מכתב השמצה נגד עורך דין

להלן פסק דין בנושא מכתב השמצה נגד עורך דין: פסק דין בפניי תביעת לשון הרע. 1. התובע, עו"ד (להלן - התובע), מייצג בהליכי גירושין את הגברת אסתר נוח. התביעה מבוססת על מכתב ששלח הנתבע, סמי נוח (להלן - הנתבע) לגברת נוח. אין מחלוקת, כי המכתב נשלח לאחר שהגברת נוח הגישה נגד הנתבע שתי תביעות בנושאי אישות, בהן מייצג אותה התובע. המכתב הוא מיום 26.10.05. המכתב מכיל את הפיסקה הבאה, היא הפיסקה הראשונה בו: "עכשו גם מסתבר שלקחת לעצמך עו"ד דרג ז'. לא רק שהוא גס רוח (משחק בקאקי), חסר יושרה ("לא נתן מאומה", העלמת "רכוש האמא"), אלא גם ספק אם יודע לעשות את העבודה המשפטית (30,000$?!). איפה בדיוק הוא למד משפטים? הייתכן שמספר הגירושין לחובבים שנתתי לך במתנה? היית צריכה לשמוע בקול החבר של אורי (רק לא אותו!) ולבחור 'קילר' אמיתי. אבל את כרגיל לא מקשיבה. אני פשוט נעלב" (ההדגשה במקור) בכתב התביעה מפנה התובע לביטויים שונים בפיסקה זו, המתייחסים אליו, ואשר לטענתו יש בהם משום לשון הרע: "עו"ד דרג ז'", "גס רוח", "משחק בקאקי", "חסר יושרה", "העלמת 'רכוש האמא'", "ספק אם יודע לעשות את העבודה המשפטית", "איפה בדיוק הוא למד משפטים? הייתכן שמספר הגירושין לחובבים שנתתי לך במתנה", "ולבחור 'קילר אמיתי' ... אני פשוט נעלב". אין מחלוקת, כי ביום שיגור המכתב הוגשו כתבי הגנה מטעם הנתבע בתביעות האמורות. 2. הנתבע העלה את הטענה, כי המכתב חוסה תחת ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, הקובעת כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ...... פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;" השאלה בה עוסקת החלטה זו היא, האם הוראה זו חלה בנסיבות העניין שבפניי. 3. בלב הוראת סעיף 13(5) מצויה הדרישה, כי הפרסום נעשה תוך כדי דיון בפניי אחד הגורמים המנויים בהוראה. פירושה של דרישה זו נדון בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620. בית המשפט ציין כי ניתן היה לפרש תיבה זו "על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין." בית המשפט דחה פירוש אפשרי זה. נקבע כי ".... פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. בהתאם לגישה זו, קבע בית המשפט באותה פרשה כי "... גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי." יוצא, כי גם פרסום שנעשה מחוץ לבית המשפט, ואף לא במסגרת הפורמלית של הדיון המשפטי, ייכנס לגדר ההגנה. ביסוד גישה מרחיבה זו נעוץ הרציונל "לאפשר למעורבים בהליך שיפוטי להתבטא בחופשיות, ללא צורך לשקול את דבריהם מחשש לתביעות עתידיות" (בספרם הנ"ל של קרמניצר, גנאים, שנור, בעמוד 336). על הרציונל של הגנה זו נאמר, כי "מצד אחד קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה. מכיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים. כמו כן, התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר ל'מתדיינים תאבי משפט' להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי נפסקת של התדיינויות." (שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, בעמוד 197). אכן, במהלך הליך משפטי מתקיים שיג ושיח בלתי פוסק בין הצדדים ובאי כוחם, באולם בית המשפט ומחוצה לו. הסיטואציה הבסיסית היא סיטואציה של עימות, אשר לא אחת נלווים לו מטענים שונים. הדברים אמורים לא אחת גם בהליכים אגב הליכי גירושין, כמו במקרה שבפניי. הגנת סעיף 13(5) חותרת, במצב זה, שלא להפוך את ההתדיינות הבסיסית שבין הצדדים לקרש קפיצה להתדיינויות נוספות, לפחות כל עוד הפירסום מיועד לצד שכנגד או לבא כוחו. 4. גישה דומה יושמה על ידי כב' השופט סולברג בת.א. (שלום י-ם) 5118/01 זריפי נ' כהן (לא פורסם). באותו עניין עמד בית המשפט על כך, ש"ההגנה חלה גם על כתבי טענות, מסמכים ותצהירים המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם לבית המשפט, כלומר בהיותם פירסום מחוץ לפורום השיפוטי". בית המשפט הוסיף כי אומץ מבחן מרחיב ביחס להוראת סעיף 13(5). בהתאם לכך נקבע באותה פרשה, כי הגנה זו חלה על מכתב שנשלח לנשיא בית המשפט ביחס להליך משפטי שנפתח באותו בית משפט. בהקשר זה צויין בפסק הדין בעניין זריפי, כי "הפרשנות המרחיבה של סעיף 13(5) פורשת כנפיה גם על אותה פנייה שעשה הנתבע אל נשיא בית המשפט. מכתב זה - בין אם כל האמור בו אמת, ובין אם לאו - לא יכול, איפוא, לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". ויודגש. ההגנה ניתנה באותה פרשה, אף כי היה מדובר במכתב שלא היה חלק מתיק בית המשפט, ואף לא היה עתיד להיות חלק מתיק זה. זו אף זו, המדובר במכתב שלא נשלח בין בעלי הדין ובין עצמם, כי אם לגורם חיצוני, הוא נשיא בית המשפט בו התנהל התיק. לא למותר לציין, כי פסק דין זה אושר בערעור לבית המשפט המחוזי, ובהמשך לכך אף בבית המשפט העליון (ראו רע"א 3015/05 זריפי נ' כהן דינים עליון עג 814, בה אושרה התוצאה לגופה). יוצא, כי אין יסוד לטענת התובע, כאילו מחייבת הילכת זיידמן כי יהא מדובר במסמך אשר דינו להיות מוגש לתיק בית המשפט דווקא. 5. על פי הלכות אלה, המכתב שנשלח על ידי הנתבע לאשתו, במהלך ההליך ביניהם ובקשר לאותו הליך, נופל לגדר ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. אכן, הילכת זיידמן פרשה יריעת הגנה רחבה על פרסומים בקשר להליכים משפטיים. יריעה זו נפרשה "על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פנייה בכתב...". בגדר זה בא המכתב נשוא פרשת זריפי הנ"ל. על פי הלכות אלה, נופל גם המכתב נשוא התביעה שבפניי, אשר נעשה במהלך ההליכים המשפטיים בין הצדדים, לגדר הוראת סעיף 13(5). ודוק. קיימים הבדלים מסויימים בין המכתב נשוא התיק שבפניי ובין זה שבפרשת זריפי. הצדדים לכל אחד מן המכתבים שונים. נושאי המכתבים שונים. תוכנם שונה. ברם, אין בהבדלים אלה כדי לשנות מן המסקנה לעניין תחולתה של הוראת סעיף 13(5) על העניין. בראיית שני הפרסומים כמכלול, ניתן לומר כי הזיקה בין ההליך העיקרי ובין המכתב נשוא ההליך שבפניי אינה פחותה מזו שהיתה בין הפרסום נשוא פרשת זריפי ובין התיק העיקרי שם. אדרבא, אדרבא, לפחות מבחינה אחת ההצדקה להחיל את הוראת סעיף 13(5) במקרה שבפניי חזקה יותר. בפרשת זיידמן נפסק, כי "תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט." לא יכולה להיות מחלוקת כי תנאי זה מתקיים במקרה שבפניי. יכולה להיטען הטענה, כי בפרשת זריפי תנאי זה, לפחות במובן הצר של הדברים, אינו מתקיים. חרף זאת, הוחלה ההגנה שבסעיף 13(5) באותה פרשה. בסופם של הדברים, השיטה המשפטית חותרת, בהקשרים שונים, לוודאות משפטית ולהימנעות מיצירת הבחנות דקות, אשר קשה ליישמן באופן מעשי ולהצדיקן באופן עיוני (ראו דברי כב' השופט ברק בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606; ראו גם דברי כב' השופט אור ברע"א 6904/97 ס' ת' ו' בקעות נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, נב(4) 1, 19; כן ראו ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, לט(4) 821, בעמוד 830). דברים אלה יפים גם לעניין האחריות על פי חוק איסור לשון הרע, אשר קיים לגביה צורך ממשי בוודאות משפטית. 6. התובע טוען, כי יש לקרוא לתוך הוראת סעיף 13(5) דרישה לתום לב ולקשר ענייני בין הפרסום ובין ההליך המשפטי אשר עליו נשענת ההגנה הנטענת. לטענה זו אין עיגון בהוראת החוק. אין בהוראת סעיף 13(5) דרישה לתום לב, בניגוד להוראות אחרות שבחוק איסור לשון הרע (ראו סעיף 15, הקובע הגנות שונות המותנות במפורש בתום לב). בהקשר זה צויין כי "... נראה שגם לצורך תחולתה של הגנת סעיף 13 אין רלוונטיות לשאלה, אם המפרסם פרסם את הדברים בתום לב או בזדון" (שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, בעמוד 193). אשר לדרישת הזיקה העניינית בין הפרסום ובין ההליך, הרי שאין היא מתיישבת עם ההיסטוריה החקיקתית של הוראת סעיף 13(5), אשר במהלכה הושמטה מהוראה זו הדרישה, אשר נמצאה בנוסח המקורי של החוק, לפיה הפרסום נעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" (ראו סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע (תיקון) תשכ"ז - 1967, ס"ח 133). 7. לא נעלם מעיני, כי חרף זאת קיימות אמירות בפסיקה המבקשות לקרוא לתוך סעיף 13(5) דרישות אשר אינן נזכרות בו. בע"פ (ת"א) 645/92 דורון נ' טריינין - גורן, פ"מ תשנ"ד (א) 441. באותה פרשה נדונה שאלת תחולתה של הוראת סעיף 13(5) על דברים שנאמרו על ידי עורכת דין על בעל דין באותו הליך במסגרת ביקור במקום שנעשה בנוכחות בעל דין ומהנדס ששימש כמומחה מטעם בית המשפט. באותה פרשה לא נפסקה הלכה, נוכח העובדה שנכתבו באותה פרשה שלוש חוות דעת שונות לעניין פירושה של הוראת סעיף 13(5). גישת כב' השופט גרוס היתה, כי ההגנה תחול גם על "דברים שאינם חלק אינטגרלי מן הדיון ואינם דרושים בהכרח לדיון", ואפילו מקום בו תוכן הפרסום עבר את גבול הטעם הטוב ונאמר בכוונת זדון (בעמוד 456). עם זאת, קבע כב' השופט גרוס לא תחול ההגנה במקרים "חריגים ויוצאי דופן", בהם עסקינן ב".... השתלחות חסרת כל רסן ומעצורים המגיעה לדרגה כה שפילה ובוטה עד שבשום אופן לא ייתכן להכניסה תחת כנפי החסוי" (בעמוד 458). עמדת כב' השופט שטרוזמן היתה, כי אין להבין את הילכת זיידמן כקובעת כי הגנת סעיף 13(5) חלה על כל אמירה בין בעלי הדין ובאי כוחם, בכל מקום בו נאמרה, ובלבד שיש הליך משפטי ביניהם (בעמוד 461). לשיטתו, ההגנה חלה רק אם הדברים שפורסמו היו דרושים להכנת המשפט וניהולו כהלכה (בעמוד 460). על פי שיטה זו, תחול ההגנה גם על אמירות בוטות, ובלבד כי קיימת אפשרות כי "... תוכנה הולם וקשור לדיון משפטי שבמהלכו נאמרה", וכי המפרסם האמין בתום לב כי דבריו קשורים לדיון (עמוד 462). לשיטתו, לא חלה ההגנה מקום בו קיימת פגיעה קשה בכבודו של אדם, אם קיים ריחוק רב בין תוכנו של הפירסום לבין נושא הדיון המשפטי (שם, שם). כב' השופטת סירוטה לא מצאה מקום לסייג את ההגנה מעבר לאמור בחוק ולפסק הדין בפרשת זיידמן. על פי גישה זו, אין חשש להתנהגות בוטה, שכן עומדות לרשותה של המערכת דרכים אחרות להעניש בעלי דין ופרקליטים המתנהגים בצורה לא נאותה. 8. יוצא, כי אין באותה פרשה הלכה אשר יש בה כדי להנחות. זאת ועוד. איני סבור כי המקרה שבפניי מתאפיין בחומרה הנדירה והקיצונית עליה עומד כב' השופט גרוס, המצדיקה לקבוע כי הוא יוצא מגדר תחולתו של סעיף 13(5). אכן, במכתב נשוא התביעה מצויים ביטויים בוטים למדי. ניתן לצאת מהנחה כי חלקם לפחות חורג מגבול הטעם הטוב, ועשויה להיות בהם מידה של פגיעה, הגם שמדובר בעיקרו של דבר, בהבעת דעה ולא בקביעות עובדתיות. עם זאת, אין מידת החריגה כזו, שהיא נכנסת לגדרי החריג המצומצם עליו עומד כב' השופט גרוס באותה פרשה. נראה, כי אף על פי גישת כב' השופטת סירוטה אין מניעה ממתן הגנה במקרה זה. יוצא, כי לפחות על פי עמדותיהם של שנים מן השופטים באותה פרשה, אין מניעה למתן הגנה במקרה שבפניי. 9. אוסיף, כי גם על פי השיטה הדורשת קשר ענייני בין הפרסום ובין ההליך בו מדובר, יש אינדיקציות לקשר כאמור במקרה שבפניי. ראשית, המכתב נשלח באותו מועד בו הגיש הנתבע כתבי הגנה. שנית, המכתב עוסק בהליך בין הצדדים. הוא אף מתייחס לדברים שהוחלפו בין בעלי הדין ולטענות שהועלו במסגרת ההליך. כך, הביטוי "משחק בקאקי", אשר נזכר בפירסום ובכתב התביעה כאחד הביטויים עליהם היא סבה, לקוח ממכתב ששלח התובע בדואר אלקטרוני לנתבע ביום 12.9.05. מדובר במכתב המהווה חלק משיג ושיח בין הצדדים ביחס לתביעותיה של אשת הנתבע. במכתב זה כתב התובע, כמי שמייצג את אשת הנתבע, כי "כל עוד אני מייצג את אסתי, לא אתן לקפח אותה ולפגוע בזכויותיה, לשטות בה, להוליך אותה שולל, להציג מצגי שווא, למשוך את הזמן ולשחק ב'קאקי' (סליחה על הביטוי)". הנתבע איזכר במכתבו ביטוי זה. הוא הביע במכתבו את הדעה על התובע, על רקע זה, כי הוא גס רוח. בכל מקרה, קשורים הדברים במישרין להליך ולדברים שהוחלפו בזיקה אליו בשלב קודם. אף הביטוי "חסר יושרה", המופיע במכתב האמור ביחס לתובע, מבוסס על פי המכתב על טענות שהועלו על ידי התובע בהליכים, והנתבע מפנה אליהן במפורש ובאופן ופרטני, בסוגריים "('לא נתן מאומה', העלמת 'רכוש האמא'). גם כאן, על פני המכתב קיים קשר ברור להליכים המתנהלים בין הצדדים. דברים אלה שנאמרו במכתב מצויים בזיקה ישירה להתדיינות שבין הצדדים. יש להעיר, כי התובע אינו מתייחס להיבטים אלה של המכתב בטיעוניו. 10. נוכח זאת, איני סבור כי יש בפסק הדין בעניין דורון הנ"ל כדי לשנות מן המסקנה, כי המכתב האמור, אשר נשלח תוך כדי הליך משפטי בין הצדדים וביחס להליך זה, נופל לגדר ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. 11. (א) מסקנה זו נתמכת על ידי שני שיקולים נוספים. שיקול אחד נוגע לעובדה שהאחריות לפי חוק איסור לשון הרע עשויה להיות גם אחריות פלילית. במצב זה, מתבקש מעיקרון החוקיות שלא לקרוא לתוך ההגנה סייגים שאינם כתובים בה באופן ברור. אכן, גם בתחום הפלילי נקוטה לא אחת פרשנות תכליתית. עם זאת, גם על פי הגישה המחילה פרשנות זו בתחום הפלילי, עיקרון החוקיות, ועיקרון הפרשנות המצמצמת בפלילים הנקוט בגדריו, חלים מקום בו מדובר בפירוש של נורמה המשפיעה על תחום האסור והמותר על פי החוק (ראו ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). ההליך שבפניי אינו הליך פלילי. עם זאת, ההגנה הנדונה חלה גם בהליכים פליליים. ככזו, יש לה השפעה על תחום האסור והמותר, אשר אינה שונה מזו שבאיסור עצמו. לפיכך, יש להחיל את העיקרון הפרשני האמור גם על ההגנה, באופן שיש לפרש את ההגנה באופן המצמצם את תחום האיסור הפלילי. (ב) לא למותר להעיר, כי בהקשר אחר נפסק לגבי פירושו של חוק שהטיל גם אחריות פלילית, כי "פרשנות ההוראות שבחוק צריכה להיעשות בזהירות, תוך מודעות להשלכות הפירוש על היקף האחריות הפלילית." (דברי השופטת דורנר בבג"צ 5432/03 ש.י.ן. לשוויון ייצוג נשים ועוד נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, נח(3) 65, בעמודים 78 - 80). הדברים אמורים בוודאי מקום בו מבקשים לקרוא לתוך ההגנה סייג אשר בוטל במהלך הליכי החקיקה. 12. שיקול נוסף הוא שיקול פרשני המיוחד לדיני לשון הרע. לעניין זה נפסק, כי "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' נח(3) 558, בפיסקה 13). עמדה פרשנית זו מבוססת על ההכרה בחשיבותו המרכזית של הערך של חופש הביטוי בחוקתה של מדינת ישראל. יוצא, כי אפילו הייתי סבור כי המדובר במקרה גבולי לעניין תחולתה של הוראת סעיף 13(5) על המקרה, עדין היה מקום להעדיף את הפירוש לפיו ההוראה חלה על העניין, על פני הפירוש לפיו אינה חלה. כעולה מדברי לעיל, אני סבור כי המקרה שבפניי אינו מקרה גבולי לעניין זה. התוצאה התביעה נדחית, נוכח קיומה של הגנה לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. בנסיבות העניין, ובהן תוצאת החלטתי, השלב הדיוני המוקדם בו ניתן פסק דיני, טיב הביטויים שהופנו כלפי התובע, ונכונות הנתבע להתנצל עליהם, ישלם התובע לנתבע שכר טירחת עורך דין בסך של 2,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. עורך דיןמסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה