הטענה המרכזית שהעלתה העותרת היא כי פקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 מבחינה בין "עיסוק ברפואה", אותו ייחד המחוקק לרופאים מורשים בלבד, לבין "סיעוד חולים" המבוצע על ידי גורמי הסיעוד. סעיף 59 לחוק הרופאים מסמיך אמנם את מנכ"ל משרד הבריאות ליתן לאחיות ולאחים מוסמכים היתר אישי לבצע פעולות חריגות אך פעולות אלה, כך נטען, הינן טכניות במהותן, אינן דורשות הפעלת שיקול דעת רפואי ואף הן אמורות להתבצע בהוראת רופא בלבד ובהשגחתו. עוד נטען כי מכוח סעיף 59 הנ"ל הותקנו תקנות הרופאים (כשירויות לביצוע פעולות חריגות), תשס"א-2001 וכי בניגוד לכל אלה התיימר מנכ"ל משרד הבריאות בחוזר המנכ"ל נשוא העתירה להעניק לאחיות סמכות לקבל החלטות רפואיות המחייבות הפעלת שיקול דעת רפואי ובכך חרג מסמכותו ופעל בניגוד להוראות פקודת הרופאים המייחדת את העיסוק ברפואה לרופאים מורשים בלבד. להלן פסק דין בנושא סמכות אחות סיעודית לקבל החלטות רפואיות: פסק-דין השופטת א' חיות: 1. ביום 30.4.2007 הכריז מנכ"ל משרד הבריאות, המשיב 1, על שורה של פעולות כפעולות המהוות "עיסוק בסיעוד" החל מיום 1.6.2007 (חוזר מס' 6/07, להלן: חוזר המנכ"ל). בחוזר המנכ"ל נקבע כי אחיות מוסמכות המשתייכות לאחת משבע קבוצות שפורטו בו יהיו רשאיות לבצע את הפעולות שנקבעו בכל אחת מן הקבוצות, לאחר שיעברו הכשרה ובדיקת ידע מתאימות. העותרת, ההסתדרות הרפואית בישראל, עתרה בפנינו להורות על בטלותו של חוזר המנכ"ל ועוד ביקשה כי יינתן צו ביניים המורה למשיב 1 להקפיא את כל הפעולות בקשר ליישום האמור בו עד להכרעה בעתירה (הבקשה לצו ביניים נדחתה ביום 6.6.2007 (השופט א' לוי)). ביום 17.5.2007, לאחר הגשת העתירה, פרסם מנכ"ל המשיב 1 עדכון לחוזר המנכ"ל "על מנת להבהיר את תחום תחולתו של החוזר ותנאיו, בעקבות שאלות שעלו בהקשר זה" (חוזר מס' 9/07, להלן: עדכון חוזר המנכ"ל). בעדכון חוזר המנכ"ל הובהר, בין היתר, כי פעולות הכרוכות בטיפול תרופתי לחולים כרוניים תבוצענה על פי פרוטוקול פרטני החתום על ידי הרופא המטפל של החולה וכי פעולות המסמיכות אחיות להתחיל בטיפול שאינו בגדר הצלת חיים או חלק מפרוטוקול פרטני תתבססנה על תכשירים שאינם מחייבים מרשם רופא (תכשירי O.T.C). כמו כן, הוצא ביום 27.5.2007 "חוזר מינהל הסיעוד" הכולל הנחיות ליישום פעולות הסיעוד שהוגדרו בעדכון חוזר המנכ"ל. 2. הטענה המרכזית שהעלתה העותרת היא כי פקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן: פקודת הרופאים) מבחינה בין "עיסוק ברפואה", אותו ייחד המחוקק לרופאים מורשים בלבד, לבין "סיעוד חולים" המבוצע על ידי גורמי הסיעוד. סעיף 59 לחוק הרופאים מסמיך אמנם את מנכ"ל המשיב 1 ליתן לאחיות ולאחים מוסמכים (להלן ביחד: אחיות) היתר אישי לבצע פעולות חריגות אך פעולות אלה, כך נטען, הינן טכניות במהותן, אינן דורשות הפעלת שיקול דעת רפואי ואף הן אמורות להתבצע בהוראת רופא בלבד ובהשגחתו. עוד נטען כי מכוח סעיף 59 הנ"ל הותקנו תקנות הרופאים (כשירויות לביצוע פעולות חריגות), תשס"א-2001 (להלן: תקנות הרופאים) וכי בניגוד לכל אלה התיימר מנכ"ל המשיב 1 בחוזר המנכ"ל נשוא העתירה להעניק לאחיות סמכות לקבל החלטות רפואיות המחייבות הפעלת שיקול דעת רפואי ובכך חרג מסמכותו ופעל בניגוד להוראות פקודת הרופאים המייחדת את העיסוק ברפואה לרופאים מורשים בלבד. העותרת הוסיפה וטענה כי מתן סמכות למנכ"ל המשיב 1 להגדיר בחוזר פעולות המיוחדות לרופאים מורשים בלבד כפעולות שאחיות מורשות לעשותן תרוקן מתוכן את הוראת סעיף 59 לפקודת הרופאים ואת התקנות שהותקנו מכוחו שכן המסלול של חוזר מנכ"ל קל לביצוע ואינו מצריך מינוי וועדה מייעצת לפעולות חריגות ופרסום קובץ הנחיות לביצוע, כדרישת תקנות הרופאים. עוד טענה העותרת כי ההוראה הכלולה בחוזר המנכ"ל נגועה בחוסר סבירות קיצוני נוכח היקף הסמכויות הרחב שניתן לאחיות והעובדה שהן כרוכות בהפעלת שיקול דעת רפואי בהדגישה כי הרחבת סמכויות רפואיות לגורמים שאינם רפואיים הינו נושא השנוי במחלוקת בישראל ובעולם כולו והשלכותיו על מערכת הבריאות ועל מצב המטופלים כבדות משקל. העותרת הוסיפה וטענה כי טרם פירסום חוזר המנכ"ל לא נועץ מנכ"ל המשיב 1 בגורמים המקצועיים בהדגישה כי ההיוועצות שקיים לטענתו לפני מספר שנים לא היתה לצורך מתן אישור כללי וגורף לאחיות כפי שניתן כעת. עוד טענה העותרת כי העדכון לחוזר המנכ"ל מהווה נסיון להכשיר את הפגמים המהותיים בהם נגוע החוזר עצמו והוא אף כולל סתירות פנימיות המובילות לאי בהירות לגבי גדר הפעולות שהוכרו כפעולות סיעוד. 3. המשיב 1 טען מנגד כי הרחבת קשת הפעולות המבוצעות על ידי הסגל הסיעודי אופיינית למדינות מערביות רבות וגלומים בה יתרונות רבים וכי חוזר המנכ"ל תואם את ההתפתחות הטבעית של מקצוע הסיעוד ואין בו כדי ליצור שינוי במציאות הקיימת. בהקשר זה נטען כי הפעולות המוגדרות בחוזר המנכ"ל ממילא נעשות כיום על ידי אחיות במוסדות רפואיים וכל שנעשה במסגרתו הוא התאמת הכללים החלים על עבודתן למצב הדברים בפועל, על מנת לאפשר ביצוע מקצועי ומבוקר. עוד טען המשיב 1 כי נוכח ההבהרות שנוספו בעדכון לחוזר המנכ"ל אין יסוד לטענות העותרת בדבר חשש לבריאות המטופלים ובדבר העברת שיקול דעת רפואי לגורמי סיעוד, בפרט נוכח הכפפת חלק גדול מהן להוראות פרוטוקול פרטני שנחתם על ידי הרופא המטפל של החולה. מכל מקום נטען כי מקצוע הסיעוד כרוך בפעולות הדורשות הפעלת שיקול דעת וגישתה של העותרת ממעיטה מיכולתם והכשרתם של גורמי הסיעוד. המשיב 1 הדגיש כי הוא אמון על שמירת בריאות הציבור וביכולתו לבחון את הדברים מנקודת מבט מערכתית כוללת ולא מזווית ראיה של העוסקים באחד המקצועות בלבד, כפי שעושה העותרת. המשיב 1 הוסיף וטען כי בניגוד לעמדת העותרת חוזר המנכ"ל נקבע בסמכות שכן החוק אינו קובע תיחום מדוייק בין פעולות שהן "עיסוק ברפואה" לבין פעולות שהן "עיסוק בסיעוד" ופקודת הרופאים עצמה יוצרת מרחב לתיחום היחס בין מקצוע הרפואה למקצועות המשיקים אליו. לטענת המשיב 1 אין לקבל את פרשנות העותרת להוראות פקודת הרופאים לפיה הדרך היחידה לקבוע כי פעולות היכולות להיחשב כעיסוק ברפואה מותרות לביצוע גם על ידי אחיות הינה הגדרתן כ"פעולות חריגות" לפי סעיף 59 לפקודת הרופאים ותקנות הרופאים. המשיב סבור כי זוהי פרשנות בלתי סבירה העלולה להוביל לתוצאות אבסורדיות לפיהן יש לקבוע כפעולה חריגה פעולות סיעוד מובהקות המבוצעות כדבר שבשגרה על ידי גורמי הסיעוד. לטענת המשיב 1 בסמכותו הבלעדית של המנכ"ל לקבוע, בהתבסס על חוות דעת גורמי המקצוע של משרדו, האם ניתן להגדיר פעולה כפעולת סיעוד במסגרת חוזר מנכ"ל או שמא יש לעבור לצורך כך במסלול ה"פעולות החריגות" לפי סעיף 59 לפקודת הרופאים. על סמכותו של מנכ"ל המשיב 1 לצקת תוכן למונח "סיעוד", כך נטען, ניתן ללמוד גם מפקודת בריאות העם, 1940 (להלן: פקודת בריאות העם) ומן התקנות שהותקנו מכוחו ועוד נטען כי לאורך השנים הוגדרו פעולות סיעוד במסגרת חוזרי מנכ"ל לא אחת וחוזרים אלו מעולם לא נתקפו על ידי העותרת. המשיב 1 אף התייחס לפעולות שנקבעו בחוזר המנכ"ל לגופן והבהיר כי לשיטתו כל אחת מהן מהווה פעולת סיעוד וכי יש לדחות את טענת העותרת לפיה חוזר המנכ"ל נגוע בחוסר סבירות קיצוני. כן טען המשיב 1 כי בניגוד לעמדת העותרת הפעולות המנויות בחוזר המנכ"ל (למעט הפעולות שהוגדרו עבור אחיות טיפול מוגבר) אף אושרו לפני מספר שנים על ידי הוועדה המייעצת הפועלת לפי תקנות הרופאים, משום שבראשית הדרך הוא פעל לאישורן כפעולות חריגות לפי סעיף 59 לפקודת הרופאים. אולם, בחלוף הזמן ונוכח התפתחות מקצוע הסיעוד סבר כי די להגדירן במסגרת חוזר מנכ"ל ומכל מקום, גם הגדרת פעולות סיעוד בחוזרי מנכ"ל נעשות לאחר התייעצות עם מומחים בתחומי הרפואה השונים. 4. המשיבה 2, הסתדרות האחים והאחיות בישראל, אשר צורפה לעתירה בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 25.7.2007, טענה אף היא כי כל שנעשה בחוזר המנכ"ל הוא עיגון הפעולות המתבצעות ממילא על ידי אחיות כדבר שבשגרה, והיא ציינה בהקשר זה כי בהעדר חקיקה ראשית המגדירה באופן מסודר את פעולות הסיעוד יש להסדיר את הסמכויות בהתאם למצב בפועל לצורך פעילותה התקינה של מערכת הבריאות. אם תתקבל העתירה, כך נטען, יהיה בכך כדי לשנות סדרי עולם ולחייב חלוקת תפקידים מחודשת בין הגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר. לטענת המשיבה 2 אין מדובר בפעולות אותן היה על מנכ"ל המשיב 1 לקבוע כפעולות חריגות ועוד נטען על ידה כי למנכ"ל המשיב 1 סמכות בלעדית לקבוע את היקף העיסוק בסיעוד בהנחיות מנהליות מכוח סעיף 33 לפקודת בריאות העם בו הוסמך, בין היתר, להתקין תקנות לעניין הנהגתם ופיקוחם של בתי חולים וכן לעניין הדרישות להכשרתן ואימונן של אחיות. סמכויות אלו, כך נטען, יש לפרש בהרחבה ככוללות את הסמכות לעצב ולקבוע את גדרי העיסוק בסיעוד ועל כן חוזר המנכ"ל, שהינו בבחינת הנחיה מנהלית, הותקן בסמכות. עוד טענה המשיבה 2 כי ההסדר שנקבע בחוזר המנכ"ל הוא סביר, בפרט נוכח ההבהרות שנוספו בעדכון לחוזר המנכ"ל, בהדגישה כי אחיות עוברות כיום הכשרה מקצועית ומקיפה, כי הפעולות יבוצעו על ידי אחיות מוסמכות שעברו הכשרה מתאימה בלבד וכי מרבית הפעולות תעשנה תחת הנחייתו ופיקוחו של רופא מטפל. המשיבה 2 הוסיפה וטענה כי ההסדר הקבוע בתקנות הרופאים יוצר נטל בירוקרטי וכי אין זה סביר להשקיף על פעולות אשר ראוי כי תבוצענה ואשר אף מבוצעות בפועל על ידי אחיות, כפעולות חריגות. 5. לאחר שהידברות בין הצדדים, אשר התקיימה בהמלצת בית המשפט, לא עלתה יפה ניתן ביום 5.2.2008 צו על תנאי בו התבקש המשיב 1 ליתן טעם "מדוע לא ייקבע כי חוזר המנהל הכללי אינו הדרך הנאותה להסדרת סמכויות נוספות לאחיות ולאחים". בהתאם להחלטה נוספת מיום 12.5.2008 הגישה העותרת הודעה ממנה הסתבר כי אף שקיימות בין הצדדים מחלוקות במישור העקרוני, מבחינת הפעולות הקונקרטיות שהוסדרו במסגרת חוזר המנכ"ל יריעת המחלוקת ביניהם אינה כה רחבה ולמעשה נותרו חמש פעולות בלבד (מתוך למעלה מעשרים פעולות המנויות בחוזר המנכ"ל) אשר לגביהן התמידה העותרת בעמדתה כי הן מהוות "עיסוק ברפואה" ועל כן לא ניתן לאפשר את ביצוען על ידי אחיות בדרך של הוראה בחוזר מנכ"ל, ואלו הן: (א) החלטה על מתן פטידין על ידי מיילדות (ב) החלטה על ביצוע בדיקות מעבדה הקשורות לטיפול תרופתי כרוני על ידי אחיות פסיכיאטריה (ג) התאמת מכשיר הנשמה לצורך גמילה ממנשם על ידי אחיות טיפול מוגבר (ד) טיפול בפריחה על רקע תופעה אלרגית על ידי אחיות רפואה ראשונית (ה) טיפול בכיבים על גבי העור על ידי אחיות רפואה ראשונית. כמו כן טענה העותרת כי את הפעולות שהותרו לאחיות פסיכיאטריה יש לאפשר להן לבצע בבית החולה בלבד ולגבי "הכנסה והוצאה של זונדה לקיבה בזיקה לבליעה" טענה כי אין לאפשר את ביצועה על ידי אחיות שכן מדובר בהחלטה רפואית מובהקת המחייבת הפעלת שיקול דעת רפואי. נוכח האמור הודיע המשיב 1 כי על אף עמדתו העקרונית לפיה החלטה על הכנסה והוצאה של זונדה לקיבה בזיקה לבליעה הינה פעולת סיעוד המבוצעת כיום על ידי אחיות הוא מסכים כי בשלב זה היא תוסר מחוזר המנכ"ל, כך שהחלטה כאמור תתקבל על ידי רופא בלבד. לאחר הידברות נוספת שנערכה בין הצדדים בעקבות המלצת בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה בדבר התאמות ותיקונים מסויימים שיוכנסו בחוזר המנכ"ל לגבי ארבע מן הפעולות שנותרו במחלוקת ובאשר לפעולה היחידה אשר לגביה לא הגיעו הצדדים לידי הסכמה - החלטה על מתן פטידין ליולדת על ידי מיילדת - הודיע המשיב 1 כי ביום 1.1.2009 התקין את תקנות המיילדות (החזקת פטידין והשימוש בו), תשס"ט-2009 (להלן: תקנות המיילדות) מכוח פקודת המיילדות, בהן הוסמכה מיילדת המנהלת את תהליך הלידה לקבל החלטה בעניין זה. 6. נוכח התפתחויות אלה, התבקשו הצדדים (ראו החלטה מיום 25.1.2009), להודיע מהו גדר המחלוקת ביניהם ככל שיש כזה. בהודעתה מיום 12.2.2009 ביקשה העותרת כי בית משפט זה יעשה את הצו על תנאי שניתן על ידו למוחלט ויקבע כי חוזר המנהל הכללי אינו הדרך הנאותה להסדרת סמכויות נוספות של אחיות, בציינה כי המשיב 1 לא הרים את הנטל שהוטל עליו בהקשר זה. לטענת העותרת מתן צו מוחלט חיוני לצורך הבהרת המצב המשפטי התקף ביחס להיקף סמכותו של המשיב 1 בכלל וביחס לחוזר המנכ"ל נשוא העתירה בפרט. עוד טענה העותרת כי נדרשת הכרעת בית המשפט בשאלה האם החלטה על מתן פטידין ליולדת מהווה "פעולת סיעוד" או "עיסוק ברפואה", וכי בתקנות המיילדות לא ניתן מענה לסוגיה זו שכן לפי התקנות ניהול הלידה הוא תנאי מקדמי והכרחי לצורך מתן הסמכות, אך בדרך כלל תהליך הלידה מתבצע על ידי רופא. בהקשר זה הדגישה העותרת כי חוזר המנכ"ל אינו הדרך הנאותה להרחיב סמכות זו שכן מדובר בהחלטה משמעותית שיש בה כדי להשפיע על היולדת, על מהלך הלידה ועל העובר. עוד ביקשה העותרת שבית משפט זה יבהיר כי האמור בחוזר המנכ"ל, בתוספת ההסכמות שהושגו בין הצדדים, אינו בבחינת מתן סמכויות נוספות לאחיות שכן עניינן של הפעולות המנויות בו הינן בתחום פעולות הסיעוד בלבד, וכי נורה למשיב 1 לפרסם חוזר מעודכן המשקף את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. לבסוף ביקשה העותרת כי נורה על תשלום הוצאותיה ושכר טרחת עורכי דינה בציינה כי העתירה היתה נחוצה לשם שינוי חוזר המנכ"ל וכי אלמלא הוגשה העתירה לא היה המשיב 1 חוזר בו מעמדותיו המקוריות, כפי שעשה. העותרת הדגישה בהקשר זה, בין היתר, כי לגבי חלק ניכר מהפעולות הסכים המשיב 1 להוסיף כי הן יבוצעו בהתאם לפרוטוקול פרטני, קרי שהן יעשו רק בכפוף להוראת רופא, ובכך למעשה חזר בו מכוונתו להגדירן כ"עיסוק בסיעוד". עוד ציינה העותרת כי היא עשתה ניסיון להידבר עם המשיב 1 על מנת למנוע את כניסתו לתוקף של חוזר המנכ"ל אך זה השיב את פניה ריקם ועל כן נאלצה להגיש את העתירה ולנהל את ההליך הארוך והמורכב שהתקיים בפני בית משפט זה. בהודעה מטעמו, שהוגשה אף היא ביום 12.2.2009, ציין המשיב 1 כי להבנתו לא נותרה עוד מחלוקת בין הצדדים בהתייחס לפעולות אותן ניתן לאפשר לאחיות לבצע. המשיב 1 הוסיף כי אין מקום להיעתר לבקשת העותרת שבית המשפט יבהיר כי לא ניתן להגדיר פעולות שיכולות להיות "עיסוק ברפואה" כ"פעולות סיעוד" או כי חוזר המנהל הכללי אינו הדרך הנאותה להסדרת סמכויות נוספות של אחיות, בהדגישו כי סבר שהבסיס העיוני והמעשי להדברות בינו ובין העותרת לבחינת כל אחת מן הפעולות שהוגדרו בחוזר המנכ"ל, היה קבלת תפיסתו המשפטית בסוגיות אלו. עוד טען המשיב 1 כי אין מקום לפסוק נגדו הוצאות בעתירה, נהפוך הוא, יש לחייב את העותרת בתשלום הוצאותיו. בעניין זה טען המשיב 1 כי הסעד שהתבקש על ידי העותרת - ביטול חוזר המנכ"ל וביטול הגדרת הפעולות שנכללו בגדרו כפעולות סיעוד - לא ניתן לה. לעומת זאת, רוב הפעולות שהוגדרו בחוזר המנכ"ל נותרו על כנן, בהבהרות מסויימות, לגביהן יכולים היו הצדדים לקיים דין ודברים ולהגיע להבנה ללא צורך בהגשת העתירה. עוד טען המשיב 1 כי לגישתו הוא היה רשאי להסדיר בחוזר מנכ"ל את הפעולה של מתן פטידין על ידי מיילדת אך לאחר שנושא זה הוסדר בתקנות אין עוד צורך להכריע בסוגיה זו. לבסוף ציין המשיב 1 כי התמשכות ההליכים נעוצה בהתנהלות העותרת אשר בראשית הדרך מיאנה להתייחס באופן פרטני לפעולות שבחוזר המנכ"ל. המשיבה 2 הודיעה אף היא כי העתירה התייתרה בהדגישה, בין היתר, כי נוכח ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים אין העותרת חולקת עוד על כך שהפעולות שפורטו בחוזר המנכ"ל הן פעולות סיעוד אף שניתן לראותן כעיסוק ברפואה וכי ההידברות בין הצדדים אשר הובילה למספר התאמות שנכללו בעניין זה בחוזר המנכ"ל יכולה להתקיים בלא כל פניה לבית המשפט. את שאלת ההוצאות הותירה המשיבה 2 לשיקול דעת בית המשפט. דיון 7. כפי שפורט לעיל, הושגה בין הצדדים הסכמה בהמלצת בית המשפט לאחר דין ודברים שהתקיים ביניהם בדבר הפעולות שיכללו בחוזר המנכ"ל. העותרת מצידה צמצמה את יריעת המחלוקת והמשיב 1 נאות להסיר פעולה אחת מחוזר המנכ"ל (החלטה על הכנסה והוצאה של זונדה לקיבה בזיקה לבליעה), להסדיר פעולה נוספת בתקנות מתאימות (החלטה על מתן פטידין ליולדת) ולהוסיף הבהרות לפעולות מסוימות המנויות בחוזר המנכ"ל. משבאו כל הסוגיות הקונקרטיות שעלו בעתירה על פתרונן הפכו השאלות העקרוניות שעלו במסגרתה, ובהן שאלת סמכותו של מנכ"ל המשיב 1 להגדיר פעולות סיעוד במסגרת חוזרי מנכ"ל, לשאלות תאורטיות וככלל, אין בית משפט זה נדרש לעתירה עיונית-תאורטית בין שהיתה כזו מ"טבע בריאתה" ובין שהפכה עיונית-תאורטית לאחר שהמקרה שנדון בה נפתר. חריג לכלל זה הוכר מקום בו סירובו של בית המשפט לדון בשאלות העולות בעתירה עלול לסכל כל דיון עתידי בהן או מקום בו מבחינה מעשית בית המשפט אינו יכול לפסוק הלכה באותן שאלות אלא כאשר הן מוצגות כשאלות כלליות שאינן כרוכות בעובדותיו הקונקרטיות של מקרה מסוים (ראו: בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון, פ"ד נג(5) 241, 250 (1999); בג"ץ 2655/06 עו"ד לאור נועם נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 ( לא פורסם, 27.3.2006); בג"ץ 967/07 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 3 (לא פורסם, 29.4.2007)). המקרה שבפנינו אינו בא בגדר חריגים אלו ואין כל מניעה לדון בנושאים העקרוניים המועלים בעתירה בעתיד, אם יתעורר הצורך בכך, תוך בחינה קונקרטית של חוזר מנכ"ל ספציפי שיעמוד על הפרק. בנסיבות אלו לא ראינו מקום להתייחס לשאלות העקרוניות שעלו בעתירה. אשר לטענת העותרת לעניין החלטה בדבר מתן פטידין ליולדת יצויין כי עוד בחוזר המנכ"ל הותנתה סמכות המיילדת לעניין זה בכך שהלידה מצויה "באחריותה ובסמכותה" ומכל מקום המשיב 1 ציין מפורשות בתגובתו מיום 18.1.2009 כי תקנות המיילדות שהותקנו לאחרונה נועדו "לעגן הנושא בתקנה שתפורסם ברשומות" וכי התקנות "[מ]סדירות החלטה על מתן פטידין על ידי מיילדת". מכאן שהמשיב 1 רואה בתקנות המיילדות הסדר ממצה המיועד להחליף את האמור בהקשר זה בחוזר המנכ"ל. לפיכך, בניגוד לעמדת העותרת, לא נותרה מחלוקת בסוגיה זו וסמכותן של אחיות מיילדות נגזרת בהקשר זה מן האמור בתקנות המיילדות. בכל הנוגע לשאלת ההוצאות נראה לי כי בהינתן השתלשלות העניינים המפורטת לעיל, אין מקום לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים ודין בקשותיהם בהקשר זה להידחות. לבסוף ולמען הסדר הטוב, אוסיף כי מן הראוי שהמשיב 1 אכן יפרסם, כבקשת העותרת, חוזר מנכ"ל מעודכן הכולל את כל ההתאמות והשינויים שנעשו בחוזר המקורי בהתאם להסכמות שהושגו בין הצדדים בהליך שבכאן. בכפוף לאמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה ללא צו להוצאות. ש ו פ ט ת הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. נ ש י א ה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. רפואהסיעודמבחן תלות (סיעוד)