הקצאת קרקעות לבניית יחידות דיור

להלן פסק דין בנושא פסק דין הצהרתי להקצאת קרקעות לבניית יחידות דיור: פסק דין א. מהות העתירה זו תביעה למתן פס"ד הצהרתי לפיו על המשיבים להקצות את חלקה 109 בגוש 6558 (להלן: "החלקה") לתובעת, וכן כי על הנתבע מס. 1 לחתום על הסכם פיתוח עם התובעת לגבי המקרקעין לפי מחירי הקרקע בחודש מרץ 1992. בנוסף מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע כלפי הנתבע מס. 1 האוסר עליו לשווק את המקרקעין במכרז בשוק החופשי ו/או להקצותו לאחר או להעבירו בדרך כלשהי לצד ג' או לבצע במקרקעין עיסקה כלשהי. ב. עובדות רלבנטיות התובעת היא חברה שעוסקת בנדל"ן החל משנת 1991, והוכרה ע"י הנתבע מס. 2 כחברה משכנת. בשנת 1990 ערך משרד השיכון מכרז סגור בין מספר חברות בניה ביחס להקמת דירות במעלות ובהרצליה. הקו המנחה היה כי תמורת הקמת יחידות דיור במעלות, יוקצו קרקעות לבניית דירות בהרצליה. במכרז זה זכו שתי חברות: התובעת וחברת שיכון עובדים. לכן הוחלט להקצות לתובעת 40 יחידות דיור במעלות ו - 64 יחידות דיור בהרצליה (ר' סעיף 1 לתצהיר פרידה בצלאל). לפי התב"ע שחלה אז היו המגרשים מיועדים ליחידות דיור צמודות קרקע. ראש עירית הרצליה עמד על שינוי התב"ע לבניה רוויה, לאור הביקוש הרב לדירות בתקופת העליה הגדולה מברית המועצות, ומתוך רצון להוזיל את הדירות. בעקבות זאת נערך שינוי בתב"ע כך שמספר יחידות הדיור הוכפל ל - 112 בקטע ההקצאה לתובעת. (עמ. 22). בעקבות המכרז המליץ משרד השיכון בתאריך 18.12.1991 בפני מינהל מקרקעי ישראל להקצות את המגרשים 101-108 ו- 110-115. (נספח ג1 -ג2 לתצהיר נ/3). נחתמו שני חוזי פיתוח בין המינהל לבין התובעת. החוזה הראשון מיום 17.3.1991, וחוזה נוסף מיום 17.3.1992. אין מחלוקת בין הצדדים כי החלקה 109 - נשוא תובענה זו לא נכללה ואינה נכללת במסגרת חוזי הפיתוח. טוענת התובעת כי משרד השיכון הבטיח והמליץ להקצות לה לבניה 6 יחידות דיור נוספות על מגרש 109. (עמ. 40). אין מחלוקת בין הצדדים כי הבטחה זו אינה מעוגנת בחוזי הפיתוח שנחתמו ו/או במסמכים אחרים. טוענת התובעת, כי הבטחה זו עולה מצירוף של מספר ראיות: מיקום החלקה, הראיות שנשמעו במשפט, מחירי הדירות הנמוכים להם התחייבה לפי המכרז למכור לדיירים, וכן כי ההסכמה להקצות את המקרקעין לתובעת, היו "תמורת" התחייבות התובעת לקבל הקצאה לקרקע לבניית פרויקט במעלות. (עמ. 17) מיקום שלא היה אטרקטיבי לחברות בניה. לעמדתה, לא נחתם עמה מלכתחילה חוזה פיתוח לבנית 6 יחידות הדיור על המקרקעין מאחר שאלו היו תפוסים ע"י פולשים, ולכן המינהל דחה את חתימה חוזה הפיתוח עמה. (עמ. 40). עם זאת, הובטח לה כי חוזה כזה ייחתם מיד עם פינוי הפולשים ע"י עירית הרצליה אשר התחייבה לפנותם. (מכתב העיריה לממ"י מיום 6.12.1994 נספח יב לתצהיר חלי). ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - האם היתה הבטחה מינהלית להקצות לתובעת את חלקה 109? - היש מקום ליתן צו מניעה? ד. האם היתה הבטחה מינהלית להקצות לתובעת את חלקה 109? המסמכים התובעת תומכת את יתידותיה שקיימת הבטחה מינהלית על שני מסמכים: (1) - מסמך ראשון - סיכום דיון מיום 30.5.1991 עם ראש עיריית הרצליה. (נספח ב' לתצהיר פרידה בצלאל, נ/3 מתאריך 13.6.1991). בפגישה נכחו נציגים ממשרד השיכון, נציגי עירית הרצליה, ונציג ממ"י מחוז המרכז. המסמך נכתב בזו הלשון: "נושא חברת א.ר.א. יובא לועדה לאישור. יש להמשיך את תהליך הפינויים. הובהר כי המשרד אינו מקצה קרקע תפוסה. לפי בקשת ראש עיריית הרצליה, יביא המשרד לועדה בקשה לאישור הגדלת ההקצאה לח' א.ר.א. הכוללת גם את המגרש שבו נעשים פינויים ע"מ לקבל אישור עקרוני תוך הגבלת זמן". (2) מסמך שני - הינו סיכום מפגישה שהתקיימה ביום 2.4.1992 (נספח ב'1' ל-ת/1). בפגישה נכחו מנכ"ל שיכון עובדים, מנהל אגף הפרוגרמות, מנהל מחוז מרכז של משרד השיכון, מנהל המינהל ומנהל מחוז ת"א במינהל, ראש עירית הרצליה וסגנו. שם נכתב לענין חלקה 109 בזו הלשון: "הקצאת קרקע - סוכם כי משב"ש יקצה את יתרת הקרקע הנדרשת בנווה עמל לצורך השלמת הבניה לפי הפירוט הבא: א. נווה עמל מזרח... ב. נווה עמל צפון - הקצאה ל - 6 יחידות נוספות. מחיר הקרקע יהיה זהה למחיר שנדרש בהקצאה הקודמת ללא תוספות". סיכום דברים זה נכתב על נייר מכתבים רשמי של לשכת שר הבינוי והשיכון, ובסיומו נכתב כי: "סיכום דיון זה מבטל כל סיכום דיון קודם". מהראיות עלה כי עד שנת 1995 לא נעשה פינוי של הפולשים ולא שולם סכום כסף לענין זה. מסמך נוסף שיכול להיות רלבנטי לענייננו הוא של מחלקת הפרוגרמות מתאריך 3.5.1992. (נספח ד' ל-נ/3). המכתב נכתב ע"י מנהל המחוז לאגף נכסים ודיור ומציין לגבי פרויקט נווה עמל כי בונות שם התובעת וחברת שיכון עובדים, וכי: "החברות הגיעו להסכמה עם עירית הרצליה על מחירי הדירות אותן ימכרו לרשימת זכאים שאושרה ע"י משב"ש. כמו כן הן מוכנות למכור למשפחות..בדיור הארעי... בסיכום שר השיכון עם עירית הרצליה מ - 2.4.1992 נאמר כי משב"ש ימליץ על הקצאה נוספת לחברת שיכון עובדים ל -72 יח"ד ולחברת א.ר.א. ל - 6 יח"ד נוספות. מחיר הקרקע יהיה זהה למחיר שנדרש בהקצאה הראשונית כדי שניתן יהיה למכור הדירות באותה רמת מחירים. אבקשך להביא לאישור ועדת ההקצאות הקצאת: 72 יח"ד לשיכון עובדים. 6 יח"ד לחב' א.ר.א." המסמך השני, הוא מסמך ההקצאה, לעמדת התובעת; וענינו הוא כי למרות שחלקה 109 היתה תפוסה, היא תוקצה לה באותם תנאים של המתחם כולו. בהסתמך על מצגים אלה, גורסת התובעת, כי החלה בביצוע עבודות הבניה בחודש יוני 1992, ברם בשל התנגדות השכנים, העבודה הופסקה עד לשינוי התב"ע ופינוי הפולשים בחלקה 109. ביום 18.5.1992 דנה ועדת ההקצאות בבקשה להקצות לתובעת 6 יחידות דיור על מגרש 109. הועדה דחתה את הבקשה וקבעה כי 6 יחידות דיור יוקצו במכרז על ידי מינהל מקרקעי ישראל, בתנאים הבאים: ללא התחייבות רכישה, ללא מתן מענקים, וללא הנחות בפיתוח. (נספח ה', נ/3). הודעה על ההחלטה הנ"ל הועברה לתובעת במכתב מיום 17.6.1992 (נספח ו' נ/3). מכאן שהתובעת היתה אמורה להיות מודעת להחלטת משרד השיכון כבר ממועד זה. בסוף שנת 1994 פנתה התובעת למינהל בבקשה שייחתם איתה חוזה בגין מגרש 109 (סעיף 15 לתצהיר קונטנטה). הנתבעים חזרו על עמדתם שהמגרש לא יימסר לתובעת, וכי ישווק במכרז פומבי, כשמשרד השיכון ממליץ לחייב לעשות שומה חדשה. (נספחים: ז', ח' ל - נ/3 ונספחים: י"ד, ט"ו ל - נ/4). הודעה ברוח זו נמסרה לעירית הרצליה עם העתק לתובעת. בתשובה לפניות התובעת על הבטחה להקצות לה את חלקה 109 הודע לה כי לא נמצאה כל אסמכתא לכך (נספח י"ז לתצהיר קונטנטה מיום 25.2.1998 וכן נספח י"ח לתצהיר קונטנטה). בתאריך 12.8.1998 הודיע משרד השיכון לתובעת שועדת המכרזים העליונה החליטה בתאריך 10.8.1998 לדחות את בקשת התובעת להקצות לה את חלקה 109. בתשובה לשאלת בית המשפט, נאמר ע"י התובעת כי אין בידיהם מכתב מצד המינהל ו/או מצד משרד השיכון באשר להבטחה כלשהיא, וכי ההסתמכות היא על הפרוטוקולים לעיל, ועל פניות של העיריה לנתבעים. דיון במסמכים האם ניתן לראות במסמכים אלה, משום הבטחה שלטונית להקצות לתובעת את חלקה 109? מהי ההבטחה המינהלית? הפסיקה קובעת כי הבטחה מינהלית מתאפיינת במספר קריטריונים והם: - נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; - היתה כוונה להקנות להבטחה תוקף משפטי; - נותן ההבטחה הוא בעל יכולת למלא אותה; - אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. (ר' לענין זה בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מ (4) 523; בג"צ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי ו - 10 אח' נ' שר החקלאות, פ"ד מא(2) 701, בעמ. 709-710). אשר למסמך הראשון - מ - 30.5.1991 - ממנו עולה כי התומך הנמרץ של הקצאת חלקה 109 לתובעת, היה ראש עירית הרצליה. רוח הדיון בועדה היתה חיובית, והועדה היתה נכונה להביא את הנושא לדיון ולאישור עקרוני תוך הגבלת זמן, בציינה כי כל עוד הקרקע תפוסה בעצם לא ניתן להתקדם. לא ניתן להסיק מכך שקיימת התחייבות להקצות את הקרקע לתובעת; לא ניתן להסיק מכך שההתחייבות קיימת במחירי 1993. העובדה שיש נטיה חיובית, אינה אומרת, שלאחר דיון, נטיה זו תישאר או לא תותנה בתנאים ע"י הפורום המוסמך. אשר למסמך השני - מ- 2.4.1992 - טוענת התובעת כי ההבטחה ניתנה ע"י בעל שררה בגדר סמכותו החוקית, ולא ניתן לצפות שמאן דהוא יהיה יותר מוסמך מחברי הועדה כדי לתת את ההבטחה כפי שניתנה בכתובים, ובמיוחד שחלק מחבריה היה חבר בוועדת ההקצאות, שאין מחלוקת שלה הסמכות להחליט בנושא. התובעת ערה לכך כי אין המדובר בהחלטה של ועדת ההקצאות, שזו הועדה המוסמכת לדון בנושא ולהחליט בו, אבל לעמדתה (ר' עמ. 6 סעיפים 34 - 36) המדובר בהחלטה של מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון "המייצג" את שר הבינוי והשיכון, מנהל אגף נכסים ודיור, אגף פרוגרמות, מינהל מקרקעי ישראל ומנהל מחוז המרכז המוציא לפועל את דבר ההקצאה, ולכן יש לה נפקות. אם נלך בדרך פרשנות התובעת, אזי לענין זה יש להעיר כדלקמן: לא ברור ואין כל נימוק מדוע "ביטלה" הוועדה שישבה לדון ביום 2.4.1992 החלטה קודמת, שלא להתקשר בהסכם מחייב כל עוד הקרקע תפוסה ע"י פולש. אין מחלוקת שעד שנת 1995 לא היתה כל התקדמות בפינוי הקרקע מהפולשים. אם ניתן לראות במסמך השני את מסמך ההקצאה - לגישתה - הכיצד זה כ ח ו ד ש ימים בלבד, לאחר מסמך זה, נכתב המסמך השלישי (לעיל) ממנו עולה שבתאריך 3.5.1992 איש במשרד הבינוי והשיכון, לא חשב שקיימת הבטחה כלשהיא של משרד השיכון לתובעת, אלא שיש לתרגם את הרוח החיובית לטיפול בנושא להמלצה, ולהביאה לאישור לועדת ההקצאות? הכיצד זה יש להסביר את העובדה, שאכן הנושא הובא לדיון כשבועיים לאחר מכן, לישיבת ועדת ההקצאות ביום 18.5.1992, והחלטת הועדה היתה (נספח ה ' ל - נ/3) שיש להוציא את הקרקע למכרז ע"י מינהל מקרקעי ישראל, בתנאים שנקובים בהחלטה. הכיצד זה יש להסביר שהתובעת קיבלה הודעה של חיים פיאלקוף מנהל אגף נכסים ודיור (בפועל) מתאריך 17.6.1992 (נספח ו' ל - נ/3), אודות ההחלטה שלא להקצות לה את חלקה 109, ולא עשתה מאומה? תיאמר האמת כי הנתבעים לא הצליחו להסביר את דרך ההתנהלות לעיל. מה שברור הוא, כי גם בעיניהם, ההתנהלות עובר לדיון בוועדת ההקצאות, לא נראתה תקינה, שאחרת מדוע הם שהיו צד לדיונים ול"הסכמה" שהושגה, הביאו את הנושא לדיון ולהחלטה בוועדת ההקצאות, סירבו להקצות קרקע ללא מכרז (שזה דבר תקין) וגם נימקו את הדחיה בצורה שונה מהנימוק בפעם הראשונה? והשאלה המישנית היא - האם למרות זאת יכולה היתה התובעת להבין שניתנה לה הבטחה שלטונית בשני המסמכים הראשונים? נראה שהתשובה שלילית ממספר טעמים: נתחיל בטעם המהותי-פרשני -פרוצדורלי: אם התובעת סומכת יתדותיה על מסמכי הנתבעים לענין ההבטחה השלטונית, אזי היא צריכה להסתמך על מכלול המסמכים, ולא לברור לה רק את אלה הנוחים לה. מהמסכים שצוטטו לעיל עולה כי הנתבעים לא הבינו שניתנה החלטה שלטונית מחייבת, בהבדל מרוח חיובית ומהמלצה חיובית לקראת הדיון. מי נתן את "ההבטחה"? מי שמוסמך להחליט לענין הקצאה, או פטור ממכרז, זו ועדת ההקצאות, שלאחר מכן, מכח הוראת סעיף 2(א) לחוק חובת המכרזים התשנ"ב - 1992 (להלן: "חוק חובת מכרזים") הפכה לועדת המכרזים העליונה. הלכה פסוקה היא, כי לרשות סמכות במידה שזו הוענקה לה בחוק. "אי אכיפתה של הבטחה אשר ניתנה בחוסר סמכות נועדה להגן על אינטרס ציבורי מובהק - למנוע מצב שבו אדם הנושא בתפקיד ציבורי יוכל להבטיח את הישר בעיניו, והרשות הציבורית תחוייב לעמוד מאחורי הבטחתו ותחוייב לשאת בעולה של הבטחה זו. הכרה בתקפות הבטחה כזו עלולה לקעקע את יסודות המינהל הציבורי ולשבש את מערכות הניהול הארגוניות והכספיות של המערכת הציבורית. הנזק העלול להיגרם לפרט מהעדר אכיפה של התחייבות שניתנה תוך חריגה מסמכות עשוי ברוב המקרים להיות קטן בהרבה מהנזק הרב העלול להיגרם מאכיפתה לאינטרס הציבורי הכללי". (בג"צ 282/80 אלון נ' מועצה מקומית נתיבות, פ"ד לה(1) 601). ההחלטה השניה ניתנה כבר לאחר שחוק חובת המכרזים היה בתוקף (ר' עדות הגב' בצלאל עמ. 43 ועמ. 47). הסבר אפשרי לדרך התנהלות מעין זו היא שייתכן שהחוק שהיה עדיין חדש, טרם הופנם ע"י אנשי הרשות השונים. בבד בבד, הפורום הבכיר שדן בנושא, בכיר ככל שיהיה, היה חסר סמכות להחליט בו. כל שניתן להסיק כאמור מהדיון הוא הצהרת כוונות פוזיטיבית של בכירי הרשות, שעדיין היתה צריכה עיבוד משפטי ועיוני ע"י הגוף המוסמך, שאכן התכנס כחודש לאחר החלטה זו. העידה הגב' בצלאל, כי ראש עירית הרצליה העלה בקשה בדיון, הצדדים כיבדו אותה, תמכו בה והיא הובאה לועדה המוסמכת. ( עמ. 43). עותק בקשה זו (שכן הגיע לידיעת התובעת) לא הועבר בכלל לידיעתה, היא לא נכחה בדיון ואף לא היתה מכותבת לידיעה של מה שדובר בו. לעדותה, שלא הופרכה, גם במועד הדיון היתה המדיניות של משרד הבינוי והשיכון שלא להקצות ו/או לשווק קרקע תפוסה (עמ. 46). טוענת התובעת בסיכומיה, כי לא היה בכלל צורך לדון במסגרת חוק חובת המכרזים בענין חלקה 109 (עמ. 9 לסיכומים) מאחר ומלוא המקרקעין שהוקצו הוקצו לפני החוק, ומכח תוכנית כוללת, ומכיון שחלקה 109 הינה בתוך שטח הבניה, היה צריך להקצותה להם לפי מה שסוכם, ללא מכרז וללא צורך בדיון בועדת ההקצאות. איני סבורה כך. חוק שנכנס לתוקף אמור להיות מופעל מיידית, ובמיוחד כשהמדובר בחוק שאמור לפקח על טוהר המידות של הרשות בהתקשרויותיה עם האזרח. ואם תאמר כי היתה הבטחה מינהלית של בעל שררה, ברמה כזו או אחרת, אזי הרשות יכולה היתה לחזור בה מהבטחתה זו. כבר נפסק לגבי האפשרות של הרשות לחזור מהבטחתה בבג"צ 636/86 (לעיל) בעמ. 701 בהאי לישנא: "לא הייתי אומר, שאין צידוק חוקי לשנות או לבטל את ההבטחות שניתנו לעותרים. יתרה מזאת: אני סבור כי ההחלטה לחזור מן ההבטחות הקודמות משום שהן נתגלו כמוטעות וכבלתי שקולות, היא החלטה אמיצה של השר, ואין צידוק חוקי לחייב את המשיבים להמשיך ולבצע החלטות מוטעות, שניתנו בשעתן ללא שיקול דעת מעמיק וללא ראיית הדברים באספקלרייה ציבורית רחבה". במקרה שלפנינו, מסירת מקרקעין בפטור ממכרז, הינו אינטרס ראוי ובעל חשיבות רבה. סטיה ממנו, שלא במסגרת חוק חובת המכרזים, וללא כל צידוק הולם, הינו מקרה שבו ראוי להגן על אינטרס הציבור, הסומך על הרשות שתכלכל את עניניה ועניניו, לפי החוק. אם גוף שלא הוסמך קיבל החלטה שלא עפ"י הדין, ושלא ברוח החלטות קודמות, אזי הגוף המוסמך - קרי ועדת ההקצאות - היה מוסמך לבטל זאת ולפעול לפי הדין. אין לאמר במקרה מעין זה, שיש כאן שלטון הפקידות על פני שלטון הנבחרים, אלא השלטת הדין על שלטון השליט. בבג"צ 636/86 נקבע לענין זה: "חובת מכרזים היא כה משמעותית לרשויות מנהל תקינות עד כדי כך שעם עיגון חובה זו בנוהלים ובחוק, היא מצדיקה גם שינוי רטרואקטיבי לענין הבטחות בעבר". (ר' ברוח זו גם ע"א 299/96 בית ומנוחה עמותה לפתרון מצוקת הדיור נ' משרד השיכון (תק. על 97(1) 711). אשר על כן אני קובעת, כי אפילו היתה הבטחה - מה שאין זו דעתי - היתה הרשות רשאית וזכאית לחזור ממנה. למי ניתנה ההבטחה? מהראיות עלה כי ההבטחה הנטענת, לא היתה אף פעם ישירות כלפי התובעת, אלא בתיווכה של עירית הרצליה וכלפיה. במילים אחרות - עירית הרצליה היא זו שלחצה לענין זה, היא זו שניהלה את המגעים להכללת חלקה 109 בתחום הבניה של התובעת, והיא גם זו שבגינה נכתבו המסמכים לעיל כפי שנכתבו. המכסימום שניתן לאמר הוא כי התובעת היתה צד ג' לענין ההבטחה, אבל לא ענתה על האלמנטים של חוזה או הבטחה לטובת צד ג'. העיד מנכ"ל התובעת שהחל בעבודתו אצלה רק בשנת 1996 (עמ. 9). עם זאת הוא לא יכול היה להעיד על הבטחות בעל-פה שניתנו לתובעת מידיעה אישית; הנתבעים התנגדו לעדויות שמיעה, לכן כל מה שנותר הוא פרשנותו שלו למסמכים הקיימים. הנטל לגבי הוכחת הבטחה בעל-פה אם זו היתה קיימת, היה מוטל על התובעת, והיא לא עמדה בו. האם קיימת מניעות של הרשות לחזור בה מהבטחתה? הדיון בנסיבות המקרה הינו תיאורטי, לאור קביעתי כי לא היתה הבטחה מינהלית או הבטחה של בעל שררה. ברם לצורך שלימות התמונה, אתיחס לכך בקצרה. המניעות הנטענת היא בשניים: הוזלת עלויות בשיווק הדירות לזכאים במחירים נמוכים ממחירי השוק; וכן פינוי פולש ע"י התובעת, ומסירת שתי דירות לפולש זה. העיד מנכ"ל התובעת כי משנת 1992 לאור בכל השנים, הוא היה מודע לכך כי מגרש 109 לא יוקצה לתובעת בפטור ממכרז וישווק במכרז פומבי. מכאן שכל פעולה שלו היתה על אחריותו וסיכונו בלבד. עם התובעת לא נחתם כל הסכם לגבי חלקה 109, והובהר לה בתחילת הדרך כי כל עוד קיימים פולשים על המגרש, - הוא לא יוקצה. מר שלום בא גד, אשר כיהן בתקופה הרלבנטית כממונה ארצי לפינויים במשרד השיכון, העיד בתצהירו נ/2 כי בשנת 1996 התקבלה החלטה של ועדת הפינויים העליונה במשרד השיכון, לאשר פיצוי בסך של 150,000 דולר בתמורה לפינוי מלא וכולל של כל המבנים והביתנים המוחזקים ע"י הפולש מר משה יצחק, שאת פינוי מנסה התובעת לנכס לעצמה. בעקבות זאת נחתם בין משרד השיכון למשפחת משה, הסכם לפינוי (נספח ב לתצהיר) בסכום זה. בהמשך לכך נחתם יפוי כח בלתי חוזר להעברת דמי הפינוי לפי ההסכם לתובעת ( נספח ג' לתצהיר בא גד) והסכום של 487,350 ₪ הועבר לתובעת ישירות בתאריך 26.1.1997 (נספחים ד', ה' ו - ו'; ר' גם עמ. 31). נושא שיווק הדירות במחיר מוזל יותר, בגלל הצפי לקבלת חלקה 109, לא הוכח . מחירי הדירות הוסכמו בין התובעת לבין משרד הבינוי והשיכון; ההסכמה ניתנה בעת שהתובעת היתה מודעת לכך שהיא אינה חותמת על הסכם לגבי חלקה 109; חלקה 109 לא אוזכרה בסיכום המחיר, ועד מתאים שיאמר שאכן היתה הוזלה בגלל סיבה זו, - לא הובא לעדות. לכן אמות המידה ליצירת מניעות, - לא הוכחו, ואני דוחה טיעון זה. ולסיום מילת פליאה - התובעת טרחה וציינה את מלוא ההליכים שהיו לענין גישור בינה לבין הנתבעים. לא השכלתי להבין לאיזו מטרה דווח לבית המשפט נושא זה, ולמען האמת הצטערתי על כך. צדדים מסכימים ללכת למגשר כדי לנסות ולפתור בדרכים לא משפטיות לעיתים מחלוקות שביניהם, תוך ידיעה ואמונה שפרטי הגישור לא יובאו לידיעת בית המשפט. זו תופעה ברוכה, שעשויה לעזור לצדדים וגם למערכת המשפט. על הצדדים להקפיד על "כללי המשחק" וההגינות, שאחרת מכשיר זה שנוצר לטובתם, - לא ייעשה בו שימוש, וחבל. לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. אני מאפשרת לתובעת, במידת הצורך, לפצל את סעדיה כדי שתוכל לתבוע תביעה כספית. התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים שכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪. הנתבעים זכאים גם להוצאותיהם אותם ישום הרשם. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין.בניהקרקעותמקרקעיןיחידת דיורהקצאת קרקעות