להלן פסק דין בנושא היתר יציאה ללבנון וסוריה: פסק-דין הנשיא א' ברק: לפנינו עתירתם של שייח'ים דרוזים אזרחי ישראל. מבקשים הם בשמם ובשם כלל בני העדה הדרוזית אזרחי ישראל, כי יינתנו להם היתרי יציאה ללבנון ולסוריה, על מנת לעלות לרגל לקברי נביאים ולאתרים קדושים לעדתם במדינות אלו. המשיבים מסרבים ליתן היתרי יציאה שכאלה, עקב הסיכון הביטחוני הכרוך בנתינתם. עם מי הדין בענייננו? רקע 1. העותרים שלפנינו, 4011 שייחי'ם דרוזים אזרחי ישראל, טוענים כי בני עדתם מצווים, על-פי דתם, לעלות לרגל מדי שנה לקברי נביאים ולאתרים קדושים לעדה הדרוזית בסוריה ובלבנון. בין השאר, מצווים הם לעלות לרגל לקבר הנביא הביל בסוריה, לקבר הנביא איוב שבלבנון ולבית המקדש העליון של בני העדה, "חילואת אלביאדא", הנמצא אף הוא בלבנון. 2. ברקע העתירה שלפנינו עומדת עתירה קודמת אשר הוגשה לבית-משפט זה (בג"ץ 6102/04 שייח' עלי מועדי נ' שר הפנים (טרם פורסם; להלן - פרשת מועדי)), ועניינה היה דומה. בפרשת מועדי נידון עניינם של 246 אזרחי ישראל בני העדה הדרוזית, אשר ביקשו כי ינתנו להם היתרי יציאה לסוריה ללבנון, למטרת עליה לרגל לקברי נביאים ולאתרים הקדושים האמורים. בקשתם סורבה עקב הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בכניסה למדינות אויב. עם זאת, הסכימה המדינה כי בתנאים מסויימים, תתאפשר יציאתה של קבוצה מסוימת ומוגבלת מספרית לסוריה דרך מעבר קוניטרה ובחסות הצלב האדום. לאחר קיום מגעים בין הצלב האדום לבין סוריה, נמסר כי סוריה מוכנה לקבל את עולי הרגל בברכה, אך אינה מוכנה לכניסתם דרך מעבר קוניטרה. בעקבות כך התקיים דיון באותה עתירה, ובמהלכו מצא עצמו בית המשפט (השופטים ברק, ג'ובראן, עדיאל) מיודע במהלך העניינים הבא: "בעוד העתירה מתבררת בפני בית משפט זה, עשו חלק מן העותרים דין לעצמם, יצאו את הארץ ונכנסו לסוריה ללא היתר. מעשה זה, אינו עולה בקנה אחד עם ההתנהגות המצופה ממי שפונה לבית משפט זה, ומשהדבר נעשה, היה בכך כדי להחתים את העתירה בחותם כבד של חוסר ניקיון כפיים. בא-כוח העותרים טען ... שלא כל העותרים נכנסו לסוריה. אולם, הוא לא ידע לומר לנו, אלו מבין העותרים נכנסו לסוריה ללא היתר" (פרשת מועדי, פיסקה 7). בעקבות התפתחות זו, נמצא לנו כי אין מנוס מדחייתה של העתירה על הסף, מחמת חוסר ניקיון כפיים אשר דבק בעתירה כולה. עם זאת, הוספנו כי "בכך אין כדי למנוע מאותם עותרים שלא נכנסו לסוריה ללא היתר, לחזור ולפנות לבית משפט זה" (שם, שם). ואכן, בחלוף חצי שנה ממתן פסק-הדין בפרשת מועדי (ביום 26.3.2006), הגישו העותרים שלפנינו את העתירה הנוכחית. ביום 29.5.2006 קיימנו דיון בעתירה. טענות הצדדים 3. לטענת העותרים, הסירוב ליתן היתרי יציאה פוגע בזכותם החוקתית של בני העדה הדרוזית לצאת מן הארץ. הסירוב אף פוגע בזכויות היסוד של בני העדה לחירות אישית, לחופש התנועה, לחופש הדת ולשוויון. זאת, במיוחד על רקע העובדה שהזכות לצאת את הארץ כדי לקיים מצוות דתיות בארצות אחרות, בהן מדינות אויב, מוענקת על-ידי המשיבים לבני עדות דתיות אחרות בישראל. כך, למשל, מאשרים המשיבים לבני העדה המוסלמית לעלות לרגל למכה שבסעודיה. לטענת העותרים, יציאתם לסוריה וללבנון אינה כרוכה בסיכון כלשהו לביטחון המדינה או לשלום הציבור, והמשיבים לא נימקו את סירובם בקיומו של אינטרס כלשהו של המדינה אשר יפגע כתוצאה מיציאה זו. המשיבים אף לא בדקו את פגיעתו האפשרית של כל מקרה לגופו. על-כן, לא היה מקום לדחות את בקשתם משיקולי ביטחון, ודחיה זו הינה בלתי סבירה. יתרה מכך, העותרים מפנים את בית-המשפט להסכמת המשיבים ליציאתה של משלחת מוגבלת לסוריה דרך מעבר קוניטרה (אפשרות אשר לא זכתה לשיתוף פעולה מצד סוריה). משניתנה הסכמת המשיבים ליציאתה של משלחת שכזו, לא ברור לעותרים מה הטעם העומד בבסיס הסירוב לאפשר יציאה דרך ירדן. 4. המשיבים, מצידם, מעלים תחילה שתי טענות המצדיקות את דחייתה של העתירה על הסף. ראשית, היותה של העתירה כללית וכוללנית. העתירה מאחדת את עניינם של כל בני העדה הדרוזית בישראל. לא ניתן לכרוך בעתירה אחת את עניינם של כל בני העדה, והרי התשתית העובדתית בעניינו של כל אחד מהם שונה, וממילא הנפקות המשפטית משתנה בהתאם. כך, למשל, שונה עניינם של בני העדה אשר שירתו או משרתים בצה"ל, מעניינם של כאלה אשר לא שירתו בצה"ל מעולם. לעתירה צורף תצהירו של העותר 1 בלבד, ובלא פירוט התשתית העובדתית בעניינם של יתר העותרים, נותרות טענותיהם כלליות וכוללניות. שנית, המשיבים טוענים לאי מיצוי הליכים. לאחר דחיית העתירה בפרשת מועדי, לא פנו העותרים למאן דהוא בעניין נשוא העתירה. אין מקום, לדברי המשיבים, כי בית-משפט זה יידרש לטענות העותרים קודם בחינת בקשותיהם הפרטניות על-ידי לשכות מינהל האוכלוסין הרלוונטיות. 5. לגופו של עניין, מציינים המשיבים כנקודת מוצא לעמדתם, שעל-פי הדין (תקנה 5 לתוספת לפקודה להארכת תוקף תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), התש"ט-1948), איסור היציאה לארצות המוגדרות כ"מדינת אויב", ובכללן סוריה ולבנון, הינו הכלל, ואילו היתר היציאה הינו החריג. מקורו של כלל זה במצוות המחוקק, שלגבי הכניסה לארצות אויב, "הביע ... את רצונו להעדיף את האינטרס הביטחוני על חירות התנועה..." (בג"ץ 658/80, טאהא נ' שר הפנים, פ"ד לה(1) 249, 252; להלן - פרשת טאהא), זאת, בשונה מהדין החל על יציאה למדינה שאינה מוגדרת כ"מדינת אויב", שאז היתר היציאה הינו הכלל והאיסור הינו החריג. 6. המשיבים מציינים כי על-פי בדיקתם הראשונית, רבים מהעותרים שירתו בצה"ל. חלקם נמנים עד היום עם מערך המילואים. על אלה חלות הוראות דין ספציפיות, וחלה עליהם החובה לפנות לגורמים הצבאיים המוסמכים על-מנת לקבל אישור לצאת את ישראל בכלל, ולסוריה ולבנון בפרט. זאת, מלבד החובה להגיש בקשה לצאת לסוריה וללבנון בהתאם להוראות הדין הכלליות ובהתאם לנוהלי משרד הפנים. פניה לגורמים הצבאיים המוסמכים לא נעשתה, למיטב ידיעת המשיבים. 7. אשר ליציאה לסוריה, טוענים המשיבים כי על-פי המידע המצוי ברשות גורמי הביטחון, המודיעין הסורי גילה בעבר ועודו מוסיף לגלות עניין בגיוסם של תושבי ישראל המגיעים לסוריה. זאת ועוד, בסוריה פועלים גורמי מודיעין איראניים אשר שמו לעצמם למטרה לגייס ולהפעיל אזרחים ישראליים למטרות של השגת מודיעין אודות מדינת ישראל. על רקע זה, הערכת גורמי הביטחון היא, כי משלחת רבת משתתפים מישראל, אזרחי המדינה שהם עצמם, קרובי משפחתם או חבריהם שרתו או משרתים בצה"ל, היוצאת לסוריה, עלולה בסבירות גבוהה להוות כר נוח לפעילות המודיעין הסורי. משלחת שכזו טומנת בחובה סיכון ממשי לביטחון המדינה. אשר ליציאה ללבנון, טוענים המשיבים, שבחלקים נרחבים של מדינה זו שולט ארגון חזבאללה. בין היתר שולט הארגון בדרכים המובילות לכפר חצבאיא שבדרום לבנון, בו מצוי "חילואת אלביאדא", אליו מבקשים העותרים לעלות לרגל. ארגון חזבאללה שם לו למטרה, בין השאר, לגייס אזרחים ישראלים לשורותיו, על-מנת שאלה יאספו עבורו מידע מודיעיני, וכן יסייעו בידיו להקים תשתיות טרור בתחומי ישראל ובשטחי יהודה והשומרון. על רקע מציאות זו, סבורים גורמי הביטחון, כי יציאת אזרחים ישראלים ללבנון בעת הזו עלולה לפגוע באופן ממשי בביטחונה של מדינת ישראל ובביטחון אזרחיה, ועל-כן אין לאשרה. דיון 8. זכותו החוקתית של כל אדם לצאת מישראל (סעיף 6(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). עם זאת, התוספת לפקודת הארכת תוקף תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), התש"ט-1948 (להלן - התוספת לפקודת הארכת תוקף תקנות שעת חירום), קובעת (בסעיף 5) כי: לא יצא אדם לאחת הארצות המפורטות בסעיף 2א' לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954, אלא בהיתר משרד הפנים, ולא יכנס אזרח ישראל או תושב ישראל בכל דרך שהיא לאחת מארצות אלא בהיתר כאמור. תוקפה החוקתי של הוראה זו נשמר (סעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). נמצא, כי לשר הפנים נתון שיקול דעת ליתן היתר יציאה או לסרב לתיתו כאמור בסעיף 5 לתוספת לפקודת הארכת תוקף תקנות שעת חירום. שיקול דעת זה אינו מוחלט. עם זאת, שיקול דעת זה של השר "רחב יותר משיקול הדעת הנתון לשר הפנים בעניין היתר יציאה לארץ שאינה ארץ אוייב" (בג"ץ 1243/97 ח'אטר וואסף נ' שר הפנים (לא פורסם)). שיקול דעת זה חייב להיות מופעל על-פי כל כללי המשפט המינהלי, ובהם חובת הסבירות והמידתיות. על-כן, "כאשר הטיעון למניעת היציאה הוא טיעון בטחוני, כי אז בפני שר הפנים צריך להיות מידע, היוצר חשש סביר, כי יציאת המבקש למדינת אוייב - וסוריה היא מדינת אויב - עלולה לפגוע בבטחון המדינה " (שם. כן השוו: פרשת טאהא, 252). 9. עוד במהלך הדיונים בפרשת מועדי, גילו המשיבים נכונות רבה לאפשר לעותרים לממש את מצוות העלייה לרגל לסוריה במידת האפשר, בכפוף לשיקולים הביטחוניים. אף בית-משפט זה נרתם למאמצים למציאת הסדר אשר יאפשר את מימוש זכותם של העותרים בפרשת מועדי לחופש דת (שם, בפיסקה 4). זכותם זו כלל לא עמדה במחלוקת בפרשת מועדי, וגם בעתירה שלפנינו אין עוררין על עצם קיום הזכות. השאלה היא אך האם מתקיימים התנאים הביטחוניים המאפשרים את מימושה. אכן, גם בעתירה שלפנינו, על-אף טענות הסף אשר העלו המשיבים, הם גילו נכונות לאפשר יציאתה של משלחת מצומצמת לסוריה, בתנאים ובמגבלות אשר הוצגו על-ידם בפרשת מועדי. לפי תנאים אלה, יתאפשר מהלך נסיוני אשר במסגרתו תצא משלחת מוגבלת (עד שני אוטובוסים); כל אחד מהיוצאים יאובחן פרטנית ויקבל את האישורים הנדרשים על-פי כל דין; כל אחד מהיוצאים יעמוד בתנאי הגדרת "כהן דת"; היציאה תהא בקבוצה מאורגנת דרך מעבר קוניטרה, ולאחר תיאום והשגת האישורים המתאימים באמצעות הצלב האדום הבינלאומי; משך השהיה בסוריה לא יעלה על 72 שעות; תימסר התחייבות חתומה על-ידי כל אחד מהיוצאים כי לא ייצא את גבולות סוריה בכלל וללבנון בפרט. למותר לציין, כי הכל מותנה בתנאי הביטחון השוררים אותה עת. 10. על רקע הטיעונים שלפנינו, ועל בסיס החומר שהוצג בפנינו, שוכנענו כי תנאים אלה הם סבירים ומידתיים. שוכנענו גם כי בעניין שלפנינו מתקיים חשש סביר, כי מתן היתרי יציאה כמבוקש בעתירה עלול לפגוע בביטחון המדינה. סירוב המשיבים ליתן היתרי יציאה לסוריה וללבנון לכל אחד מבני העדה הדרוזית, או למיצער לעותרים שלפנינו (גם אילו היו מגישים בקשות פרטניות בנוהל המקובל, בטרם הגשתה של עתירה זו), נובע משיקולים ביטחוניים מבוססים וראויים. נמצא לנו כי סירוב זה הינו סביר, ואין יסוד להתערבותנו בו. הוא משקף איזון ראוי בין הזכות החוקתית לבין צרכי הביטחון. מקווים אנו כי בעתיד ניתן יהא לממש את זכותם של העותרים לחופש הדת, תוך שמירה ראויה על צרכי הביטחון כפי מצבם באותה עת. המפתח לפתרון הקושי נתון עתה בידי השלטונות הסוריים. 11. התוצאה היא שהעתירה נדחית באין צו להוצאות. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. היתר יציאה