עיכוב כספים שהתקבלו עבור לקוח עורך דין

להלן פסק דין בנושא פסק-דין השופטת מ' נאור: ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד סולימאן סולימאן - אב"ד, עו"ד בסאם כמאל, עו"ד שמעון צח) לפיו הורשע המערער בעבירות של עיכוב כספים שהתקבלו עבור לקוח (עבירה לפי כלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה") יחד עם סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק")); התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין (עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק) ואי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין (עבירה לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק). על המערער הוטל עונש השעיה לתקופה של 10 חודשים שיצטברו לכל עונש השעיה אחר שהוטל עליו וכן תשלום פיצוי למתלונן בסך של 6,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. הקובלנה בכתב הקובלנה נטען כי בשנת 1998 או בסמוך מסרו המתלונן ובנו למערער טיפול בתביעת נזקי גוף שנגרמו להם בתאונת דרכים (סעיף 1 לקובלנה). המערער הגיע להסדר עם חברת הביטוח בתביעות האמורות, וקיבל ממנה שיק על סך של 10,000 ש"ח בגין תביעת המתלונן ושיק על סך של 7,000 ש"ח בגין תביעת בנו של המתלונן. שני השיקים היו לפקודת המערער (סעיף 2 לקובלנה). המערער, כך נטען, לא הודיע למתלוננים על ההסדר ועל השיקים שהתקבלו (סעיף 3 לקובלנה). הוא זייף את חתימת המתלוננים על שטרי הסילוק לחברת הביטוח ופדה את השיקים לחשבונו (סעיף 4 לקובלנה). המערער לא שילם למתלונן ולבנו סכום כלשהו מהסכומים שנתקבלו עבורם (סעיף 5 לקובלנה). עוד נטען כי המערער משך לפקודת המתלונן 4 שיקים מחשבונו ואלה הוחזרו על-ידי הבנק (סעיף 6 לקובלנה). בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירות המנויות לעיל. ההליך בפני בית הדין המשמעתי של מחוז חיפה במהלך הדיון בבית הדין המשמעתי המחוזי הודה המערער באמור בסעיפים 1 ו-2 לקובלנה, אולם כפר באמור ביתר סעיפיה. בסיכומיה בפני בית הדין המחוזי חזרה בה המשיבה מהאישומים שבסעיפים 3 ו-4 לקובלנה. באשר לאישום שבסעיף 5, טען המערער כי קיזז מהפיקדונות בסך של 17,000 ש"ח שקיבל מחברת הביטוח סכום של 3,600 ש"ח עבור שכר טרחתו והוצאותיו ושילם למתלונן את היתרה בסך של 13,400 ש"ח בשני שיקים: האחד על סך של 6,000 ש"ח לפקודת בנו של המתלונן, והשני על סך של 7,400 ש"ח לפקודת המתלונן. באשר לשיק הראשון, אין מחלוקת כי המערער אכן שילם סכום של 6,000 ש"ח לפקודת בנו של המתלונן. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם שילם המערער למתלונן סך של 7,400 ש"ח כנטען על-ידי המערער או רק סך של 1,400 ש"ח כנטען על ידי המתלונן. לשם ביסוס טענתו הציג המערער את מסמך ק/7 עליו חתום המתלונן ובו, לדברי המערער, מאשר המתלונן שקיבל מהמערער שיק על סך של 6,000 ש"ח וכן שיק על סך של 7400 ש"ח. מנגד, טוען המתלונן כי הסכום - 7,400 ש"ח - זויף על ידי המערער וכי קיבל מהמערער שיק על סך של 1,400 ש"ח בלבד אותו הפקיד בחשבונו כעולה ממוצג ק/8. בדיון בפני בית הדין המחוזי התחייב המערער להציג צילום של השיק על סך של 7,400 ש"ח וכן דף חשבון שבו מופיע החיוב בגין השיק האמור אולם הוא לא עשה כן. תחת זאת הציג המערער צילום חשבונית מס שהוצאה על-ידו ביום 5.1.2000 בגין שיק שקיבל מלקוח אותו הסב, לדבריו, למתלונן. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע כי גרסה זו בדבר הסבת שיק של לקוח אינה מתיישבת עם התחייבותו להמציא דף חשבון בנק שבו מופיע החיוב של השיק האמור שכן אם השיק היה אכן של לקוח של המערער כנטען, החיוב בגינו לא יכול היה להופיע בחשבונו של המערער. עוד ציין בית הדין כי חשבונית המס שהוצגה לא נשאה מספר והדבר מעורר תמיהות. בית הדין קבע כי נטל השכנוע הועבר לשכמו של המערער. לפיכך, כך נקבע, היה עליו לתמוך גרסתו על ידי הזמנת הלקוח ממנו, לדבריו, קיבל את השיק כעד מטעמו בכדי שזה יעיד ויציג את צילום השיק, כולל חתימת היסב, לאחר שהשיק נפרע על-ידי המתלונן כטענת המערער. בית הדין המחוזי קבע כי משלא עשה המערער כן, נזקף הדבר לחובתו בהתאם להלכה לפיה הימנעות בעל דין מהצגת ראיות רלבנטיות המצויות בשליטתו, מהווה ראיה לכך שלו היו הראיות מוצגות, היה הדבר משמש כנגדו. לפיכך, קבע בית הדין המחוזי כי המערער שילם למתלונן ולבנו שיק על סך של 1,400 ש"ח (בנוסף לשיק בסך של 6,000 ש"ח) ובכך נמנע מלהעביר להם את מלוא הסכום המגיע להם. באשר לאישום המופיע בסעיף 6 לקובלנה, המערער טען כי השיקים ניתנו על ידו כהלוואה למתלונן אולם לא הביא כל ראיה לתמוך בגרסתו זו. טענה זו הוכחשה על-ידי המתלונן. בית הדין המחוזי קבע, בהסתמך על המוצגים שהוצגו בפניו, כי המערער חילל באי פרעון את השיקים המפורטים בסעיף 6 לכתב הקובלנה והוסיף, כי אין במתן הלוואה משום הצדקה לחילול שיקים באי פרעון. על כן, הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי את המערער בעבירות על הוראות החיקוק לפיהן הואשם בכתב הקובלנה. לעניין העונש, שקל בית הדין המחוזי את חומרת העבירות בהן הורשע המערער הפוגעות, כפי שנקבע, הן במתלונן והן באמון הציבור בכלל עורכי הדין. בית הדין נתן דעתו אף לכך שהמערער מפרנס את משפחתו ובכללה שבעת אחיו ושני ילדיו הקטנים. לבסוף הטיל בית הדין המשמעתי המחוזי על המערער עונש השעיה לתקופה של 6 חודשים וכן תשלום פיצוי למתלונן בסך של 6,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. אב בית הדין, עו"ד צבי אלטר, סבר כי יש להטיל על המערער עונש השעיה חמור יותר, לתקופה של 18 חודשים. ההליך בפני בית הדין המשמעתי הארצי על פסק דינו זה של בית הדין המחוזי ערערו הן המערער והן המשיבה לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. במסגרת ההליך שהתנהל בפניו התיר בית הדין הארצי למערער להגיש שלושה מסמכים נוספים: מקור חשבונית המס המוזכרת בפסק דינו של בית הדין האזורי, תצהירו של הלקוח בהקשר לשיק שלגרסת המערער הוסב לפקודת המתלונן וכן מכתב ועד מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין למשטרת ישראל מיום 12.10.2001 ובו נכתב כי המערער טוען שהשיקים שונו ללא ידיעתו וכי בשלב זה נגנזת התלונה נגדו. בית הדין הארצי קבע כי אין מקום להתערב בהכרעת הדין שניתנה על-ידי בית הדין המחוזי. עם זאת, קיבל בית הדין הארצי את ערעורה של המשיבה על קולת העונש שהוטל על המערער וציין כי העבירות בהן הורשע חמורות וכי יש לעקור מן השורש את התופעה, שהפכה נפוצה לאחרונה, של עיכוב כספי לקוחות על ידי עורכי דין הפוגעת בכבודם של עורכי הדין. בית הדין הארצי הטיל על המערער עונש השעיה לתקופה של עשרה חודשים שיצטברו לכל עונש השעיה אחר שהוטל עליו וקבע כי יתר חלקי גזר הדין יוותרו על כנם. הערעור בערעורו שלפנינו טוען המערער כי פסק הדין של בית הדין הארצי נטול הנמקה והדבר עומד בניגוד לחובת ההנמקה החלה על שופטים. עוד טוען המערער כי טעו בתי הדין כאשר ביססו את ההרשעה על עדותו היחידה של המתלונן, שגרסתו קרסה ואמינותו מוטלת בספק כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחזרת המשיבה מהאישומים המפורטים בסעיפים 3 ו-4 לכתב הקובלנה. בהקשר זה מוסיף המערער כי היה על בתי הדין לזכותו משני האישומים האמורים בהתאם לכלל 10 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962 ולא להסתפק במחיקת סעיפי האישום מכתב הקובלנה. לדבריו, זיכוי מאישומים אלה היה מוביל לזיכוי מכל סעיפי האישום ומשלא זוכה המערער כאמור נוצר לגביו רושם מוטעה. המערער טוען כי בית הדין המחוזי שגה כאשר קבע כי נטל השכנוע הועבר למערער וכי הימנעותו של זה מהצגת ראיות רלבנטיות המצויות בשליטתו מהווה ראיה לכך שלו היו מוצגות, היה הדבר משמש כנגדו. לטענתו, דיני הראיות החלים על ההליך הינם אלו החלים בהליך פלילי ואילו בית הדין המחוזי הרשיע את המערער על סמך רמת ההוכחה הפחותה המקובלת במשפטים אזרחיים. המערער טוען כי לא מוטלת עליו חובה להביא מצידו ראיות להוכחת חפותו. לדבריו, אפילו היה נטל ההוכחה מוטל עליו, הרי שהוכח בראיות שהוסיף באישור בית הדין הארצי כי שילם למתלונן את מלוא הסכומים המגיעים לו מהפיקדון ולכל הפחות הצליח לעורר ספק משמעותי באמינות גרסתו של המתלונן. כך, טוען המערער, נראה מספרה של חשבונית המס, 0000149, על גבי החשבונית המקורית שהגיש. לדבריו, בתצהיר שהוגש מציין הלקוח כי שילם למערער שכר טרחה בסך של 7,400 ש"ח וכי נמסרה לו קבלה כנגד השיק. עוד מציין הלקוח כי השיק היה, למיטב זכרונו, סחיר ועביר והוא נפרע במועדו וכי פנה לבנק בבקשה לצלם את השיק, לבקשת המערער, אך נענה בשלילה. בדיון על פה טען המערער כי מדובר בכלל בבנק המצוי בשטחים, לטענה זו אין בסיס ראייתי. בסיכומים שהגיש המערער על פי רשות שניתנה לאחר הדיון על-פה שהתקיים בפנינו, חוזר הוא וטוען כי גרסת המתלונן לפיה הסכום "7400 ש"ח" זויף במסמך ק/7 לאחר שהמסמך נחתם על-ידי המתלונן, הועלתה רק בחקירתו הנגדית של זה. מכאן שמדובר, לגישתו, בגרסה בלתי אמינה שיש לדחותה, במיוחד בשים לב לטענות זיוף נוספות שהעלה המתלונן ונדחו. לעניין האישום המפורט בסעיף 6 לקובלנה טוען המערער כי קיימות סתירות בלתי מוסברות באשר לסכומי השיקים הנטענים. המתלונן טען בתלונה כי מדובר בסכום כולל של 10,000 ש"ח ואילו בכתב הקובלנה ובהכרעת הדין צוין סכום של 9,000 ש"ח. בחקירתו הנגדית נקב המתלונן בסכום כולל של 11,000 ש"ח. לטענת המערער השיקים חוללו באי פרעון משום שתאריכי הפרעון שונו והשיקים הופקדו בתאריכים שהופיעו לאחר השינוי. לא הוכח, לדבריו, כי אילו היו מופקדים במועדם היו מחוללים. לבסוף טוען המערער, כי נתן את השיקים האמורים למתלונן כהלוואה נוכח יחסי הידידות ששררו ביניהם בעבר ואין כל קשר בין הלוואה זו לבין עיסוקו של המערער כעורך דין. לחלופין, מבקש המערער לערער על גזר דינו. לטענתו נוכח הראיות שנוספו וחזרת המשיבה מהאישומים העיקריים בקובלנה, הרי שמצב הדברים שונה מזה שהוצג בקובלנה וחומרתו פחותה. לדבריו חלוף הזמן מאז שנת 1998 בה החל לטפל בעניינו של המתלונן מהווה נימוק להקלה בעונשו, כמו גם האיחור בהגשת התלונה ועינוי הדין שנגרם לו עקב התמשכות ההליכים המשמעתיים. עוד מציין המערער כי הוא מפרנס את משפחתו ובכללה: שבעת אחיו ושני ילדיו הקטנים שמחסורם עליו. דיון כלל הוא כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים אלא במקרים חריגים ביותר (ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2006); ע"פ 12012/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.3.2007); ע"פ 2037/05 מכנס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.11.2007)). כלל זה מקבל משנה תוקף בערעור לבית משפט זה על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי שכן מדובר בגלגולו השלישי של ההליך (על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' יורם (טרם פורסם, 31.8.2006); (על"ע 5160/04 אשד נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, פ"ד נט(6) 223 (2005)). טענותיו של המערער אינן מצדיקות סטיה מן הכלל האמור. איני רואה יסוד להתערב בממצאיו העובדתיים של בית דין המשמעתי לפיהם השיק שניתן על ידי המערער למתלונן היה שיק על סך של 1,400 ש"ח ולא שיק על סך של 7,400 ש"ח. מותר היה לבית הדין המשמעתי המחוזי לתת משקל לעובדה שהמערער לא הציג את השיק שנמשך מחשבונו הוא. אין המדובר בהטלת נטל השכנוע על המערער אלא בהסקת מסקנה מאי הבאת ראיה, ובפרט ראיה שהמערער התחייב להציגה. מותר היה שלא לקבל את גרסתו המאוחרת של המערער, שגם לגביה לא הובאו ראיות מספיקות, ולפיה הסב למתלונן שיק שניתן לו על-ידי לקוח אחר. אשר לטענה כי יש לדחות את גרסת המתלונן לפיה הסכום "7400 ש"ח" זויף במסמך ק/7 לאחר שנחתם על-ידי המתלונן משום שהועלתה רק בחקירתו הנגדית - הרי שאין בה ממש. מפרוטוקול הדיון בבית הדין המחוזי עולה כי המתלונן לא נדרש להסביר את האמור במסמך ק/7, אלא רק כאשר הוא ביקש לעשות כן במסגרת חקירתו הנגדית (עמוד 2 לפרוטוקול הדיון מיום 23.2.2004 בפני בית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה). גם טענותיו של המערער בעניין ההרשעה באישום המפורט בסעיף 6 לקובלנה מופנות כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות אליהם הגיע בית הדין, בכל אלה, כאמור, אין הצדקה להתערב, בוודאי לא בערכאה שלישית. גם דינה של טענת המערער לפיה פסק הדין של בית הדין הארצי נטול הנמקה- להידחות. בית הדין הארצי אימץ את מסקנות בית הדין המחוזי ואישר את הכרעת דינו לאחר שעיין בכתבי הטענות ובמסמכים שהוגשו על-פי החלטתו. מקום בו ערכאת הערעור מסכימה עם ממצאי הערכאה הדיונית ומאמצת את מסקנותיה, אין לצפות כי תעמוד היא בשנית על כל נימוקיה של הערכאה הדיונית (רע"פ 2945/06 פרמינגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.8.2006)). אין לקבל את טענת המערער לפיה היה על בית הדין לזכותו מהמעשים אשר תוארו בסעיפים 3 ו-4 לקובלנה ולא להסתפק במחיקת הסעיפים מכתב הקובלנה וזאת בהתאם להוראות כלל 10 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962. הסעיפים האמורים אמנם נמחקו מפרק "העובדות" שבכתב הקובלנה, אולם הוראות החיקוק לפיהן הואשם המערער נותרו בעינן. המערער הורשע על-פי הוראות חיקוק אלה, הרשעה אחת בגין המעשים שתוארו לעיל. העונש שהוטל על המערער הוא עונש קל וגם בשים לב לנסיבות האישיות שלו, אין הצדקה להתערב בו. הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. עיכוב כספיםלקוחותעורך דין