מחלת ניוון שרירים בצבא

להלן החלטה בנושא מחלת ניוון שרירים בצבא:

החלטה

1.     תיק זה החל כערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 5.1.00 ולפיה אין קשר בין מותו של המנוח לבין שרותו הצבאי (להלן: "החלטת קצין תגמולים"). בהחלטת קצין תגמולים נכתב כך:
"לצערי, אין מקום לדבר על קשר סיבתי בין נכותו המוכרת לבין הפטירה, כאשר המנוח לא היה מוכר במשרדנו כנכה צה"ל על פי הדין ואושרו לו זכויות לפנים משורת הדין בלבד.
נבקש להזכיר, כי בזמנו ההכרה בנכותו נעשתה מטעמי חסד בלבד, שכן לא נמצא קשר לשרותו הצבאי כאמור, כאשר הובהר על ידנו שעל ידי הכרת חסד זו לא תהיינה פניות או תביעות נוספות.
הינך רשאית לערער על ההחלטה האמורה בפני ועדת הערעורים... ".
2.     המערערת הינה אלמנתו של המנוח, אשר נולד בשנת 1943 ונפטר ביום 23.11.99. המנוח התגייס לשירות חובה ביום 25.10.53 ומחלתו, מחלת ניוון השרירים, אובחנה ביום 1.2.54, לאחר כשלושה חודשי שירות. על פי חוות דעת ד"ר רייכרט, גם אחותו של המנוח הייתה חולה במחלה זו. המנוח הוכר על ידי בית המשפט במסגרת ערעור על החלטת קצין תגמולים בהחמרה על חשבון השירות, כאשר שיעור ההחמרה נקבע על ידי ועדה רפואית כעומד על 10 אחוזים בלבד, כאשר כל החמרה נוספת אינה נובעת מהשירות הצבאי. בשל מצבו הקשה של המנוח שהלך והתדרדר הסכים משרד הביטחון להעניק לו הטבות "לפנים משורת הדין". לאחר מותו של המנוח כתוצאה ממחלתו הגישה המערערת תביעה להכרה בזכויות בני משפחה לפי חוק משפחות חיילים (תגמולים ושיקום) תש"י-1950 (להלן: "חוק המשפחות"). החלטת קצין התגמולים בתביעה זו הובאה לעיל. המערערת הגישה ערעור לועדה על החלטה זו על פי חוק המשפחות.
3.     בכתב הערעור המתוקן שהגיש ב"כ המערערת נטען כי המנוח הוכר כנכה צה"ל בשיעור 100% לצמיתות על פי אישור מיום 19.2.95, אשר נוסחו יובא להלן במלואו, כאשר, לטענת ב"כ המערער, ההכרה על פי האיושר היא מיוני 1965. המסמך מיום 19.2.95 חתום על ידי גברת ורדה לעדן, קצינת תגמולים, מנהלת מרפאה. באישור נכתב כך:
"מדינת ישראל משרד הביטחון/אגף השיקום
מחוז/מרחב שיכון תל-אביב
התיק מספר
19.2.95
לכבוד
אישור
נכבדי,
בהתאם לבקשתך, הננו לאשר כי הוכרת כנכה צה"ל ודרגת נכותך נקבעה על ידי הועדה הרפואית ל-100% + (מאה אחוז פלוס). תוקף האישור מתאריך 9/65 עד תאריך לצמיתות". (להלן: "האישור").
4.     בהמשך טען ב"כ המערערת כך:
"אמנם ניתנו למנוח זכויות "לפנים משורת הדין", ברם בסיס נכותו הוכרה כדין: בית משפט שלום ביושבו כערכאת ערר לפי חוק הנכים, קבע כי יש קשר סיבתי הדוק וישיר בין מחלת שרירי הרגליים ממנה סבל המערער לבין תנאי שרותו וביטל את החלטת קצין התגמולים שקבעה שאין קשר סיבתי".
ב"כ המערערת הפנה להחלטת בית משפט בע"נ 1081/54 וממנה ביקש ב"כ המערערת ללמוד כי המנוח הוכר כדין כנכה צה"ל עוד בשנות החמישים והוענקו לו זכויות כדין.
עוד הפנה ב"כ המערערת למכתב של ראש אגף השיקום מ - 2.11.70 (בכתב הערעור המתוקן נכתב 1974, אולם המסמך המצורף הינו משנת 1970) וממנו מסיק ב"כ המערערת כי מאחר ומחלתו של המנוח הוחמרה מאוד והחלטת הועדה הרפואית חוסמת פרוצדוראלית את האפשרות להגיש לו שירותים רפואיים הומלץ לתת לו שירותים לפנים משורת הדין. במכתב ראש אגף השיקום מיום 2.11.70 המופנה למנכ"ל משרד הביטחון נכתב כך:
"הנ"ל חלה בשנת 1954 בזמן שרותו בצה"ל, במחלת שרירים ניוונית מתקדמת. הועדה הרפואית הכירה כי מחלה זו החמירה בזמן ועקב שרותו בצה"ל, וקבעה את הנכות המוחמרת ב - 10% כשכל התפתחות נוספת של המחלה אינה "על חשבון" השרות. עתה מסתבר כי נכותו החמירה קשות והיא מוערכת ב - 50%, אלא שהחלטת הועדה הרפואית הראשונה חוסמת בפנינו האפשרות להגיש לו שירותים בהתאם. הנכה עובד כפקיד בבית חולים... ברם במצבו הקשה הוא זקוק לעזרה ושירותים מיוחדים. לאור האמור אני ממליץ להעניק לו, לפנים משורת הדין, זכויות ושירותים, בהתאם לדרגת נכותו הכוללת." (להלן: "מכתב ראש אגף השיקום").
מכאן לומד ב"כ המערערת כדבריו: "צא ולמד, כי עצם מהות ההחלטה ליתן למנוח שירותים לפנים משורת הדין, הייתה לא "מרוחב לב", לא "מרחמנות", אלא מבעיה פרוצדוראלית שיצרה הועדה הרפואית בהחלטתה - המנוח למעשה בפועל קיבל נכותו כדין לאור מצבו והמסמך המסומן באות ד' מאגף השיקום, מדבר בעד עצמו".
5.     עוד טוען ב"כ המערערת כי המשיב טעה כאשר לא לקח תחת שיקוליו את מהות המחלה בה הוכר המנוח כנכה צה"ל, מחלה שבמהותה הינה פרוגרסיבית עם הרעה מתמדת ללא כל סיכוי להחלמה. עוד טוען ב"כ המערערת כי המשיב לא נהג כלפי המערערת בתום לב ובדרך מקובלת מכיוון שלא דיווח למערערת כי בעלה, כביכול מוכר לפנים משורת הדין, ולכן זכויותיה יפגעו עם מותו ומצבה ישונה לרעה.
6.     בהמשך ההליכים הגיש ב"כ המערערת חוות דעת של ד"ר סמורז'יק, מומחה למחלות ריאה וב"כ המשיב הגיש חוות דעת של ד"ר רייכרט, מומחית במחלות ריאה ומחלות פנימיות.
7.     הועדה שמעה ביום 15.12.02 את המומחה מטעם המערערת וכן את המומחית מטעם המשיב ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים.
8.     ביום 28.12.03 נתנה הועדה את החלטתה ובה דחתה את הערעור. המערערת ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי ובית המשפט המחוזי הציע לצדדים כך:
"לנוכח קיומו של המסמך מיום 19.2.95 המופנה למנוח ושבו נכתב כי: "הננו לאשר כי הוכרת כנכה צה"ל" ודרגת נכותו נקבעה על ידי הועדה הרפואית כמאה אחוז פלוס ולנוכח הטענה המועלית כיום על ידי עו"ד קפשוק (שלפיה הגברת ורדה לעדן לא הייתה מוסמכת לקבוע...), ואשר אין לה בסיס בחומר שהוצג לה לערכאה קמא, תבוטל ההחלטה, הצדדים יחזרו לבית המשפט קמא לצורך השלמת טעונים וראיות בסוגיה זו, לרבות אם יהיה צורך בכך, חקירתה של הגברת לעדן. כל צד ישמור לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו".
הצדדים בסופו של דבר הסכימו להצעה זו של בית המשפט המחוזי והתיק חזר לוועדה.
9.     משחזר התיק לוועדה הגיש המשיב תצהיר של ורדה לעדן, אשר בה הסבירה את הנוהג ששרר בעת שניתן האישור למנוח. על פי תצהירה:
"על פי הנוהג ששרר באותה עת, נכים פנו למרפאה לשם קבלת אישורים בדבר גובה דרגת נכותם, וזאת על מנת לעשות שימוש באישור למטרות שונות ביחסיהם עם גורמים מחוץ לאגף השיקום. על פי הנוהג כאמור, עם פניית נכה לקבלת אישור בדבר גובה נכותו, נבדק העניין במחשב ובהתאם למצוין בו נרשמה דרגת הנכות. בעת פניית הנכה לא הייתה נערכת בדיקה מקיפה בתיקיו על מנת לוודא את מהות ההכרה בה הוכר, והאם הנכה מוכר כדין או לפנים משורת הדין והדגש הושם על גובה דרגת הנכות".
לפיכך היא כותבת שלא ניתן לייחס לאישור משמעות כלשהי, מלבד העובדה כי דרגת הנכות שנקבעה על ידי הועדה הרפואית היא זו אשר צוינה באישור וברור כי אין לראות באישור הזה הכרה במנוח כנכה צה"ל ו/או כל הכרה אחרת.
10.     בהמשך חקר ב"כ המערערת את הגברת לעדן בחקירה נגדית והצדדים הגישו שוב סיכומים בכתב.
דיון והכרעה
11.     המנוח נפטר ביום 23.11.99 בהיותו בן 56. המנוח התגייס לצה"ל בשנת 1953 ועקב חולשה וכאבים ברגלו הגיש ביום 22.11.54 תביעה לקצין התגמולים. קצין התגמולים דחה את תביעת המנוח. ערעור שהגיש המנוח על החלטה זו לפני ועדת ערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 התקבל וביום 14.3.55 קבעה הועדה על פי חוק הנכים כי מחלת שרירי הרגליים ממנה סובל המערער הזמינה בזמן ועקב שירותו הצבאי. יש לציין כי ועדת הערעורים על פי חוק הנכים לא קבעה את שיעור ההחמרה. ביום 17.3.55 הועמד המנוח בפני ועדה רפואית וזו קבעה לו 0 אחוז נכות לצמיתות. המנוח הגיש ערעור על החלטה זו בפני ועדה רפואית עליונה, וזו קבעה למנוח ביום 14.6.55 10% נכות על חשבון השרות. המנוח פנה לועדה חוזרת ביום 13.7.59 עקב החמרה מסוימת במצבו. הועדה קבעה כך:
"בעצם אין הבדל גדול בין מצבו כיום לבין זה כפי שנקבע בבדיקה הקודמת לפני 4 וחצי שנים. אולם אם נניח שחלה החמרה כלשהי, הרי מדובר כאן במחלה קונסטיטוציונלית ותורשתית מובהקת, בעלת מהלך גורלי. לפיכך יש לקחת בחשבון שההחמרה שמופיעה כעבור שנים מספר היא תוצאה של הגורמים הפנימיים הבלתי ידועים שגרמו למחלה זו, ואין להעלות על הדעת שההחמרה קלת ערך, המוטלת דרך אגב בספק, שארעה בתקופת השרות, תפעל עוד כעבור 4 וחצי שנים. הננו אפוא בדעה ש - 10% שהוענקו לנבדק על ידי הועדה העליונה לצמיתות, פרושה שבזה מתבטא כל הפיצוי המגיע לו מטעם המדינה עקב השרות. אולם ההחמרה הנוספת שארעה בארבע השנים האחרונות וכל ההחמרות העתידיות לבוא אינן יותר מוסבות לשרות אלא למהלך הגורלי של המחלה בלבד".
המנוח הגיש ערעור על החלטה זו לועדה הרפואית העליונה אשר דחתה את הערעור ביום 17.9.59 על בסיס נימוקי הועדה החוזרת.
12.     המערער פנה שוב במאי 1968 לקצין התגמולים בבקשה לועדה רפואית חוזרת. קצין התגמולים השיב לו במכתב מיום 15.6.68 כדלקמן: "הנני להודיעך שהועדות הקודמות החליטו שכל החמרה שחלה במצבך, אינה קשורה בשרות הצבאי אלא במהלך המחלה בלבד. אי לכך אין שום אפשרות להעמידך בפני ועדה חוזרת." המנוח שב ופנה במהלך השנים לקצין התגמולים. ביום 2.11.70 נכתב מכתב ראש אגף השיקום ובו הומלץ להעניק למנוח זכויות ושירותים לפנים משורת הדין בהתאם לדרגת נכותו הכוללת. לפיכך ועל מנת לבחון את דרגת נכותו הכוללת נבדק המנוח במהלך חייו מספר פעמים על ידי ועדות רפואיות, כאשר על הבדיקות נכתב כי הן לצורכי הערכה בלבד. בסופו של יום התקדמה מחלתו של המנוח והגיעה למצב שבו היה שיעור נכותו מאה אחוז פלוס. המנוח זכה בימי חייו לכל ההטבות והטיפול הרפואי, אשר זכאי לו נכה צה"ל, בשל היותו מוכר לפנים משורת הדין בשיעור הנכות הגבוה.
13.     מכל המסמכים אשר היו בתיק הרפואי ובפני הועדה עלה כי המנוח חלה במחלת ניוון שרירים שהיא מחלה קונסטוטציונלית. הועדות הרפואיות במהלך כל השנים הדגישו כי הקשר האפשרי היחיד בין המחלה לבין השרות הצבאי מסתכם בנכות של עשרה אחוזים וכי כל החמרה נוספת אינה על חשבון השרות. כלומר הועדות הרפואיות ראו במאמץ הגופני שעבר המערער בשרות הצבאי כמחמירה את מחלתו בעשרה אחוזי נכות בלבד. כל הטיפול והזכויות הנוספות שקיבל המנוח הוא קיבלם לפנים משורת הדין ולצורך מתן סיוע ועזרה. לשם אותו מתן סיוע צריך היה לקבוע מפעם לפעם את שיעור נכותו משום שמידת העזרה נקבעת על פי שיעור הנכות גם אם היא לפנים משורת הדין.
14.     ב"כ המערערת מבקש כי נראה באישור הוכחה לכך שהמנוח הוכר כנכה בשיעור מאה אחוז פלוס. ולא היא. קיבלנו לעניין זה במלואה את עדות גברת לעדן העולה בקנה אחד עם כל המסמכים בתיק כי אין לראות באישור זה הכרה במערער כנכה בשיעור מאה אחוזים פלוס. מן המסמכים בתיק, שחלקם הובאו לעיל, עולה במפורש כי המנוח מעולם לא הוכר כנכה על חשבון השירות של יותר מעשרה אחוזים בעוד שכל התקדמות של מחלתו ובוודאי מהלכה הסופי והקשה אינה על חשבון השירות. ודאי שאין לראות באישור שנתנה גברת לעדן לגורמים חיצוניים כהחלטה של קצין תגמולים על הכרה בנכות של מאה אחוזים פלוס, כאשר לא קדם לאישור זה כל החלטה של ועדה רפואית או קצין תגמולים הקובעת קביעה שכזו.
15.     גם ד"ר סמורז'יק המומחה מטעם המערערת, אשר נשאל על גורמי מחלת ניוון השרירים אישר כי מדובר במחלה שמתקדמת באופן הדרגתי וכי לא ניתן לעצור את מהלך המחלה וכי אין כל טיפול במחלה. ד"ר סמורז'יק גם אישר כי אין גורמים שיכולים להשפיע על מהלך המחלה ואין לה גורמים חיצונים (ראו עמוד 12 לפרוטוקול). דברים אלה דווקא תומכים בעמדת המשיב, לפיה אין קשר בין השרות הצבאי לבין מחלת ניוון השרירים.
16.     המערערת אמנם טענה כי היא והמנוח לא ידעו כי הכרה הינה לפנים משורת הדין. אולם המערערת לא הגישה כל תצהיר לתמיכה בטענתה, לא בדיון הקודם ואף לא בדיון הנוכחי כאשר התיק הוחזר לועדה. לפיכך בפני הועדה אין אלא את תצהירה של הגברת לעדן, אשר הסבירה כי האישור אינו מהווה הכרה במנוח כנכה צה"ל בשיעור מאה אחוז פלוס. גברת לעדן הסבירה כי בתוקף תפקידה כמנהלת מרפאה מחוזית חתמה על האישור לבקשתו של המנוח. אישורים שכאלה ניתנו על מנת לסייע לנכים למטרות שונות ביחסיהם עם גורמים מחוץ לאגף השיקום. כפי שציינה גברת לעדן, לא נערכה עם פניית הנכה לקבלת אישור בדיקה מקיפה בתיקיו על מנת לוודא האם הוא מוכר כדין או לפנים משורת הדין והדגש היה על גובה דרגת הנכות. ממילא הדגישה גברת לעדן כי לא היתה לה או למישהו אחר במרפאה סמכות לקבל החלטות לגבי הכרה בנכים ו/או להחליט על אחוזי נכות.
17.     הועדה מקבלת, כאמור, את עמדת המשיב כי אין באישור כדי לשנות את המצב המשפטי לפיו המנוח היה מוכר בהתאם להחלטת ועדת הערעורים בשנת 1954 והועדה הרפואית שקבעה לו עשרה אחוזי נכות בלבד על חשבון השרות. כל שינוי אחר בהכרה יכול היה להיעשות רק בדרך הקבועה בחוק ולא באמצעות אישורים כאלה או אחרים. יתר על כן, העובדה שהאישור מדבר על הכרה, לכאורה, משנת 1965 אינה עולה בקנה אחד עם החלטת משרד הביטחון להעניק למנוח הטבות לפנים משורת הדין בשנת 1970, שהרי לו היה מוכר משנת 1965 בנכות בשיעור מאה פלוס, לא היה נדרש המנוח להטבות "לפנים משורת הדין".
18.     לענין הכרה לפנים משורת הדין, כותב עו"ד יעבץ בספרו "חוק הנכים", חקיקה, פסיקה והיבטים משפטיים, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 1999, כך:
"אין דינו של נכה שהוכר כנכה מכוח חוק הנכים כדין נכה אשר מקבל זכויות שונות "מלפנים משורת הדין". משנדחית תביעת נכה להכרה לפי חוק ומוענקות לו טובות הנאה על ידי מנכ"ל משרד הביטחון "לפנים משורת הדין", אין התובע זכאי לדבר מעבר למה שהוענק לו על ידי משרד הבטחון". (עמוד 313).
הוא מפנה לע"א 715/75 קצין התגמולים נ' לוי פ"ד ל (3) 158 בו נכתב:
"כל מה שזכאי לו המשיב הוא זה שהובטח לו במכתב, ומעבר לזה אין הוא זכאי לשום דבר - לא מכוח החלטה של המנהל הכללי של משרד הבטחון ובוודאי שלא מכוח החוק."
ראו גם ע"א 147/75 קצין התגמולים נ' ראובן חן, פ"ד ל(1) 197.
ההלכה גם בדין הכללי ולא רק בדיני התגמולים היא כי אין במתן זכויות לפנים משורת הדין כדי לחייב את הרשות המוסמכת והן אינן אכיפות בהליכי בית המשפט. ראו ע"א 68/79 לאור נ' מנהל מס שבח, פ"ד ל(2) 163 וע"א 831/76 לוי נ' פ"ש חיפה, פ"ד לב(1) 421.
19.     אשר לפסק הדין של בית המשפט המחוזי ע"א 580/93 דליה יערי נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 2.12.94) אליו מפנה ב"כ המערערת כתמיכה בעמדתו בתיק זה, הרי שלטעמנו, אין בו כדי להועיל למערערת. בעניין יערי הנ"ל, המנוח לא ערער על החלטת קצין התגמולים שלא להכיר בו ובית המשפט המחוזי ציין במפורש כי אילולא הכיר בו קצין התגמולים "לפנים משורת הדין", כי אז יתכן והיה ממשיך בערעור. אולם במקרה שבפנינו ההכרה החלקית של החמרה במחלת המנוח נעשתה על ידי בית המשפט דווקא במסגרת ערעור ולא על ידי קצין התגמולים. מכאן שהמנוח ידע לעמוד על זכויותיו ואף מיצה אותן. עוד יש לציין כי המנוח היה מיוצג במהלך השנים ובשנת 1970, כאשר בעקבות פנייתו למשרד הביטחון קיבל את ההטבות "לפנים משורת הדין", כתבו באי כוחו לקצין התגמולים מכתב בזו הלשון: "ברצוננו להביע בזאת בשמנו ובשם מרשנו את רגשי תודתנו לכבודו, והערכתנו העמוקה על פעולתו המבורכת והצודקת בעזרה הרבה לעניין הכאוב של מרשנו." מכאן שהמנוח, שהיה מיוצג ידע היטב שמדובר בהטבות לפנים משורת הדין ואין מתעורר במקרה זה החשש, שהיה לבית המשפט המחוזי בעניין יערי, כי המנוח לא היה ער לכך שהוא מוכר רק לפנים משורת הדין וכי בחר "בדרך הקלה", כדברי בית המשפט בעניין יערי, מבלי למצות את דרכי הערעור.
20.     בנוסף, הועדה מקבלת את עמדת המשיב כי יש לעודד מתן הטבות לפנים משורת הדין במקרים ראויים וכי קביעות משפטיות שיקבעו כי מתן ההטבות לפנים משורת הדין הן דבר מחייב לעתיד, עלולות לסכל מתן הטבות אלה שלפנים משורת הדין לאנשים הזקוקים לכך במהלך חייהם.
21.     זאת ועוד, יש מקום לדחות את הערעור גם תוך התייחסות לחוות הדעת הרפואיות שהגישו הצדדים. ד"ר סמורז'יק קבע כי מחלת השרירים הניוונית המתקדמת היא אשר גרמה לאי ספיקה נשימתית ולמותו של המנוח עקב סיבוך של ההנשמה הממושכת. אולם הואיל ומחלת השרירים הניוונית של המערער הוכרה רק בשיעור 10% ונקבע במפורש כי כל החמרה נוספת לא תהיה על חשבון השרות וכל הטיפולים וההטבות שקיבל המנוח היו אך ורק "לפנים משורת הדין" - אי אפשר לקבוע כי המנוח נפטר כתוצאה ממחלה מוכרת כמשמעותה בחוק המשפחות.
22.     ד"ר רייכרט בחוות דעתה קבעה כי כאשר ניתנה ההכרה למנוח היתה המחלה מוגבלת לשוקיים ולכפות הרגליים ולא היתה כל עדות למחלה באזורי גוף שונים. ד"ר רייכרט גם הסבירה כי הענין של המערער נדון פעמים אחדות בועדות הרפואיות אשר כולן קבעו כי ההתדרדרות של המחלה נובעת מהמחלה התורשתית המשפחתית ולא מן השרות. עוד היא קובעת כי אין קשר בין המחלה עצמה לשרות והוכרה רק החמרה מוגבלת של המחלה בשלב בו המחלה פגעה בשרירי הרגליים. ד"ר רייכרט הסבירה כי מאמץ קיצוני עלול להביא להחמרה זמנית בתפקוד שרירי החולה והדגישה כי זאת הסיבה להכרה בנכות שהיתה קיימת בעת השרות כמוחמרת עקב השרות, ואולם כל ההתפתחות במחלה לאחר מכן לא נבעה מתקופת המאמץ בת השלושה חודשים בשרות ואם התפתחה חולשה בשרירי הנשימה, אשר ממנה נפטר המנוח, היא התפתחה כמהלך אופייני למחלת השרירית הניוונית וללא קשר לשירות הצבאי או לחלק המחלה שהוכר כנובע מהשרות הצבאי.
23.     נזכיר עוד, כי נטל ההוכחה מוטל במלואו על המערערת באשר לא חלות על הענין שבפנינו החזקות המנויות בסעיף 2 לחוק המשפחות. לענין זה הועדה נתנה החלטה עוד ביום 13.12.00.

סוף דבר
הערעור נדחה.
אין צו להוצאות.
זכות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זיהום בצבא

  2. פסוריאזיס בצבא

  3. המעי הרגיז בצבא

  4. פליטת כדור בצבא

  5. פגיעה בעין בצבא

  6. שימוש בסמים בצבא

  7. ישנוניות יתר בצבא

  8. שימוש בקנביס בצבא

  9. עורך דין משפט צבאי

  10. הרמת משקל כבד בצבא

  11. עייפות כרונית בצבא

  12. פריקת ציוד כבד בצבא

  13. מיאסטניה גרביס בצבא

  14. הכרה בפגיעה בגב בצבא

  15. נכות פגיעה מכדור בצבא

  16. הפרת הבטחה לקידום בצבא

  17. צו תפיסה לצרכים צבאיים

  18. נהג בצבא - תאונת דרכים

  19. מחלת ניוון שרירים בצבא

  20. עורך דין לתביעות נגד הצבא

  21. הצעת חוק העדפת יוצאי צבא

  22. מעצר על שימוש בסמים בצבא

  23. סמכות מפקד צבאי להרוס בתים

  24. נכות בגין תאונות רבות בצבא

  25. תביעה נגד הפרקליטות הצבאית

  26. סמיכות זמנים התקף חרדה בצבא

  27. פטור מהצבא מטעמים פציפיסטים

  28. חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955

  29. נציגות ממלכתית בהלוויות צבאיות

  30. עבירות תנועה ביוזמת המפקד בצבא

  31. ערעור התביעה הצבאית נגד קולת העונש

  32. חוקיות גדר ההפרדה - סמכות המפקד הצבאי

  33. איסור פעילות פוליטית או דתית בצבא ובמשטרה

  34. תקנות השיפוט הצבאי (טופס הזמנת עד),תשל''א-1971

  35. צו השיפוט הצבאי (קביעת גוף ציבורי), התשנ"ט-1999

  36. בקשה כי רשויות הצבא יאפשרו את גישה לאדמות בכל ימות השנה

  37. תקנות השיפוט הצבאי (ניכוי קנסות ופיצויים), התשמ''ג-1983

  38. כללים בדבר סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים צבאיים-משפטאים

  39. תקנות השיפוט הצבאי (סדרי הדין בבתי הדין הצבאיים), תשכ''ח-1968

  40. תקנות השיפוט הצבאי (נשיאת עונש מאסר בעבודה צבאית), התשמ''ח-1988

  41. תקנות הפיקוח על מצרכים ושירותים - סייגים לעיסוק כסוכן בציוד צבאי

  42. תקנות שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה משירות במימשל צבאי), תשל''ד-1973

  43. תקנות השיפוט הצבאי (קביעת תקנות לענין תחולת הדין המשמעתי), תשל''ו-1976

  44. תקנות המרשם הפלילי - מסירת מידע בידי מחלקת בטחון שדה של צבא הגנה לישראל

  45. תקנות השיפוט הצבאי (בדיקות לגילוי החזקה או שימוש בסמים מסוכנים), התשמ''ג-1983

  46. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (כללי מסירת מידע בידי המשטרה הצבאית), התשנ''ח-1998

  47. תקנות השיפוט הצבאי (סדרי הדין בבית הדין הצבאי לערעורים בערעור לפי סעיף 533(ד) לחוק), התשס''ו-2005

  48. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון