החזר תשלומים ששולמו ביתר לקצין התגמולים

להלן פסק דין בנושא החזר תשלומים ששולמו ביתר לקצין התגמולים:

פסק דין

השופטת ענת ברון:

1.     לפנינו ערעור על החלטתה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים" או "החוק") אשר בבית משפט השלום בראשון לציון בראשות כב' השופט א' ד' גולדס (להלן: "הוועדה") בתיק ו"ע 253/03. בהחלטת הוועדה, שניתנה ביום 22/1/04 ע"י יו"ר הוועדה, כב' השופט גולדס, נדחה ערעורה של המערערת, , אלמנתו של המנוח ז"ל (להלן: "המערערת" ו"המנוח" לפי העניין), על החלטת קצין התגמולים, הוא המשיב, מיום 13/5/03 שלפיה על המערערת להשיב לקצין התגמולים סך 43,875 ₪ אשר שולמו למנוח ביתר (להלן: "קצין התגמולים" או "המשיב"). יצויין כי המנוח הלך לעולמו ביום 20/6/01, וכי אלמנתו מקבלת תגמולי נכות ממשרד הביטחון מכוח סעיף 20א לחוק.

     להלן בתמצית הרקע העובדתי, כפי שנקבע בידי ועדת הערעור. המנוח, בעלה של המערערת, אשר שירת במשטרת ישראל, הוכר כנכה על פי חוק הנכים ביום 1/7/86, בשל אובדן שיניו וכן בשל בעיה נפשית. ההכרה הייתה בנכות על דרך של החמרה במצב קיים, ומחצית מדרגת הנכות שנקבעה לו יוחסה לשירותו במשטרה.

     על פי הוראת סעיף 323 (ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, היה המנוח רשאי לבחור אם לקבל את התגמול מאת המוסד לביטוח לאומי או מאת אגף השיקום במשרד הביטחון (להלן: "אגף השיקום"), וביום 28/7/88 הודיע כי הוא בוחר לקבל את תשלומי הגמלה מאת המוסד לביטוח לאומי.

     ביום 14/12/89 פנה המנוח, באמצעות עו"ד נילי דורם מהלשכה לסיוע משפטי במחוז תל אביב והמרכז, אל אגף השיקום, וביקש לשוב ולחדש את זכויותיו כנכה על פי חוק הנכים, זכויות שהופסקו על פי הוראת סעיף 36א (1) לחוק הנכים, משבחר לקבל את הגמלה מאת המוסד לביטוח לאומי (מכתב עו"ד דורם צורף כנספח ד לסיכומי המערערת לפני הוועדה; הסיכומים על נספחיהם צורפו כנספח ה' להודעת הערעור לפנינו).

     ביום 23/4/90 דחה קצין התגמולים את בקשתו של המנוח (נספח ה' לסיכומי המערערת לפני הוועדה). על החלטתו זו של קצין התגמולים הגיש המנוח ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הוא בית המשפט המוסמך לדון בערעורים בהתאם להוראת סעיף 34 (א) לחוק הנכים. בית המשפט דחה את הערעור, והמנוח הגיש בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון. לפני הדיון בבית המשפט העליון הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל ביום 1/4/97 תוקף של פסק דין (רע"א 3060/95, צורף כנספח א לסיכומי המערערת לפני הוועדה, להלן: "הסכם הפשרה"), וזה נוסחו של הסכם הפשרה:

"1.     המשיב מכיר בזכותו של המבקש לתגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק), וזאת מיום שחדלה זכאותו של המבקש לקיצבה מן המוסד לביטוח לאומי בגין נכותו. המבקש טוען כי זכאותו לקיצבה מן המל"ל חדלה ביום 1.4.90 ומאז לא נתחדשה.

2.     א. המבקש רשאי להגיש לקצין התגמולים בקשה לפי סעיף 35 לחוק, על מנת שהלה יפעיל שיקול דעתו, בהתאם לסעיף הנ"ל, בדבר טענת המבקש כי נכותו נגרמה כתוצאה משרותו במשטרת ישראל ולא הוחמרה בלבד, וכי בידו ראיות מתאימות כדרישת החוק.
     ב. למבקש שמורה הטענה כי במידה ותתקבל טענתו שבסעיף קטן (א) יהא זכאי לתגמולים בשל גרימה, מיום שחדלה זכאותו לקצבה מן המוסד לביטוח לאומי וזאת על שום שהגיש בקשה לכך בתאריך 14.12.89"

     בעקבות הסכם הפשרה, ביום 2/5/97 הגיש המנוח את בקשתו לפי סעיף 35 לחוק, להכיר בנכותו ככזו שנגרמה כתוצאה משירותו במשטרה ולא כזו שרק הוחמרה.

     ביום 23/6/99 הודע למנוח על ידי קצין התגמולים כי הוחלט להכיר בנכותו הנפשית ככזו שנגרמה עקב השירות ובסה"כ נכותו המשוקללת נקבעה בשיעור של 37%. כמו כן נאמר באותה הודעה שההכרה חלה מתאריך 1/4/90 (הודעת קצין התגמולים צורפה כנספח י לסיכומי המערערת לפני הוועדה). בהודעה נוספת של קצין התגמולים מיום 24/4/01 הודע למנוח כי אחוזי נכותו נקבעו בשיעור של 39% לצמיתות (נספח יא לסיכומי המערערת לפני הוועדה).

     ביום 30/5/01, כחודש לפני שהלך המנוח לעולמו, התקיים דיון בוועדה רפואית עליונה בעניינו, והוחלט להעלות את דרגת נכותו הנפשית ל-50%, ומשכך נכותו המשוקללת הועלתה ל-57%. הודעה על כך ניתנה למנוח ביום 6/6/01 (נספח יב לסיכומי המערערת לפני הוועדה). בעקבות החלטה זו, הוציא קצין התגמולים הוראת תשלום ביום 6/6/01 לזיכוי המנוח בהפרשי תגמולים לתקופה החל מיום 1/4/90.

לטענת קצין התגמולים ומנימוקיו שיפורטו בהמשך, הפרשי התגמולים אמורים היו להשתלם למנוח לתקופה שמיום 2/5/96 בלבד, כך שבפועל שולמו - לטענת המשיב -תשלומי יתר בסכום של 43,875 ₪. ביום 13/5/03 המשיב פנה אל המערערת בהודעה כי הוחלט לפנות אליה בדרישה לגביית תשלום היתר בסך 43,875 (מכתב משה וינבר, ראש תחום תגמולי נכים ותשלומים באגף השיקום מיום 13/5/03, מצוי ב"תיק משפחות" של אגף השיקום).

2.     על החלטה זו של קצין התגמולים הגישה המערערת ערעור לפני הוועדה, ובפיה שלושה טיעונים עיקריים. ראשית, לטענתה זכאי היה המנוח לקבל את הפרשי התגמולים מיום 1/4/90 ולא רק מיום 2/5/96, ומשכך לא מדובר בתשלום ביתר. את טענתה זו סומכת המבקשת על הפרשנות הנכונה - לשיטתה - של הסכם הפשרה, ובייחוד של סעיף 2 (ב) בו. שנית, טענה המערערת, גם אם אכן שולמו תשלומים ביתר, הרי מדובר בטעות של קצין התגמולים, וסמכותו של קצין התגמולים לתקן טעות שנפלה בהחלטה סופית שלו מוגבלת לפי סעיף 35(א) לחוק למצב שבו יוכח כי ההחלטה הושגה במעשה או במחדל המהווים עבירה פלילית או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות, שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי ההחלטה הקודמת בטעות יסודה. משאין כל טענה כלפי המנוח למעשה פלילי, ומשאין מדובר על שינוי ההחלטה בשל ראיות חדשות שנתגלו, לא קמה לקצין התגמולים הסמכות מכוחו של סעיף 35 (א), ומשכך - אין חובת השבה על פי סעיף 35א לחוק. טענה שלישית בפי המערערת היא כי התשלומים שולמו למנוח ולא לה, וכל זכות שיש לקצין התגמולים בקשר לתשלומי היתר היא זכות מול המנוח - ולמעשה מול עיזבונו. משכך, היא טוענת, אם מבקש קצין התגמולים לממש את זכותו, עליו להגיש תביעה נגד העיזבון, ולא לחייבה בתשלום.

     הוועדה בהחלטה שהיא נושא הערעור שלפנינו דחתה את ערעורה של המערערת, תוך שקבעה כי האמור בהסכם הפשרה רק הקנה למנוח אפשרות להעלות טענה לקבלת התגמולים רטרואקטיבית מיום 1/4/90 ולא היה בו משום הבטחה של המשיב למתן התגמולים החל מאותו מועד. משכך ומאחר שהוראת סעיף 35 לחוק - שמכוחה הגיש המנוח ביום 2/5/97 את בקשתו בעקבות הסכם הפשרה לעיון מחדש בהיקף ההכרה בנכותו - מקנה לקצין התגמולים שיקול דעת למתן התגמולים לכל היותר עד שנה למפרע ממועד הפנייה לעיון נוסף, אזי המנוח היה זכאי לתגמולים בגין הגדלת אחוזי הנכות לכל המוקדם החל מיום 2/5/96, כפי שאמנם אישר לו קצין התגמולים לקבל. במצב דברים זה ומכח הוראת סעיף 35א לחוק המאפשר למשיב לגבות תגמולים ביתר ששולמו שלא כדין, רשאי היה המשיב לחייב את המנוח בהשבת הסכומים (ההפרשים) ששולמו לטענתו בטעות לתקופה שמיום 1/4/90 ועד 30/4/96. אשר לעובדה שתביעת ההחזר הופנתה למערערת, אלמנתו של המנוח, קבעה הוועדה כי "קצין התגמולים זכאי להיפרע מעיזבון המנוח, ואשתו הינה חבה בהשבה כמי שמקבל מכוחו של המנוח תגמולים" (סעיף 6 להחלטה נושא הערעור שלפנינו).

     בערעור שלפנינו המערערת חוזרת על טיעוניה שלפני הוועדה כפי שהובאו בתמצית לעיל, והמשיב מצידו סומך ידיו על החלטת הוועדה. לטענתו, פרשנות הסכם הפשרה אינה מצביעה על זכות שקמה למנוח לקבל תגמול רטרואקטיבי מ-1/4/90, אלא רק על כך ששמורה היתה למנוח הטענה בנושא זה, מבלי שקצין התגמולים יהא חייב לקבלה. לעניין סמכות קצין התגמולים לשנות החלטתו, עומד המשיב על כך שכפירה בסמכות קצין התגמולים לשנות החלטתו חותרת תחת עצם טיעונה של המערערת, שכן מלכתחילה היה מקור התגמול המוגדל בהפעלת סמכותו של קצין התגמולים מכוח סעיף 35(ב) לחוק, וההחלטה לשלם את סכום הכסף שהתברר לטענתו כסכום עודף הייתה אך בבחינת יישומה של החלטה קודמת; ומשכך, אין לראות בה החלטה העומדת בפני עצמה. לעניין זכותו של המשיב לפנות למערערת בדרישה להשבה, טענתו של המשיב, בתמצית היא, שכפי שהמערערת נהנית מן התגמול מכוח זכויותיו של המנוח, הרי עליה לשאת גם בהשבת חובו למשיב.

פרשנות הסכם הפשרה

3.     המערערת טוענת, כאמור, כי לא מדובר בתשלום ביתר, שכן לפי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, המנוח אכן היה זכאי לתגמולים בגין גרימת נכות החל מאפריל 1990. הוועדה דנה בפרשנות זו של המערערת ודחתה אותה בקובעה כי:

"קריאת הסכם הפשרה ובחינת תכליתו אינם מובילים לקבלת עמדת המערערת הגורסת כי בנסיבות שיוכר המנוח כנכה באופן שנכותו נגרמה כתוצאה משירותו המנוח יהיה זכאי לקבל תגמולים ממועד 1/4/90.
לטעמי, לא ניתן לקבוע על פי הרשום בהסכם כי התאריך שלעיל היווה הסדר פשרה עם המנוח, שכן, האמור בהסכם רק הקנה למנוח אפשרות להעלות טענה לקבלת התגמולים במועד 1/4/90 ואין כאן הבטחה של המשיב למתן התגמולים באותו מועד. מה גם, שכפי שכאמור לעיל החוק איננו מתיר למשיב שיקול דעת בעניין מתן תגמולים רטרואקטיביים מעבר לשנה מיום פנייתו של הנכה." (עמ' 10 ש' 22 - עמ' 11 ש' 2 להחלטת הוועדה)

     פרשנות זו של הוועדה מקובלת עלי, היא עולה בקנה אחד עם לשון הסכם הפשרה, ואינני מוצאת מקום להתערב בה.

סמכות המשיב לשנות החלטתו

4.     המערערת טענה בעניין זה, כי לא התקיימו במקרה זה התנאים המאפשרים לקצין התגמולים לשנות את החלטתו שמכוחה שולמו הכספים ביתר, כטענתו. הוועדה לא דנה כלל בסוגיה זו, אלא "דילגה" ישירות לשלב השני של הדיון, היינו - הפנתה למקור הסמכות של קצין התגמולים לחייב נכה בהחזרת סכום ששולם ביתר:

"סעיף 35 (א) (א) [צ"ל: 35 א (א) - ע.ב.] מאפשר למשיב לגבות תגמולים ביתר ששולמו שלא כדין:
'ביטל או שינה קצין תגמולים החלטה מכוח סעיף 35, רשאי הוא לחייב בהחלטת הביטול או השינוי את הנכה בהחזרת כל סכום המגיע ממנו עקב אותה החלטה.'
הסעיף איננו מגביל את סכום ההשבה ומדובר על 'כל סכום' המגיע למשיב וששולם ביתר." (סעיף 5 להחלטת הוועדה).

     אלא שנראה, לטענתה, שהוועדה לא נתנה משקל ראוי לרישא של סעיף 35 א (א): "ביטל או שינה קצין תגמולים החלטה מכוח סעיף 35", ומכאן שכדי להפעיל את סמכותו להורות על השבה, נדרש קצין התגמולים לעמוד בתנאים שנקבעו בסעיף 35 (א) לחוק, שזו לשונו:

"קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה." (ההדגשות שלי - ע.ב.).

     המשיב טוען בעניין זה טענה מורכבת. לטענתו, ההחלטה להורות על השבת הסכום ששולם ביתר למנוח לא הייתה "החלטה חדשה" כמשמעותה בסעיף 35 (א). לשיטת קצין התגמולים, ה"החלטה החדשה" הרלוונטית הייתה ההחלטה להכיר בנכות ככזו שנגרמה על ידי השירות ובהתאם לקבוע את שיעורה, וזו התקבלה כדין - שאם לא כן, לא היה המנוח זכאי כלל לסכום שקיבל ב-6/6/01. משנתברר כי הסכום שהועבר לידי המנוח במסגרת ביצוע ההחלטה מיום 30/5/01 היה שגוי, אין בדרישה להשבתו משום "החלטה חדשה", כי אם תיקון יישומה של החלטה קיימת. אינני רואה צורך לדון בעמדתו זו של המשיב, אשר איננה נטולת קשיים, שכן באתי לכלל מסקנה כי הפרשנות שמבקשת המערערת ליתן להוראות סעיף 35 (א) איננה יכולה לעמוד.

     אין מחלוקת כי תכליתו של חוק הנכים היא תכלית סוציאלית [ראו: ע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים, פ"ד כב (2) 794, 797 (1968), להלן: "עניין מרידור"], והנחת המוצא היא שהמחוקק ביקש לאפשר לנכה למצות את זכויותיו ולהסיר מהדרך מכשלות דיוניות, בהן כאלה שהן בעלות מעמד משמעותי במשפט האזרחי ככלל, דוגמת כלל סופיות הדיון (ראו: עניין מרידור, 797 מול האות ב'). לכן פורש סעיף 35 (א) כמרחיב את זכותו של הנכה לפנות בבקשה לעיון מחדש בהתקבל ראיות חדשות (עניין מרידור, עמ' 798 מול האות ג'), ואפשר שלפי אותו עיקרון שנקבע בעניין מרידור ראוי לפרש את הסעיף בצמצום בכל הנוגע ליכולתו של קצין התגמולים לקבל החלטה המפחיתה את התגמול המשולם לנכה. אך הפרשנות שמציעה המערערת לסעיף זה עלולה להביאנו למצב אבסורדי. אם נקבל את גישתה של המערערת, שלפיה אין בסמכותו של קצין התגמולים לתקן טעות טכנית שעשה, להבדיל מטעות שבמהות, נקבל פרשנות המטילה על קצין התגמולים נטל שספק בעיניי אם ניתן לעמוד בו, גם במאמץ ובקפידה ראויים.

     הפירוש הנכון של סעיף 35(א) לטעמי הינו כי קצין התגמולים אינו רשאי לתת החלטה מהותית חדשה אלא בהתקיים התנאים המנויים בסעיף. כך, לדוגמה, אם נקבעו לנכה מאה אחוזי נכות בוועדה רפואית, וקצין התגמולים מבקש להפחית את שיעור הנכות ל-10% בלבד, עליו לעמוד בדרישות סעיף 35(א) לחוק הנכים. אולם אין לקבל את הטענה, שאם נקבעו לנכה 10% נכות בוועדה רפואית, ובשל טעות הקלדה במשרדו של קצין התגמולים הוזנה למחשבי אגף השיקום נכות בשיעור של 100% יידרש קצין התגמולים לעמוד בדרישות סעיף 35(א) לחוק לצורך תיקון הטעות שארעה. פרשנות כזו - שאליה חותרת המערערת - איננה סבירה ואינה ראויה.

     לכן אני דוחה את טענות המערערת ככל שהן נוגעות לעצם סמכותו של קצין התגמולים להורות על השבה במקרה דנן.

האם חלה על המערערת חובת השבה?

5.     המערערת טוענת, כי הטלת חובת השבה עליה הופכת אותה ערבה לחובותיו של המנוח. לשיטתה של המערערת, קצין התגמולים מוסמך לפנות אל הנכה אשר קיבל תגמול ביתר ולתבוע השבת סכומים ששולמו ביתר, אך אין כל אסמכתא חוקית לפנייה כזו אל אלמנתו.

     המשיב, בסיכום טיעוניו, טוען בתגובה כי:

"הדעת נותנת וההיגיון מחייב, שכפי שבן זוגו של הנכה נהנה מתגמול במקרה של פטירתו, כך גם תחול עליו החובה להשיב תשלומי יתר מהם נהנה בחיי המנוח. שכן, כנלמד מ'טבלת הזכויות של הוהפלד', כנגד כל זכות משפטית עומדת חובה. [...]
אנאלוגיה לכך ניתן למצוא בסעיף 25ב לחוק משפחות, המתיר מפורשות לחייב בן משפחה בהחזר תגמולים במקרה של תשלומי יתר." (סעיף 44 לסיכומי המשיב).

     דעתי היא כי בסוגיה זו הדין עם המערערת, ואנמק.

6.     תחילה יש לעמוד על שני אי-דיוקים שנפלו בטענות המשיב לעניין זה. ראשית, ההשוואה לסעיף 25ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן: "חוק המשפחות") שגויה מיסודה. אכן, כטענת המשיב, סעיף 25ב לחוק המשפחות מתיר לחייב בן משפחה בהחזר תגמולים במקרה של תשלומי יתר, אלא שהמוטבים לפי חוק המשפחות הם בני משפחתו של חייל שנפל במערכה, ואילו בחוק הנכים המוטב הוא קודם כל הנכה עצמו. לכן חובת ההשבה של בן משפחה על פי חוק המשפחות מקבילה לחובת ההשבה של הנכה לפי חוק הנכים, חובה שאכן נקבעה בסעיף 35א (א) לחוק הנכים.

     שנית, המשיב התייחס בתשובתו ל"טבלת הזכויות של הוהפלד" (סעיף 44 לסיכומי התשובה), וטען כי "כנלמד מ'טבלת הזכויות של הוהפלד', כנגד כל זכות משפטית עומדת חובה." עם זאת, דומה כי המשיב לא דק פורתא בהצגת המשמעות הנגזרת מטבלת זכויות זו, שכן בצדק ציינה המערערת כי החובה הניצבת מול זכותה של המערערת לגמלה היא חובתו של המשיב לשלם את הגמלה, ולא חובתה של המערערת להשיב תשלומי יתר, אם קיבלה כאלה, לא כל שכן חובתה של המערערת להשיב תשלומי יתר שקיבל המנוח.

7.     לגופו של עניין, חוק הנכים מבחין בין שתי תקופות לעניין הזכות לתגמולים מכוחו. התקופה הראשונה נמשכת כל עוד מצוי הנכה הזכאי לתגמולים בין החיים. במשך חייו - בתנאים הקבועים בחוק הנכים - הוא זכאי לתגמולים מכוח החוק. אין מחלוקת על כך שכל עוד הנכה חי וקיים, ניתן לחייבו גם בהשבה של סכומים ששולמו לו ביתר, זאת מכוח סעיף 35א (א) כאמור.

     עם מותו של הנכה הזכאי לתגמולים, נכנסת לתוקפה הוראת סעיף 20א(א) לחוק הנכים:

"נפטר נכה שהיה זכאי לתגמולים בשעת פטירתו, ולפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, אין משלמים אחריו תגמולים של הנפטר, יוסיפו לשלם את התגמול בשיעור שהיה משתלם אותה שעה, עד תום שלושים וששה חדשים מסוף החודש שבו אירעה הפטירה, לידי בן המשפחה שהורה עליו הנכה לפי סעיף 39א, ובאין הוראה - לידי בן זוגו, ובאין בן זוג, לידי בן המשפחה שהורה עליו קצין התגמולים."

     מכאן שהזכות לתגמולים לאחר פטירתו של נכה נובעת מהוראה מפורשת של חוק הנכים: היא איננה תלויה בזהות היורשים או במצב העיזבון. יתכן בהחלט מצב שבו "בן המשפחה" הזכאי לתגמולים כלל איננו אחד היורשים (ראו לעניין זה הגדרת "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק הנכים). מכאן גם שאין בהכרח קשר בין העיזבון, שבו מצויים נכסי הנכה והתחייבויותיו, לבין "בן המשפחה" הזכאי לתגמול על פי החוק.

     הוועדה לא הבחינה בין עיזבון המנוח לבין חבותה של אלמנתו, והסתפקה בקביעה כי:

"קצין התגמולים זכאי להיפרע מעזבון המנוח, ואשתו הינה חבה בהשבה כמי שמקבל מכוחו של המנוח תגמולים." (סעיף 6 להחלטת הוועדה).

     אלא שכאמור, זכותה של המערערת לתגמולים צמחה רק לאחר מותו של המנוח, ותשלום היתר הועבר למנוח עוד בחייו: הוראת התשלום ניתנה ביום 6/6/01 בעוד אשר המנוח נפטר ביום 20/6/01. אילו הייתה המערערת עצמה - בתקופה שבה קיבלה תגמולים מכוח הוראת סעיף 20א לחוק הנכים - מקבלת תשלום ביתר, ניתן היה לחייבה בהשבה, שכן בתקופה הזו, לאחר מות המנוח, דינה אכן כדין המנוח מבחינת חובותיה וזכויותיה מכוח החוק. אולם המצב הנוכחי, שבו את התשלומים העודפים קיבל המנוח עצמו, ואילו בהשבה מבקש המשיב לחייב את המערערת, מנוגד הן להיגיון המשפטי הן לדין.

     ודוק: אפשר שלמשיב עומדת עילה נגד עיזבונו של המנוח (וראו לעניין זה סעיף 4 ח לסיכום טיעוני המערערת), אך אינני נדרשת לקבוע מסמרות לעניין זה. על כל פנים, אני בדעה כי המשיב איננו יכול לתבוע מן המערערת החזר תשלומים ששולמו למנוח, אך מתוקף העובדה כי החלה לקבל תגמולים כ"בת משפחה".

סוף דבר

8.     מן הטעמים שהוזכרו לעיל, אני מציעה לקבל את הערעור במובן זה שייקבע שהמשיב איננו זכאי להיפרע מן המערערת רק מתוקף היותה "בת משפחה" המקבלת תגמולים על פי סעיף 20א לחוק הנכים, כפי שביקש להיפרע.

     המשיב יישא בהוצאות המערערת וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

                                   



                                         ענת ברון, שופטת
השופט עוזי פוגלמן:

אף אני סבור כי בנסיבות העניין, ונוכח החריגה מהתקופה שנקבעה בסעיף 35(ב) לחוק היה קצין התגמולים מוסמך להורות על השבה. אני מסכים כי המשיב אינו רשאי לתבוע מן המערערת החזר תשלומים, מן הטעמים עליהם עומדת חברתי.

                                        

                                         עוזי פוגלמן, שופט

השופט אילן ש' שילה:

אני מסכים לקבלת הערעור מטעמיה של חברתי.

                                         

                                         אילן ש' שילה, שופט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ענת ברון.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון