אחרים שהיו עדים לארוע. והנה, לפתע, יומיים לפני מועד ההוכחות הוכנסה לתיק בית המשפט "הודעה" על תצהיר הבן, על פיו הוא הוזעק למקום. רק בעדותה מיום 1.2.07 ידעה התובעת לציין, וחזרה על כך מספר פעמים מיוזמתה, גם כאשר נשאלה שאלות אחרות, כי בנה הגיע למקום וראה את מקום הנפילה. כל אלו מעוררים ספקות רבים באשר למהימנות הגרסה. גם אם היה מתקבל תצהיר הבן כראיה במועד בו הוכנס לתיק בית המשפט, אין ספק כי מדובר בעדות כבושה שמשקלה אפסי. אין מדובר באדם זר שאינו בשליטת התובעת. מדובר בבנה, כבן 22 ביום האירוע, על פי עדותה (עמ' 4 שורה 6). מדוע לא צוין אף פעם, במהלך כל השנים, דבר או חצי דבר על מעורבותו או ידיעותיו? הרי נסיבות הארוע היו במחלוקת עוד מתחילת הדרך. לא ניתן לכך כל הסבר.

17.     גם בחינת גרסתה של התובעת מול יתר הראיות מעוררת מספר ספקות. התובעת חזרה ודקלמה שוב ושוב בעדותה, פעמים רבות וכמי שהודרכה הדרך היטב, על כך שצעדה "שני צעדים" לאחר שירדה מהמונית. נראה כי גרסה זו נבנתה במיוחד על מנת לתמוך בטענה על פיה הצליחה להחזיר לעצמה את השליטה על גופה, כפי שנטען בסיכומי ב"כ התובעת. הגרסה אינה מעוררת אמון והיא אכן נשמעה כגרסה מלאכותית שהוכנה ונבנתה בשלב מאוחר, רק לקראת עדותה של התובעת ביום 5.3.06, לאחר שהנתבעות טענו כי מדובר בתאונת דרכים. מעיון בתמונות, ובמיוחד בתמונה ת/2 ה', עולה ספק בדבר האפשרות לצעוד את אותם שני צעדים לפני העליה למדרכה. כפי שנראה בתמונות - מדובר בצומת. בהתאם לגרסת התובעת נהג המונית בצע פניה ימינה לכוון לה גרדיה ואז עצר לתובעת סמוך לאבן שפה הצבועה אדום לבן. מדובר בכביש רב מסלולי, כל מסלול אינו רחב אלא די צר, כפי שנראה בתמונות. סביר כי נהג המונית, במיוחד לאחר שבצע הפנייה, עצר קרוב לשפת המדרכה ולא הגיוני שעצר רחוק ממנה, באמצע הכביש. אם כך, לא נותר מקום רב לבצוע הפעולות הנטענות של ירידה, ייצוב העמידה, סיבוב והליכה של אותם "שני צעדים" ממקום העצירה ועד שפת המדרכה.

18.     למרות ספקות אלו, אשר, לטעמי, נובעים מניסיון "לבנות" גרסה לצורך ההליך המשפטי, כך שהאירוע לא יחשב כתאונת דרכים וגם לא כתאונת עבודה, אני נותנת אמון בגרסה הבסיסית של התובעת על פיה היא נפלה ברחוב לה גרדיה מיד ובאופן תכוף ורצוף לאחר שירדה ממונית ועוד טרם הספיקה לעלות על המדרכה. גרסה זו נתמכת בטופס ההודעה למוסד לביטוח לאומי לאחר הארוע ובמסמכים הרפואיים והיא אמיתית בעני. הדברים שרשמה התובעת מיד עם פנייתה לבטוח הלאומי על פיהם: "ירדתי מהמונית ובאתי לעלות למדרכה מהמונית ונתקלתי באבן השפה של המדרכה" נראים בעני כגרסה האמיתית לארוע. איני נותנת אמון בגרסה על פיה הצליחה להחזיר לעצמה את השליטה על גופה לאחר שירדה מהמונית, לעמוד, להסתובב ואז לצעוד בכביש לכוון המדרכה. הגרסה המסתברת וההגיונית יותר, על פי מאזן ההסתברויות, ההיגיון, השכל הישר ותמונות המקום, ועל פי מבחני עזר של עיתוי הארוע, סמיכות הזמנים וסמיכות המרחק - היא הגרסה על פיה החלה לרדת מהמונית לאחר ששילמה לנהג, כפי הנראה הנהג הספיק לנסוע מהמקום אך גופה של התובעת היה עדיין במהלך תנופת הירידה. התובעת טרם הספיקה לעמוד באופן יציב מחוץ לרכב ולהיות בשליטה מלאה על גופה. בשלב זה נתקלה בשפת המדרכה ונפלה. לא ניתן לקבוע ברמת הודאות הנדרשת כי התובעת נתקלה דווקא באותה אבן שפה המצולמת בתמונות. לא השתכנעתי במידת השכנוע הנדרשת כי אותה אבן שפה היא זו שגרמה לנפילתה. הגרסה המסתברת היא כי הנפילה ארעה בקשר ישיר לירידתה מהמונית וכי מדובר בפעולה פיסית רצופה ותכופה לאחר תום נסיעתה במונית. הארוע ארע במסגרת הירידה מהרכב ובמסגרת השימוש התחבורתי. בהתאם לכך מדובר בארוע המהווה תאונת דרכים על פי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. יצוין כי על מנת שפעולת הירידה מהרכב תיחשב כשימוש ברכב אין חובה לקיום מגע פיסי עם הרכב. ירידה מרכב תהא עדיין שימוש ברכב גם לאחר ניתוק המגע הפיסי מהרכב וגם בתחילת צעדיו של היורד להתרחק מהרכב, אם היורד עדיין לא רכש עמידה יציבה או שליטה מלאה על גופו מחוץ לרכב ובהתאם למבחנים של סמיכות זמנים וסמיכות מרחק. ראה לעניין זה: א' רבלין תאונת הדרכים - סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, 1999, עמ' 164-171; י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, 2005, עמ' 125 - 133 והאסמכתאות שם. בנסיבות אלו ולאור כלל ייחוד העילה, אין כל עילת תביעה כנגד הנתבעות. לא ברור מדוע לא הוגשה התביעה בעילות חילופיות ומדוע לא התבקש תיקון כתב התביעה לאור טענות הנתבעות בעניין החבות אשר נטענו עוד בתחילת הדרך. בנסיבות העניין, בהן התובעת לא הוכיחה את גרסתה לגבי האירוע ואת חבות הנתבעות, אין מנוס מדחיית התביעה.

לאור כל האמור התביעה נדחית.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעות בסכום כולל של 4000 ₪.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון