האם אפשר להגיש ראיות חדשות בערעור

האם מותר להגיש ראיות חדשות בערעור ?

תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, בעניין הגשת ראיות נוספות בערעור קובעת כדלקמן:

א.     בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות.
ב.     התיר בית המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את הענינים שבהם יש לצמצם את הראיות.

בענין ע"א 8021/03 משה אלישע ואח' נ' יוסף אלישע, פד"י נט(3) 337, באר בית המשפט העליון את פרשנותה של תקנה זו, בקובעו כי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה. אכן שוברה של התקנה בצידה, וסופה קובע כי "אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות.

בפרשת ע"א 105/05 שמעון דהאן ואח' נ' מישל קסון, תק-על 2005(4) 1189 נקבע, כי אף שהכלל הינו כי על המבקש להביא ראיות נוספות להראות כי אי הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו ולשכנע את בית המשפט בדבר תום לבו בעת הגשת הבקשה, הרי שהתרת הגשתן של הראיות בשלב הערעור אפשרית, במקרים המתאימים גם אם מחדלו של בעל הדין המבקש הוא שהביא לידי כך שהראיות לא הוגשו במועד לערכאה הדיונית (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (2005, מהדורה שמינית) 616 - 617 וההפניות שם).

התרת הגשתן של ראיות במקרה אחרון זה של מחדלו של בעל הדין המבקש תתאפשר רק באותם מקרים בהם ניכר כי לראיות שהגשתן מתבקשת תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין.

להלן החלטה בנושא ראיות חדשות בערעור:

החלטה

א.      בקשה להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור, אשר הגישה המשיבה בע"א 1872/05 והמערערת בע"א 1909/05 (להלן: "המבקשת"), בו עתרה להגשת ראיות "בדבר השבת המצב לקדמותו, ובמיוחד את שני התצהירים המצורפים לבקשה זו: האחד מטעם מנכ"ל החברה אשר טיפלה במשק המים והביוב בשנת 1998, מר משה לבקוביץ, והשני מטעם מנהל התפעול בתאגיד המים הנוכחי".

ב.      עיקרי העובדות הצריכות לענין
המבקשת היא מועצה מקומית, אשר המשיב הינו בעל חלקה חקלאית בתחומה (להלן: "החלקה").
ראשיתו של הסכסוך בין הצדדים בהנחתו של צינור בחלקתו של המשיב, ששטחה כ- 180 מ"ר, במסגרת ביצוען של עבודות תשתית שבוצעו עבור המבקשת, על ידי חברת מילבר בניה ופיתוח בע"מ (להלן : "חב' מילבר").

ביום 11.2.1996 הגיעו הצדדים להסכם פשרה בת.א. (חד') 4738/95, לפיו התחייבו המבקשת וחב' מילבר, לפעול לפינוי חלקתו של המשיב, לרבות הוצאתו של צינור המים, שהונח על ידי המבקשת בתוך החלקה; וזאת תוך 35 ימים.

הסנקציה אשר נקבעה על ידי הצדדים, נוסחה כדלקמן:
"פיגור בביצוע האמור בסעיף 1 לפסק הדין (החזרת המצב בחלקותיו של המבקש לקדמותו תוך 35 ימים מיום ההסכם) יחייב את המשיבים יחד ו/או לחוד (למעט ... באופן אישי) בתשלום פיצוי בסך של 1,000 ₪ למבקש לכל יום פיגור ואולם פיגור של עד 7 ימים לא ייחשב כפיגור לצורך סעיף זה".

ביום 13.3.1996 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד לביצוע ההתחייבות, שכן, לטענתה, העתקת צינור המים לא היתה אפשרית בשל הימצאו של צינור ביוב בתוואי החלופי שתוכנן.
ביום 13.4.1997 דחתה כב' השופטת ד' סלע את בקשת המבקשת, תוך מתן ארכה נוספת בת 30 יום לפינוי השטח.

ביום 7.10.1997 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הרכב כב' השופט ד"ר ד' ביין) בתיק ע"א (חי') 4346/97 בו נקבע כי הארכת המועד שניתנה למבקשת "אין בה כדי למנוע ממר אחימן לתבוע את הפיצוי המוסכם לפי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד" (מוצג "12" לתיק מוצגי המשיב בע"א 1909/05).
[עמ' 2 לפסק הדין]
ביום 7.5.2002 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' ס' הנשיא השופט ד"ר ד' ביין) בתיק ת.א. (חי') 581/98 בו נקבע כי הפיצוי המוסכם יופחת ויועמד על סך של 500 ₪ ליום בלבד (מוצג "13" לתיק מוצגי המשיב בע"א 1909/05).

יצויין, כי בין לבין, ומשלא פונה הצינור הנטען, פנה המשיב ביום 15.1.1998להליכי הוצאה לפועל.
ביום 10.3.1998 הגישה המבקשת "בקשה לביטול תיק ההוצאה לפועל" מכח תק' 126א' לתקנות ההוצאה לפועל, בה נטען כי פסק הדין אינו ניתן לביצוע בהליכי הוצאה לפועל, בהעדר קביעה שיפוטית בדבר הפרתו של הסכם הפשרה (נספח "ו" להודעת הערעור בע"א 1909/05).
בד בבד, נקטה המבקשת ביום 21.4.98, בפעולות הדרושות לשם העתקתו של הצינור, משנואשה, לטענתה, מהמתנה לביצוע עבודות העתקת הצינור על ידי חב' מילבר, אשר הניחה את הצינור מלכתחילה (סע' 22 להודעת הערעור בע"א 1909/05).

ביום 27.10.1998 הגישה המבקשת בקשה נוספת להפעלת סמכותו של ראש ההוצל"פ מכח תק' 126א' לתקנות ההוצאה לפועל "ובקשה לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל בטענת פרעתי".
מסיבות בלתי ברורות, נמשך הדיון בלשכת ההוצל"פ כמעט שבע שנים, והתקיים בפני מותבים שונים.
ראש ההוצל"פ, לאחר דיונים רבים, קבע כי בירור שאלת העתקת הצינור מסור לסמכותו העניינית בגדרי הדיון בבקשה בטענת "פרעתי", זאת, בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בפרשת ע"א 194/74 יעקב קוחנובסקי ובניו, קבלני בנין בע"מ נ' יהודה ג'רבי, מפעלי בניה בע"מ, פד"י כט (1) 717.
יחד עם זאת, דחה ראש ההוצל"פ את בקשת המבקשת בטענת "פרעתי" לגופה. ראש ההוצל"פ קבע כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, להוכחת ביצוע פסק הדין על דרך סילוק הצינור מחלקתו של המשיב והעתקתו למקרקעין סמוכים.
לענין זה, קבע ראש ההוצל"פ, כי:
"ברם, המבקשת לא טענה בבקשתה או בתצהירה כי המצב הושב לקדמותו. לפיכך, ממילא לא הוכח כי המצב הושב לקדמותו ובאיזה תאריך.
ודוק; באין הוכחה להשבת המצב לקדמותו לא נעצר חישוב הפיצוי היומי, ולא ניתן לשעות לטענה הסתמית בדבר יתרת חוב מקסימלית של 106,000 ₪".
[עמ' 4 להחלטת ראש ההוצל"פ מיום 28.03.2005]

אשר לסוגית חיוב המבקשת בהפרשי הצמדה, קבע ראש ההוצל"פ כי משלא בא זכרו של חיוב זה בהסכם הפשרה, הרי שפסיקת הפרשי הצמדה חורגת מתחום סמכותו של ראש ההוצל"פ, ועל המשיב, הטוען לחיוב המבקשת בהפרשי ההצמדה, לפנות בהליכים כדין לבית המשפט האזרחי.

על החלטה זו הוגשו הדדית, הערעורים דנן, מטעם שני הצדדים.

ג.      בש"א 11410/06
ביום 21.5.2006 הגישה המבקשת בקשה לצירופן של ראיות חדשות בערעור.
המבקשת טענה כי:
"בטענת פרעתי, לא פירטה המבקשת כי הצינור שהונח הוצא משטחו של המשיב וכי המצב הושב לקדמותו, היות ואירוע זה התרחש אחרי הגשת הבקשה (הבקשה הוגשה ביום 10.3.1998 והמצב הושב לקדמותו ביום 21.4.1998)".
(סע' 3 לבקשת המבקשת להבאת ראיות חדשות בערעור)

לגופם של דברים, טענה המבקשת, כי לאור אופיו של הליך הערעור על החלטות ראש ההוצל"פ, יש לאפשר הגשתן של ראיות חדשות במסגרת הליך הערעור, למרות שלא הובאו מתחילה, בפני הערכאה הדיונית (רע"א 3738/01 אדוארד קוויט נ' בנק לאומי, תק-על 2002 (1) 106; רע"א 5485/99 יעיש פינטו ואח' נ' בנק לאומי, תק-על 2000 (2) 405, 406; המ' 578/70 אמיל סעדה נ' עזבון המנוח רושדי אל-אימאם אל חוסייני ואח', פד"י כד 437, 439).

המשיב בתגובתו, כמו גם בסיכומיו, טוען כי טענות המבקשת נטענו בחוסר תום לב, שכן, כאמור לעיל, הוגשה בקשתה בטענת "פרעתי" רק ביום 27.10.1998. לפיכך, טוען המשיב, ניתן היה לצרף את תצהירי המבקשת לבקשה זו, ומשאלה לא צורפו לבקשה, עקב מחדליה, הרי שאין לאפשר למבקשת לצרפם בהליך הערעור.
המשיב מוסיף וטוען, כי לאור אופיים של ההליכים המתנהלים בפני ראש ההוצל"פ, פתוחה הדרך בפני המבקשת להגיש בקשה נוספת, ככל שנטען כי המבקשת, אכן העתיקה את הצינור מחלקת המשיב.
לגופם של דברים, טוען המשיב, כי בפועל קיימות תשתיות שונות בחלקה שבבעלותו.
מכל מקום, הצהיר המשיב כי הוא נותן את הסכמתו הדיונית, לצירופן של הראיות המבוקשות, לכל בקשה חדשה שתוגש, והמתייחסת ליום 29.3.2005, קרי, למחרת יום מתן החלטת ראש ההוצל"פ, בבקשתה הראשונה של המבקשת, בטענת "פרעתי".

ד.      דיון
דין הבקשה להתקבל.
תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, קובעת כי:
457.(א)בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות.
(ב)     התיר בית המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את הענינים שבהם יש לצמצם את הראיות.

בענין ע"א 8021/03 משה אלישע ואח' נ' יוסף אלישע, פד"י נט(3) 337, באר בית המשפט העליון את פרשנותה של תקנה זו, בקובעו:
"...תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה". אכן שוברה של התקנה בצידה, וסופה קובע כי "אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות".
(שם, בעמ' 342)

בפרשת ע"א 105/05 שמעון דהאן ואח' נ' מישל קסון, תק-על 2005(4) 1189 נקבע, כי:
"...אף שהכלל הינו כי על המבקש להביא ראיות נוספות להראות כי אי הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו ולשכנע את בית המשפט בדבר תום לבו בעת הגשת הבקשה, הרי שהתרת הגשתן של הראיות בשלב הערעור אפשרית, במקרים המתאימים גם אם מחדלו של בעל הדין המבקש הוא שהביא לידי כך שהראיות לא הוגשו במועד לערכאה הדיונית (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (2005, מהדורה שמינית) 616 - 617 וההפניות שם). ברי, כי התרת הגשתן של ראיות במקרה אחרון זה של מחדלו של בעל הדין המבקש תתאפשר רק באותם מקרים בהם ניכר כי לראיות שהגשתן מתבקשת תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין...".
(ההדגשה איננה במקור - י.ש.)
וכן:
"...הגם שניתן לתהות, לפחות לגבי חלקן של הראיות, מדוע הן לא הוגשו עובר למתן פסק הדין, וההסבר שניתן לעניין זה אינו אלא חלקי בלבד, הרי שאני סבורה כי מהתמונה הלכאורית המצטיירת מהבקשה בכללותה ומהראיות שהגשתן מתבקשת עולה כי יש מקום להיעתר לבקשה ולהביא הראיות בפני בית המשפט".
(שם, בעמ' 1191).
(השוו: בע"מ 8818/05 פלוני נ' פלוני (ט"פ, ניתן ביום 29.3.2006 מפי כב' השופטת ע' ארבל)).
לפיכך, ומשאין כל חולק כי "לראיות שהגשתן מתבקשת תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין", הרי שגם לו עסקינן בהליך ערעורי רגיל, מן הראוי היה להורות על קבלתן, בנסיבות העניין, חרף מחדליה של המבקשת, אשר לא צרפה את התצהירים לבקשתה בטענת "פרעתי", שהוגשה כאמור, רק ביום 27.10.1998.

יחד עם זאת, ענייננו בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ. לענין זה, צודקת המבקשת בטענתה, לפיה, הליך הערעור על החלטות ראש ההוצל"פ, איננו הליך ערעורי רגיל.

הליך הערעור על החלטות ראש ההוצל"פ
"דיני הערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל שונים מדיני הערעור בבתי המשפט הרגילים והוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 אינן חלות... המודל של הערעור דומה למודל הקונטיננטלי של הערכאה הכפולה. אין קיימת כל הגבלה על הבאתן של ראיות חדשות בערעור, ואין צורך לעניין זה להוכיח שנבצר מהמערער או מהמשיב להביא ראיות שעליהן הוא מסתמך בערעור בערכאה הראשונה, בין שמדובר בראיות בעל פה ובין שמדובר בראיות בכתב. הדיון לפני בית המשפט שלערעור הוא שמיעה מחדש במובן הרחב ביותר. בית המשפט שלערעור יכול לאשר את הצו או ההחלטה שמערערים עליהם, לבטלם או לשנותם כראות עיניו".

(ד"ר שלמה לוין, "פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט", תשס"ג - 2003, בעמ' 49).
     
     טעמם של דברים, נובע מאופי סמכותו של ראש ההוצל"פ.
"...ראש ההוצאה לפועל מבצע תפקיד שהוא בעיקרו מינהלי, וסמכויותיו הן מינהליות ברובן ושיפוטיות במיעוטן".
(ד' בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והליכות, מהדורה שישית, עמ' 6)

ראש ההוצל"פ אינו דן במהותו של סכסוך שנפל בין הצדדים, שהרי זה נדון בפני בית המשפט האזרחי.
הענין המובא בפני ראש ההוצל"פ לדיון בטענת "פרעתי", עניינו דיון בטענת החייב כי מילא אחר פסק הדין או שאיננו חייב עוד למלא אחריו (סעיף 19 לחוק ההוצל"פ תשכ"ז - 1967). לאמור, החיוב המבוצע בהליכי ההוצאה לפועל, כבר בוצע בפועל.
ראש ההוצאה לפועל, בדונו בטענות החייב, מפעיל סמכות מינהלית-מעין-שיפוטית, בגדריה עליו לקבוע אם אכן פרע החייב את חובו, כטענתו.
יחד עם זאת, סמכותו זו של ראש ההוצאה לפועל איננה סמכות שיפוטית במובנה הרחב, שכן, ראש ההוצאה לפועל, מוגבל, כידוע, בהיקף הסעדים אשר הוא זכאי להעניק לחייב, כמו גם, בהיקף הדיונים שהוא מנהל.
לענין זה נכתב בספרו של השופט ד' בר-אופיר, כדלקמן:
"ההוצל"פ נועד לבצע פסק-דין ולא לפתור מחלוקות הנעוצות בעילות חוזיות או בעילות אחרות מורכבות מאוד, ממושכות מאוד, ואף לא בעתירות רבות מאוד שההכרעה בהם מצריכה התדיינות ארוכה, ובודאי אינה ברורה. עצם הגדרתו של ההוצל"פ כמוסד המוציא לפועל פסק-דין, מקפל בתוכו את הדברים האמורים".
(ע"א (י-ם) 4359/97 עמותת שוחרי המכללה לחינוך ירושלים ואח' נ' האגודה למען בית המדרש למורים מזרחי, דינים מחוזי ל"ב (1) 653; ד' בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והליכות, מהדורה שישית, עמ' 165)

מטעם זה, יש לציין כי אין הכרעת ראש ההוצאה לפועל מקימה מעשה בית דין, מכח "השתק עילה".

כידוע, השתק העילה, מתייחס למכלול הטענות שניתן היה להעלות במסגרת ההתדיינות הראשונה:
"מכח כלל השתק עילה, מונע פסק דין שניתן בתובענה אחת התדיינות נוספת בין בעלי הדין לא רק בפלוגתאות שנידונו בפועל והוכרעו בפסק הדין, אלא גם בטענות, נימוקים או תיאוריות שכלל לא הועלו לדיון במסגרת ההתדיינות הראשונה, ובלבד שבאותה עילת תביעה מדובר בכל אחת מן ההתדיינויות".
(פרופ' נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות - אונ' ת"א, עמ' 46).

יחד עם זאת, מותנה כלל "השתק העילה" בקיומו של פסק דין בין בעלי הדין.
משבואר לעיל, כי הכרעת ראש ההוצאה לפועל איננה הכרעה שיפוטית, אלא הכרעה מינהלית-מעין-שיפוטית בלבד, אין כל מניעה מהעלאתה של טענה חדשה בדבר פרעון החוב, גם לאחר שבקשה בענין זה, הנסמכת על עילות אחרות, נדונה ונדחתה.
הוא הדין גם, להעלאת הסוגיה בכללותה, כמלכתחילה, בפני ערכאת הערעור, לרבות על דרך של הוספת טענות וראיות, בהעדר הכרעה שיפוטית בסכסוך.

שונים הם פני הדברים, בהתייחס להכרעה שנתנה על ידי בית משפט שלערעור, בהשגה על החלטת ראש ההוצאה לפועל. הכרעה זו, הינה הכרעה שיפוטית לכל דבר וענין, המקימה אחריה "השתק עילה".

לענין זה נקבע כבר כי:
"בסמכות בית המשפט לערעורים לאשר את ההחלטה, לבטלה או לשנותה, לפי ראות עיניו. המיוחד בערעורי הוצאה לפועל הוא שערכאת הערעור רשאית לדון גם בטיעונים עובדתיים, אפילו אם טיעונים אלה לא הובאו כלל בפני ראש ההוצאה לפועל או אם לא הוכחו באורח משביע רצון. הרשאה זו לדון בטענות עובדתיות בערכאת הערעור משתמעת מההוראה המחייבת את המערער לצרף לערעורו גם תצהיר לאימות העובדות, ומתירה למשיב להגיש תצהיר תשובה [ המ' 578/70 סעדה נ' עזבון אל חוסייני, פ"ד כ"ד(2) 437; תקנה 120(ו)(ז)]. פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעורים יוצר מעשה בית דין, ומונע דיון חוזר באותה סוגיה (ע"א 464/78 בניסטי נ' בניסטי, פ"ד ל"ג (1) 153)".
(ד' בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והליכות, מהדורה שישית, עמ' 213)

ויודגש.
למרות שאין הכרעת ראש ההוצל"פ יוצרת "השתק עילה", מקימה הכרעת ראש ההוצל"פ "השתק פלוגתא", המונע הגשת בקשות חוזרות ונשנות בטענת "פרעתי", תוך חזרה על טענות שהוכרעו בהחלטה סופית על ידי ראש ההוצאה לפועל.

לענין זה, נאמר:
"בהבדל מכלל השתק העילה, המונע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בגין אותה עילת תביעה, ואפילו הם מבקשים להעלות נושאים או טענות שמעולם לא הוכרעו ביניהם, מונע כלל השתק הפלוגתא התדיינות נוספת בין בעלי הדין בפלוגתא שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך בפסק דין סופי... דגש המניעות הדיונית מושם בפלוגתא מסוימת, שנדונה בין אותם צדדים בהליכים קודמים והוכרעה בפסק דין סופי על ידי בית משפט מוסמך. תכליתו של הכלל, כלשונו של הנשיא (אגרנט) בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, היא "למנוע, על ידי הפחתת האפשרויות של פסקי דין סותרים את החלשת מעמדו של בית המשפט בעיני הבריות וכדי להבטיח פעולה תקינה וחסכונית של בתי המשפט"".
(פרופ' נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, הנ"ל, עמ' 137).

בכגון דא, סמכותו של ראש ההוצל"פ, שהינה כאמור, סמכות מינהלית-מעין-שיפוטית, מקימה גם היא את המניעות הדיונית, אשר תכליתה "להבטיח פעולה תקינה וחסכונית" של מערכת ההוצאה לפועל.

בענייננו, כאמור, עותרת המבקשת להעלות בהליך הערעור טענות שלא הועלו בבקשתה המקורית בטענת "פרעתי", כמו גם, ראיות חדשות, שלא הובאו בפני ראש ההוצל"פ, בתמיכה לטענות אלה.
ויודגש, בענייננו, ראש ההוצל"פ איפשר למבקשת לתקן את בקשתה בטענת "פרעתי" ולהוסיף, במסגרתה, טענה בדבר הוצאת הצינור מחלקת המשיב, קרי, "השבת המצב לקדמותו".
ברם, המבקשת, מטעמיה שלה, נמנעה, חרף פניות ראש ההוצל"פ, מלתקן את בקשתה המקורית בטענת "פרעתי".

למרות זאת, לאור האמור לעיל, נראה כי יש להעתר לבקשת המבקשת להבאת ראיות נוספות.
אכן, אך סביר הוא, כי משמעות ההלכה, לפיה רשאי מערער להגיש ראיות נוספות בהליך הערעור, איננה מתן אפשרות גורפת לבעל דין להביא את ראיותיו רק בהליך הערעור, בלא להתייחס כלל לחובתו, להביא את מלוא חומר הראיות בפני הערכאה הדיונית. ברם, כאמור, בית המשפט שלערעור על החלטות ראש ההוצל"פ, אינו מוגבל לראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית, ובסמכותו להכריע בערעור, גם על יסוד ראיות נוספות, שלא הובאו בפני ראש ההוצל"פ, וזאת בשל אופי הליך הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. הפועל היוצא הוא, איפוא, כי יש לאפשר למבקשת, גם בנסיבות כבענייננו, להביא ראיות נוספות, שלא הובאו בפני ראש ההוצל"פ.

כמובן, במקרים המתאימים, מן הראוי להכפיף את השימוש בסמכות זו, לסמכותה של ערכאת הערעור לפסוק הוצאות כנגד בעל דין המאריך את ההליכים במחדליו.

העולה מן המקובץ הוא, כי יש להתיר את הגשתם של התצהירים אשר צורפו לבש"א 11410/06, כראיות נוספות בערעור.

ה.      סוף דבר

הבקשה מתקבלת.

חרף התוצאה אליה הגעתי, ומן הטעמים אשר פורטו לעיל, תשא המבקשת בהוצאות המשיב בהליך זה, בסכום של 25,000 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.

הסכום האמור ישולם למשיב לא יאוחר מתוך 15 יום מיום קבלת החלטה זו (פגרת בתי המשפט תבוא במניין המועדים).

המשיב יודיע תוך 7 ימים, מיום תשלום ההוצאות כאמור, האם הוא מבקש לחקור את המצהירים מטעם המבקשת (ימי הפגרה יבואו במנין המועדים, גם לענין זה).

התיק יועבר אלי למעקב, ביום 3.9.2006, או עם קבלת הודעת המשיב, במועד המוקדם יותר.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ראיות לכאורה

  2. מהי רשומה מוסדית ?

  3. הבאת ראיות לסתור

  4. בקשה לפסילת ראיות

  5. עתירה לגילוי ראיה

  6. ראיות נוספות בערעור

  7. השתהות בניהול הליכים

  8. ראיות מהימנות לכאורה

  9. נטל הראיה בדיני מיסים

  10. היפוך סדר הבאת הראיות

  11. שטר המטען כראיה לכאורה

  12. בקשה להבאת ראיה מפריכה

  13. הצגת כרטיס נוכחות כראיה

  14. בקשה להגשת ראיות נוספות

  15. עתירה לגילוי ראיה חסויה

  16. הגשת ראיות נוספות בערעור

  17. ראייה חדשה לפי חוק הנכים

  18. סדר הבאת הראיות בערעור מס

  19. היפוך נטל הראיה בערעור מס

  20. ערר על ראיות לכאורה למעצר

  21. הגשת ראיות באיחור משפט פלילי

  22. הגשת ראיות חדשות לאחר פסק דין

  23. האם חוות דעת מהווה ראיה חדשה

  24. השמדת ראיות בזמן חיפוש משטרתי

  25. הגשת ראיות לבית המשפט ללא אישור

  26. ראיות לסתור את קביעת ביטוח לאומי

  27. זיכוי עקב נזק ראייתי במשפט הפלילי

  28. האם דו''ח מבקר המדינה ראיה קבילה

  29. משקל ראייתי של חתימה על תעודות משלוח

  30. דחיית מועד הוכחות - צירוף ראיות נוספות

  31. בקשה להבאת ראיות לסתור קביעת ביטוח לאומי

  32. תקנות הראיות (שכר עורך-דין), תשל''ח-1978

  33. חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955

  34. תקנות לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים),תשט''ז-1956

  35. רישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד ואינו מהווה ראיה

  36. חוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), תש"ם-1980

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון