להלן פסק דין בנושא חוב דמי עגינה של כלי שיט בנמל: פסק דין לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט מ' קליין) מיום 3.8.05 (ת"א 54350/03) שבו דחה בית המשפט תביעה שהגישה המערערת נגד המשיב לתשלום 25,134 ₪ בגין חוב דמי עגינה של כלי שיט שלו בנמל יפו. בית המשפט חייב את המערערת לשלם למשיב את הוצאותיו וכמו כן סך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד. 1. רקע (א) המערערת היא הבעלים של נמל יפו (להלן: "הנמל") באמצעות מינהל מקרקעי ישראל ומינהלת שמשרדיה ממוקמים בתחום הנמל ובין היתר מספקת שירותי עגינה בו לכלי שיט, נגד תשלום שאת תעריפו היא קובעת מכוח סמכויותיה שבפקודת הנמלים (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הנמלים"), ותקנות הנמלים (אגרות שירותי עגינה בנמל יפו) (תיקון), התשנ"ז-1997 (להלן: "תקנות הנמלים"). (ב) המערערת הגישה נגד המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט קמא ובה היא טענה שהמשיב, שהוא בעלים או משתמש של סירה, קיבל ממנה שירותי עגינה והתחייב בכתב פעם ופעמיים לשלם את האגרות והתשלומים שיגיעו ממנו. חרף הדברים האלה לא שילם המשיב את המגיע ממנו לתקופה של כשנתיים, מחודש פברואר 1998 ועד חודש אפריל 2000, למעט תשלומים שפורטו בכתב התביעה, ויתרת חובו, כולל ריבית והפרשי הצמדה, הגיעה לסכום של 25,134 ₪, הוא סכום התביעה. (ג) המשיב ביקש רשות להתגונן וטען, בין היתר, שעלה ארצה מאיטליה בשנת 1992 בסירה שעוגנת מאז בנמל יפו, למעט יציאות שהוא יוצא מפעם לפעם לשייט מחוץ לנמל. ביום 17.2.98 החליט מנהל מינהל הספנות והנמלים והממונה על הנמלים במשרד התחבורה לאסור כניסה ויציאה של כלי שיט, בעלי שוקע הגדול מ 1.5 מטר, בתחומי נמל יפו (מע/16 למוצגי המערערת - להלן: "הצו"), ובאותו יום הורה מנהל הנמל שהנמל יסגר לתנועת כלי שיט כאמור החל מיום 1.3.98. סירתו של המשיב היא בעלת שוקע של 2.05 מטר ולפיכך נכללה באיסור השייט. המשיב טען שעקב הודעות אלו, ומחמת מצב הנמל שפתחו הצפוני נסתם למעשה בסחף, הוא מצא עצמו "מרותק לנמל" בלי שתשמר לו האפשרות לבחור נמל אחר, וזאת עוד לפני מועד סגירתו של הנמל שנועד כאמור ליום 1.3.98. לפיכך הודיע למערערת שאין בדעתו לשלם את דמי העגינה עד שיוכל לצאת את הנמל. (ד) המשיב הגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 2264/98) במטרה להביא לביצוע עבודות ניקוי שיאפשרו תנועה בנמל, ובית המשפט, שקיבל את הודעת המערערת שהעבודות מתבצעות והולכות, החליט, ביום 15.12.98, שהעתירה אינה רלוונטית עוד. המשיב סבר, על יסוד הודעת המדינה לבית המשפט הגבוה לצדק, שהעבודות יסתיימו בתוך כחודשיים, אך בסופו של דבר הן התמשכו תקופה ארוכה, וריתוקו לנמל נמשך לפחות עד לחודש אפריל 2000. המשיב טען שבתקופת סגירתו של הנמל לתנועת כלי שייט נמנעו ממנו למעשה שירותי העגינה וההנאה מיציאה לשייט אל מחוץ לנמל, ולפיכך אין הוא חייב לשלם את הסכומים הנדרשים על-ידי המערערת; לחלופין הוא קיזז נגדן את נזקי הסירה וירידת ערכה ואת אובדן ההנאה ממנה. יש לציין שהסירה משמשת את המשיב ואת אשתו למגוריהם. 2. פסק הדין נושא הערעור (א) בית משפט קמא שמע עדים וקיבל ראיות שבכתב לרבות חוות דעת של מומחים. לאחר שהפרקליטים סיכמו טענותיהם בכתב פסק בית המשפט את הדין ודחה את התביעה. (ב) בית המשפט מצא שנסיבות סגירת הנמל מנעו מהמשיב "באופן מוחלט מלצאת מהנמל ולעבור לנמל אחר" (עמ' 3 ש' 21 לפסק הדין), וכי המערערת גילתה אוזלת יד בטיפול בבעיות הבטיחות שנוצרו בנמל עקב תנועות החול התת קרקעיות והסחף. הנמל היה סגור לכניסה ויציאה של סירות דוגמת זו של המשיב משך כשנתיים, וטענת המערערת שהיה נתיב בטוח שאיפשר את יציאת סירתו של המשיב או שאפשר היה להוציאה דרך היבשה, לא הוכחה. בית המשפט קיבל את טענתו של המשיב ולמד אנלוגיה מסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, בדבר פטור מחובת תשלום דמי שכירות כאשר נמנע משוכר להשתמש במושכר "מחמת נסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו". לפיכך דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המערערת בתשלום הוצאות המשיב וכמו כן שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪. 3. הטענות בערעור אלו טענות המערערת: (א) הצו ניתן ביום 17.2.98 ונכנס לתוקף רק שבועיים לאחר מכן, ביום 1.3.98, באופן שהותיר למשיב די זמן להוציא את סירתו מהנמל. משלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. מזג האוויר בשבועיים שעד לכניסתו של הצו לתוקף היה שקט ונוח, והעומקים של הנמל איפשרו את הוצאת הסירה מהנמל. לא זו אף זו, המשיב יכול היה להוציא את סירתו מהנמל בדרך היבשה אם רצה בכך, ולהעבירה לכל מקום עגינה אחר. המשיב לא טרח לפנות למערערת כדי לבקש אישור להוצאת סירתו מהנמל, בדרך הים, גם לאחר כניסת הצו לתוקפו. הסירה שימשה מקום מגורים למשיב ובני משפחתו, ובתקופה הרלוונטית נהנה המשיב משירותי הנמל שאיפשרו לו להתגורר בה, מבלי לשלם בעבורם. (ב) למשיב לא הייתה כוונה לצאת עם סירתו מהנמל בתקופה הרלוונטית, והראיה שמיום פקיעת הצו ועד ליום מתן פסק הדין נושא הערעור - לא הוציא המשיב את סירתו מהנמל. כמו כן בתקופה בה היה הצו בתוקף לא החזיק המשיב בהיתר שיט כנדרש בתקנה 53 לתקנות הנמל (בטיחות השיט) התשמ"ג - 1982, כך שממילא הוא לא היה רשאי להפליג בסירה ולצאת מן הנמל. (ג) אין מקום לאנלוגיה עם סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971 (להלן: "חוק השכירות והשאילה"), שכן למשיב ניתנה שהות להוציא את הסירה מהנמל באופן שיוכל להמשיך ולהשתמש בה. כמו כן אין רלוונטיות לסעיף זה כיוון שבתקופה הרלוונטית המשיך המשיב ליהנות משירותי העגינה בנמל. (ד) המשיב לא הודיע למערערת שאין בכוונתו לשלם את חובותיו; משלא עשה כן ויצר מצג שבכוונתו לשלם, שינה את מצבה של המערערת לרעה. ואלו טענות המשיב: (א) המשיב תומך בפסק דינו של בית משפט קמא מנימוקיו. לטענתו, בדין דחה בית משפט קמא את טענות המערערת, טענות עליהן היא חוזרת בערעור זה. (ב) בדין דחה בית משפט קמא את טענת המערערת שהצו נכנס לתוקף רק שבועיים לאחר שנחתם, שכן המערערת לא הוכיחה את מועד פרסום הצו; השיט בנמל היה מוגבל עוד לפני שנחתם הצו; המערערת התעכבה בביצוע עבודות התחזוקה בנמל, ובכך מנעה את האפשרות להסיר את ההגבלה מהר ככל האפשר. (ג) בדין דחה בית משפט קמא את טענת המערערת שהמשיב לא היה מנוע מלהוציא את סירתו מהנמל, שהרי מדוע הוציאה את הצו אם לא התכוונה שיצייתו לו. הצו אינו כולל חריגים, ולכן בדין דחה בית משפט קמא את טענת המערערת שאפשר היה להגיש בקשה לצאת מהנמל. (ד) המערערת לא הוכיחה שהמשיב יכול היה להוציא את הסירה מהנמל בנתיב שייט בטוח, ואף ההפך הוכח, שכן בבקשה שהגישה המערערת לוועדה המקומית לתכנון ובניה, טענה היא עצמה שבהעדר חפירה ויצירה של תעלת שיט בטוחה יש אפשרות שכלי שיט יטבע בפתח הנמל. כמו כן המערערת לא הוכיחה שאפשר היה להוציא את הסירה בדרך היבשה וגם לא הציעה זאת למשיב בתקופה שבה היה הנמל סגור. (ה) טענת המערערת לעשיית עושר ולא במשפט היא טענה שהמערערת לא העלתה בבית משפט קמא, ולפיכך היא אינה רשאית להעלותה בשלב הערעור. המשיב אמנם הפסיק לשלם למערערת דמי עגינה אך המשיך לשלם את יתר התשלומים הנלווים, הכוללים תשלום עבור מים וחשמל. (ו) למשיב נגרם נזק של ירידת ערך הסירה ואובדן הנאה משימוש, נזק שהיה על המערערת לצפות שיקרה באם ייסגר הנמל לתקופה ארוכה. (ז) טענת המערערת שלמשיב לא היה היתר שייט בתקופה הרלוונטית נטענה לראשונה בסיכומיה בבית משפט קמא, דבר שהיווה הרחבת חזית, ואף מנע מהמשיב להפריך את הטענה. (ח) המשיב פנה למערערת והודיע לה כי אין בכוונתו לשלם דמי עגינה כל עוד הצו בתוקף, וכך פעל. 4. דיון והכרעה דין הערעור להתקבל. (א) בית משפט קמא לא נתן משקל מתאים לעובדות שהוכחו לפניו, ובעיקר לאפשרות שניתנה למשיב להוציא את הסירה מהנמל לפני המועד שבו נסגר לתנועה, שהרי כבר ביום 17.2.98 הודיעה המערערת לבאי הנמל על סגירתו החל ביום 1.3.98. בתצהיר שעשה המשיב בתמיכה לבקשתו לרשות להתגונן, שהיה אחר כך לכתב ההגנה מטעמו, הוא לא טען שלא ידע על אודות ההחלטה בדבר סגירת הנמל ביום שבו פורסמה, או סמוך מאד לאחר מכן. אדרבא, המשיב טען שכבר ביום פרסום ההחלטה אי אפשר היה לצאת את הנמל, והסתמך לצורך טענתו זו על דברים שאמר מי שהיה אז שר החקלאות ואיכות הסביבה, רפאל איתן ז"ל, במכתב שכתב לשר האוצר. אולם במכתב זה (נספח ג' למע/2 למוצגי המערערת) אין כדי להוכיח את טענת המשיב, ובסופו של דבר הוא לא הוכיח שאם היה בוחר לצאת את נמל לפני יום 1.3.98 לא היה הדבר עולה בידו. היו לפני בית המשפט ראיות שהוכיחו כי המשיב יכול היה לעזוב את הנמל לפני יום 1.3.98 או אפילו לאחריו בהיתר מיוחד, כך חוות דעת השירות המטאורולוגי (מע/5 למוצגי המערערת) המלמדת שתנאי השייט בנמל עד ליום 1.3.98 היו נוחים, כך עדותו של מר מירון חומש, המשנה למנהל הכללי של מינהל מקרקעי ישראל, שאפשר היה לקבל היתר מיוחד כדי לצאת את הנמל גם לאחר מועד סגירתו (מע/4 למוצגי המערערת), וכך גם עדותו של המומחה דוד כץ (מע/6 למוצגי המערערת). (ב) נוצר הרושם שהמשיב העדיף לשהות בנמל שהרי סירתו היא ביתו ובה הוא מתגורר דרך קבע (ראו מע/11 למוצגי המערערת), והוצאתה מן הנמל הייתה בעבורו בבחינת עקירת ביתו לעיר אחרת. בתקופת סגירתו של הנמל המשיך המשיב להתגורר בסירתו וליהנות משירותי המערערת כגון שמירה, תחזוקה ופינוי אשפה, ואין בכך ולא כלום שבאותה תקופה שילם בעבור מים וחשמל. נזכיר כאן שאגרת העגינה היא חיוב מכוח הדין (פקודת הנמלים והתקנות שהותקנו מכוחה) ועצם העגינה בנמל מחייבת בתשלומה. (ג) אנו סבורים שלא היה מקום ללמוד אנלוגיה מהוראת סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, בין היתר לאור הוראת סעיף קטן ב' הימנה, שלפיה אין להחיל את הפטור במקום שהשוכר ידע על הנסיבות הקשורות במושכר ויכול היה למונען. (ד) אחרי שאמרנו את שאמרנו נזכיר כי בסופו של דבר אכן התמשכו העבודות בנמל תקופה העולה באופן ניכר על הצפי שהיה למערערת, כפי שאף הציגה אותו בית המשפט הגבוה לצדק. אין להימנע מההשערה שאילו ידע המשיב מלכתחילה שעבודות השיפוץ של הנמל יתמשכו על פני כ-26 חודשים, היה אולי יוצא את הנמל סמוך לאחר מתן ההודעה על הכוונה לסוגרו. במיוחד כן, כאשר בית המשפט הגבוה לצדק דחה ביום 15.12.98, על יסוד הצהרת המערערת, את עתירתו של המשיב ואחרים מתוך הנחה שהנמל יפתח בתוך זמן קצר, ובסופו של דבר חלפה יותר משנה עד לפתיחתו. בנסיבות אלו אנו סבורים שהיה מקום להפחית מסכום התביעה כדי מחצית. 5. סוף דבר לפיכך אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא ומחייבים את המשיב לשלם למערערת מחצית מסכום התביעה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשתה. המשיב יחזיר למערערת את סכום ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין ששילמה לו על פי פסק הדין שהתבטל. בנסיבות העניין לא ראינו לעשות צו נוסף להוצאות בערכאתנו. משפט ימי - דיני ימאות