התובעים והנתבעים הינם זוגות נשואים הגרים בבית משותף. הנתבע תקף את התובע במעדר שבידו והיכה ברגלו הימנית שלוש פעמים בקדמת ברך ימין, בשוק ובציפורן בוהן ימין ואף גרם לעקירה חלקית של הציפורן. להלן פסק דין בנושא אלימות בין שכנים בבית משותף: פסק דין 1. בפניי תביעה בגין נזקי גוף שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבע וכן עתירה של התובע ורעייתו, התובעת למתן צו הרחקה קבוע של הנתבע ורעייתו, הנתבעת משטח הרכוש המשותף בנכס הידוע כגוש 10781 חלקה 93 והמצוי בשדרות סיני 18 בחיפה. 2. בגין אירוע התקיפה הוגש כנגד הנתבע כתב אישום בתיק פלילי 3374/04 אשר נדון בפני כב' השופט זאיד פלאח. בהכרעת הדין שניתנה על ידי כב' השופט פלאח ביום 13/3/06 מצא ביהמ"ש את הנתבע אשם בסעיף אישום של תקיפת התובע וסיכם ממצאיו כדלקמן: "מכל האמור לעיל אני מעדיף את דברי מר סגל על פני דברי הנאשם ואני קובע שהתיעוד הרפואי תומך בגרסת מר סגל. עוד אני קובע שגרסת הנאשם אינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר, והיא מנוגדת לתיעוד הרפואי ולסמיכות הזמנים שבין האירוע והבדיקה בבית חולים. סוף דבר הוא, שאני קובע שעלה בידי ב"כ המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם פגע במר סגל באמצעות מעדר, וכי הפגיעות המתוארות בתיעוד הרפואי נגרמו על ידי הנאשם ומשכך אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו באישום השני". 3. בתאריך 4/5/06 ובתאריך 9/5/06 נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובע העידו ד"ר חיים כצמן והתובע בעצמו ומטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו. 4. במועד שמיעת הראיות טרם הפכה הכרעת דינו של כב' השופט פלאח להיות חלוטה, שכן טרם נמצא אם הנתבע מתאים לביצוע עבודות שירות ופועל יוצא מכך שטרם חלף המועד להגשת הערעור. 5. אציין כי במהלך כל ניהול ההליך עמדו התובעים על זכותם לקדם את ההליך האזרחי ולא להמתין לתוצאות ההליך הפלילי. בתאריך 1/8/06 ולאחר שהוגש ערעור על ידי הנתבע על פסק דינו של כב' השופט פלאח וזה נקבע לדיון ביום 7/12/06, עתרו התובעים להמתין לתוצאות הערעור הפלילי. 6. בתאריך 9/8/06 ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נעתרתי לבקשת ב"כ התובעים להמתין עם מתן הכרעתי עד למתן הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי בערעור הפלילי שהוגש על ידי הנתבע. 7. בתאריך 4/1/07 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בע"פ 1003/06 שהוגש על ידי הנתבע. ביהמ"ש המחוזי אישר הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין. 8. בתאריך 25/1/07 נדחתה בקשת רשות ערעור פלילי 680/07 שהוגשה על ידי הנתבע לביהמ"ש העליון. 9. בעקבות פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בע"פ 1003/06 ניתנה לב"כ הצדדים הזכות להגיש סיכומים משלימים. סיכומי התובעים הוגשו ואילו הנתבעים ויתרו על זכותם להגיש סיכומים משלימים. דיון: 10. התובעים והנתבעים הינם זוגות נשואים הגרים בבית משותף הנמצא ברחוב שדרות סיני בחיפה. הבית המשותף מורכב משני בתים כאשר התובעים גרים במבנה א' מאז שנת 1989 ואילו הנתבעים מתגוררים במבנה ב' מזה 15 שנה. 11. בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים רבים הנוגעים לזכות השימוש ברכוש המשותף לגבי תוספות בניה וחניה בבית המשותף והמתנהלים בערכאות משפטיות שונות ובועדות התכנון והבניה. גרסת התובע לנסיבות אירוע התקיפה: 12. במסגרת תצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית העלה התובע את גרסתו ביחס לאירוע התקיפה. לדבריו, ביום 1/8/03 עת שהנתבע חפר במעדר בשטח הרכוש המשותף יצא התובע מביתו לעבר הנתבע עם מצלמה על מנת לתעד שהנתבע יווכח בקיומו ויפסיק את מעשיו. הנתבע תקף את התובע במעדר שבידו והיכה ברגלו הימנית שלוש פעמים בקדמת ברך ימין, בשוק ובציפורן בוהן ימין ואף גרם לעקירה חלקית של הציפורן. התובע הובהל לבית חולים כרמל בסמוך לאחר האירוע על ידי אמבולנס אשר הזמינה משטרת ישראל וקיבל טיפול רפואי כמפורט בתעודה הרפואית מיום 1/8/03 (מוצג ת/1). התובע טוען כי סבל והינו סובל מכאבים בברך ואף עבר טיפולי פיזיוטרפיה וכן טיפול בגלים חשמליים כמפורט בנספחים ט1-ט3 לתצהיר עדותו הראשית וכמפורט בתעודה הרפואית שנערכה על ידי ד"ר בלנקשטיין ביום 26/4/06 ואשר סומנה ת/3. גרסת הנתבע לנסיבות אירוע התקיפה: 13. הנתבע טוען כי אכן שהה בגינת הבית המשותף ועסק בגינון גינת הבית המשותף כפי שנהג לעשות מזה תקופה ארוכה כאשר התובע ניגש אליו בזעם רב וניסה למנוע ממנו את העבודה בגינה ואולם לא היה מצב בו פגע עם המעדר שבידו בתובע וכי מדובר בטענה שקרית ולא נכונה. עוד טוען הנתבע, כי למרות שהתובעת היתה עדה לאירוע, כגרסת התובע, ולמרות העובדה שהינה בעלת דין בתובענה, לא זומנה התובעת לעדות והמנעות זו פועלת לחובת התובע ויוצרת הנחה לפיה גרסתו הינה הנכונה. כן טוען הנתבע, כי העובדה שהתובע העלים מגרסתו פרט מהותי לפיו עובר לביצוע פעולות העידור עבד הנתבע בגינה עם מפוח אויר וביצע עבודות נקיון, פוגעת אף היא במהימנות גרסתו. לחילופין טוען הנתבע, כי פעולותיו של התובע והתקרבותו לנתבע מצביעות על קינטור שביצע התובע. עדותו של ד"ר חיים כצמן והתיעוד הרפואי: 14. מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהירו של התובע עולה כי בסמוך לאחר האירוע הובא התובע באמבולנס לבית חולים כרמל. תעודת חדר המיון נערכה בשעה 10:43. בתעודת חדר המיון מציין הרופא המטפל, ד"ר כצמן, רגישות במישוש בקדמת ברך ימין וכן עקירה חלקית של ציפורן בוהן גדולה ימנית. בפרק הסיכום מציין ד"ר כצמן כי התובע סובל מ-"contusion of RL. Knee" והמליץ על קירור מקומי, שיכוך כאבים ומעקב רופא מטפל. בפרק "תולדות המחלה מקוצר" ציין אמנם ד"ר כצמן כי העקירה החלקית הינה בבוהן שמאל ואולם במסגרת עדות בהליך הפלילי הסביר ד"ר כצמן, כעולה מהמוצג ת/2, כי טעה ברישום משציין כי הקטיעה החלקית היא בבוהן שמאל ולא בוהן ימין ואף חזר על כך בעדות שנשמעה בפניי בעמ' 2 לפרוטוקול עדותו. 15. לנוכח העובדה שהתובע הגיע לחדר המיון בבית חולים כרמל בשעה 10:43 כמצויין בטופס הקבלה וזאת בסמוך ממש לאחר תום האירוע לצורך קבלת טיפול רפואי ופציעתו של התובע אינה יכולה לעמוד במחלוקת, שכן היא מגובה במסמכים רפואיים (ת/1), סבורני כי יש בתיעוד הרפואי כדי לבסס את המסקנה לפיה נפגע התובע מפגיעת מעדר ולא ניתן לקבל את הסברו של הנתבע ונסיונו להרחיק עצמו כליל מהאירוע כאילו לא היה מגע בין המעדר שבידו ובין התובע. 16. זאת ועוד, בין לבין הפך פסק דינו המרשיע של כב' השופט זאיד פלאח בת.פ. 3374/04 לפסק דין חלוט והרשעתו של הנתבע אושרה אף בשתי ערכאות נוספות: הן בע"פ 1003/06 והן בברע"פ 680/07 ביום 25/1/07. משקלו הראייתי של פסק דין פלילי מרשיע שונה ממשקלה הראייתי של כל ראיה אחרת. כך כותב כב' השופט קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ב-2002, עמ' 1353: "ב. ברם, כפי שיובהר להלן, הלכה למעשה שונים פני הדברים: על פי הוראותיו של סעיף 42ג' לפקודה, בעל דין הנמנה על אחת משלוש קבוצות היריבים המוזכרות בסעיף זה - אינו זכאי להביא ראיה לסתירת פסק הדין הפלילי, אלא ברשותו של ביהמ"ש; וכתוצאה מכך - מקום שבו לא ניתנת "רשות" כאמור, נותר פסק הדין הפלילי כראיה שלא נסתרה, בכל הקשור לממצאים ולמסקנות שבו, על כל המתחייב מכך. ברם, אין לשכוח כי להלכה דין פסק הדין הפלילי בהקשר הנדון כאן כדין כל ראיה אחרת, ואין הוא מעביר אלא את חובת הראיה; וכי רק במקום שבו נדרשת רשות להבאת ראיה לסתור והרשות לא ניתנת - רק אז משתנה מעמדו הראייתי של פסק הדין ומכוח היותו ראיה יחידה הוא הופך להיות למעשה "ראיה כמעט מכרעת". ג. עם זאת, מן הראוי הוא להזכיר, שעל אף הנקיטה בלשון "ראיה לכאורה" כאמור, יש גורסים כי כוחו הראייתי של פסק דין פלילי המוגש כראיה במשפט אזרחי שקול כנגד כוחה של חזקה מן הדין, המעבירה אל היריב את נטל השכנוע בכל הקשור לסתירתה; וכתוצאה מכך, מקום שהיריב מקבל רשות להביא ראיה לסתור - או שאין הוא זקוק לרשות כזו כלל - הוא לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן יטה לזכותו את מאזן ההסתברויות. הגורסים כך, סומכים עמדתם - בין היתר - על הקטע הבא מתוך ע"א 350/74: "שוני הרעיון המנוח ביסוד ההמלצות של הוועדה - ורעיון זה נתגלם בחוק - הניע את הוועדה להרחיק לכת מהוועדה האנגלית, שבו בזמן שבאנגליה מוחלף נטל השכנוע ותו לא, מתווספת אצלנו ההגבלה בהאת ראיות לסתור שנקבעה בסעיף 42ג' לפקודה". ברם, הגישה המקובלת רואה בפסק הדין הפלילי "ראיה לכאורה" בלבד; כאשר נטל השכנוע הסופי, בדבר קיום יסודותיה של עילת התביעה - או לעילת ההגנה - מוטל על התובע, או על הנתבע, לפי העניין. ד. יהיו הדברים כאשר יהיו, לפסק הדין הפלילי כשלעצמו משקל סגולי "מיוחד", שהרי מדובר בפסק דין שקבילותו כראיה "נובעת מן הראיון שחקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת"; והכלל הוא "שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על-פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה", בין ברשות ובין בזכות". 17. בנסיבות ענייננו הורשע הנתבע לאחר שנשמעו ראיות ולא רק על פי הודאתו. הרשעה זו עמדה במבחן של שתי ערכאות ערעור ודומה, איפוא, שכוחה ומשקלה הראייתי של הכרעת הדין אכן הינו רב. אמנם קביעתי בדבר משקלו וכוחו הראייתי של פסק הדין הפלילי אינה מעבירה את נטל השכנוע וזה נשאר על כתפו של התובע, אולם אין בגרסה שהועלתה על ידי הנתבע בדיון שבפניי ואשר נדחתה כבר על ידי ביהמ"ש בהליך הפלילי כדי לשנות את מסקנותיו של ביהמ"ש הפלילי וערכאת הערעור, ובכל מקרה, זו גם היתה התרשמותי לאחר העיון החוזר בגרסאותיהם של בעלי הדין כפי שנשתקפו מפרוטוקול הדיון ועל רקע התיעוד הרפואי הקיים בתיק. גם טענת הנתבע לפיה התובע לא הביא לעדות את כל העדים התומכים בגרסתו דינה להידחות. ראשית, התובע הביא כראיה מטעמו פסק דין פלילי מרשיע אשר הפך בין לבין לפסק דין חלוט ודי בזה כדי להעביר לפחות את נטל הראיה על הנתבע. עם זאת, אציין כי בכל הנוגע לטענות הנתבע ביחס לאשם תורם ו/או קינטור כבר נפסק בע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ ואח' נ' מסעוד ו-יחיאל ממן, פ"ד כט(1), 208, כי טענה שאינה משמשת הגנה במשפט הפלילי יכולה שתחייב במסגרת הליך אזרחי גם לאחר קיומו של פסק דין פלילי מרשיע חלוט. לפיכך אדרש אף לטענות אלו. 18. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הנתבע אכן ביצע עוולת תקיפה כנגד התובע במשמעות סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשל"ג-1973. בנסיבות ענייננו ומשהנתבע לא נחשף לסכנה כלשהי מצידו של התובע לא יכול הנתבע להתגונן בטענה של הגנה עצמית והגנות נוספות המפורטות בהוראת סעיף 24 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). אשם תורם: 19. סבורני כי יש לייחס לתובע אשם תורם מכוח הוראת סעיף 65 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). מעדותו של התובע בפניי עולה כי התובע התקרב אל הנתבע בעת שהלה עדר קרבה גופנית ממשית ולצורך קינטורו וכאמור בעדותו של התובע בעמ' 14-11 לפרוטוקול: "ש. לאיזה מרחק התקרבת אליו? ת. מרחק. לא מדדתי את המרחק. מרחק מספיק כדי שהוא יתרגז. ... ש. למה התקרבת אליו קרבה פיזית בלי לדבר איתו בגינה של הבית? ת. רציתי שהוא יפסיק. חשבתי שעל ידי כך הוא יבין. ש. על ידי מה? ת. על ידי זה שאני מתקרב הוא יתרחק... ש. כשאתה ניגשת אליו רצית שהוא יפסיק ולא דיברת איתו, אם אני מבין נכון חיפשת איתו קרבה גופנית על מנת שהוא יפסיק? ת. אני התקרבתי אליו כדי שהוא ילך הביתה. התקרבתי כדי שהוא יחזור לביתו. ... ש. סיכמנו שהתקרבת קרוב מאוד. איך בלי להגיד במילים התכוונת למנוע ממנו או לגרום לו שיפסיק לחפור. מה התכוונת לעשות? ת. ציפיתי שאדם שפוי יפסיק וילך הביתה. ש. כי מה, ציפית שהוא יבהל? ת. לא ציפיתי שהוא יבהל, אלא ילך הביתה לדירה שלו. ש. כי התקרבת אליו מאוד? ת. רציתי להתקרב מאוד. רציתי לראות מה הוא עושה...". מהאמור לעיל עולה כי התובע התקרב קרבה גופנית לנתבע מבלי לומר מילה על מנת להתגרות בנתבע וליצור פרוביקציה מיותרת, שעה שאם סבר התובע כי הפעולות שנקט הנתבע אינן חוקיות יכול היה להקדים ולהזעיק את המשטרה ו/או לתעד באמצעות מצלמה שהיתה בידו את מעשי הנתבע. לאור האמור סבורני כי יש לייחס לתובע אשם תורם להתרחשות האירוע בשיעור של 10%. הנזק: 20. התובע טוען כי בעקבות אירוע התקיפה נדרש להתפנות באמצעות אמבולנס לבית חולים כרמל ולקבל טיפול רפואי בגין פציעותיו בחדר המיון. כן טוען התובע כי הינו סובל מכאבים והגבלה בתנועות ברך ימין ואף קיבל טיפולי פיזיוטרפיה וטיפולי גלי חשמל ממושכים בגין הפגיעה בברך. התובע טוען כי על סמך תעודה רפואית מיום 26/4/06, אשר נערכה על ידי ד"ר בלנקשטיין ולפיה סובל התובע טנדיניטיס קשה ומאחר וטנדיניטיס הינה דלקת בגיד אשר עשויה להיגרם לאחר טראומה של המפרק, יש לייחס ממצא זה לאירוע התקיפה. יצויין כי התובע בחר שלא להגיש חוות דעת רפואית לתמיכה בטענות שברפואה. מעיון בגליון חדר מיון מיום 1/8/03 עולה כי לחץ הדם של התובע בעת קבלתו למיון היה 132/80 וכי התובע סבל "מאודם, רגישות בקדמת ברך ימין ועקירה חלקית של ציפורן בוהן גדולה ימנית". ד"ר חיים כצמן אשר טיפל בתובע בחדר המיון אישר בעדותו כי העקירה החלקית של הציפורן בבוהן רגל ימין לא הצריכה טיפול מיוחד (עמ' 3 לפרוטוקול), לא נגרם לתובע שטף דם או דימום בבוהן ואף לא היה צורך בחיטוי. כן ציין ד"ר כצמן כי מצבו של התובע לא הצריך ביצוע צילום רנטגן. על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עניין שברפואה יש להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית. משהתובע לא הגיש חוות דעת רפואית על מנת לבסס טענתו לפיה הכאבים והגבלת התנועה בברך אכן נובעים מאירוע התקיפה ואף לא הציג חוות דעת רפואית ו/או תיעוד רפואי המבסס את טענתו לפיה נזקק לטיפולים פיזיוטרפיים וגלי חום בעקבות פציעתו באירוע התקיפה, לא ראיתי לייחס נזקים אלה למעשה התקיפה של הנתבע. אוסיף ואציין כי לנוכח דלות הממצאים העולים מגליון חדר המיון טענתו של התובע לפיה קשורים הטיפולים הרפואיים שקיבל לאירוע התקיפה אינה אף סבירה. אין באמור כדי לפגוע בזכותו של התובע לקבל פיצוי בגין כאב וסבל אשר ייקח בחשבון את הכאב והסבל שהיה מנת חלקו של התובע כתוצאה מהפציעה המתועדת בגליון חדר המיון. הפיצוי: 21. במסגרת פסק הדין הפלילי נפסק לטובת התובע פיצוי עונשי על סך של 10,000 ₪. התובע טוען כי מעבר לסכום הנ"ל הינו זכאי לפיצויים עונשיים בסך של 30,000 ₪. כן טוען התובע כי הינו זכאי לשיפוי בגין הוצאות האמבולנס והוצאות נסיעה במונית ובסך הכל 380 ₪. פיצויים עונשיים נפסקים במקרים מובהקים של עוולה שיסודה בכוונה להרע ולפגוע או בזדון, דהיינו "פעולה זדונית במלוא מובן המילה" (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2), 225) ובפרט בעוולת התקיפה ועוולות זדוניות אחרות. במסגרת שיקול דעתו על ביהמ"ש להביא בחשבון פעולה זדונית או כוונה רעה של התוקף והסבל שסבל הנתקף, אך פיצויים כאמור "צריכים לעמוד ביחס מתאים לדרגת חומרתו של המקרה" (ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט(2) 1331, עמ' 1335). לאחר ששקלתי את התנהלות הצדדים והבאתי בחשבון את אירוע התקיפה והנזק שהוסב במסגרתו לתובע וכן את הפיצוי שנפסק מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לטובת התובע במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל, ראיתי להורות על פיצוי התובע בסך של 10,000 ₪ נוספים אשר יתנו ביטוי לנזקיו של התובע, לרבות הוצאותיו, ולחומרת מעשהו של הנתבע. צו הרחקה: 22. התובעים טוענים בתוקף למתן צו הרחקה קבוע כנגד הנתבעים אשר ימנע מהם את זכות השימוש והמעבר בחלקו הקדמי של הבניין המשותף למעט זכות מעבר ושימוש במחסן. התובעים עומדים על זכותם להותיר את צו המניעה הזמני שניתן בהסכמת הצדדים ביום 21/8/03 על כנו ובמסגרתו התחייבו הנתבעים לא להתקרב לגוף התובעים בטווח 5 מטר וכן לא להתקרב בטווח הנ"ל לרכוש התובעים למעט זכות המעבר והשימוש במחסן. ראוי להבהיר כי התובעים מתגוררים בדירה בחלקו הקדמי של הבית המשותף ואילו הנתבעים מתגוררים בבניין האחורי כאשר הגינה הן בחזית הבית והן בחלקו העורפי הינה רכוש משותף של בעלי הדין. התובעים מבססים את זכותם לצו המניעה הקבוע על הוראת סעיף 75 לחוק בתי משפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וטוענים כי על ביהמ"ש ליתן את הצו על מנת למנוע הישנות מעשי תקיפה ולהורות כאמור על הרחקתם של הנתבעים. הנתבעים מתנגדים למתן צו קבוע ומציינים כי ההסכמה הדיונית בדבר הצו הזמני שניתן בהליך הזמני (בש"א 13118/03) ניתן על בסיס הסכמה דיונית שאינה קשורה לטענות הצדדים מבלי לפגוע בטענות מי מהצדדים ועל כן אין להחילו מכאן ולהבא. בפועל ומכוח הסכמת הצדדים ניתן צו הרחקה זמני כנגד הנתבעים אשר מנע מהם את זכות השימוש והמעבר ברכוש המשותף והגביל את זכות השימוש והמעבר של הנתבעים בקדמת הבניין המשותף למעט לזכות מעבר לביתם ושימוש במחסן וזאת למשך תקופה אשר עולה כדי שלוש וחצי שנים. סבורני כי לא קיימת עילה בדין אשר בעטיה זכאים התובעים להגביל מכאן ולהבא את זכויותיהם של הנתבעים ואת הנאתם מקניינם ומהרכוש המשותף, מה גם שלא הובאו בפניי ראיות כי הנתבעת ביצעה מעשי אלימות כלשהם כנגד התובעים, ובכל מקרה, לא הובאו בפניי ראיות כי מאז אירוע התקיפה מיום 1/8/03 נשנו אירועי תקיפה ו/או נעשו מצידם של הנתבעים מעשים נוספים המצדיקים את ההגבלה על השימוש הסביר של הנתבעים ברכוש המשותף. יצויין כי צו הניתן מכוח חוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, ניתן אף הוא לכל היותר למשך פרק זמן של ששה חודשים כקבוע בהוראת סעיף 6 לחוק ובפועל ומכוח הסכמת הצדדים נותר צו המניעה הזמני על כנו למשך תקופה העולה כדי שלוש וחצי שנים. מובן שאין באמור כדי להכשיר מעשי תקיפה או מעשים בלתי חוקיים ואולם סבורני כי לאחר שהנתבע הורשע בדין ודינו נגזר והוא אף מרצה בימים אלה ממש עונש של עבודות שירות, כי הנתבע הפנים את הלקחים האמורים וכי לא יחזור על ביצוע מעשי אלימות והצדדים ישכילו לתעל את משאביהם לאפיקים חיוביים יותר. לאור כל האמור הנני דוחה, איפוא, את עתירת התובעים למתן צו הרחקה קבוע ומורה על ביטולו של צו המניעה הזמני שניתן בהסכמת הצדדים ביום 21/8/03. סוף דבר: 23. לאור כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה והנני מחייבת את הנתבע מס' 1 לשלם לתובע מס' 1 סך של 10,000 ₪. לסכו זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית בזאת. הצדדים ישאו בהוצאותיהם. אלימותבתים משותפיםסכסוך שכנים