התובע טען כי בעקבות מינויו על ידי השר סויסא כגזבר ביום 6.5.99, סגר את עסקו הפרטי ו"פיזר" את לקוחותיו. להלן פסק דין בנושא סגירת עסק השחזה לתעשיה: פסק דין רקע רלוונטי 1. התובע תושב חיפה. מאז שנת 1965 התובע בעל עסק עצמאי של "השחזה לתעשיה", ממנו התפרנס. התובע נתן שירותים לחברות ולמפעלים שונים ביניהם התעשיה הצבאית, כאשר הוא מפעיל את עסקו מבית מלאכה אותו הוא שוכר עד היום. 2. בעשרים השנים האחרונות, לערך, התובע שמש כחבר במועצה הדתית בחיפה (להלן:"המועצה") ואף ביצע בהתנדבות את תפקיד גזבר המועצה. 3. בשנת 1999 המועצה הדתית הפסיקה לתפקד. בשל סיבות שאין מקום להכנס אליהן במסגרת פסק דין זה, המועצה חדלה מלהתכנס ונמנעה מלבחור בעלי תפקידים. למעשה המועצה הפסיקה למלא את תפקידה באופן סביר. 4. נוכח חוסר תפקוד המועצה, השר לענייני דתות מר אליהו סויסא (להלן:"השר סויסא"), הפעיל את סמכותו על פי סעיף 10 א' לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) התשל"א - 1971 (להלן:"החוק") ומינה ביום 1.2.99 את מר יצחק גץ ז"ל (להלן:"גץ") לכהונת ראש המועצה בפועל. בהמשך, ביום 6.5.99, השר סויסא מינה את התובע כ"סגן ראש המועצה הדתית בחיפה וכגזבר המועצה". 5. ביום 13.5.99 השר סויסא הודיע ליושבי ראש המועצות הדתיות בפועל, כי כל מינוי שעשה, של סגנים או גזברים, מבלי שמצורפת אליו פניה אישית של השר ליו"ר, משולל תוקף מבחינתו. 6. עוזר ראש עירית חיפה דאז מר עמרם מצנע (להלן:"ראש העיר"), פנה אל השר סויסא במכתב מיום 20.5.99. במכתב זה עוזר ראש העיר הודיע לשר סויסא שבניגוד לאמור בכתב המינוי של התובע מיום 6.5.99, השר לא נועץ עמו טרם המינוי, כפי שהחוק מחייב. עוזר ראש העיר הודיע לשר כי ראש העיר מתנגד למינוי התובע לסגן ראש המועצה וכל שהסכים לו הוא, שהתובע ישמש, כפי ששמש עד אז, כגזבר המועצה ללא שכר. כן קבל העוזר על כך שהמינוי נעשה בניגוד לסיכום בין ראש העיר לשר, המחייב התיעצות מוקדמת עימו, וכי אין מקום למנות אדם בניגוד לעמדת העיריה, הנושאת ב-60% מתקציב המועצה. העוזר הודיע לשר כי ראש העיר הנחה את יו"ר המועצה שלא לבצע את מינוי התובע, למעט ביצוע תפקידו כגזבר המועצה ללא שכר. 7. ראש העיר עצמו פנה לשר סויסא במכתב נוסף מיום 24.5.99. במכתב זה ראש העיר קבל על שהגיע לידיעתו מינוי נוסף של סגן ראש המועצה, מר אריה שטרן. ראש העיר הודיע לשר סויסא, כי הוא אינו מאשר את מינוי מר שטרן ושל התובע כסגני ראש המועצה והוא הנחה את גץ (יו"ר המועצה בפועל) בהתאם. ראש העיר הודיע שוב לשר סויסא, כי הוא מסכים אך ורק לכך שהתובע ישמש כגזבר בלבד. 8. ביום 24.5.99 השר סויסא הוציא כתב מינוי נוסף, בו נקבע כי התובע ישמש כגזבר המועצה, וכי הוא מבטל את כתב המינוי הקודם. 9. התובע ידע שהמינוי שלו כגזבר המועצה הינו ללא שכר וכי שכרו לא נכלל בתקציב המועצה. התובע לא השלים עם כך ופעל לשנות את ההחלטה, על מנת שיוכל לקבל שכר בעבור עבודתו. סייע לו בכך ראש המועצה גץ. גץ פנה ללשכה המשפטית של המשרד לענייני דתות (להלן: "המשרד" או "משרד הדתות") במכתב מיום 21.6.99, התריע על כך שאין בתקציב המועצה סכום המיועד לשלם שכר לתובע (כמו גם לסגן ראש מועצה) ובקש הנחיות בעניין. 10. עוד קודם התובע פנה במכתב מיום 31.5.99 ליועץ השר סויסא ובקש ממנו למצוא פתרון למצב שאין אפשרות לשלם לו שכר כגזבר המועצה בהעדר כיסוי תקציבי. 11. התובע פנה גם ליועץ המשפטי של המועצה, עו"ד זאב ריבלין, בבקשה שיסדיר את נושא תשלום שכרו. עו"ד ריבלין השיב לתובע במכתב מיום 11.7.99, כי פעילותו במועצה אינה יכולה לזכות אותו בשכר (כפי שפרט בחוות דעתו מיום 22.6.99). כן הודיע עו"ד ריבלין לתובע, כי אין מניעה שימשיך לנהל את עסקו (של השחזה לתעשיה) ובלבד שימנע מניגוד אינטרסים בענין, דהיינו שימנע מלהשתתף בישיבות ו/או הצבעות שיש בהן השלכה לעסק. 12. ראש המועצה גץ פנה אל התובע במכתב מיום 27.8.99 והודיע לו שלמרות מאמציו אין באפשרותו להסדיר את תשלום שכרו. גץ הודיע לתובע כי העיריה מתנגדת עקרונית לשלם שכר לגזבר המועצה (ללא התנגדות אישית ביחס לתובע), והבהיר לו שכל עוד אין אישור תקציבי לכך, לא ישולם לו שכרו. בשלב מסוים התובע סרב לחתום על שיקים של המועצה, כמחאה על כך שלא משולם לו שכר כגזבר. 13. ראש העיר פנה במכתב מיום 31.1.00 אל מר יצחק כהן, ששימש כשר לענייני דתות (להלן:"השר כהן") והתריע בפניו שצפויים שיבושים בפעילות המועצה עקב סירובו של התובע לחתום על שיקים של המועצה. ראש העיר הדגיש במכתבו, כי הובהר באופן מפורש כי תפקידו של התובע כגזבר יהיה ללא שכר. בנסיבות אלה ראש העיר דרש מהשר כהן למנות גזבר אחר במקום התובע. 14. בשלב מסוים בתחילת שנת 2000 הוגש בג"צ 981/00 בבית המשפט העליון (להלן: "הבג"ץ"), כנגד (בין היתר) מינויים שונים שנעשו במועצה, ובכלל זה המינוי של התובע, מטעמים שונים שאין מקום לפרטם במסגרת פסק דין זה. בתצהיר התשובה מיום 7.4.00 של השר כהן, הוסבר שהמינויים נעשו על רקע אי תפקוד המועצה. ביחס לתובע נאמר שהוא אינו מקבל שכר על עבודתו כגזבר המועצה. כן הבהיר השר כהן, כי בכוונתו לבטל מינויים שנעשו שלא כדין ולהסדיר את פעילות המועצה. 15. ביום 11.7.00 השר כהן הוציא כתב מינוי חדש. יצחק גץ, התובע ושמואל סננס מונו לצורך מילוי תפקידים שונים במועצה. השר כהן פרט בכתב המינוי את תפקידיו של כל אחד, כאשר התובע מונה לטפל בעיקרו של דבר בעניינים כספיים. כן צויין בכתב המינוי כי השכר וההוצאות הכרוכות בביצוע התפקידים המפורטים יהיה על חשבון תקציב המועצה. 16. ביום 19.9.00 השר לענייני דתות מר יוסי ביילין (להלן:"השר ביילין") הוציא כתב מינוי חדש. מר שמעון אורבך וגץ מונו ביחד לנהל את ענייני המועצה. המינוי של התובע בוטל. 17. התובע הפסיק את פעילותו כגזבר המועצה מיום 19.9.00 ואילך. עם זאת התובע לא השלים עם העובדה שלא שולם לו שכר בעבור תקופת עבודתו שבין 6.5.99 ל-19.9.00 והמשיך לפנות לגורמים שונים להסדרת העניין. 18. הלשכה המשפטית של משרד הדתות פנתה למועצה במכתב מיום 5.3.01, בנושא שכרו של התובע (מכתבה של עו"ד נטלי בן סמחון). במכתב זה נאמר שהמינוי של התובע כסגן יו"ר המועצה לא נעשה כדין ואין לשלם לו שכר ככזה. כן נאמר שניתן לשלם לתובע שכר בהתאם לטבלאות המקובלות (לפי דרגה וותק) של עובדים מנהלים ולייחס לו את התפקיד הבכיר ביותר ככזה, של מזכיר כללי או מנהל אגף. כן הובהר שתשלום השכר אינו נוגע לחלקו של המשרד בתקציב המועצה (40%). 19. בתגובה למכתב הנ"ל, עוזר ראש העיר פנה למועצה במכתב מיום 25.3.01, בו הבהיר לו שאין מקום לשלם לתובע כל שכר. עוזר ראש העיר פירט, כי הובהר לתובע מתחילת הדרך במאי 1999, שלא יקבל שכר בעבור תפקודו במועצה. 20. הלשכה המשפטית של משרד הדתות פנתה במכתב נוסף אל המועצה מיום 24.6.01 (עו"ד ישראל פת). במכתב זה הותוו הכללים לצורך תשלום שכר התובע ובהם גובה ותקופת השכר. כן הובהר שהאמור במכתב מתייחס רק לחלקו של משרד הדתות בתקציב המועצה. 21. מנכ"ל משרד הדתות השיב לבא כוח התובע במכתב מיום 12.7.01, על פיו הסכם פשרה בעניינו של התובע יעשה על פי כללים המפורטים במכתב הנ"ל של עו"ד ישראל פת. 22. עד היום לא שולם לתובע שכר בעבור עבודתו במועצה מיום 6.5.99 עד ליום 19.9.00. 23. תביעה זו הוגשה ראשית בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. לאחר שבית הדין הביע דעתו כי הוא איננו מוסמך לדון בה, התובע מחק אותה והגישה מחדש בבית משפט זה. טענות התובע 24. לאחר שהוא קיבל את המינוי מיום 6.5.99, הוא החליט לחדול להפעיל את עסקו של "השחזה תעשייתית" ולהקדיש את כל זמנו לעבודה במועצה. הוא "פיזר" (כלשונו) את לקוחותיו ויחד עם גץ למעשה ניהל את המועצה. עבודתו כללה לא רק ביצוע תפקיד של גזבר, אלא גם טיפול במכלול נושאים לצורך תפקוד המועצה. מאחר ולא שולם לו שכר הוא עבד בשעות הערב כנהג לרב, על מנת להתפרנס. 25. המועצה קיבלה ממנו את מלוא השירות מיום 6.5.99 עד ליום 19.9.00 ולפיכך, חייבת בתשלום שכרו מכח סעיף 10 א' (ב) לחוק שירותי הדת היהודים [נוסח משולב] התשל"א- 1971 (להלן:"החוק"). 26. משרד הדתות מינה אותו מכח הסמכות המוקנית לו בסעיף 10 א' (ב) לחוק ולכן במקביל לחובתה של המועצה לשלם לו שכר, גם המשרד אחראי לתשלום שכרו. ביחס למשרד הדתות התובע טוען שעקב רשלנותו, שנבעה מאי התייעצות עם ראש העיר, עירית חיפה לא מוכנה לשלם את חלקה בהרכב שכרו. 27. התובע לא טען שעירית חיפה חייבת בתשלום שכרו ומלכתחילה לא הגיש תביעתו נגדה. צירוף העיריה כנתבעת נעשה על פי החלטת בית המשפט, שקבע כי העיריה הנה צד דרוש לצורך בירור השאלות השנויות במחלוקת וצד העלול להפגע מהסעד המבוקש בתובענה. 28. הוא היה אמור להשתכר שכר השווה לשכר של בעל תפקיד מקביל לתפקיד שמילא בפועל במועצה, כגון סגן ראש מועצה דתית. שכרו לתקופת עבודותו עומד על 278,461 ₪, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הוא מגיע ל- 365,937 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. טענות המועצה 29. התובע מילא במשך כ-20 שנה, עוד לפני המינוי ביום 6.5.99, את תפקיד גזבר המועצה ללא קבלת שכר. זאת מרצונו החופשי במסגרת פעילותו במועצה הדתית. 30. כתבי המינוי של התובע נעשו ללא התייצעות עם הראשות המקומית בניגוד לחוק. תקציב המועצה מעולם לא כלל סעיף שכר בעבור התובע. משרד הדתות ו/או העיריה מעולם לא תקצבו את שכרו של התובע. במצב זה אסור למועצה, על פי חוק, לשלם לתובע שכר. 31. המועצה הבהירה לתובע באופן חד משמעי, כי לא יהיה זכאי לשכר בעבור עבודתו וכי הוא רשאי להמשיך להפעיל את עסקו הפרטי במקביל לפעילותו במועצה. 32. כל פעולותיו של יו"ר המועצה בפועל, מר גץ, לצורך הסדרת נושא שכרו של התובע, נעשו לפנים משורת הדין, בנסיון לעזור לו, כאשר הובהר לו שאין אפשרות חוקית לשלם לו שכר כל עוד הוא לא נכלל בתקציב המועצה. 33. כתבי המינוי שהוצאו לתובע ו/או תכתובות שונות של משרד הדתות, אינם יכולים לשמש כמקור ו/או בסיס משפטי לשלם שכר התובע. 34. במשך פעילותו במועצה התובע שימש גם כחבר המועצה. יש ניגוד אינטרסים בין חברות במועצה לבין קבלת שכר מהמועצה. כפי שחבר מועצת עיר לא יכול להיות עובד של העיריה בשכר, כך גם חבר מועצה דתית לא יכול להיות עובד שלה בשכר. 35. היתה הסכמה בין כל הגורמים הרלוונטים ובכלל זה עירית חיפה ומשרד הדתות, שהתובע רשאי לשמש כגזבר המועצה, אולם זאת ללא שכר, כפי שהתובע שימש לפני המינוי ביום 6.5.00. הסכמה זו היתה בידיעת התובע והוא בחר לעבוד בתנאים אלה. 36. לחילופין אם יש מקום לתשלום שכר לתובע, יש לשלם רק מיום 11.7.00, בו התובע מונה באופן תקין לביצוע תפקיד מסויים במועצה ועד ליום 19.9.00 בו בוטל המינוי. לפני המועד הנ"ל כתבי המינוי היו בניגוד לחוק ולא תקפים. כמו כן אם יש לשלם לתובע שכר יש לשלמו בהתאם לטבלת שכר לעובדים מנהלים ולא כטענת התובע כגובה שכרו של סגן ראש מועצה דתית. טענות משרד הדתות 37. בכתבי המינוי מיום 6.5.99 ו-24.5.99 נפל פגם, שכן השר לא התייעץ עם ראש עירית חיפה כמצוות סעיף 10 א' (ב) לחוק. רק ביום 11.7.00 התובע מונה כדין לתפקיד ממונה במועצה הדתית, כאשר תפקידי התובע פורטו בצו המינוי. מינוי זה בוטל ביום 19.9.00 ע"י השר. 38. כתבי המינוי שהוצאו לתובע אינם מקור משפטי לתשלום שכר. מכתבי לשכת היועץ המשפטי של משרד הדתות, גם הם אינם מקור משפטי לתשלום שכר לתובע. מכתבים אלה עוסקים לכל היותר בקביעת כללים לתשלום שכרו, או מציאת פשרה לצורך כך, היה והוסכם על תשלום שכר, בהעדר הסכמה לתשלום שכר, בהעדר בסיס תקציבי לתשלום ובהעדר מקור משפטי לתשלום, לא ניתן לשלם לתובע שכר. טענות העיריה 39. התובע לא תובע מהעיריה דבר, היות וגם הוא מכיר בעובדה שהעיריה התנגדה באופן נחרץ מהרגע הראשון לשלם לו שכר. העיריה צורפה לתובענה כנתבעת לדרישת המועצה ומשרד הדתות, שכן לטענתן היה וייקבע שיש לשלם לתובע שכר, יהיה על העיריה לממן את חלקה בגובה 60% (כגובה חלקה בתקציב המועצה על פי חוק). 40. העיריה טענה שתפקיד התובע במועצה, הן לפני המינוי והן אחריו, היה ללא שכר. 41. העיריה עמדה על המשמר שלא יעשו מינויים במועצה הדתית על חשבון הקופה הציבורית, היכולים להביא לחריגה בתקציבה, שהיה מאוזן באותה עת. המינוי של התובע נעשה בניגוד לדעתה, בלי שהתייעצו עימה, בניגוד לסיכומים מוקדמים עימה והיה לא חוקי. לאחר המינוי העיריה פעלה לביטולו, והבהירה לכל הגורמים ובכלל זה לתובע, כי היא מתנגדת לשלם לו שכר כלשהו ולא תתקצב את תשלום שכרו. 42. שכרו של התובע לא נכלל בתקציב המועצה ועל פי חוק אסור לשלם לו שכר כלשהו. 43. לחילופין העיריה מצטרפת לטענות הנתבעים האחרים באשר לתקופת וגובה שכרו של התובע. דיון 44. טענת התובע כי בעקבות מינויו על ידי השר סויסא כגזבר ביום 6.5.99, סגר את עסקו הפרטי ו"פיזר" את לקוחותיו, אינה משכנעת, אינה אמינה על פניה ואינה עולה בקנה אחד עם העובדות כפי שהוכחו. 45. התובע הפעיל את עסקו והתפרנס ממנו במשך כ-34 שנה עד שנת 1999 ונראה כי אם החליט להפסיק להפעילו, עשה זאת מטעמים השמורים עימו ולא כתוצאה מכתב המינוי הנ"ל. התובע ידע מתחילת הדרך, באופן חד משמעי, כי נושא שכרו לא מוסדר והוא ידע על התנגדות העיריה לשלם לו שכר כלשהו. לא סביר שהתובע יכרות את מטה לחמו מעסקו הפרטי, על סמך צפיה לא ודאית לקבל שכר מהמועצה. 46. המועצה הבהירה לתובע עוד בתחילת הדרך כי הוא רשאי להמשיך לנהל את עסקו במקביל לפעילותו במועצה (כפי שהיה המצב לפני המינוי הראשון). התובע הודה שעד היום הוא ממשיך להחזיק בבית המלאכה בו הפעיל את עסקו והוא עדיין משלם עליו שכר דירה וארנונה. עובדות אלה מחלישות את גרסת התובע, כי חסל את עסקו אך ורק לטובת פעילותו במועצה מיום 6.5.99. 47. לקוחות פרטיים של עסק שפעל במשך 34 שנה שנתן שירותים לחברות ומפעלים ובהן התעשיה הצבאית, לא ניתנים "לפיזור" מהיום למחר, אלא נדרשת תקופה מסוימת לצורך סיום ההתקשרויות. אם התובע סיים את פעילותו בעסקו מול לקוחותיו הפרטיים במאי 1999, הדעת נותנת שהדבר נעשה במשך זמן מה עוד לפני כן ללא קשר לכתב המינוי. לפיכך לא ניתן לקבל את טענתו שסגר את עסקו באופן מידי לאחר קבלת כתב המינוי הראשון. 48. התובע ידע לכל אורך הדרך כי העיריה מסרבת באופן נחרץ לשלם לו שכר בעבור עבודתו במועצה, כי שכרו לא כלול בתקציב המועצה ע"י אף גורם (העיריה ומשרד הדתות), כי אין אפשרות חוקית לשלם לו שכר בעבור עבודתו וכי שכרו לא מוסדר למרות כתבי המינויים שהוצאו ע"י שרי הדתות השונים. למרות זאת התובע בחר מרצונו החופשי מסיבותיו הוא לבצע עבודה במועצה. במצב זה לא נוצר כל חוזה בין התובע לבין מי מהנתבעים המחייב לשלם לו שכר, בין כעובד, בין כנותן שירותים, בין כנושא משרה ובין על פי כל מבנה משפטי אחר. 49. התובע ניסה כל העת להביא למצב שישולם לו שכר ופנה לשם כך לכל הגורמים הרלוונטים, במועצה, בעיריה ובמשרד הדתות. בשלב מסוים התובע אף נקט "עיצומים" וסרב לחתום על שיקים של המועצה על מנת לשבש את פעילותה ובדרך זו ללחוץ על הגורמים הנ"ל לשלם לו שכר. כל זאת ללא הועיל, שכן שכרו לא שולם ע"י אף גורם, בהעדר תקציב לכך ובהעדר אפשרות חוקית לכך. 50. התובע ניסה להציג עצמו כאדם תמים שעבד במועצה והנתבעים בחוסר תום לב, לא שילמו את שכרו. לא זה המצב. התובע ידע שנושא שכרו לא מוסדר ולמרות זאת עבד. למעשה התובע ניסה "לכפות עצמו על הקופה הציבורית" ולהכריח את הנתבעים לשלם לו שכר, למרות עמדתה הנחרצת של העיריה שאין צורך שלמועצה יהיה גזבר בשכר (כפי שלא היה צורך גם עשרות שנים לפני המינוי), וכי אין הצדקה להעמיס הוצאה כזו על הקופה הציבורית. 51. התכתובת הענפה שהוגשה לבית המשפט ע"י הצדדים, מציגה באופן ברור שהתובע ידע שאין אפשרות לשלם לו שכר ולמרות זאת בחר לעבוד. מן הראוי לציין את מכתבו של התובע ליועץ השר מיום 31.5.99, בו הוא מתריע כי אין אפשרות לשלם לו שכר בהעדר כיסוי תקציבי לכך, והוא מבקש את התערבותו להסדרת העניין. העניין מעולם לא הוסדר, דבר שהתובע ידע היטב. 52. מהעדויות עולה שמשרד הדתות לא התנגד לשלם לתובע שכר מסוים בעד חלק מהתקופה בה עבד, מתוך תקציב המועצה ואף נתן למועצה קווים מנחים לצורך קביעת תשלום שכר, תוך הדגשה שהדבר נוגע רק לחלקו של המשרד בתקציב המועצה. כמו כן בשלב מסוים משרד הדתות היה נכון לשקול להגיע לפשרה מסוימת עם התובע. לאור התנגדותה הנחרצת של העיריה לשלם לתובע כל שכר (והיא שנושאת בעיקר תקציב המועצה), הדבר לא יצא אל הפועל. 53. נראה שמשרד הדתות נהג בקלות דעת מסוים בכך שנכון היה שישולם לתובע שכר כלשהו מתוך תקציב המועצה, מבלי לבדוק אם יש הצדקה לכך מבחינה ציבורית ואם יש כיסוי תקציבי לכך. דוקא העיריה היא זו שעמדה על המשמר, בצדק רב, למנוע מצב של הוצאה ציבורית שאינה נחוצה ואין לה כיסוי תקציבי. עמדת העיריה היתה מוצדקת, שכן עד לשנת 1999 תקציב המועצה היה מאוזן והמועצה פעלה כשורה ואילו כיום, למרבה הצער, המועצה נמצאת בגרעונות כבדים של מליוני ש"ח. 54. סעיפים 8, 9 (א) (1), 10, 11 לחוק שירותי הדת היהודיים, קובעים הוראות לעניין קביעת תקציב מועצה דתית, לשונם כלהלן: סעיף 11 לחוק: "(א) בהוצאות התקציב של מועצה ישאו - (1) הממשלה - בשיעור של 40% ; (2) הרשות המקומית - בשיעור של 60%. סעיף 8 קובע: "כל מועצה תקבע בהסכמה כאמור בסעיף 9 את התקציב של שירותי הדת במועד, בצורה ולפי כללים שקבע השר לענייני דתות." לפי סעיף 9 (א)(1) נקבע כי קביעת תקציב המועצה הדתית טעונה הסכמתה של הרשות המקומית שהיא נושאת במימון רוב התקציב: "(א) קביעת התקציב לפי סעיף 8 טעונה הסכמה - (1) אם המקום שלתושביו מספקת המועצה שירותי דת נמצא בתחום שיפוטה של רשות מקומית - של הרשות המקומית;" סעיף 10 קובע: "המועצה לא תוציא כל הוצאה שהיא אל אם כן נכללה בתקציב שנקבע כאמור בסעיפים 8 ו-9." שכרו של התובע לא תוקצב, ולא היה ניתן להקצות לכך חלק מהתקציב ללא הסכמת העיריה. משכך, לא היה באפשרות המועצה הדתית להוציא הוצאה לתשלום משכורת לתובע כאמור, בסעיף 10 לחוק. 55. אני מקבל את טענות משרד הדתות כי לא ניתן לראות בכתבי המינוי או בתכתובות כלשהן מטעמה כמקור משפטי לשלם לתובע שכר כלשהו. התוצאה 56. התובע לא הוכיח זכות בדין לקבל תשלום מהנתבעות בתמורה לעבודתו ו/או פעילתו במועצה כמפורט בכתב התביעה. לפיכך יש לדחות את התביעה. 57. במשך כ-20 שנה התובע היה חבר ופעיל במועצה מסיבותיו האישיות, בהתנדבות וללא קבלת תמורה כספית. בשלב מסוים התובע הפסיק להפעיל את עסקו הפרטי, ממנו התפרנס במשך 34 שנה, והגביר את פעילותו במועצה. אומנם התובע קיווה שפעילות מוגברת כזו תניב בצידה שכר, לאור כתבי המינוי מטעם שרי דתות שונים, אך הוא ידע בפועל כי מדובר בצפייה ללא מקור משפטי וללא בסיס בתקציב המועצה. למרות זאת, מסיבותיו הוא, החליט להמשיך בפעילותו. 58. התביעה נדחית. 59. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תעשיהסגירת עסק