טרשת עורקים עקב שירות במשטרה

להלן פסק דין בנושא טרשת עורקים עקב שירות במשטרה:

פסק דין

השופטת ב. בר-זיו:

1.     בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים, בבית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י. וגנר, ד"ר שני וד"ר זילברמן) מתאריך 9.1.03 בע"נ 100/95 (לרבות פסק דין חלקי שניתן בתאריך 21.6.00).

2.     המערער, יליד שנת 1947, הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959 (נוסח משולב) (להלן :" חוק הנכים"). לטענת המערער הוא לקה בתאריך 6.9.94 באוטם שריר הלב ובעקבותיו התפתחה מחלת טרשת עורקים, כל זאת בעת ועקב שרותו במשטרת ישראל.

3.     בהחלטה מתאריך 28.3.95 דחה המשיב את תביעת המערער , תוך שהוא קובע כי אין קשר בין האוטם בשריר הלב ומחלת הלב הטרשתית ובין תנאי השירות במשטרה.

4.     על החלטה זו הגיש המערער ערר בפני ועדת הערר לפי חוק הנכים. הדיון בתביעתו של המערער פוצל באופן שבשלב ראשון נדונו תנאי שרותו של המערער והשאלה האם היה בהם משום ארועים חריגים בשירות אשר גרמו או החמירו את הפגימה מיום 6.9.94. בפסק דין חלקי מתאריך 21.6.00 קבעה ועדת הערר כי לא הוכחו אירועים חריגים וכי מדובר בחלק מעבודה שוטפת של המערער. יחד עם זאת החליטה ועדת הערר לבדוק מבחינה רפואית האם קיים קשר בין תנאי השירות לבין הכאבים בחזה בגינם אושפז המערער ביום 6.9.94 או שמדובר בתחלואה הנובעת מעברו. בפסק דין מיום 8.1.03 נדחה עררו של המערער, תוך שהועדה קובעת כי לא קיים קשר סיבתי בין תנאי השירות ובין הפגימות מהן סובל המערער. עוד קבעה הועדה כי לא הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר הסיבתי בין תנאי מתח ולחץ שיגרתיים לבין מחלת המערער.

5.     בערעור בפנינו טוען המערער כי טעתה הועדה בקובעה כי לא הוכח אירוע חריג שגרם לאוטם שריר הלב (פסק הדין החלקי) וגם אם נכונה קביעתה - הרי מכלול תנאי השירות בהם עבד המערער היוו סיבה מספקת להופעת האוטם ועל כן טעתה ועדת הערר בכך שייחסה את הפגיעה לגורמי סיכון שהיו קיימים אצל המערער. עיקר טענותיו של המערער נסמכות על חוות דעתו של ד"ר גולדהמר (המומחה הרפואי שמטעמו) והוא מבקש להעדיפה על פני חוות דעתו של ד"ד תמרי (המומחה הרפואי מטעם המשיב).

6.     המשיב טען כי יש לדחות את הערעור וכי טענותיו של המערער הינן טענות עובדתיות גרידא ובכאלה אין מקום לדון, באשר לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים, מוגבל בית המשפט שלערעור לשאלות משפטיות בלבד. עוד טוען המשיב כי בכל מקרה אין להתערב בקביעות הועדה בפסק הדין החלקי, שהפך להיות חלוט, לאחר שלא הוגש עליו ערעור במועד הקבוע בחוק.

7.     באשר לזכות הערעור נקדים ונציין כי חרף הכינוי שניתן להחלטה מיום 21.6.00 "פסק דין חלקי", המדובר בהחלטה שאינה סוף פסוק לעניין הסעד המבוקש, החלטה שבמהותה הינה "החלטה אחרת" והערעור בזכות עליה הינו במסגרת הערעור לפסק הדין (ע"א 1386/02 רבינוביץ נ' כץ, פ"ד נו(5) 857. בנסיבות אלה - דין טענת המשיב לפיה חלף המועד להגשת הערעור - להדחות.

8.     ועדת הערר התייחסה בפסק דינה החלקי לנסיבות שקדמו להופעת האוטם כדלקמן:

"גירסת המערער לאירוע האוטם בשריר הלב ארע כאשר ביום 5.9.94 עבד משעה 11.00 לפני הצהריים ועד שעה 08.00 למחרת בבוקר וזאת עקב חג ראש השנה ודלדול בכוח האדם. באותו יום נדרש להשתלט על "מסיבת אסיד" (סמים), ההשתלטות היתה מלווה בקללות וגידופים וברוגז בלתי רגיל. לאחר המשמרת חזר לביתו והחל להרגיש לחצים וכאבים בחזה. הוא נלקח לבית החולים ושם נקבע כי לקה בליבו...
המערער טוען כי טיפולו בפיקוח על המסיבה היה מלווה בגידופים וקללות ואף מאמץ פיזי ונפשי רב. המערער טוען כי עבד 20 שעות ברציפות ללא מנוחה. כמו כן, לדבריו הוא נאלץ להפעיל כוח פיסי רב בדחיפת רכבים לצורך פילוס הדרך למסיבה וניסיון להשליט סדר במקום. הויכוח גרם לכעס, רוגז ומתח נפשי רב. המערער טוען כי יש לקבל את חוות דעתו של גולדהמר (ללא תאריך) שהוגשה לתיק ביום 28.12.95....
העד מלר מנחם בתצהירו מ/ 2 מתאר את מהלך האירוע המתוכנן של מסיבת ההמונים בחוף במעגן הקישון. עפ"י סידור העבודה הוטל על המערער לשאת בחלק ממשימות הפיקוח וקיום הוראות ותנאי המסיבה ההמונית. העד יצא יחד עם המערער לארוע המתוכנן הנ"ל (ראה מוצג מ/ 1).
העד מוסיף ומספר על החניה בצידי הדרך של כלי רכב לרבות חניות כפולות של חלק מכלי הרכב וכן על העובדה כי היה עליהם (עליו ועל המערער) לצאת מפעם לפעם מהרכב המשטרתי על מנת לדרוש מהצעירים לפנות את הכביש והתנהגותם של הצעירים היתה "מזלזלת בלשון המעטה. נשמעו שריקות בוז של המון צעירים ומוזיקה רעשנית וקריאות גנאי כגון שוטרים מניאקים וכאלה ביטויים מעליבים ופינוי הרכב נעשה באיטיות מרובה (סעיף 10 למ/ 2).
העד מציין כי התנהגות הצעירים עוררה אצלו ובמיוחד אצל המערער רוגז רב מכיוון שלא יכלו לבצע את עבודתם וכן בשל הצורך להמשיך ולהגיע למקום הארוע ברחבה של מעגן הדיג. בהגיעם לשם המערער ניהל דו שיח וויכוח קולני עם האנשים "והיו צעקות בין המערער לבין אחד העובדים...(סעיף 12 סיפא למ/ 2).
עוד מסר העד בתצהירו כי "לאחר הויכוח הקולני עם האחראי על התאורה במקום המערער היה מתוח ונרגז...".

     מכאן, מגיעה ועדת הערר למסקנה כי:

"מהעובדות שהוכחו נראה לנו כי אמנם המערער היה ביחד עם העד מלר במסיבה ההמונית וכי מה שתואר על ידי העד מבחינת שעות הפעילות והארועים והמאמץ שעשה המערער לרבות הויכוחים שארעו באותו ערב אמנם התרחשו".

9.     עד כאן - קביעות עובדתיות , בהן איננו מוצאים לנכון להתערב. ואולם בהמשך, מגיעה הועדה למסקנה כי אין המדובר בארוע חריג וכלשונה:

"יחד עם זאת, בתשובה לשאלה האם היה בארוע זה משום ארוע חריג, נראה לנו כי יש להשיב על כך בשלילה. מדובר בעבודה שוטפת של המערער אשר קרוב לודאי השתתף בארועים דומים וקודמים ואף שירת בחלק מהתקופה בשטחים, אין לומר כי אירוע זה נכנס במסגרת אירועים חריגים כמשמעותם בפסיקה (ראה פרשת רוט הנ"ל).
עצם העובדה שאירועי המסיבה לא נרשמו ביומן אירועים כאירוע חריג וכן העובדה שמהערער עצמו בתצהירו מיום 1.12.94 לא דאג להזכיר את המסיבה כאירוע חריג בעבודתו, מחזקים את המסקנה הנ"ל.
אמנם, אין להתעלם מעדותו של העד מלר בנוגע לנסיבות העבודה ולשעות העבודה , אולם אין לתת לעדותו משקל רב יותר מאשר להתרשמותו ועדותו של המערער עצמו, אשר על פי הטענה בערעור זה יש קשר בין אשפוזו בביה"ח ביום 6.9.94 לבין אירוע המסיבה שהיה יום קודם לכן, דבר שכאמור לא בא לידי ביטוי בתצהירו הנ"ל שהוגש עם הגשת תביעתו.
יצויין עוד כי המערער בעצמו מציין כי במהלך שנות שירותו הוא שירת כחוקר פח"ע בנפת עזה וכן היה מדריך בביה"ס לשוטרים, ראש משרד סיור בתחנת טבריה\ ראש משרד סיור בתחנת שכם וקצין סיור במרחב חיפה ובתחנת זבולון. מדובר בשירות ארוך ובעל פעילות בשטח ועל רקע זה אין לראות את אירועי המסיבה, כאירוע חריג".

     עם קביעה זו - לפיה בנסיבות שתוארו - אין מדובר באירוע חריג - לא אוכל להסכים.

על הנסיבות המיוחדות אותן על תובע להוכיח עמד בית המשפט בע"א 472/89 - קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5), 203 ,עמ' 214- 215:

"הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה".

אכן מוסכם כי תנאי שירותו של המערער ואופי תפקידו היו כרוכים במתח ולחצים יומיומיים ואולם אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהאירוע שקדם להופעת האוטם היה שונה באופיו מתנאי שירות רגילים, המערער היה "מתוח ונרגז", עבד שעות עבודה חריגות במיוחד ובלתי רגילות בתנאים קשים במיוחד, וקיימת "סמיכות זמנים" בין אותו אירוע להופעת האוטם.

העובדה שביומן האירועים לא נרשמה המסיבה כאירוע חריג או אפילו העובדה שהמערער עצמו לא הזכיר את המסיבה כ"אירוע חריג" בתצהירו מיום 1.12.94 - אין להם כדי לקבוע אופיו של האירוע (כאשר במאמר מוסגר אציין כי בתצהירו של המערער מיום 28.2.96 הוא בהחלט מתייחס לארוע כבעל אופי חריג ובלשונו: " עבודתי במסגרת המשטרה ולאורך שנים היתה עבודה רגילה באופן כללי של 8 שעות עבודה ביום והתורנות שביצעתי במועד הנ"ל הינה חריגה ובלתי רגילה").

לפיכך , אני סבורה כי טעתה הועדה הנכבדה בקובעה כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג עובר לאוטם בו לקה המערער ויש לקבוע כי האירוע בו היה מעורב המערער ביום 5.9.94 נכנס בגדרי ה"אירוע החריג" כהגדרתו של מונח זה בחוק ובפסיקה.

ודוק: סיווג האירוע כאירוע חריג או אחרת אינו עובדתי אלא משפטי ולפיכך נשמט הבסיס תחת טענת המשיב לפיה אין ערכאת הערעור מוסמכת לדון בטענות המערער אודות אופי האירוע, בהיותן שאלות שבעבודה בלבד.

10.     בשלב שני - יש לבחון על סמך חוות הדעת הרפואיות שעמדו בפני הועדה - האם האירוע החריג אכן גרם להופעת האוטם (וראה בג"צ 6984/93 - דליק ווליניץ נ' בית הדין הארצי לעבודה . פ"ד מח(4), 285 ). שקלתי האם מן הראוי להחזיר הדיון בשאלה זו לועדה הנכבדה ואולם, לאור העובדה שמדובר בהליך המתברר כבר למעלה מעשר שנים והעובדה שגם בפני הועדה עמדו רק חוות דעת המומחים הרפואיים, מבלי שנחקרו על חוות דעתם, החלטתי ליתן דעתי גם בשאלה זו ובכך לשים סוף פסוק למחלוקת.

11.     כאמור, מטעם העורר הוגשה חוות דעתו של ד"ר גולדהמר , שקבע כי:

"אין כל ספק מבחינתי שיש קשר סיבתי ברור בין אירוע האוטם במועד בו מופיע לבין האירועים החריגים והבלתי רגילים שפורטו לעיל".

מאידך קבע ד"ר תמרי, בחוות דעת שהוגשה מטעם המשיב כי:

"מר חנופאס סובל מטרשת עורקים כליליים עקב גורמי סיכון מובהקים שאינם קשורים לשירותו במשטרה או במשמר האזרחי. טרשת זו גרמה לאוטם בו לקה ב- 6.9.94.
מתיאור אופי עבודתו בסמוך לאוטם אינני חושב שמתמלאים הקריטריונים לקביעה של מאמץ גופני חריג או מתח נפשי חריג כגורם לאוטם..".

לאור הקביעה לעיל - כי מדובר באירוע חריג , ממילא ברור כי עדיפה עלי גם קביעתו של ד"ר גולדהמר כי יש קשר סיבתי בין האירוע שקדם להופעת האוטם ובין האוטם עצמו.

ושוב אין לי אלא להביא מע"א 472/89 - קצין התגמולים נ' אברהם רוט . פ"ד מה(5), 203 ,עמ' 213-214:

"סיכומם של דברים, הקו המנחה שיש לאמצו לאחר עיון בפסיקתו העניפה של בית משפט זה בסוגיה שבפנינו, הוא כי אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציולי - בין אם היא היתה ידועה ובין אם היתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות - יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה"

זאת, לשם דחיית קביעתו של ד"ר תמרי בדבר העדר הקשר הסיבתי לאור קיומה של מחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי.

12.     לאור הקביעה כי מדובר באירוע חריג וכי קיים קשר סיבתי בינו לבין הפגימה ממנה סובל המערער , ממילא איני נדרשת לטיעון החילופי אודות מכלול תנאי השירות והאסכולה הרפואית.

13.     סוף דבר - הייתי מציעה לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינה של הועדה ולקבוע כי אוטם שריר הלב בו לקה המערער בתאריך 6.9.94 ומחלת טרשת עורקים ממנה הוא סובל נגרמו בעת ועקב שרותו במשטרת ישראל.

                    ב' בר זיו, שופטת     


השופט י' כהן:

ככל שהדברים אמורים בטענת ב"כ המשיב, כי אין המערער זכאי לערער על פסק הדין החלקי מיום 21.6.00, מצטרף אני לדעתה של חברתי המלומדת, כב' השופטת ב' בר זיו. אמנם, ועדת הערר הכתירה את החלטתה מיום 21.6.00 בכותרת "פסק דין חלקי", אך הנני סבור כי על פי המבחנים שנקבעו בבש"א 2714/95 שחר נ' דוגה, פ"ד נ(1) 32, מדובר למעשה בהחלטה אחרת, שניתן לערער עליה במסגרת הערעור על פסק הדין. הטעם לכך הוא, שקביעת ועדת הערר כי האירוע מיום 5.9.94 לא היה אירוע חריג, לא היתה אלא שלב ביניים במסגרת ההליך בו ביקש המערער להכיר בזכותו לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), תשי"ט - 1959, אך קביעה זו לא הכריעה במחלוקת "מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" (וראו: רע"א 300/89 ולקו חברה לבנין נ' החברה לפיתוח חוף אילת, פ"ד מ"ה(4), 497 בעמ' 510).

בהקשר זה אוסיף, כי הדיון בפני ועדת הערר פוצל על מנת שבשלב הראשון תקבע התשתית העובדתית הנוגעת לתנאי שירותו של המערער, ורק לאחר מכן ידונו ההיבטים הרפואיים הקשורים לכך. והנה, מקריאת "פסק הדין החלקי" עולה, כי ועדת הערר לא הכריעה באופן סופי בתנאי שירותו של המערער, ולאחר קביעתה כי האירוע מיום 5.9.94 אינו אירוע חריג בשירותו של המערער, קבעה כי יש עוד לדון בשאלה "האם קיים קשר בין תנאי השירות לבין הכאבים בחזה שבגינם אושפז המערער ביום 6.9.94".

משגיבשתי דעתי בשאלה הדיונית שהתעוררה, כי אז לגופו של עניין מסכים אני עם דעת חברתי למותב, כב' השופטת ב' בר זיו, כי יש מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר ולקבוע כי האירוע מיום 5.9.94 בו לקח המערער חלק, ואשר עליו עמדה ועדת הערר בפסק דינה, היה אירוע חריג. המערער תיאר מסכת של עבודה קשה ומפרכת לאורך שעות רבות, ושעות ספורות לאחר מכן לקה באוטם שריר הלב ואושפז בבית חולים. הנני סבור אפוא, כי קביעותיה העובדתיות של ועדת הערר, מובילות למסקנה, שיש להגדיר את האירוע מיום 5.9.94 כאירוע חריג בשירותו של המערער.

כפועל יוצא מדברים אלה מתבקשת הקביעה, כי המערער לקה באוטם שריר הלב עקב שירותו במשטרת ישראל.

עם זאת, אין אני מסכים עם קביעת חברתי, כי האירוע החריג הנזכר, גרם למערער למחלת טרשת העורקים בה לקה. אגב, המערער עצמו אינו מבקש להכיר בטרשת העורקים כפגימה שנגרמה לו תוך כדי ועקב שירותו במשטרת ישראל.

טרשת העורקים בה לקה המערער התפתחה בשל גורמים שאינם קשורים בשירותו של המערער במשטרת ישראל. טרשת העורקים יצרה מצב קונסטיטוציונלי מסוים, שאיפשר את אירוע אוטם שריר הלב בתאריך 6.9.94, אך גורם ההדק שגרם לאוטם שריר הלב אצל המערער היה האירוע מיום 5.9.94. מכיוון שגורם ההדק נובע מתנאי שירותו של המערער, כי אז אפילו לקה המערער במצב קונסטיטוציונלי מסוים שאיפשר את אוטם שריר הלב, יש להכיר באוטם שריר הלב, ורק באוטם, כפגימה שנגרמה למערער תוך כדי ועקב שירותו.

על כן, אציע לחברי לקבל את הערעור ולקבוע, כי המערער לקה באוטם שריר הלב בתאריך 6.9.94 עקב שירותו במשטרת ישראל.

כמו כן אציע לחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות הערעור ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

י' כהן, שופט                         
סגן הנשיא ג' גינת:

אני מסכים עם פסק דינו של השופט י' כהן.

ג' גינת, סגן נשיא [אב"ד]                         


אשר על כל האמור לעיל הוחלט לקבל את הערעור ולקבוע, כי בתאריך 6.9.94 לקה המערער באוטם שריר הלב עקב שירותו כשוטר במשטרת ישראל.

כמו כן הוחל לחייב את המשיבה לשלם למבקש הוצאות הערעור, ובנוסף לכך לשלם לו שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.

אם הפקיד המערער פקדון להבטחת הוצאות הערעור, יש להשיב הפקדון לידי בא כוח המערער.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בריחה מהמשטרה

  2. דו"ח פעילות מח"ש

  3. חיפוש משטרתי בבית

  4. בריחה ממשמורת חוקית

  5. חריגה מתפקיד במשטרה

  6. בריחה מבדיקה משטרתית

  7. ניסיון להימלט מהמשטרה

  8. הדחה על ידי סוכן משטרתי

  9. תביעה נגד משטרת התנועה

  10. הבטחות לפני גיוס למשטרה

  11. מסירת פרטים כוזבים למשטרה

  12. אי עצירה בצד בהוראת המשטרה

  13. סיכון חיי אדם על ידי המשטרה

  14. החזרת חפץ שנתפס ע''י המשטרה

  15. ירי כדורי גומי לפיזור הפגנה

  16. טרשת עורקים עקב שירות במשטרה

  17. כיב תריסריון עקב שירות במשטרה

  18. החזרת רכוש שנתפס בחיפוש משטרתי

  19. מסירת פרטים אישיים שקריים למשטרה

  20. הכרה בכאבי ראש כתוצאה משירות במשטרה

  21. החזרת כסף מזומן שנתפס בחיפוש משטרתי

  22. בקשה להחזרת כסף מזומן שנלקח ע''י המשטרה

  23. התייעצות עם עורך דין בחקירה באזהרה במשטרה

  24. מקור הסמכות לחלט ולעקל כספים ורכוש על ידי המשטרה

  25. התקבלה תביעה למחדל של המשטרה להודיע להורי קטין על מעצרו

  26. תקנות זכויות נפגעי עבירה (אחראים במשטרת ישראל), התשס''ט-2009

  27. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התש"ס‏-2000

  28. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשנ"ג-1993

  29. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשנ"ב-1992

  30. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה), תשל"ו-1976

  31. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ו‏-2006

  32. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"א‏-2001

  33. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ב‏-2002

  34. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ב‏-2001

  35. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ג‏-2003

  36. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ד‏-2004

  37. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה), התשס"ה‏-2005

  38. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה), התשס"ז‏-2006

  39. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (אמות מידה לביטול רישומי משטרה), התשס''ט-2009

  40. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה) (הוראת שעה), התשס"ד‏-2003

  41. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (כללי מסירת מידע בידי משטרת ישראל), התשנ''ח-1998

  42. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (הרשעות ועונשים לפי פקודת המשטרה שאינם פרטי רישום), התשמ''ד-1983

  43. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון