עיכוב ביצוע פסק דין רישיון קו שירות מוניות

להלן החלטה בנושא עיכוב ביצוע פסק דין רישיון קו שירות מוניות: החלטה 1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ע' מודריק), מיום 21.8.2006, בעת"מ 1784/04. 2. המערער 1 (להלן - המערער) הוא תאגיד (שהתאגד כחברה ביום 23.8.1998), המחזיק ב- 15 מוניות ומקיים הסעת נוסעים בקו שירות מכפר-סבא להרצליה, במקביל למסלול קו מס' 29 של אגד (להלן - קו השירות). המערער אינו מחזיק ולא החזיק מעודו ברישיון של המפקח על התעבורה לקו השירות. המערערים 7-2 הם בעלי מניות במערער. בשנת 2004 הגיש המערער לבית-משפט קמא את עתירתו, שבאמצעותה ביקש לכוף את המשיבים (שר התחבורה ואחרים במשרדו), להעניק לו רישיון לקו השירות, מבלי שיצטרך להשתתף במכרז או בהליך התמחרות ומבלי שיצטרך לרכוש רישיונות הסעה. 3. בית-משפט קמא, בפסק-דינו המפורט והמנומק, סקר את השינויים שחלו במהלך השנים במדיניות משרד התחבורה, שעל-פיה נהג המפקח על התעבורה לקבוע את הזכאים לרישיון להפעלת קו שירות למוניות. מדיניות זו עברה שלושה גלגולים עיקריים: מדיניות 1994, שפורסמה ביום 5.12.1994, ונועדה לאשר, בכפוף לסייגים מסוימים, קווי שירות שפעלו ברציפות משנת 1987 ועד למועד הפרסום; מדיניות 1999, שבשלב ראשון ביטלה את מדיניות 1994 (בהודעה מיום 27.4.1999), ובשלב שני, פורסמה מדיניות חדשה (ביום 8.6.1999). עיקרה של המדיניות החדשה בקביעה כי רישיונות חדשים יוקצו בהליך תחרותי, לתקופה קצובה, וכי משנת 2002 יוצאו מכרזים גם לקווי שירות פועלים או שניתן להם רישיון ללא הליך תחרותי; ולבסוף - התקנה (רגולציה), שראשיתה בהחלטת ממשלה שנתקבלה באוקטובר 2002 בעניין הסדרת פעילות קווי השירות, ובעקבותיה החל תהליך של רפורמה בענף. הרפורמה לבשה צורה ופשטה צורה, חליפות, עם חילופים בשלטון ובמשרד התחבורה. באפריל 2005 תוקנה פקודת התעבורה ובדצמבר 2005 תוקנו תקנות התעבורה, והוספה תקנה 495ב. הרעיון המרכזי המגולם בהתקנה זו הוא שרישיונות שירות יוקצו בהליך תחרותי. יוצא מכלל זה, מי שהיה בעל רישיון שירות לקו שירות שלגביו הגיש את בקשתו לפני 12.7.2005. בית-המשפט נדרש לפניותיו של המערער אל המשיבים בבקשה לקבל רישיון לקו השירות, וכן לתשובות שניתנו לאותן פניות. בית-המשפט מצא כי פנייתו הראשונה של המערער אל המפקחת על התעבורה נעשתה אך ביום 23.9.1998, ובגדרה צוין שברצון המערער להעניק שירותי הסעה בקו השירות ונתבקשה "הסכמה עקרונית" לכך. המפקחת, בתשובתה מיום 14.1.1999, דרשה להפסיק את הפעילות הבלתי-חוקית של המערער, סירבה לקיים "שיג ושיח עם מפרי חוק" והודיעה על עקרונות מדיניות חדשה של משרד התחבורה, הנמצאת בשלבי ניסוח. מאז ועד אוקטובר 2002, פנה המערער עוד ארבע פעמים אל גורמים שונים במשרד התחבורה, ומכתבי התשובה לפניות אלה דמו לתשובתה הראשונה של המפקחת. ביום 24.11.2003 פנה המערער אל שר התחבורה בפנייה כללית, שלא התייחסה למעשה לעניינו הקונקרטי של המערער, ותשובתו הכללית של עוזר השר ניתנה ביום 8.12.2003. כארבעה חודשים לאחר מכן, הגיש המערער את עתירתו. בית-המשפט דחה את טענות המערער לפיהן זכאי הוא - מכוח מדיניות 1994 ומדיניות 1999, כמו גם מכוח ההתקנה - לקבל רישיון שירות מבלי להידרש להליך תחרותי. בית-המשפט מצא ממש בטענת השיהוי שהעלו המשיבים, בקבעו כי השיהוי שנוצר הוא פורמאלי (כי חלפו שנים מאז החלטות הסירוב ועד להגשת העתירה) ומהותי (כי מדיניות משרד התחבורה שונתה וגם החוק שונה לאחרונה, וכן משום שמכוח הנחיית משרד התחבורה גורמים שונים כבר השקיעו זמן ומשאבים לצורך היערכות להתמודדות בתחומי קו השירות). יתר על כן, בית-המשפט דחה את העתירה גם לגופה. בית-המשפט קבע, כי לא די בשכנוע שהמערער היה גוף פעיל בשטח בעת פנייתו לקבלת רישיון שירות, כי אם היה עליו לשכנע את משרד התחבורה שהוא פועל ברציפות יותר מעשר שנים, ולא נמצא שהמערער הגיש אפילו ראשית ראיה לכך. בית-המשפט ציין את גישתו הלא הוגנת של משרד התחבורה כלפי המערער, שבאה לידי ביטוי במכתבי הסירוב לבקשותיו. עם זאת, חרף גישה לא הוגנת זו, הוסיף בית-המשפט וקבע, כי מאחר שלא התבאר שהמערער עמד בדרישות מדיניות 1994, אין לומר שמכתבי הסירוב נעדרי תוקף ושהמערער זכאי היום לכך שעניינו ייבחן לפי מדיניות 1994. בית-המשפט דחה גם את טענות המערער בעניין זכאותו לרישיון לפי מדיניות 1999, כמו גם את טענותיו בנוגע לתקנות התעבורה, כפי שתוקנו במסגרת הליך ההתקנה. לאור זאת, דחה בית-המשפט את העתירה וקבע כי המערערים יצטרכו להשתתף במכרז אם רצונם לזכות ברישיון להפעלת קו השירות. 4. עוד בטרם הגישו המערערים את ערעורם לבית-משפט זה, פנו הם לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. בית-המשפט המחוזי ציין כי מזווית ההתבוננות שלו סיכויי הערעור מעטים, וכן כי עיכוב הליך ההתמחרות עד שיינתן פסק-דין בערעור משמעו סיכון עניין ההתמחרות כליל, תוך פגיעה בצד ג' הערוך להתמחרות ובאינטרס הציבורי לקיים אותה. לאור שיקולים אלה, העניק למערער סעד זמני מוגבל בזמן עד ליום 19.10.2006, שבמסגרתו לא תקוים ההתמחרות, תוך שהבהיר כי אם יוגש ערעור ניתן יהיה לפנות לבית-משפט זה בבקשת הסעד. 5. בבקשה שלפניי טוענים המערערים, כי סיכויי הערעור טובים במיוחד. לטענתם, אין העתירה נגועה בשיהוי, שכן הדרך לפנות בבקשה למשיבים לקבל רישיון לקו שירות על סמך מדיניות 1994 נפתחה בפניהם והתבררה להם רק עם מתן פסק-דין בבג"צ 11355/03 טקסי "המרכז" בע"מ נ' מר אביגדור ליברמן, שר התחבורה, שניתן ביום 29.3.2004. לטענתם, פסק-דין זה פתח את הדרך לבחון את הזכאות לרישיון, לא רק לגבי הרישיון הספציפי של טקסי "המרכז", אלא אף לגבי תאגידים ורישיונות אחרים. המערערים מדגישים את השתהותם הארוכה של המשיבים בהליכי החקיקה ואת העובדה כי המצב המשפטי בתקופת הביניים לא היה ברור. כן טוענים הם, כי קביעת בית-משפט קמא, שהתנהגות משרד התחבורה לקתה באי-הגינות, דווקא מחייבת החלטה הפוכה, לפיה הזכות לקבלת הרישיון על-פי מדיניות 1994 לא היתה ידועה אלא רק שנים מאוחר יותר. עוד טוענים המערערים, כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין, ערעורם יהא חסר כל משמעות מעשית ויהפוך תיאורטי. זאת, משום שקיום ההתמחרות בקו השירות עלול להביא לכך שתאגיד אחר יזכה ברישיון בקו השירות, מה שלא יאפשר השבת המצב לקדמותו. מצב זה, כך המערערים, יגרום לנזק ברור ובלתי-הפיך, שמשמעותו הפסקת עבודתם כנהגי מוניות וכניסתו של צד שלישי אחר אשר ייקח את מקום עבודתם. המערערים מבהירים כי ביצוע הליך ההתמחרות ישנה את המצב הקיים בשטח מזה עשרות שנים. מנגד, טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור קלושים ביותר. לטענתם, פסק-דינו המנומק של בית-משפט קמא מבוסס היטב, ואין המערערים מצביעים על כל עילה של ממש שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בו. המשיבים מדגישים, כי עילת העתירה היתה, בפשטות, זכאותם של המערערים לרישיון על-פי מדיניות שהיתה בתוקף בעת שהגישו את בקשתם בשנת 1998. כל יסודותיה של טענה זו היו קיימים וידועים כבר בעת שניתנו ההחלטות בעניין, ולא היתה כל הצדקה להמתין עד לשנת 2004 כדי לתקוף בבית-המשפט את ההחלטות שעניינן מדיניות שחלפה מהעולם זה מכבר. עוד טוענים המשיבים, כי טענות המערערים בעניין "התפתחויות בפסיקה", שרק לאחריהן היה בידיהם להגיש את העתירה בעניין אירועים עובדתיים שמלפני שנים, הנה מופרכת מיסודה ומהווה ניסיון מאולץ ומאוחר לתרץ את מחדלם המתמשך. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי בנסיבות העניין נוכח האינטרס הציבורי במימוש הליך ההתמחרות כחלק מהרפורמה שהונהגה בענף המוניות והפגיעה בצדדים שלישיים נוספים כתוצאה מדחיית הליך ההתמחרות, אין לעכב את הליך ההתמחרות עד לסיום הדיון בערעור. לחלופין, ככל שבית-המשפט יראה לנכון לעכב את הליך ההתמחרות, מבקשים המשיבים כי בית-המשפט יורה על עיכוב ההליך לזמן קצר ביותר ועל קביעת הדיון בהקדם. 6. יצוין, כי תאגיד בשם מוניות שרון ליין בע"מ (להלן - מוניות השרון), שהגיש בקשה למשרד התחבורה להפעלת קו השירות ואמור להשתתף בהליך ההתמחרות, ביקש להצטרף לערעור כמשיב ולהגיב לבקשה לעיכוב הביצוע. בבקשתו, מעלה הוא שורה של טענות בדבר הנזקים שנגרמו וייגרמו לו בשל עיכובי הביצוע. המערערים מתנגדים לבקשת הצירוף והמשיבים אינם מתנגדים לה. החלטתי שלא להיעתר לבקשה ולא להתיר את הגשת תגובתו של מוניות השרון. ההליכים בעניין קו השירות התנהלו משך תקופה ארוכה בבית-המשפט קמא, ומוניות השרון לא הגיש בקשה להצטרף כצד להליכים אלה. לא מצאתי כי בשלב זה יש מקום לצרפו, מה עוד, שבקשה דומה שהגיש תאגיד אחר (מוניות ההר כפר קאסם-פתח-תקוה), נדחתה בידי בית-משפט קמא. 7. בטרם אפנה לדון בבקשה גופא, אעיר כי נכון היה להכתירה "בקשה לסעד זמני בערעור", ולא "בקשה לעיכוב ביצוע". זאת, נוכח האמור בתקנה 43(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, כפי שנתפרשה בפסיקה: "ניתן לומר כי ככלל, כאשר נדחתה העתירה המינהלית בבית המשפט לעניינים מינהליים, יפנה בעל הדין הנפגע מההחלטה בבקשה לסעד זמני בערעור (ולא בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן לרוב אין כל החלטה שאותה יש לעכב שהרי העתירה נדחתה ...)" (עע"ם 2696/06 מינהל מקרקעי ישראל נ' חרכוש, ניתנה ביום 22.5.2006, פסקה 7, מפי השופטת נאור (להלן - עניין חרכוש); וראו גם ההפניות שם). עם זאת, אי-דקדוק זה בכותרת הבקשה, אינו יורד לשורש סמכותו של בית-משפט זה לדון בבקשה ולהכריע בה לגופא (שם, פסקה 8). 8. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, בכפוף לאמור להלן. כלל הוא כי פסק-דין ניתן למימוש מיד עם הינתנו והגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו. עם זאת, בית-המשפט יורה על מתן סעד זמני בערעור, כאשר הערעור אינו משולל יסוד, ומאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובת עיכוב הביצוע. במסגרת מאזן הנוחות, שהוא העיקר, יינתן משקל משמעותי לשאלה האם יתאפשר להשיב את המצב לקדמותו, היה והערעור יתקבל (ראו, למשל, עניין חרכוש, לעיל, פסקאות 15-13; עע"ם 4150/06 עיריית פתח-תקוה נ' יהודה, ניתנה ביום 30.7.2006, מפי השופטת פרוקצ'יה; עע"ם 4232/06 הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה נ' מרכז הפרנסה בע"מ, החלטתי מיום 1.9.2006) במקרה שלפנינו, פסק-דינו של בית-משפט קמא מנומק כדבעי וכולל דיון מקיף בטענות המערערים, אשר נדחו הן מחמת שיהוי והן לגופן. עם זאת, בשים לב לביקורתו של בית-המשפט על אופן התנהלות משרד התחבורה כלפי המערערים ולכך שהמערערים מעלים שורה של טענות שיש לבררן, מוכן אני להניח - לצורך הדיון שלפניי בלבד ומבלי להביע עמדה בעניין - כי הערעור איננו משולל יסוד. אשר למאזן הנוחות, שהוא כאמור העיקר, קיום הליך ההתמחרות עשוי אכן להביא לכך שתאגיד אחר - ולא המערער - הוא שיזכה ברישיון להפעלת קו השירות, ויהא בכך כדי לשנות את המצב הקיים בשטח מזה זמן רב. מצב חדש שכזה, ייאלץ את המערערים ואחרים שכמותם להפסיק את עבודתם בקו השירות ולחפש מקור פרנסה אחר. ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער מפעיל את קו השירות, בלא שהחזיק מעודו רישיון להפעלתו. כך שלמעשה הותרת המצב הקיים בעינו היא בעייתית, וזאת בלשון המעטה. לכך יש להוסיף את האינטרס הציבורי ביישום הרפורמה ובמימוש הליך ההתמחרות, וכן את העובדה כי צדדים שלישיים נערכו להשתתף בהליך ההתמחרות, כך שכל עיכוב בעניין זה משמעו פגיעה באותם צדדים שלישיים. בשים לב לשיקולים אלה, החלטתי שלא לעכב את ביצוע פסק-הדין, ולהורות במקביל כי הערעור יישמע בהקדם. יחד עם זאת, ראיתי להוסיף ולהורות כי על המשיבים ליידע את כל הנוגעים בדבר - ובראש ובראשונה הצדדים השלישיים המתמודדים בהליך ההתמחרות - כי ערעורם של המערערים תלוי ועומד בפני בית-משפט זה, וכי הזכייה בהליך תהא כפופה לתוצאות הערעור ולשינויים שיחולו, אם יחולו, בעקבות פסק-הדין שיינתן. 9. הבקשה נדחית. ממילא מתבטל צו הביניים שניתן בגדרה. יומן בית-המשפט יקבע את הערעור לשמיעה בהקדם. ביצוע פסק דיןעיכוב ביצועמוניתרישיון מונית