להלן פסק דין בנושא לשון הרע בין עורכי דין במהלך דיון: פסק דין עניינו של פסק דין זה בשאלה אם חלה החסינות לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, על דברים שאמרה הנתבעת לתובע, שניהם עורכי דין במקצועם, בהקשר לתיקים שמנהלים הצדדים, בשם לקוחותיהם, זה מול זה, בבית המשפט לענייני משפחה. רקע עובדתי 1. הצדדים לתיק זה מייצגים מתדיינים בשתי תביעות המתבררות בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא ("התביעות"). בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה, משמש התובע כאן כב"כ הנתבע, והנתבעת כאן משמשת כב"כ התובעות. התביעה שלפניי באה משום דברים שנאמרו ע"י הנתבעת, כלפי התובע, בבית המשפט לענייני משפחה בקשר עם התביעות הנ"ל. 2. שתי התביעות סובבות סביב העברת מחצית הזכויות בבית מגורים שרכשה החסויה, מאמה ומאחיה ("הנכס") אל בעלה, הוא לקוחו של התובע ("הבעל"). "התביעה הרכושית" (כפי שכונתה על ידי הצדדים) היא תביעה לביטול העברת הזכויות בנכס לבעל, בטענה שבוצעה במרמה, תוך שהבעל ניצל את הפיגור השכלי ממנו סובלת החסויה, את העובדה שאיננה יודעת קרוא וכתוב ואיננה מבינה על מה היא חותמת, וגזל את רכושה (ס' 6 ו-ס' 9). מעיון בכתב התביעה שצורף על ידי הצדדים, עולה כי את התביעה הגישו האחות של החסויה ובתם המשותפת של החסויה ובעלה ("התובעות"), כאפוטרופות של החסויה, לטענתן, לאחר שגילו את דבר העברת מחצית הזכויות בנכס על שם הבעל (תמ"ש 16091/07). התביעה הנוספת, שהוגשה במקביל, היא תביעה למינוי אפוטרופוס לדין לחסויה (תמ"ש 16090/07). 3. מי שייצג את שני בני הזוג בביצוע העברת הזכויות מהחסויה על שם הבעל, הוא התובע כאן, עו"ד שפיים, שכאמור, מייצג את הבעל בשתי התביעות הנ"ל, שהוגשו כנגד הבעל בבית המשפט לענייני משפחה. 4. בשתי התביעות טוענות התובעות כי "לא ברור כיצד הצליח הבעל לפעול ולהעביר מחצית הדירה על שמו ועוד לקבל את כספה של האשה מחברות הביטוח. הבעל פעל במרמה והונה את אשתו ומשפחתה כנראה הבעל קיבל סיוע מעורך הדין ופעל במרמה". (ס' 13 לבקשה למינוי אפוטרופוס וס' 14 לתביעה הרכושית. ההדגשה שלי - י.ב.). 5. לפי פרוטוקול בית המשפט לענייני משפחה בתיק תמ"ש 16090/07 (מינוי אפוטרופוס), טענה הנתבעת, עו"ד רפ, כלפי התובע: "הוא עזר לבצע את ההונאה של העברת הדירה". זוהי העילה להגשת התביעה שלפניי. 6. לטענת התובע, עו"ד שפיים, הוא ביצע את העברת הזכויות על פי בקשת החסויה ובעלה, במספר שלבים, שנדרשו לאור מצב הזכויות בנכס. הפעולות נעשו בשנים 94-93. באופן עקרוני, תחילה הועברו זכויותיהם של אמה של החסויה בנכס ושל אחיה, אל החסויה. החסויה ובעלה שילמו תמורה בסך של 81,780 ₪ מתוך חשבון משותף של שניהם. לאחר מכן, העבירה החסויה במתנה, מחצית הזכויות בנכס, לבעלה. 7. מטעם הנתבעת כאן, עו"ד רפ, הוגש תצהירה שלה וכן, תצהיר של אחות החסויה (שהגישה את התביעות לבית המשפט לענייני משפחה) ותצהיר אח נוסף, לתמיכה בטענת "אמת דיברתי". לטענתם, כעולה מן התצהירים, היוזמה להעברת הזכויות בנכס לחסויה, הייתה של הבעל. יום אחד הופיע הבעל עם התובע, אצל אמם של המצהירים והחסויה, ושכנע את האם להעביר את הזכויות ע"ש החסויה. התובע הבטיח לאם כי הדירה תעבור אך ורק לחסויה, ואז החתים את האם והאח על המסמכים הדרושים להעברת הזכויות. החשבון ממנו שולמה התמורה הוא חשבון שאליו הועברו אך ורק כספי החסויה. בעלה ניהל חשבון נפרד שאליו הפקיד את כספיו. לאחר כשנה, ומבלי ליידע את המשפחה (בניגוד להבטחותיו), הועברה מחצית הזכויות בנכס לבעל, באמצעות התובע, עו"ד שפיים. הכל כשעו"ד שפיים יודע מה מצבה של החסויה, תוך ניצול העובדה שאיננה מבינה דבר, ואיננה יודעת לקרוא, עד שכיום המליץ היועץ המשפטי לממשלה על מינוי אפוטרופוס לדין. "התרגיל שעשה עו"ד שפיים" כך, לטענת המצהיר, בולט דווקא משום הטענה ששולמה תמורה מתוך חשבון משותף של השניים. אם כך, למה להעביר קודם את מלוא הזכויות בנכס לחסויה ובחלוף שנה להעביר מחצית מן הזכויות בנכס מהחסויה לבעל, ללא תמורה, ומבלי ליידע את המשפחה?! 8. יש לציין כי בית המשפט לענייני משפחה מצא לנכון להפנות לועדת האתיקה של הלשכה את השאלה: האם רשאי התובע לייצג את הבעל בתביעה, לאור העובדה שייצג את הבעל ואת החסויה בעסקה להעברת הזכויות. השאלה העומדת לדיון 9. תחילה ביקשתי את התובע להתייחס לאפשרות שברור תביעה זו יידחה עד לאחר סיום ההליכים בבימ"ש למשפחה, תוך שהפניתי את הצדדים לע"א (מחוזי ת"א) 2699/00 עו"ד כהנא נ' וינברג-דורון, משרד עו"ד (כב' הש' גרסטל מיום 27/2/01). התובע אמנם השאיר לשיקול דעת בית המשפט את ההחלטה, אך ציין באותה נשימה, שאינו מסכים שהתביעה תימחק או תידחה מכל סיבה שהיא. 10. בהמשך ולאור הודעת התובע - לאחר שעיינתי בתיק ומצאתי כי התשתית העובדתית הדרושה להכרעה מצויה בפני בימ"ש, ואינה שנויה במחלוקת - הוריתי כי קודם תתברר שאלת קיומה של חסינות לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (החוק), בדרך של הגשת סיכומים. 11. לאחר עיון בסיכומי הצדדים והחומר שבתיק בית המשפט, אני סבורה כי דברי הנתבעת חוסים תחת החסינות לפי סעיף 13(5) לחוק, ואני מורה על דחיית התביעה בהעדר עילה. הכל כמפורט להלן. דיון והכרעה 12. סעיף 15(3) לחוק קובע כי פרסום שנעשה על ידי בעל דין או בא כוחו של בעל דין, "תוך כדי דיון" בפני שופט או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית, לא ישמש עילה למשפט אזרחי. 13. לטענת התובע, אין דברי הנתבעת חוסים תחת סעיף 13(5) הנ"ל. אין מדובר בדברים שנאמרו במהלך דיון, אלא לאחר שהסתיים וניתנה החלטה ובכלל, הדיון התקיים בעניין התביעה למינוי אפוטרופוס לחסויה (תמ"ש 16090/07) ולא בעניין התביעה הרכושית (תמ"ש 16091/07). עוד לטענתו, מדובר בדברי בלע ונאצה, שאין להשלים עימם, וודאי כשמדובר בפגיעה ביושרה של עו"ד. הנתבעת אף חוזרת ומדגישה כי דיברה אמת, גם בכתב הגנתה לתביעה זו. יש להחיל את דעת הרוב בע"א (ת"א) 1682/06 רסקין, עו"ד נ' לב (טרם פורסם. ניתן ביום 17/9/08), שקבעה כי אין חסינות מוחלטת. לפיכך, יש לקבוע כי הדברים שנאמרו ע"י הנתבעת דכאן, אינם ראויים להגנת הסעיף. 14. הנתבעת טוענת כי הדברים נאמרו במהלך הדיון, אלא שנרשמו בפרוטוקול, לבקשת התובע, רק בסיומו, לאחר ההחלטה. מכל מקום נאמרו הדברים בהקשר לדיון, לצורך ביצוע תפקידה כעו"ד, במסגרת הטענות להעברת הזכויות בנכס במרמה על שם הבעל ולכן, באים הם תחת החסינות שלפי סעיף 13(5) לחוק. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת טענת "אמת דיברתי". 15. הדין עם הנתבעת. הפסיקה פירשה באופן נרחב את התיבה "פרסום שנעשה תוך כדי דיון" (ראו הדיון בע"א (ת"א) 1682/06 הנ"ל). אני דוחה את טענת התובע - המבוססת על אבחנה פורמאלית, לפי מספר תיק התמ"ש, בין שתי התביעות - כאילו הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת אינם רלבנטיים לדיון משום שנאמרו במסגרת דיון בתביעה למינוי אפוטרופוס, ולא בדיון בתביעה הרכושית. הטענה שהתובע, עו"ד שפיים, סייע לבעל שפעל במרמה להעברת הזכויות מהחסויה, כפי שציטטתי לעיל מתוך כתבי התביעה, הועלתה בשתי התביעות. למעשה, לא ניתן להפריד בין הדברים, השלובים זה בזה. אף שתחילה נדונה, מן הסתם, התביעה בעניין מינוי אפוטרופוס לדין, עיון בפרוטוקול בית המשפט לענייני משפחה, מעלה כי בדיון התייחסו הצדדים גם לנושאים הקשורים בתביעה הרכושית עצמה. הרי לצורך ניהולה של התביעה הרכושית מתבקש מינוי האפוטרופוס לדין, וסוגיית האפוטרופסות עשויה אף להשליך על טענת המרמה. יתר על כן, מדובר בדברים שמצאו ביטויים בפרוטוקול, גם אם לאחר שנתנה החלטת בימ"ש, כך שגם מבחינה פורמאלית, פורסמו במהלך דיון משפטי ממש, גם מבלי להידרש להרחבות שנקבעו בפסיקה, אל מעבר לגדר המיקום הגיאוגרפי של בית המשפט. 16. לאור טענת התובעות בבית המשפט לענייני משפחה, כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי התביעה שהוגשו שם, והטענות כפי שפורטו בתצהירים מטעם עו"ד רפ, הנתבעת בתיק זה שלפניי - ברי כי הטענות כלפי התובע, עו"ד שפיים, הן חלק בלתי נפרד מהעניין שבמחלוקת בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה, וילובנו שם, כחלק מהשאלה אם מחצית הזכויות בנכס הועברו לבעל במרמה, כנטען. אינני סבורה כי במקרה זה יש צורך להכריע בין הגישות השונות - גישת החסינות המוחלטת וגישת החסינות היחסית (ראו הגישות השונות וסיכום המצב המשפטי בע"א (ת"א) 1682/06 הנזכר לעיל). גם אם נלך לפי גישת החסינות היחסית, אין מדובר במקרה של נקיטת לשון חריגה, בוטה או חריפה, שמצדיקה החלטה שהדברים אינם חוסים תחת החסינות לפי סעיף 13 (5) לחוק. אכן מדובר במעשים חמורים לכאורה המיוחסים לתובע, אולם אין מדובר בהאשמות ונאצות "סתם", שאינן קשורות לתיק. קיימת זיקה של הדברים לדיון, ולטענת התובעות שם, שמיוצגות ע"י הנתבעת בתיק זה, עו"ד רפ. מדובר בטענות שתתבררנה במסגרת ההליך המשפטי בבית המשפט לענייני משפחה. 17. עסקינן, אפוא, במצב שבו הטענות כנגד עורך הדין (התובע כאן, עו"ד שפיים) מהוות חלק בלתי נפרד מן הטענות בתביעות התלויות ועמדות בפני בית המשפט לענייני משפחה. אין להסכים כי במקרה מסוג זה, תהא עורכת הדין של הצד שכנגד (הנתבעת כאן, עו"ד רפ) חשופה לתביעת לשון הרע, בשל העלאת טענת לקוחותיה כלפי עורך הדין. אין מקום שכל התנהלותה כבאת כוח התובעים בתיק בבית המשפט לענייני משפחה, בייצוג לקוחותיה שם, תעשה בצל איום לתביעות לשון הרע או בצל ניהולן. הדבר עלול לפגוע בחובתו של כל עורך דין לייצג את ענייני לקוחותיו בנאמנות. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת גרסטל, כתוארה אז) עמד על כך בע"א (ת"א) 2699/00 הנ"ל. שם סולקה על הסף, מטעמים אלה, תביעת לשון הרע שהגיש עו"ד כנגד עו"ד אחר, בטענה שנוסח כתב ההגנה והתביעה שכנגד, שהגיש בשם לקוחותיו, מהווים לשון הרע. אמנם שם היה עורך הדין, התובע בתביעת לשון הרע, צד להליך האחר ואילו בענייננו, אין התובע צד (מתדיין) להליך בבית המשפט למשפחה. אולם כאן הטענות שנטענו כלפי התובע, עו"ד שפיים, הן טענות ענייניות, השלובות בתביעות שהוגשו בביתה משפט לענייני משפחה, כפי שתואר לעיל, בתוקף היותו מי שייצג את החסויה ובעלה בעסקת העברת הזכויות לשלביה. 18. כאמור, אין עניינה של החלטה זו בהגנת "אמת דיברתי", אלא בתחולת החסינות לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, ואינני קובעת דבר לגופן של הטענות. 19. למותר לציין כי בנסיבות שתוארו, התביעה, כפי שהוגשה, היא ממילא תביעה מוקדמת. ראוי היה שתוגש, אם בכלל, בתום ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, ולא בעודם מתנהלים. במסגרת תיק התמ"ש יוכרעו ממצאים עובדתיים רלבנטיים, שהם המסד לברור טענת "אמת דיברתי" שהעלתה הנתבעת כאן. דיון בתביעת לשון הרע, היה מביא לכפל הליכים, כאשר בימ"ש זה יצטרך לקבוע בגררא, שאלות שההכרעה בהן נתונה לסמכות ייחודית של בית המשפט לענייני משפחה. 20. כן נראה כי, אם בכלל, הנתבע הנכון בכגון דא, הוא הלקוח, שאת טענותיו מביא עורך הדין, ולא עורך הדין. קשה להסכים עם מצב שבו ניהול תיקים על ידי עורכי דין בשם לקוחותיהם, ישמש בנסיבות כאלה, "מקפצה" לניהול תביעות כנגד עורכי הדין. 21. מכל מקום, כאמור, במקרה זה, אין די בעיכוב הליכים. אני סבורה כי יש לדחות את התביעה מחמת העדר עילה, שכן הדברים שאמרה הנתבעת חוסים תחת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, וכך אני קובעת. התביעה, אפוא, נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. עורך דיןדיוןלשון הרע / הוצאת דיבה