התיישנות תביעה להכרה במחלת סרטן בעבודה

בענייננו, טוען המשיב כי אמנם בשנת 1974 התגלה חלק מהנזק שהינו הכוויה שנגרמה לרגלו בעקבות התאונה, אך הקשר הסיבתי בין מחלת הסרטן ובין התנהגותה של המבקשת התגלה למשיב רק בשנת 1999, כאשר נתגלתה בגופו מחלת הסרטן.

בדוננו בשאלת התיישנותה של תביעה נזיקית יש ליתן את הדעת לשני הסדרים חוקיים: האחד, הסדר ההתיישנות המיוחד לתביעות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הקבוע בסעיף 89 לפקודה; והשני, הסדר ההתיישנות הכללי לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

כאשר חל סעיף 89(2) לפקודה, יהא היום בו נולדה עילת התובענה - היום שבו ארע הנזק, ואולם מקום בו לא נתגלה הנזק ביום שארע, יחשב היום שבו נתגלה הנזק כיום שבו באה עילת התובענה לעולם. עם זאת, במקרים מן הסוג האחרון, בהם לא נתגלה הנזק ביום שארע, תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק (הוראת הסיפא לסעיף 89(2) לפקודה). מרוץ ההתיישנות יתקל אז בשני מחסומי זמן: אין להגיש תובענה בעבור שבע שנים מיום בו נגלה הנזק, ואין להגיש תובענה מסוג זה בעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק - הכל לפי המוקדם יותר.

לעומת זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו קובע מגבלה דומה, ולפיכך כאשר הוא חל ניתן להגיש את התביעה עד שבע שנים מיום הגילוי, גם אם חלפו עשר שנים ואף הרבה למעלה מכך מאז התרחשות הנזק נשוא התביעה.

את לשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר כותרתו המתאימה לענייננו הינה: "התיישנות שלא מדעת", יש לקרוא בד בבד עם הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות שזו לשונם:

"6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
7. ......
8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

הנה כי כן, עינינו הרואות כי את מרוץ ההתיישנות יש לראות כמתחיל עם הולדתה של עילת התובענה אלא אם:
(א) נעלמו מן התובע העובדות;
(ב) אשר הן עובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה;
(ג) שהעלמן נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע;
(ד) ושהתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה;
או אז יידחה מרוץ ההתיישנות עד לאותו יום שבו נודעו לתובע אותן עובדות.

בניגוד לסעיף 89(2) לפקודה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מסתפק בכך שהעובדות הרלוונטיות לא היו ידועות לתובע בפועל על מנת שתידחה תחילתה של תקופת ההתיישנות, אלא מוסיף ומתנה זאת בכך שהעובדות האמורות אף לא היו בידיעתו בכוח. סוגיית היחס בין סעיף 89(2) לפקודה לבין סעיף 8 לחוק לובנה באופן יסודי ומקיף על ידי בית המשפט העליון בגדרו של ע"א 1254/99 הנ"ל. ההלכה שקבע בית המשפט בעניין זה אימצה דרך פרשנית שננקטה בפסקי דין קודמים וכן בספרות המשפטית, אשר מיישבת את הסתירה הקיימת, לכאורה, בין שתי הוראות החוק. לפי גישה זו, הסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 ממשיך לחול כאשר לתובע נודעו באיחור עובדות אחרות המהוות חלק מעילת התביעה שלו, שאינן הנזק, למשל הקשר הסיבתי.

יוער, כי לפי גישה שהובעה בפסיקה, במקרים מסוימים תקופת ההתיישנות אינה מתחילה אפילו בעת גילויו הראשוני של הנזק אלא במועד מאוחר יותר, וזאת אם במועד הגילוי הנזק עדיין לא התגבש מבחינת היקפו לכדי נזק משמעותי המצדיק, מבחינתו של אדם סביר, הגשת תביעה.


להלן החלטה בנושא התיישנות תביעה להכרה במחלת סרטן בגלל עבודה:

החלטה

הרקע לבקשה:

בפני בקשת המבקשת לסילוק על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי בלתי סביר של תביעת התובע 1, מקס אבנר, יליד 27.12.1932 (להלן: "המשיב"). המשיב טוען במסגרת תביעתו כנגד המבקשת (ת.א. 683/04) כי עבד במפעל המבקשת בתפקידים שונים משנת 1968 ועד לשנת 1999. לטענת המשיב, במהלך עבודתו, בשנת 1974, עת עבד כמנהל במתקן פרילינג במפעל וקיבל דיווח על תקלה בתהליך הייצור במתקן, עלה על המכסה העליון של המתקן באמצעות מדרגות מתכת קבועות שיועדו לצורך עלייה על המתקן ובעת שעמד על מכסה המיכל לשם תיקון התקלה, פרץ לפתע מתוך החלק העליון של המתקן נתז לוהט של חנקן אשלגן שהיה במיכל ונחת על נעל רגל שמאל של המשיב. לטענתו, החומר איכל מיד את עור הנעל והגיע לכף רגלו השמאלית, תוך שהוא גורם לכוויה תרמו-כימית קשה בכף הרגל (להלן: "התאונה"). המשיב הורד מהמיכל והובהל לטיפול רפואי במחלקת תאונות במרפאת לין בחיפה, שם קיבל טיפול ראשוני בכוויה. לאחר שהפצע החלים, חזר המשיב לעבודתו במפעל.

על פי המתואר בכתב התביעה, בשנת 1999 החל המשיב לסבול מכאבים בכף רגל שמאל באזור הצלקת שנותרה מהכוויה שנגרמה לו בתאונה ולאחר בדיקות וטיפולים רבים, בתחילת שנת 2000, התברר שמדובר בנגע ממאיר מסוג SCC, סרטן עור פולשני מתאים שטוחים, שהחל להתפשט מאזור הצלקת בכף רגל שמאל, שם נכווה המשיב בתאונה. לאחר שהסרטן התפשט ברגל כלפי מעלה עבר המשיב ניתוח שבו נכרתה רגלו השמאלית החל מתחת לברך כלפי מטה. המשיב טוען בכתב התביעה כי הוא סובל עד היום מכאבים קשים המתגברים ומציקים בהליכה, ירידה ועליה בשיפוע ובמדרגות וכדומה וכי מומו מגביל אותו בפעילות יום יומית והוא נזקק לעזרת אחרים.

בתביעתו כנגד המבקשת טוען המשיב כי התאונה אירעה עקב רשלנות המבקשת ו/או עובדיה ו/או הפרת חובה חקוקה מצד המבקשת וכי כתוצאה מהתאונה והשלכותיה חלה במחלת הסרטן שבגינה נכרתה רגלו השמאלית. על כן, טוען המשיב במסגרת תביעתו כנגד המבקשת כי המבקשת נושאת במלוא האחריות לנזקים שנגרמו לו וייגרמו לו עקב מחלת הסרטן שבה חלה והשלכותיה.

טענות הצדדים לעניין הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות ו/או שיהוי:

המבקשת טוענת כי מרוץ תקופת ההתיישנות החל במועד התאונה, שנת 1974. לטענת המבקשת, המשיב ידע על הקשר שבין הנזק לבין מעשה הרשלנות הנטען החל ממועד התאונה, שנת 1974, מאחר שכל העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות לו בשנת 1974.

לטענת המבקשת, ענייננו במקרה שבו בשנת 1974 התגלה נזק ראשוני ולאחר מספר שנים היקפו של הנזק השתנה והוא החמיר ולכן משנתגלה נזק פיסי כלשהו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ, גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיסי של אותו נזק. הנזק שנגרם על ידי המזיק נתפס כיחידה אחת שמיוחסת אל המועד שבו אירע או התגלה הנזק. המבקשת טוענת כי הנזק הראשוני שנגרם למשיב אינו "נזק של מה בכך", אלא נזק שבגינו אדם סביר ובר דעת היה בא בנסיבות העניין בתלונה עליו והיה מגיש בגינו תביעה. רק מקום בו הנזק מזערי או נזק של מה בכך ניתן יהיה לדחות את מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות ובמקרה זה הנזק שהתגלה בשנת 1974, כפי שנטען בכתב התביעה ובחוות הדעת של מומחי המשיב, היה נזק חמור ביותר ועל קיומו נודע למשיב ביום האירוע. העובדה כי בשנת 1999 אובחנה מחלת הסרטן כהחמרה או התפתחות הדרגתית של הכוויה ממנה סבל המשיב, אין בה כדי לדחות או לפתוח מחדש את מרוץ תקופת ההתיישנות שהסתיימה בשנת 1981. לטענת המבקשת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות איננו רלוונטי לעניין זה.

לחילופין טוענת המבקשת כי תביעתו של המשיב לוקה בשיהוי מאחר שיש בשיהוי של המשיב משום ביטוי לויתור על זכות, זאת לאור העובדה שהמשיב חיכה 4 שנים לאחר פרוץ מחלת הסרטן כדי להגיש תביעתו ו-30 שנה אחרי מועד התאונה. לטענת המבקשת, המשיב לא פנה למבקשת ולו פעם אחת בנוגע לנזקיו הנטענים ולכן רשאית הייתה המבקשת להניח כי ויתר על תביעתו כלפיה. עוד טוענת המבקשת כי מצבה הורע עקב השיהוי מאחר שחלפו 30 שנים ממועד התאונה עד ליום הגשת התביעה ולכן המבקשת לא יכולה לברר טענתו של המשיב כי הנזק נגרם לו כתוצאה מחשיפה לחומרים שונים והיא תתקשה לאתר מסמכים, עדים ומידע הקשורים לבירורה של התביעה ולניהול הגנתה.
המשיב טוען כי לאורך כל שנות עבודתו לאחר שחזר לעבודה אחרי התאונה ועד לאבחון מחלת הסרטן בשנת 1999 לא נתגלו ברגלו ו/או בגופו סימנים מוקדמים כל שהם שיכלו לגרום למחשבה על התפתחות סרטן באזור הכוויה או באזור אחר בגופו. עוד טוען הוא לקשר סיבתי רפואי-מדעי בין התאונה שאירעה ב- 1974 לבין מחלת הסרטן שאובחנה ב- 1999.
לטענת המשיב, יש לדחות את טענת ההתיישנות ו/או השיהוי של המבקשת וזאת משום שאין בסיס לטענת המבקשת לפיה כבר בשנת 1974 ידע המשיב את כל העובדות המהוות את רכיבי עילת התביעה של תביעתו בגין מחלת הסרטן שאובחנה בשנת 1999. המשיב טוען כי עד שאובחנה לראשונה מחלת הסרטן בגופו לא היה בידיו כל ידע רפואי מדעי על הקשר הסיבתי בין הנזק המאוחר לבין אירוע הכוויה והאשם ולכן לא יכול היה בנסיבות העניין להעלות על דעתו שאירוע הכוויה יגרום לאחר עשרות שנים למחלת סרטן.
עוד טוען המשיב כי אין המדובר בהופעת מחלת הסרטן כהחמרה של הנזק הראשוני, כפי שמנסה המבקשת לטעון, אלא במחלת סרטן שאמנם קשורה בקשר סיבתי לאירוע התאונה, אך אין אפשרות לטעון שכבר ב- 1974 היו בידיעת המשיב כל הרכיבים הדרושים לעילת תביעה מושלמת ושלמה לגבי מחלת הסרטן.
המשיב טוען כי טענות המבקשת עומדות בסתירה להלכה הפסוקה ולפרשנות שניתנה על ידי ביהמ"ש העליון לפיהן אין מונים את תקופת ההתיישנות כל זמן שלא נתגלו לתובע כל הרכיבים של עילת התביעה, כולל רכיב הקשר הסיבתי בין הנזק המאוחר לאירוע התאונה. לטענת המשיב, במקרה זה רכיב הקשר הסיבתי נתגלה לכל המוקדם רק בשנת 1999 ולכן לא חלה התיישנות על תביעת המשיב שהוגשה בשנת 2004.
בנוסף, טוען המשיב כי קיומו של הקשר הסיבתי הרפואי מדעי בין מחלת הסרטן לאירוע התאונה נתגלה לו רק בשנת 2004 ולכן הוגשה תביעתו בשנת 2004 ללא כל שיהוי.

דיון:

בדוננו בשאלת התיישנותה של תביעה נזיקית יש ליתן את הדעת לשני הסדרים חוקיים: האחד, הסדר ההתיישנות המיוחד לתביעות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הקבוע בסעיף 89 לפקודה; והשני, הסדר ההתיישנות הכללי לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

בענייננו, תבע המשיב את המבקשת בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת חובה חקוקה, אשר בשתיהן נזק הוא אחד מיסודות האחריות הנזיקית (סעיפים 36-35 ו-63 לפקודה). לפיכך חל לגביהן סעיף 89(2) לפקודה בלבד. ראה:

ע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק-על 2005(4), 1733, עמ' 1736;
ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(1) 122, 127-128;
ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3), 673, 678 - 679;
ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4), 462, 467-468;
י' גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות", משפטים יד (תשמ"ה) 500, 503.

כאשר חל סעיף 89(2) לפקודה, יהא היום בו נולדה עילת התובענה - היום שבו ארע הנזק, ואולם מקום בו לא נתגלה הנזק ביום שארע, יחשב היום שבו נתגלה הנזק כיום שבו באה עילת התובענה לעולם. עם זאת, במקרים מן הסוג האחרון, בהם לא נתגלה הנזק ביום שארע, תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק (הוראת הסיפא לסעיף 89(2) לפקודה). מרוץ ההתיישנות יתקל אז בשני מחסומי זמן: אין להגיש תובענה בעבור שבע שנים מיום בו נגלה הנזק, ואין להגיש תובענה מסוג זה בעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק - הכל לפי המוקדם יותר. ראה:

ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2), 535, עמ' 542-543.

לעומת זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו קובע מגבלה דומה, ולפיכך כאשר הוא חל ניתן להגיש את התביעה עד שבע שנים מיום הגילוי, גם אם חלפו עשר שנים ואף הרבה למעלה מכך מאז התרחשות הנזק נשוא התביעה. ראה:

ע"א 7707/01 הנ"ל, עמ' 1737.

את לשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר כותרתו המתאימה לענייננו הינה: "התיישנות שלא מדעת", יש לקרוא בד בבד עם הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות שזו לשונם:

"6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
7. ......
8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

הנה כי כן, עינינו הרואות כי את מרוץ ההתיישנות יש לראות כמתחיל עם הולדתה של עילת התובענה אלא אם:
(א) נעלמו מן התובע העובדות;
(ב) אשר הן עובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה;
(ג) שהעלמן נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע;
(ד) ושהתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה;
או אז יידחה מרוץ ההתיישנות עד לאותו יום שבו נודעו לתובע אותן עובדות.
ראה:
ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5), 485, עמ' 500-501.

בניגוד לסעיף 89(2) לפקודה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מסתפק בכך שהעובדות הרלוונטיות לא היו ידועות לתובע בפועל על מנת שתידחה תחילתה של תקופת ההתיישנות, אלא מוסיף ומתנה זאת בכך שהעובדות האמורות אף לא היו בידיעתו בכוח. סוגיית היחס בין סעיף 89(2) לפקודה לבין סעיף 8 לחוק לובנה באופן יסודי ומקיף על ידי בית המשפט העליון בגדרו של ע"א 1254/99 הנ"ל. ההלכה שקבע בית המשפט בעניין זה אימצה דרך פרשנית שננקטה בפסקי דין קודמים וכן בספרות המשפטית, אשר מיישבת את הסתירה הקיימת, לכאורה, בין שתי הוראות החוק. לפי גישה זו, הסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 ממשיך לחול כאשר לתובע נודעו באיחור עובדות אחרות המהוות חלק מעילת התביעה שלו, שאינן הנזק, למשל הקשר הסיבתי (ראו גם גלעד במאמרו הנ"ל, בעמ' 510-507).
ראה:
דברי כב' השופט גרוניס בע"א 7707/01 הנ"ל, עמ' 1736.

בענייננו, טענות המשיב עוסקות בדחיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות לגבי גילויו של הקשר הסיבתי בין התנהגותה של המבקשת ובין מחלת הסרטן שהתגלתה בגופו בשנת 1999.

יוער, כי לפי גישה שהובעה בפסיקה, במקרים מסוימים תקופת ההתיישנות אינה מתחילה אפילו בעת גילויו הראשוני של הנזק אלא במועד מאוחר יותר, וזאת אם במועד הגילוי הנזק עדיין לא התגבש מבחינת היקפו לכדי נזק משמעותי המצדיק, מבחינתו של אדם סביר, הגשת תביעה. ראה:

ע"א 7707/01 הנ"ל, עמ' 1738;
ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558 - 559;
ע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח', תק-על 2005(3), 746, עמ' 751.

לא די בהתגלות נזק כלשהו כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של 'מה בכך', אשר 'אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך' (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו".
ראה:
ע"א 1254/99 הנ"ל, עמ' 549-550;
ע"א 165/83 הנ"ל, עמ' 559.

בענייננו, טוען המשיב כי אמנם בשנת 1974 התגלה חלק מהנזק שהינו הכוויה שנגרמה לרגלו בעקבות התאונה, אך הקשר הסיבתי בין מחלת הסרטן ובין התנהגותה של המבקשת התגלה למשיב רק בשנת 1999, כאשר נתגלתה בגופו מחלת הסרטן. יש לציין גם כי הנזק בגינו תובע המשיב הינו הנזק שנגרם לו כתוצאה ממחלת הסרטן ולא הנזק שנגרם כתוצאה מהכוויה ולטעמי מדובר בנזקים שונים. כמו כן, מהתנהגותו של המשיב לאחר אירוע התאונה ניתן להסיק כי המשיב התייחס לכוויה כנזק של מה בכך, למרות שסבל מדי פעם מכאבים ברגלו.

עד כה עסקנו בהתיישנות המתייחסת למרכיב הנזק שבעילה. מרכיב נוסף בעילה בו יש לדון לעניין זה הינו הקשר הסיבתי. יש טעם להבחין בין יסוד הקשר הסיבתי לבין מרכיב הנזק, ולא לומר כי חד הם לעניין ההתיישנות. ראה:

ע"א 1254/99 הנ"ל, עמ' 550-551.

גם אם עילת התביעה התיישנה לגבי יסוד הנזק, די בכך שאחד היסודות האחרים (ולענייננו, הקשר הסיבתי) נתגלה באיחור על ידי התובע בכדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות. ברור, כי אין לצפות מתובע כי יגיש תביעה כל עוד אחת מן העובדות המהוות את עילתו אינה מצויה בידיעתו. עלינו להכריע, אם כן, מאיזה מועד יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, ככל שנוגעת היא לגילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי המבקשת ומחדליה הנטענים לבין נזקו של המשיב. כאמור, הסדר ההתיישנות החל לעניין יסודות העילה שאינם הנזק, ובכללם הקשר הסיבתי, הינו זה הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. ראה:

ע"א 7707/01 הנ"ל, עמ' 1738.

השיקולים לעניין קביעת המועד בו מתחילה תקופת ההתיישנות, ככל שמדובר ביסוד של הקשר הסיבתי, נדונו בע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נב(1) 857, 867-865. בית המשפט (מפי השופט א' גולדברג) עמד על כך, כי יסוד הקשר הסיבתי נבדל מיתר יסודות העוולה בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי, והוא נקבע בתהליך מחשבתי הכולל, בין היתר, הערכת נתונים רפואיים-מדעיים. ואולם לדברי השופט גולדברג, מן ההבדל האמור אין נובעת המסקנה כי "כלל ההתגלות", המשעה את מרוץ ההתיישנות עד שהתובע יכול לעמוד על כוח התביעה שבידו, לא חל לגבי יסוד הקשר הסיבתי. עם זאת, אין לומר כי לעניין גילוי הקשר הסיבתי יש צורך במידת וודאות כמו זו הנדרשת להוכחת התביעה במשפט. לפיכך נקבע המבחן, לפיו מועד גילוי הקשר הסיבתי - לעניין תחילת תקופת ההתיישנות - הינו כאשר מתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק (שם, בעמ' 867-866; ע"א 1254/99 הנ"ל, בעמ' 553-551).

נוסף על אי הידיעה בפועל, אין לשכוח כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מרוץ ההתיישנות גם בכך שלא הייתה בידי התובע אף מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית.
ראה:
ע"א 7707/01 הנ"ל, עמ' 1739;
ע"א 4114/96 הנ"ל, בעמ' 866.

בענייננו, למרות שנזק הכוויה שנגרם בגין התאונה התגלה למשיב בשנת 1974, לא ידע המשיב אודות הקשר הסיבתי שבין מחלת הסרטן, נשוא התביעה, לבין אירוע התאונה קודם לשנת 1999 וזאת משום שמחלת הסרטן התגלתה בגופו רק בשנת 1999.

אינני מקבל את טענת המבקשת לפיה כל העובדות המהוות את רכיבי עילת התביעה היו ידועות למשיב בשנת 1974 בעת אירוע התאונה וזאת משום שהנזק אותו תובע המשיב הינו הנזק שנגרם לו בשל מחלת הסרטן. גם אם אקבל את טענת המבקשת לפיה לטענת המשיב מחלת הסרטן התפתחה כתוצאה מהכוויה ולכן מהווה התפתחות של נזק הכוויה שנגרם לו בשנת 1974, סבור אני כי מאחר שלא הייתה למשיב כל אפשרות סבירה לדעת או לצפות כי מחלת הסרטן תתפתח מהכוויה, כי אז לא ניתן לקבל את טענת המבקשת כי כל העובדות המהוות את רכיבי עילת התביעה היו ידועות וקיימות כבר בשנת 1974. כאמור, הקשר הסיבתי בין מחלת הסרטן לבין אירוע התאונה לא היה ידוע למשיב קודם לשנת 1999, שאז התגלתה מחלת הסרטן בגופו.

אינני מקבל, כטענה מקדמית, גם את טענת השיהוי לו טוענת המבקשת וזאת משום שרק בשנת 1999 החל המשיב לקבל טיפולים רפואיים בגין הכאבים מהם סבל ברגלו ולאחר בדיקות ואבחונים שונים התברר כי חלה במחלת הסרטן. המשיב עבר טיפולים שונים ולאחר זמן מסוים עבר אף ניתוח לכריתת רגלו. לאור הנסיבות, אינני סבור כי ניתן לקבוע כעת שהגשת התביעה בשנת 2004 מהווה שיהוי בלתי סביר מצדו של המשיב. עם זאת לא יהיה בכך כדי לחסום את המבקשת לטעון לשיהוי ולנזק ראייתי זאת לאחר שמיעת הראיות והבהרת כל הנסיבות לעיכוב שבהגשת התביעה.

סיכום:

בסיכומו של דבר, לאור המפורט לעיל, אינני סבור בנסיבות העניין כי יש מקום להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי על תביעתו של המשיב, זאת מאחר שמחלת הסרטן התגלתה בגופו של המשיב רק בשנת 1999 ולכן הן הנזק המשמעותי בגינו תובע המשיב והן הקשר הסיבתי בין מעשיה של המבקשת, כפי שנטען על ידי המשיב, ובין נזקו הנטען של המשיב נתגלו למשיב, לכאורה, לכל המוקדם בשנת 1999.

אשר על כן, אני דוחה את בקשת המבקשת לדחיית תביעתו של המשיב על הסף בשל התיישנות ו/או שיהוי.

עם זאת אבהיר כי אין באמור לעיל כדי לחסום את המבקשת/נתבעת מלהעלות טענות בדבר התיישנות, שיהוי ונזק ראייתי כתוצאה מהשיהוי בסופו של יום, לאחר שיובהרו כל הנסיבות בדבר גילוי המחלה והקשר הסיבתי שבינה ובין הכוויה, ככל שזה יוכח (ומובן שאיני קובע כל עמדה בעניין זה).

אני מחייב את המבקשת לשלם למשיב את הוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו בבקשה זו בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הכרה בפגיעה בגב בצבא

  2. הכרה במחלת אסטמה בצבא

  3. החוק החדש הכרה בטינטון

  4. התנאים להכרה בליקוי שמיעה

  5. הכרת במחלת BCC כפגיעה בעבודה

  6. אוסטיאופורוזיס - הכרה במחלה

  7. הכרה במחלה ברגל כתאונת עבודה

  8. הכרה במחלת הסרטן עקב שירות במשטרה

  9. תביעה להכרה במחלת ריאות כתאונה בעבודה

  10. אי הכרה בליקוי שמיעה באוזן ימין וטנטון

  11. התיישנות תביעה להכרה במחלת סרטן בעבודה

  12. תביעה להכרה באוטם שריר הלב כפגיעה בעבודה

  13. הכרה במחלת האסטמה על פי תורת המיקרוטראומה

  14. הכרה במחלת סרטן תאי הבסיס (BCC) בביטוח לאומי

  15. הכרה במחלת עור כמחלת מקצוע - מינוי מומחה רפואי

  16. הכרה במצב הרפואי כפגיעה בעבודה, לפי תורת המיקרוטראומה

  17. הכרה בצרידות כפגיעה בעבודה, או מחלת מקצוע או מיקרוטראומה

  18. שאלת קיום התנאים הקבועים בחוק להכרה בליקוי השמיעה והטנטון

  19. תביעה להכרה בכאבים בברכיים כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה

  20. הכרה באירוע מוחי כ"תאונת עבודה" - סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי

  21. תביעה להכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי

  22. תביעה להכרה בליקוי השמיעה והטנטון 0 סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי

  23. הכרה בנזקים בגב כפגיעה בעבודה לפי תורת המיקרוטראומה או כמחלת מקצוע

  24. תביעה להכרה בפגיעת אוזניים כ"תאונת עבודה" לפי בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון