התאבדות חייל מילואים

להלן פסק דין בנושא התאבדות חייל מילואים:

פסק-דין

לפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים (להלן: "הוועדה") לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") (בראשות כב' השופטת עינת רביד; ו"ע 1884/014) מיום 23.8.04 שבה דחתה הוועדה ערעור על החלטת המשיב שלא להכיר בקשר סיבתי בין מות בנו של המערער לבין שירות מילואים שבו שירת.

1.     רקע

(א)     בנו של המערער, המנוח ז"ל (להלן: "המנוח"), שלח ידו בנפשו עת שהה בבית הוריו בחופשה משירות מילואים שאליו נקרא. שירות המילואים החל ביום 25.10.00 ועתיד היה להסתיים ביום 16.11.00 (להלן: "השירות"). המנוח שם קץ לחייו ביום 13.11.00 באמצעות יריה בנשק שקיבל לרשותו במסגרת שירות המילואים.

(ב)     המנוח השאיר אחריו מכתב למשפחתו ומכתב נוסף לחבר. כמו כן בתקופה שלפני מעשה ההתאבדות שלח המנוח מכתב לשר הבריאות באמצעות קצין רפואה ראשי, הנראה כפנייה לעזרה. המכתב הגיע לתעודתו לאחר מותו של המנוח.

(ג)     המערער ביקש מהמשיב להכיר בקשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין השירות, ולהחיל עליו ועל משפחתו את חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950 (להלן: "חוק המשפחות"). המשיב דחה את בקשתו של המערער, ועל כך הוגש הערעור לוועדה.

2.     החלטת הוועדה

(א)     תחילה דנה הוועדה בנסיבות מותו של המנוח, וקבעה שאין ספק שהמנוח התאבד, ושאין מדובר בתאונה שארעה אגב ניקוי כלי נשק. לאחר מכן דנה הוועדה בסוגיית אחריותו של המשיב להתאבדותו של המנוח, בהקשר לפקודת מטכ"ל 33.0219 (להלן: "הפקודה") שעניינה הטיפול הנדרש בחייל הנמצא במצוקה נפשית. הוועדה קבעה כי אמנם המנוח התנהג "התנהגות מופנמת" ולא השתתף באירועים החברתיים של החיילים, אך מפקדיו לא ראו בכך התנהגות מוזרה או התנהגות המעידה על מצוקה נפשית. בנסיבות אלו ומאחר שהמנוח התאבד בבית הוריו, בחופשה שהחלה יום אחד קודם למעשה ההתאבדות, ואף בני משפחתו לא זיהו אצלו אותות מצוקה, החליטה הוועדה שאין מקום להטיל על שלטונות צה"ל את האחריות לאי זיהוי המצוקה הנפשית של המנוח.

(ב)     באשר למכתב ששלח המנוח לשר הבריאות נקבע כי מכתב זה הגיע לקצין רפואה ראשי שאליו מוען רק לאחר מותו של המנוח, כך שהמידע שנכלל בו בדבר מצבו הנפשי של המנוח לא היה בידיעת הנמען או שלטונות הצבא.
לפיכך קבעה הוועדה שאין קשר בין השירות לבין מותו של המנוח.

3.     הטענות בערעור

אלו טענות המערער:

(א)     על מפקדיו של המנוח היה לזהות את המצוקה הנפשית שממנה סבל ולפעול על פי הפקודה וזאת לנוכח העובדה שהראיות שהובאו לפני הוועדה מוכיחות שהתנהגותו של המנוח בזמן השירות הצביעה על מצוקה נפשית. זיהוי כאמור היה מונע את ההתאבדות. כמו כן הראיות שהובאו לפני הוועדה מעידות על קשר ישיר בין השירות למעשהו האובדני של המנוח: המעשה אירע עת היה המנוח עתיד לשוב לשירות מחופשתו, המנוח אמר למפקדיו שהוא אינו רוצה לחזור לשירות, ואף חוות דעת המומחה מטעם המערער מלמדת שהיה קשר בין השירות לבין ההתאבדות.

(ב)     הוועדה שגתה בפרשנותה לפקודה, פרשנות אשר מרוקנת את הפקודה מתוכנה. המבחן שיש להפעיל במסגרת הפקודה הוא מבחן "האדם הסביר" ולא מבחן של מומחיות כפי שסברה הוועדה.

(ג)     לא ניתן משקל ראוי לחוות דעתו של המומחה מטעם המערער ד"ר ישראל אורון, בעוד שלחוות דעתו של פרופ' קוטלר מטעם המשיב ניתן משקל, אף על פי שהיא חסרה ואינה עוסקת בפקודה כלל.

(ד)     בנשקו של המנוח הייתה תקלה שגרמה שמהנשק נורתה ירייה כפולה, אף על פי שהיה מכוון לירי בודד. גם הבדיקה שנערכה לא העלתה שחלקי הקליע שנמצאו בזירת ההתאבדות מקורם בקליע אחד. המערער מכוון לטענה שהירי היה בלתי רצוני ונבע מתקלה.

אלו טענות המשיב:

(א)     הערעור מכוון נגד קביעות שבעובדה שערכאת הערעור לא תתערב בהן, לא כל שכן כשמדובר בערעור על החלטת הוועדה המוגבל לנקודות משפטיות בלבד (סעיף 25 (ח) (1) לחוק המשפחות).

(ב)     מאחר שהמנוח שהה בחופשה מהשירות אין תחולה לחזקה שבסעיף 2ב לחוק המשפחות, המעבירה את נטל ההוכחה לכתפי המשיב, ולכן במקרה דנן, הנטל להוכיח קשר בין האירוע לבין השירות מוטל על המערער, כאשר הנטל הוא בדרגה של "מתקבל על הדעת" (מעבר למאזן הסתברות של 50%). משלא עמד המערער בנטל, בדין דחתה הוועדה את ערעורו.

(ג)     המערער מעלה טענה שהקשרה אינו ברור בדבר תקלה בנשקו של המנוח, שכן הוא אינו טוען שהמנוח לא שלח ידו בנפשו.

(ד)     לא הוכח קשר סיבתי בין השירות לבין האירוע. השירות עבר ללא אירועים חריגים, והמנוח לא הביע אי שביעות רצון מהשירות, הן עובר לשירות הן במהלכו. אף המערער העיד שלמנוח לא היו תלונות על השירות.

(ה)     בדין דחתה הוועדה את הטענה שהמנוח שידר אותות של מצוקה נפשית, שהיה על הסובבים אותו בשירות המילואים לזהותם ולהפנות את תשומת לבם של הגורמים הרלוונטיים. קביעות הוועדה בסוגיה זו הן קביעות שבעובדה שכאמור אין ערכאת הערעור מתערבת בהן:

1)     התנהגותו של המנוח הייתה בגדר הנורמה. המנוח מילא את המטלות שהוטלו עליו, עבר אימון בנשק עם שאר החיילים, ולא הצהיר על כוונות אובדניות. המנוח מטבעו היה אדם מופנם, שבשעות הפנאי נהג לקרוא ספר או לישון, ונמנע מלקחת חלק באירועים חברתיים, אך זו אינה התנהגות חריגה, ובוודאי שאינה מעידה על מצוקה נפשית. המנוח שיתף את החיילים האחרים בכך שעובר לשירות פוטר מעבודתו, אך בד בבד היה אופטימי לגבי מציאת עבודה חדשה. המנוח לא פנה למפקדיו, לקב"ן או לגורם מקצועי אחר בתלונה על קשיים אישיים.

2)     המנוח בחר לעשות את המעשה האובדני בבית הוריו, עת היה בחופשה מהשירות, ואף הם, שהכירוהו טוב מכל אדם זר, לא זיהו אצלו מצוקה נפשית ולא סברו שיש להפנותו לקבלת עזרה.

3)     המומחה מטעם המשיב, פרופ' משה קוטלר, העריך שהתנהגותו של המנוח לא הצביעה על בעיה שממנה סבל, ולא היה בה כדי להעיר את תשומת לב הסובבים שישנה בעיה. יש הבדל במקרים כגון אלו בין חייל המשרת בשירות סדיר, שהמעקב אחריו הוא יומיומי ורציף, ועל נקלה אפשר לשים לב לשינויים בהתנהגותו, לבין חייל בשירות מילואים, שמפקדיו פוגשים אותו אחת לתקופה, ולפיכך קשה להם להבחין בשינוי בהתנהגותו, שיסב את תשומת לבם שמשהו בה אינו כשורה.

4)     המכתב ששלח המערער לשר הבריאות באמצעות הקרפ"ר אינו רלוונטי לנסיבות העניין, שכן זה הגיע ליעדו לאחר שהמנוח כבר עשה את המעשה האובדני.
4.     דיון והכרעה

לאחר ששמענו את הפרקליטים ושבנו ועיינו בחומר שלפנינו ואף כי ליבנו עם המערער ומשפחתו על האסון המר שפקד אותם, באנו לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות.

(א)     עיקרו של ערעור זה נסוב על האופן שבו יישמה הוועדה את הוראות הפקודה על המקרה דנן.

סעיף 4 לפקודה קובע את שנדרש מפקד לעשות כשהוא מזהה אצל פיקודו מצוקה נפשית:

"אם התגלו אצל החייל ביטויי מצוקה נפשית, כאמור לעיל, יפעל המפקד כך:
א. המפקד יראיין את החייל מייד.
ב. המפקד יפנה את החייל לבדיקת קצין הרפואה היחידתי או למרפאה המרחבית.
ג. סבר הרופא כי יש צורך בכך - יפנה את החייל לבדיקת גורם ברה"ן, על פי נוהלי ההפנייה המפורטים בהוראות קרפ"ר 401.008 ו- 401.005."

סעיף 2(ב) לפקודה, הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו, מגדיר את צרוף המלים "מצוקה נפשית" כדלקמן:

"כמצוקה נפשית של חייל ייראה כל אחד מהמקרים הבאים:
א. ...
ב. בהתנהגותו או בהתבטאויותיו של החייל יש כדי להצביע, בעיני מפקדו או בעיני חבריו, על מצוקה נפשית (כגון: דיכאון המתבטא באדישות כלפי הסביבה, התכנסות החייל בתוך עצמו).
ג. ... "


אנו סבורים שהמערער לא הוכיח את טענתו שהוועדה פרשה שלא כהלכה את הפקודה, שהרי הוועדה לא עסקה בפירוש הפקודה כלל. כל שעשתה הוועדה היה לחזור על האמור בפקודה וליישם את הוראתה על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שהובא לפניה.

הוועדה שאלה את השאלה הנכונה, דהיינו, האם אפשר היה לזהות מצוקה נפשית אצל המנוח בזמן היותו בשירות? על יסוד חומר הראיות השיבה הוועדה על שאלה זו בשלילה. לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו, שכן לא מצאנו בחומר שהביאו לפנינו הצדדים ראיות שהתנהגותו של המנוח הייתה חריגה באופן שיש בו "להדליק נורה אדומה" אצל הסובבים אותו, ובכלל זה מפקדיו. אכן הובאו ראיות שהמנוח בודד עצמו מחבריו לשירות, אך גם החברים העידו שהמנוח שיתף אותם בפרטים בחייו, כולל בעובדה שפוטר מעבודתו. גם בעניין אחרון זה לא הביע המנוח תחושת כשלון, אלא אופטימיות בדבר האפשרויות למצוא מקום עבודה חדש. כמו הוועדה גם אנו סבורים שבנסיבות אלו לא היה בהתנהגותו של המנוח משום אותות של מצוקה נפשית שהיו צריכים לגרום להפעלת הוראתה של הפקודה.

(ב)     כמו כן לא מצאנו ממש בטענה שהמומחה מטעם המשיב, פרופ' קוטלר, חיווה דעתו מבלי להביא בחשבון את הוראות הפקודה. בתשובה לחוות דעת המומחה מטעם המערער אומר פרופ' קוטלר: "לא ברור לי מדוע מוטלת על שכמי עמיתים ששרתו עם המנוח החובה לאבחן את מצבו ולקלוט את אשר התחולל בנפשו של המנוח. אינני מקבל טענה זו ואני סבור שאותם שדרים סמויים שהמנוח יתכן והפגין כלפי חוץ לא היו מספיק ברורים, בזמנו, לאנשים שאינם מיומנים כך שאיני רואה כל התרשלות או פגימה בלתי סבירה בהתנהגותם" (מע/11, סעיף 3). ברי כי דבריו של פרופ' קוטלר מכוונים לפקודה וליישומה במקרה דנן. הוועדה בחנה את חוות דעת המומחים שהובאו לפניה, עם מכלול הראיות יחד, וקבעה שלא הוכח קשר סיבתי בין מותו של המנוח לשירות. גם בעניין זה לא מצאנו מקום להתערב.

(ג)     אנו סבורים שהוראות הפקודה צריכות להיות מיושמות באופן הגיוני על נסיבות קונקרטיות שבהן חייל מבטא מצוקה שבה הוא נמצא. אי אפשר לצפות ממפקדים ומחיילים לראות את המתרחש בנבכי ליבו של חייל. כך גם הדברים במקרה דנן, במיוחד כאשר לא היה לפני מפקדיו של המנוח מידע חריג בדבר עברו של המנוח שהיה עשוי לאפשר להם להקפיד בעניינו במיוחד. ברור שגם מכתבו של המנוח לשר הבריאות לא הובא ולא יכול היה להיות מובא לידיעתם. כפי שקבע השופט (כתוארו אז) י' כהן:

"בא כוח המערער קבל על כך, שהמפקד לא נקט צעדים מתאימים כדי לטפל בדכאונו הנפשי של המנוח, וכן שלמנוח ניתן רובה עם כדורים כשיצא לחופשה. לטענות אלה אין יסוד. אין יסוד לראות לפי הנסיבות שהמפקד פעל שלא כהלכה. אשר לעניין הרובה שניתן למנוח שבו איבד עצמו לדעת, הרי הימצאות הרובה ברשותו של המנוח לא הייתה הסיבה שגרמה למותו (CAUSA CAUSANS) ועל-כן לעובדה שהיה ברשותו רובה אין כל השפעה לענין השאלה שבמחלוקת, אם מותו של המנוח נגרם עקב השירות.
     משהוכח שדיכאונו של המנוח נגרם עקב אירועים שלא היו קשורים כלל בשירותו הצבאי, ומאידך לא היו ראיות ששירותו הצבאי הגביר את הדיכאון, לא היה מנוס מן המסקנה שהמוות לא נגרם עקב השירות, אלא מסיבה שהייתה זרה לשירות הצבאי".
     (ע"א 161/75 נזרי נ' קצין התגמולים, פ"ד ל(2) 724 (1976)).

(ד)     לא זו אף זו, בענייננו לא הוכח שהמנוח הביע אי שביעות רצון או מורת רוח מהשירות, ולא הובאה ראיה התומכת בטענה שהמנוח ביקש לשחררו מהשירות. הלכה היא שבמקרה שבו חייל בשירות צבאי שולח יד בנפשו, כשתנאי השירות אינם בין הגורמים למעשה האובדני, אין להכיר בקשר סיבתי בין השירות למעשה האובדני:

"המנוח היה אמנם בשירות צבאי עת שהתאבד, אך למעשה ההתאבדות בנסיבות שהוכחו, אין כל קשר וזיקה לאותו שירות ומצוי מחוץ לגדר השירות מבחינת הקשר הסיבתי, ואין בשום פנים לראותו כמעשה שקרה עקב השירות. זאת ועוד, המנוח ביצע את מעשה ההתאבדות מחוץ למחנה ושלא במילוי תפקידו בשירות. אותה עת היה כפי שנוכח בע"א 296/59 פס"ד י"ד עמ' 11: ב 'מחוץ למסגרת הזיקה המשמעתית הבלתי אמצעית של אותו שירות', ומה שעה מרצונו שלו עשה, ללא קשר עם חובת השירות ולכן גם לא עקב השירות" (ע"א 738/88 עיזבון המנוח פאיז עבדל גאני ז"ל נ' קצין התגמולים, פ"ד מג(1) 167 (1989)).

(ה)     לנוכח האמור לעיל באנו לידי מסקנה שאין לקבוע שמפקדיו או חבריו של המנוח צריכים היו לזהות אצלו מצוקה נפשית.

(ו)     לפיכך אנו דוחים את הערעור ומותירים את קביעת הוועדה שאין קשר סיבתי בין מעשהו האובדני של המנוח לשירות על כנה. כאן המקום להביא מדבריו של הנשיא שמגר היפים לענייננו:

אישיותו של אדם היא מכלול, בו משובצות תחושות והתרשמויות לרוב, אך במצב כמתואר במקרה שלפנינו יש לבחון את הגורם הדומינאנטי ולא להעניק משקל יתר לנתון שהוא בעל משמעות מועטת על רקע אישיותו ומצבו הנפשי והרגשי של המנוח....נבע מן הראיות כי היו למנוח בעיות אישיות ותחושות אובדניות (כפי שנלמד מהפתק שהשאיר) אשר אותן הביא עמו לשירות הצבאי מבלי שהוחמרו בשירות הצבאי.
אין להסיק מדברים אלה, כי רובץ אשם כלשהו לפתחה של המשפחה, כי ברור מן הראיות, כפי שהדבר עולה גם מן הפתק אותו השאיר המנוח, שהמדובר בהחלטה אישית שנבעה ממבנה האישיות, מתחושותיו ומרגשותיו הכלליים של המנוח כלפי החיים" (רע"א 1008/91 קצין התגמולים נ' עזבון המנוח בן-ציון ז"ל, פ"ד מה(3) 431 (1991)).
     
5.     לסיכום

הערעור נדחה.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פיטורים - מילואים

  2. מחלת עור במילואים

  3. סיבוב ברך במילואים

  4. פגיעה בגב במילואים

  5. ביטוח חיילי מילואים

  6. התאבדות חייל מילואים

  7. תגמול מילואים מינימום

  8. הצעת חוק חיילי מילואים

  9. לחץ נפשי בשירות מילואים

  10. נכות עקב שירות מילואים

  11. הארכת מועד בשל מילואים

  12. הצעת חוק חיילי המילואים

  13. דחיית דיון בגין מילואים

  14. הקלות לסטודנטים במילואים

  15. אפילפסיה במבוגרים במילואים

  16. השוואת זכויות חיילי מילואים

  17. ביטול הגבלות קריאה למילואים

  18. הטבות לחיילים בשירות מילואים

  19. קצבאות לחיילי מילואים שנפגעו

  20. פיטורי עובד שקיבל צו מילואים

  21. פיטורים בסמוך ליציאה למילואים

  22. הצעת חוק פיטורי עובד במילואים

  23. פגיעה נפשית במהלך שירות מילואים

  24. הפליה של עובד בגין שירות מילואים

  25. קצבאות לחיילי מילואים ומשפחותיהם

  26. תגמול על שירות מילואים של יום אחד

  27. ביטול התגמול המרבי לחיילי מילואים

  28. חישוב תגמול יומי למשרתים במילואים

  29. הצעת חוק חיילי מילואים, התשס"א-2001

  30. מועצה ציבורית לענייני חיילי המילואים

  31. אחריות אישית על פיטורים בגלל מילואים

  32. פטור ממילואים בשנה הראשונה אחרי נישואים

  33. איסור דרישת פרטים מעובד על שירות מילואים

  34. תקנות הביטוח הלאומי (תגמולים למשרתים במילואים), תשל''ח-1977

  35. צו הביטוח הלאומי (סוגי משרתים במילואים לעניין תגמול), התשנ"ה-1995

  36. צו שירות מילואים (תגמולים) (שיעור התשלום של מעביד לקרן השוואה), תשל"א-1971

  37. תקנות שירות מילואים (תגמולים) (הענקות לנערים עובדים המשתתפים בחינוך קדם צבאי), תשל''ז-1976

  38. צו שעת-חירום (יציאה לחוץ-לארץ) (קביעת מועד להגשת בקשה על ידי איש מילואים ליציאה לחוץ-לארץ), תשכ"ב-1961

  39. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון