להלן פסק דין בנושא אי הכרה בחבר קיבוץ: פסק דין רקע עניינו של הערעור המינהלי שבפניי בהחלטה מיום 7.7.08 של רשם האגודות השיתופיות שלא לראות במערערת חברה בקיבוץ עינת (המשיב). 1. המערערת, בת 39, ילידת קיבוץ עינת ובת להורים חברי הקיבוץ, נשואה ואם לשני ילדים, התגוררה ומתגוררת כל חייה בקיבוץ. 2. הרקע לפרשה הוא בשינויים שעובר הקיבוץ בשנים האחרונות, במסגרתם נדרש לשאלה מי הם חבריו. הפרשה שבפניי החלה בפנייתו של הקיבוץ לרשם האגודות השיתופיות ביום 11.1.05 בבקשה להורות על מינוי חוקר כדי שיוגדר ויוסדר מעמדם של ארבעה בני קיבוץ, ביניהם המערערת, שלדברי הקיבוץ, קיימת אי בהירות לגבי מעמדם, והוא נוהג בהם כבני רשות הנתמכים על ידו (מוצג 1 למשיב). החוקר שמונה, מר שרגא פולק, קבע בדו"ח (מיום 15.3.05), בהתייחסו לכל הבנים כמקשה אחת, כי כולם לא הגישו מעולם בקשה להתקבל כמועמדים לקיבוץ, וממילא מועמדותם לא נשקלה; כי הם מקבלים זכויות רבות המוקנות לחברים, אך בכפוף להוראות סעיפים 72, 73 ו-88 לתקנון - לא נהגו בהם כבחברים. המלצתו היתה שלא להכיר בהם כחברים. במסגרת הדו"ח התייחס החוקר בקצרה ספציפית לכל אחד מהם, ולגבי המערערת ציין כי היא "טוענת לחברות מאז שחרורה מצה"ל ... כרגע אינה עובדת אולם כל הכנסה שלה מועברת לקיבוץ וכאמור מקבלת תקציב לדבריה אין לה זכות לבחור ולהבחר ואינה משתתפת באספות כלליות" (שם, מוצג 2). ביום 5.6.05, לאחר שארבעת הבנים לא התייחסו לדו"ח שהועבר לידיהם, ולאחר ששקל את העניין, החליט הרשם, על פי סמכותו שבתקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 (להלן- התקנות), לאמץ את מסקנות החוקר שלא להכלילם ברשימת חברי הקיבוץ (שם, מוצג 3). 3. כשנה וחצי לאחר מכן (ביום 1.1.07) פנתה המערערת לרשם בבקשה לדון מחדש בנושא (מוצג 11 למשיב), וזאת, לאחר שהקיבוץ הודיע (ביום 25.12.06) כי הוא איננו מתנגד לכך, בציינו עם זאת כי איננו חוזר בו מעמדתו. בהמשך חזר בו הקיבוץ מהסכמתו ובאי כוחו טענו להיעדר סמכות עניינית של הרשם (שם, שם). הרשם, לאחר שדחה את התנגדותם, החליט (ביום 29.7.07) למנות חוקר חדש, את מר מורן בן נעים, כדי שיבחן מחדש את שאלת חברותה של המערערת (שם, מוצג 5). 4. בדו"ח שהגיש (ביום 28.10.08) המליץ בן נעים שלא להכיר במערערת כבחברת קיבוץ. החוקר מציין כי לאחר סיום המסלול של "לימודים כנגד עבודה" נותרה המערערת ללא הגדרה פורמלית של מצבה. אלא, שלדבריו, המערערת הודתה כי בשנת 98' בערך פנתה למזכיר הקיבוץ וביקשה להתקבל לחברות ונענתה "כי עקב המדיניות הנהוגה באותה העת בקיבוץ, לא מבצעים אף הליך של קבלה לחברות ללא יוצאים מהכלל" (מוצג 6, בעמ' 5). מכך למד החוקר כי לפחות עד למועד זה לא ראתה המערערת עצמה כחברת קיבוץ, בהוסיפו כי "התנהגות המבקשת כלפי הקיבוץ, עד למועד קיומה של החקירה הראשונה לא שונה ומשכך, ניתן ללמוד כי אף היא לא ראתה את עצמה כחברה" (שם, שם). החוקר ציין כי המערערת העידה בפניו שמעולם לא השתתפה באסיפות הקיבוץ מפאת חוסר עניין והביע פליאתו על כך, לנוכח טענתה כי ראתה עצמה כחברה ולנוכח השינויים שעובר הקיבוץ. כן אמר החוקר כי מקריאת סעיפים 72-73 ו-81-85 לתקנון הקיבוץ בעניין "תלוי בחבר קיבוץ" עולה כי הקיבוץ נהג במערערת כבתלויית חבר, וזאת לנוכח היותה ביתם של חברי קיבוץ. החוקר התרשם מעדות מזכירי הקיבוץ אז והיום, כי "נראה כי הקיבוץ נהג במבקשת כמו גם בשאר המבקשים בהליכים הקודמים, לפנים משורת הדין, ובאורך רוח" (שם, בעמ' 7). החוקר קבע: "שלל הראיות והתימוכין שהוצגו בפני על ידי הצדדים מוכיחים מעל לכל ספק כי הקיבוץ נהג במערערת כתלויה וסיפק לה את כל צרכה מעל המתבקש, כאשר כל רצונו היה לאפשר לה לרכוש השכלה ומקצוע, אשר יאפשרו לה להתפרנס בעתיד מבלי שתזדקק לעזרת הקיבוץ. המבקשת אף לא סתרה עובדות אלה" (שם, שם). לדבריו, מימון לימודיה באוניברסיטה באופן כמעט מלא "כמו גם מתן הטבות ותנאים דומים לאלו של חברי קיבוץ רק מוכיחים שהקיבוץ נהג במבקשת כתלויה ולא כחברה" (שם, שם). כן ציין: "לא נסתרו מנגד עיני ראיותיה של המבקשת התומכות, לכאורה, בטענותיה, לענין חברותה בקיבוץ. אלא שממכלול הראיות והתרשמותי מנציגי הקיבוץ, נוכחתי עד כמה נהג הקיבוץ במ בקשת כתלויה ולא כחברה" (שם, בעמ' 8-7). החוקר הוסיף "ייתכן ואולי היתה נוחה למבקשת העובדה, שהתקציב והתנאים אותם היא מקבלת מהקיבוץ דומים לאלו שמקבל חבר ולפיכך לא ראתה צורך לפעול כדי לעגן את מעמדה בקיבוץ. כך גם נוכחתי כי המבקשת לא חשבה כי נהגו בה כחברה" (שם, שם). החוקר קבע כי לא מתקיים במקרה זה התנאי הבסיסי לתחולת תקנה 2א לתקנות בדבר התנהגות הדדית של המערערת והקיבוץ, לאחר שהקיבוץ לא נהג במערערת כבחברה. המערערת השיגה על המלצת החוקר. 5. בהחלטתו מיום 7.7.08 אימץ רשם האגודות השיתופיות את המלצתו של החוקר שלא להכיר במערערת כבחברת קיבוץ. את המקרה ראה הרשם באופן הבא: "במקרה שלפנינו נראה כי קו דק מן הדק עובר בין טענות הקיבוץ למשיגה, כאשר לרוב לית מאן דפליג על העובדות, למעט אי פה ושם. על כן אין להכריע בנקל לטובת מי מהצדדים. המציאות ההיסטורית בהתנהגות הצדדים מאז ועד היום, יכולה לסבול את עמדתה של המשיגה כמו של הקיבוץ, ונראה כי בכדי להבין את התנהגות על בורייה אנו נצרכים להיות 'בוחני כליות ולב'" (עמ' 6 למוצג 1 למערערת). בהתייחסו לדו"ח החוקר אמר הרשם, כי "אכן ויכול להיות שהדו"ח שנכתב לוקה בחסר ואינו מפרט דיו את הדרך בה הגיע למסקנה" (שם, בעמ' 11), בהוסיפו עם זאת כי "חובה להבדיל בין חוסר נימוק פה ושם, דבר שבהחלט לא ראוי ולא תקין, לממצא בכללותו" (שם, שם). בהמשך אומר הרשם, כי מהדו"ח עולה כי "... החוקר ביקש ממצאים, שקל ראיות, בחן עובדות, קיים דיונים ולאחר מכן הוציא החלטתו. החוקר בדק בעין אוביקטיבית את מסכת האירועים והזיקה ההדדית בין הצדדים, לא הותיר את מסקנתו כסברת כרס, על כן אין סיבה להפוך את החלטתו" (עמ' 12 למוצג 1 למערערת). הרשם מציין, כי אף החוקר הראשון הגיע לאותה מסקנה. דיון 6. תקנה 2א לתקנות קובעת: "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין ... יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה". 7. את החריג שבסיפא לתקנה פירש הרשם באופן שהוא חל על ההוראות שבסעיפים 73-72 ו - 81-80 לתקנון הקיבוץ בעניין "תלוי חבר". לשיטת הרשם, משעה שלשון החריג קובעת "זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר אגודה", ולא נאמר כי הוראה כזו צריכה להיות הוראה "האומרת שאין לראות בהתנהגות כדרך קבלה" (סע' 31 להחלטתו), הוראות התקנון בעניין "תלוי חבר" עונות לדרישת הסיפא שבתקנה 2א. כך מתחייב, לדבריו, גם מתכלית חקיקתה של התקנה ומכך שאילולא פירוש כזה יתייתרו הוראות התקנון לעניין "תלוי חבר". הרשם הוסיף וקבע כי ההתנהגות שבין המערער לקיבוץ לא היתה, כטענתה, ללא הגדרה פורמלית, אלא היתה לה הגדרה פורמלית, זו של "תלוי בחבר קיבוץ". 8. אין בידי לקבל את פרשנותו של הרשם לדרישת החריג שבסיפא לתקנה. על פי לשונה, התקנה דורשת "הוראה מפורשת" הקובעת פוזיטיבית שגם אם "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה" לא יראו אותו כחבר. גם תכלית החקיקה, שבאה להגן על זכויותיו כחבר של מי שנהגו בו כך, אך לא התקבל פורמלית לחברות, דורשת שהפגיעה באותו אדם תהיה רק באמצעות הוראה מפורשת הקובעת כי אפילו נהגו בו כחבר, לא יראו אותו כך. התקנות לעניין "תלוי חבר" אינן מתאיינות גם אילולא פרשנותו של הרשם, משעה שמי שהוא "תלוי חבר" לא חלה עליו התקנה מלכתחילה, ואין רואים אותו אפוא מלכתחילה כ"חבר". 9. נשאלת אפוא השאלה האם לפנינו "תלוי חבר", לא כחריג בתקנה 2א, אלא כאפשרות בפני עצמה, שאם היא מתקיימת במקרה זה, הרי, שכאמור, לא חלה כלל התקנה. 10. המערערת טוענת כי קביעתו של הרשם בדבר היותה "תלוית חבר" איננה מנומקת ואיננה מבוססת על תשתית עובדתית כלשהי. לטענתה, לא החוקר ולא הרשם קבעו כי היא נזקקה או נזקקת לתמיכה לצורך קיומה, קביעה הצריכה לצורך סעיף 72 לתקנון. לדבריה, היא אדם עצמאי, עובדת, נשואה ואם לילדים. המערערת מוסיפה וטוענת כי לא קיים בדל ראיה המלמד על כך שהקיבוץ הגדיר את מעמדה כ"תלוי חבר" ולא הוצג ולו מסמך אחד המתייחס אליה באופן זה. 11. הקיבוץ טוען, ראשית, כי המקרה דנן איננו נופל בגדרם של המקרים החריגים בהם מתערב בית המשפט בהחלטות הרשם. לטענתו, במקרה זה מתבקש בית המשפט להתערב בעיקרו בממצאים עובדתיים ובהתרשמויות של חוקרים ורשם. לדבריו, בסיסה של החלטת הרשם איתן, ההחלטה מפורטת ומנומקת, ומביאה בחשבון את כל השיקולים הצריכים לה, והיא החלטה סבירה. לגופו של עניין טוען הקיבוץ כי נהג במערערת כב"תלוית חבר", ועל כן, התקנה איננה חלה עליה כלל או חל עליה החריג שבסיפא לתקנה. לדבריו, "בשל מצבה המיוחד של המערערת, וקשיי התפקוד מהם סבלה, אשר באו לידי ביטוי בין השאר בהעדר יכולתה להגיע לעבודה באופן סדיר, והעובדה כי לא היתה מסוגלת (בעת ההיא) לעבור למעמד של בן תושב, אשר ידרוש ממנה לשלם על מגוריה בקיבוץ ולהתפרנס בכוחות עצמה, החל הקיבוץ לנהוג בה כתלויה בחבר ..." (סע' 19 לעיקרי הטיעון מטעמו). עוד לדבריו, בשל הקשיים מהם סבלה הוא תמך בה לאורך כל השנים מאז שחרורה מצה"ל. לטענתו, המערערת לא עבדה מעולם באופן מלא, ולכל היותר עבדה במשרה חלקית ביותר, כעובדת מחליפה בבתי הילדים. לאחר מכן, לדבריו, עבדה המערערת במשך תקופה קצרה, מבלי שקיבלה תמורה משמעותית, שתוכל לפרנסה באופן עצמאי, במתן טיפולים אלטרנטיביים (כנגד מתן קבלות של הקיבוץ). הקיבוץ מוסיף וטוען כי "למעשה, המערערת מעולם לא תרמה את חלקה והשתלבה בחיי העבודה בקיבוץ. היא לא מילאה את חובות העבודה, והקיבוץ גם לא עמד עימה על מילוי חובה זו, בשל מצבה המיוחד ובשל היותה תלויה" (שם, בסע' 23; ההדגשה במקור). לדבריו, במשך כל התקופה, נוכח קשייה של המערערת ומצבה הרפואי הקשה של אמה, הוא איפשר לה לשהות בקיבוץ "במעמד של 'תלוי בחבר' או 'קרוב של חבר'" (שם, בסע' 24). אשר לטענת המערערת בדבר היעדר מסמך בעניין זה, טוען הקיבוץ, כי "אין ולא היו החלטות פוזיטיביות באשר להגדרת "תלוי" למעט ההגדרות אשר פורטו בתקנון הקיבוץ כנוסחו בזמנים הרלוונטיים. עובדה זו איפשרה לקיבוץ גמישות בקבלת תלויים ליישוב הקיבוצי, והגשמת הערבות ההדדית ..." (שם, בסע' 26; ההדגשה במקור). לטענתו, נוכח מעמדה כ"תלויה בחבר" קיבלה המערערת תקציב ומגורים בקיבוץ ללא תשלום ומסגרת חינוך לילדיה, והוא אף הסכים, מתוך רצון טוב, לממן לה לימודים נוספים במשך השנים, כדי שתוכל להתפרנס בכוחות עצמה, אך לשווא. הקיבוץ מסיים נושא זה בטענו כי נהג במערערת לפנים משורת הדין בשל היותה בת לחברי קיבוץ ומתוך רצון לסייע לה במצוקתה ולאפשר לה לחיות את חייה באופן מכובד, אך מעולם לא הוסכם ביניהם ולא התכוונו שתוכר כחברת קיבוץ. בהמשך טוען הקיבוץ, בהדגישו את המלים "לדעת הקיבוץ" שבסעיף 72 לתקנון, כי אין נדרש בסעיף קיומם של קשיים חריגים במיוחד, העולים כדי צרכים מיוחדים, אלא ההגדרתו כוללת גם מקרים בהם ההכרה בקרוב כבתלוי תסייע לו, כמו במקרה של המערערת. עוד טוען הקיבוץ, כי ההבדל העיקרי (אם לא היחיד) בין "תלויי חבר" לבין חברים הוא באי יכולתם של הראשונים להצביע באספה הכללית, לבחור ולהיבחר, זכויות שהוכח, לדבריו, שלא היו למערערת. כן הוא טוען, כי דחיית בקשתה להתקבל לחברות מעידה על כך שלא ראתה עצמה כחברה. 12. בהחלטתי מיום 26.3.09 (עמ' 3 לפרוטוקול) דחיתי את בקשתה של המערערת למחוק את טענותיו של הקיבוץ לעניין קשייה וחוסר תפקודה ותמיכתו בה עקב אלה. זאת, משהתברר כי כבר בעיקרי הטיעון שהגיש הקיבוץ לרשם הועלו טענות אלה. משכך, טענה המערערת (בסיכומים המשלימים) כי הטענות נטענו לראשונה בפני הרשם, שאין בידיו כל כלי לבחון טענות עובדתיות. לטענתה, בניגוד לדברי החוקר לפיהם הסתמך על "שלל ראיות ותימוכין" שהציג לו הקיבוץ, אלה לא הוצגו לו כלל, ועל כן המלצתו שלו, והחלטת הרשם הנסמכת עליה, פגומות. לדבריה, הקיבוץ לא גיבה בכל מסמך שהוא את טענותיו לענין קשיי תפקודה ואי הגעתה לעבודה, לעניין החלטתו לנהוג בה כב"תלוי חבר", לעניין מתן האפשרות להתגורר ביישוב בשל מצבה של אמה, ולעניין מימון לימודים לפנים משורת הדין כדי שתוכל להתפרנס. 13. עיון בפרוטוקול החקירה שערך החוקר (השני) לנציגי הקיבוץ (שני באי כוחו ומנהלת קהילה) מעלה כי הם טענו שהמערערת (תלמה) "תמכה באמה, והיו לה קשיים להתמודדות עם עצמה. הקיבוץ תמך בה" (עמ' 1 למוצג 7 למערערת); ובהמשך, כי "הקיבוץ תמך עוד באנשים שהיו צריכים ונזקקו לעזרה. אמה של תלמה היתה נתמכת ולכן תמכו בתלמה" (שם, שם); וכן כי "מתלמה לא ביקשו לעבוד ולא חשבנו איתה מדוע אינה עובדת באופן מלא" (שם, בעמ' 2). הראיות שהקיבוץ הציג לחוקר הסתכמו במסמכי "הסדר לימודים לבנים בהסדר" וב"רשימת חברים", שהיא רשימה מיום 21.12.05 של שנות ותק של החברים (שם, בעמ' 4). דהיינו, הקיבוץ לא תמך את טענותיו לעניין מצבה של המערערת או לעניין החלטותיו לנהוג בה כב"תלוי חבר" בכל מסמך שהוא. 14. המערערת טענה בחקירתה כלהלן: את שירותה הצבאי עשתה בניהול מועדניות של תנועת "דור שלום"; בשנים 94-95, במקביל להשלמת בגרויות, עבדה בגן בקיבוץ; בשנים 95-97 החזיקה במשרה חלקית בגן; בשנת 98' עבדה בגן; בשנת 99' עבדה בבית שחף(?); בשנת 2000 עבדה בגני ילדים; במקביל בשנים 95-2000 למדה במכללת רמת גן "והעבודה באותה תקופה היתה חלקית" (עמ' 3 למוצג 6 למערערת); בשנים 2000-2001 עבדה במשרה מלאה ב"מגן"; בשנת 2002 עבדה בגן ילדים ובמקביל למדה רפלקסולוגיה ומימנה את לימודיה בעצמה; בשנת 2003 עבדה במשרה מלאה בבית שחף(?); בשנת 2003 נולד ילדה הראשון ולאחר כשנה נולד השני, ובתקופה זו לא עבדה; עד לספטמבר היא תעבוד כמחליפה בגנים, ולאחר מכן כקבועה. המערערת טענה בפני החוקר כי לעניין ההחלטה מיהו תלוי יש לחפש החלטות עקרוניות של הקיבוץ, כאשר לטענתה, תלוי הוא אדם שאיננו מסוגל להשתכר לבדו והוא תלוי באדם אחר. אשר לקשייה בהם דיבר הקיבוץ, טענה המערערת, כי אכן נפגשה עם פסיכולוג, אך זאת, כרבים אחרים בקיבוץ, אך בין עובדה זו לבין הטענה שהיא חולת נפש ופגועה יש הבדל גדול. 15. על אף שהקיבוץ לא הציג לחוקר כל מסמך לעניין מצבה של המערערת שהפך אותה, לטענתו, לנתמכת, ומכאן ל"תלוית חבר", או כל מסמך המדבר בהחלטת הקיבוץ על כך, קבע החוקר, "שממכלול הראיות והתרשמותי מנציגי הקיבוץ, נוכחתי עד כמה נהג הקיבוץ במבקשת כתלויה ולא כחברה" (ההדגשה לא במקור). זאת, למרות שלדבריו "לא נסתרו מנגד עיני ראיותיה של המבקשת התומכות, לכאורה, בטענותיה, לענין חברותה בקיבוץ". מהו אפוא אותו "מכלול ראיות" עליו ביסס החוקר את קביעתו לפיה הקיבוץ נהג במערערת כב"תלוי חבר"? בדו"ח שהגיש, החוקר לא דן בשאלה האם המערערת נזקקה לתמיכה, ולא קבע לפיכך כי כך היה וכי בעקבות זאת נהג בה הקיבוץ כב"תלויית חבר". הרשם, שלפניו כבר העלה הקיבוץ את הטענות המפורטות (שנטענו גם בפניי) לעניין מצבה של המערערת כמי שנזקקה לתמיכה, טענות שאת סיכומן הביא הרשם בהחלטתו, לא נדרש לטענות אלה ולא קבע בהחלטתו - משעה שהחוקר לא עשה זאת לפניו - כי המערערת נזקקה לתמיכה וכי לפיכך נהג בה הקיבוץ כב"תלוי חבר". וכך אפיונו של הרשם את יחסו של הקיבוץ אל המערערת כאל "תלוית חבר", ולא כאל "חברה", לא נבע ממציאות מוכחת של אדם הזקוק לתמיכה, שבגין מצבו זה הוענק לו מעמד של "תלוי חבר", כפי שהיה צריך להיות וכפי שנטען על ידי הקיבוץ, אלא מנתונים אחרים: מאי השתתפותה של המערערת באספות החברים ומדחיית בקשתה בשנת 98' להתקבל לחברות. ראשית, ברור כי נתונים אלה לא מבססים את הטענה לתלותיותה של המערערת, שאותה כאמור היה צריך לקבוע לצורך קביעת ממצא בדבר קיומם של יחסי קיבוץ-"תלוי חבר". שנית, בסיטואציה שבה (על פי נתונים שצוטטו בפסיקה) שיעור ההשתתפות הכללית באסיפות קיבוץ הינו רק כ-32% (ראו ע"א 4245/00 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר פ"ד נז( 6) 10, 38), איזו משמעות ניתן לייחס לאי השתתפותה של המערערת באסיפות הקיבוץ? אשר לעניין ההזמנות, עיון בפרוטוקול החקירה הראשונה מעלה כי המערערת לא דיברה כלל בעניין ההזמנה לאסיפות החברים (וגם לא בעניין אי השתתפותה בהן; מוצג 10 למשיב). בדו"ח ציין החוקר כי המערערת איננה משתתפת באסיפות, ולא נאמר כי לא הוזמנה אליהן. כך לא קיימת הסתירה עליה הצביע הרשם בהחלטתו. הרשם לא ראה בזכות לבחור ולהיבחר - שלדברי המערערת במכתבה אליו (בו ביקשה ממנו לחדש את הדיון בתיק) רק היא לא ניתנה לה - עילה שלא לפתוח את התיק לדיון מחדש. כלומר, הרשם לא ראה בזכות זו, שיכול שהיא פועל יוצא מקבלה פורמלית לחברות, את חזות הכל והוא גם לא התייחס לעניין זה בהחלטתו. אשר לאי קבלתה של המערערת לחברות בשנת 98': החוקר השני, שציין את הבקשה שנדחתה (ואת העובדה שהמערערת היא שהביאה נתון זה בפניו), ראה בכך הוכחה שהמערערת לא היתה חברה עד למועד שבו ביקשה להתקבל לחברות, בהוסיפו, כי התנהגותה כלפי הקיבוץ לא השתנתה עד למועד החקירה הראשונה (כ-7 שנים לאחר מכן), "ומשכך, ניתן ללמוד כי אף היא לא ראתה את עצמה כחברה". ואולם, אי קבלה לחברות איננה מהווה ראיה לכך שהמבקש (שנדחה) לא היה חבר, שאחרת למה נועדה תקנה 2א, שלא באה אלא ליתן מענה לאותם מקרים בהם לא הייתה קבלה פורמלית לחברות. וכך, אי קבלתה של המערערת לחברות בשל נסיבות שאינן קשורות בה ספציפית, כעולה מתשובת המזכיר אז, אינה יכולה לשמש הוכחה לאי היותה חברה על פי המבחן שבתקנה 2א. 16. סיכומו של דבר: כפי שראינו לעיל, החוקר ובעיקר הרשם, היו ערים למצב זה שבו, כפי שאמר הרשם, ניתן לקבל הן את עמדת המערערת והן את עמדת הקיבוץ, אך קיבל את עמדתו של האחרון. אלא שכטענת המערערת, הקיבוץ, שפנה לרשם בבקשה לקבוע את מעמדה של המערערת (ושלושה אחרים), לא הרים את הנטל להוכיח כי היתה "תלויית חבר", ועל כן לא ניתן לקבוע כי נהג בה כב"תלויית חבר". בבסיס החלטת הרשם עמדה הקביעה כי הקיבוץ נהג במערערת כב"תלוי חבר", כאשר החלופה לכך הייתה התנהגות כאל "חבר". משנדחתה ההגדרה של "תלוי חבר" ליחסים שבין הצדדים, ולא הוצעה חלופה שלישית, לא נותר אלא לקבוע קיומה של חברות מכוח התנהגות, על פי הרישא לתקנה 2א. 17. סוף דבר: הערעור מתקבל. קיבוץ עינת ירשום את המערערת בפנקס החברים שלו. בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות. קיבוץחברות בקיבוץ