להלן פסק דין בנושא אזרחות לילדי אדם שויתר על אזרחות: פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בעתירה זו נתבקשנו להורות למשיב 1 להעניק לעותרים 2-6, ילדיה של עותרת 1, אזרחות ישראלית מכח חוק האזרחות, התשי"ב-1952. 2. עותרת 1 (להלן: נעימה), היא אזרחית ישראלית ילידת טירה. בשנת 1978 נישאה נעימה לפלסטיני תושב האזור ועברה להתגורר בכפרו. עותרים 2-6, ילדיהם המשותפים של נעימה ובעלה, נולדו כולם מחוץ לישראל. נעימה ביקשה לזכות במעמד של תושבת קבע באזור ולשם כך, ובהתאם למדיניות שנהגה בעבר במשרד הפנים, חויבה לחתום על מסמך בו היא מוותרת על אזרחותה הישראלית, וכך עשתה בשנת 1986. בשנת 1989 נפטר בעלה של נעימה. בעקבות כך היא שבה להתגורר בישראל, ובנובמבר 2000 הושבה לה אזרחותה. הליך זה בוצע מכוח הנוהל שהתקבל במשרד הפנים, ושעל יישומו הצהיר בבג"צ 2271/98 עאבד נ' שר הפנים, פ"ד נה(5) 778 (2001) (להלן: נוהל דוניה עאבד), ואשר נועד לתת מענה לנשים ישראליות שעזבו את המדינה ועקרו לשטחי האזור בעקבות נישואיהם לפלסטינים. כאמור, בזמנו דרש משרד הפנים מנשים אלו לוותר על אזרחותן הישראלית, אולם במקרים בהם פורק התא המשפחתי, לדוגמה בעקבות גירושין של בני הזוג, נקלעו הנשים למצב קשה מנשוא, כאשר נותרו מנותקות הן ממשפחות המוצא בישראל והן מבעליהן שבעקבותיהם הלכו לאזור. בנסיבות אלו נעתר שר הפנים, מטעמים הומניטאריים, להשיב לנשים את אזרחותן (בג"צ 7164/02 ג'וואמיס נ' שר הפנים, פ"ד נט(2) 232, 240 (2004). נוכח תכלית זו והרצון שלא להעמיד את האישה המבקשת לשוב לישראל במצב בו היא נאלצת להיקרע מילדיה, הוסיף נוהל דוניה עאבד וקבע, כי אזרחות ישראלית תוענק גם לילדים המתגוררים עמה, ובלשון המקור: "בהעדר מניעה ביטחונית, יירשמו הילדים כאזרחים ישראלים אם השתקעו בישראל. לצורך הוכחת השתקעותם בישראל יאושר לילדים בשלב ראשון מעמד א/5 לחצי שנה. בתום התקופה ייבדק מרכז חיים, ואם השתקעו בישראל יירשמו כאזרחים ישראליים... לילדים שלא השתקעו בישראל - לא תוקנה אזרחות ישראלית". נוהל דוניה עאבד הבחין אפוא בין האם לילדיה, כאשר לראשונה מושבת האזרחות באורח אוטומאטי, בעוד ילדיה נדרשים להוכיח כי השתקעו עם האם בישראל. המשיבים טענו בתגובתם, והדברים מקובלים עלינו, כי קיימת אפשרות שגם לאחר השבתה של האזרחות לאם ימשיכו ילדיה להתגורר באזור - לדוגמה כאשר האם ממשיכה לשהות עמם שם או כאשר הילדים בוחרים להתגורר עם אביהם או עם מי מבני משפחתו. זו הסיבה לדרישת הוכחתו של מרכז החיים עבור הילדים כפי שנקבע בנוהל. כאמור, בנובמבר 2000 הושבה לנעימה אזרחותה הישראלית, ובעקבות כך פנו שלושה מילדיה, עותרים 4-6, וביקשו להעניק גם להם מעמד דומה. מכוח נוהל דוניה עאבד ניתן לשלושה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 שתוקפו לחצי שנה. מנגד, עותרים 2-3 כלל לא פנו למשרד הפנים אותה עת, וממילא לא ניתן להם מעמד כלשהו. 3. בא כח העותרים לא התייחס לתחולת נוהל דוניה עאבד על שולחיו, הואיל והוא מבסס את עתירתם לאזרחות ישראלית על הוראת סעיף 4(א)(2)(ד) לחוק האזרחות, על פיו זכאי לאזרחות "מי שנולד מחוץ לישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים". בדיון שהתנהל בפנינו הדגיש בא-כח העותרים, כי ביום בו בוטלה אזרחותה של נעימה (4.5.86) כבר נולדו עותרים 2-5, ומכאן דעתו כי הואיל ואמם הנה אזרחית ישראל, זכאים לכך גם עותרים אלה. 4. סעיף 10(ו) לחוק האזרחות, שעניינו ויתור על אזרחות, עוסק בהשלכות שיש לאקט זה על ילדיו הקטינים של המוותר, ובלשון המקור - ביטול אזרחותו הישראלית של בגיר לפי סעיף זה מבטל גם את אזרחותו הישראלית של ילדו הקטין אם נתקיימו שניים אלה: (1) ההורה השני ויתר גם הוא על אזרחותו הישראלית לפי סעיף זה או שהוא איננו אזרח ישראלי ואיננו תושב ישראל, או שהוא הסכים בכתב לכך שהויתור יחול אף על הקטין, או שההורה שויתר על אזרחותו רשאי להחזיק לבדו בקטין; (2) הקטין איננו תושב ישראל או, אם היה הויתור לפי סעיף קטן (ב), נאמר בהודעה האמורה באותו סעיף קטן שרצון המודיע הוא שאף הקטין יחדל להיות תושב ישראל . להשלמת האמור נביא גם את סעיפים 10(ז) ו-(ח) העוסקים במקרים בהם אזרחותו של הקטין לא תתבטל, חרף האמור בסעיף 10(ו), הגם שהוראות אלה אינן רלוונטיות לעניינם של העותרים: (ז) על אף האמור בסעיף קטן (ו), רשאי שר הפנים לקבוע, אם ראה סיבה מיוחדת המצדיקה זאת, שלא תתבטל אזרחותו הישראלית של קטין לפי הסעיף הקטן האמור. (ח) מלאו לקטין שש עשרה שנים, לא תתבטל אזרחותו הישראלית לפי סעיף זה אלא אם הודיע הקטין בכתב לשר הפנים שהוא מסכים לביטול. בעניינם של עותרים 2-5 מתקיימים שני התנאים הקבועים בסעיף 10(ו). ראשית, אביהם לא היה מעולם אזרח או תושב ישראל, ועל כן די היה בויתור האזרחות על-ידי האם כדי לראותה כמי שויתרה גם על אזרחותם של ילדיה. שנית, העותרים לא נולדו בישראל, וביום בו ויתרה אמם על אזרחותה לא היו תושבי ישראל. המסקנה היא אפוא כי ביטול אזרחותה של נעימה, הביא לפקיעת זכאותם של ילדיה למעמד זה. 5. בדיון שהתקיים בפנינו הזכיר בא כח העותרים, בשפה רפה, את האמור בסעיף 10(ג) לחוק האזרחות. בסעיף משנה זה נקבע כי "קטין שנולד מחוץ לישראל והוקנתה לו אזרחות ישראלית מכוח לידה, רשאים הוריו להצהיר בכתב שהם מוותרים על אזרחותו, ובלבד שביום מתן ההצהרה ההורים והקטין לא היו תושבי ישראל". נוכח דברים אלה מבקש בא כח העותרים לטעון, כי ביטול אזרחותם של העותרים היה טעון הצהרה בכתב בה מודיעה נעימה על כך שהיא מוותרת על אזרחות ילדיה, והצהרה כזו מעולם לא ניתנה. אולם, חוששני כי גם הוראת סעיף 10(ג) אינה יכולה לסייע לעותרים, הואיל וסעיף זה מתייחס למקרה בו מודיעים ההורים על רצונם לוותר על אזרחות ילדיהם שעה שהם - ההורים - מבקשים להמשיך ולהחזיק בה. במקרה כזה, קובע החוק, נדרש ההורה להצהיר בכתב כי הוא מוותר על אזרחות ילדיו. דברים אלה מוצאים ביטוי גם בדברי ההסבר שליוו את תיקון מספר 4 לחוק האזרחות, בו נוספו ההוראות הנוגעות לויתור על אזרחות כפי שהן קיימות היום: "סעיף 10 לחוק העיקרי, העוסק בויתור על אזרחות, איננו מאפשר להורים לוותר על אזרחותו הישראלית של ילדם הקטין באופן נפרד ובלתי תלוי באזרחותם הם. רק אם ההורים עצמם מצהירים על רצונם לוותר על אזרחותם הישראלית ושר הפנים מסכים לכך, או רק אם אחד ההורים הוא אזרח ישראלי ואזרחות זו מתבטלת בעקבות הצהרת ויתור שהגיש אותו הורה, מתבטלת בצמוד לכך (בכפוף לתנאים המפורטים בסעיף 10) גם האזרחות של ילדם הקטין. נוכח תחולתו הבלתי מוגבלת עד כה של עקרון "דין הדם" כדרך לרכישת אזרחות ישראלית, אשר כתוצאה מכך הוענקה אזרחות ישראלית מכח לידה לילידי חוץ רבים בניגוד לרצון ההורים, ונוכח העובדה שגם לאחר הגבלת תחולתו של העקרון האמור תוענק, לפי סעיף 4(א)(2) החדש, אזרחות ישראלית מכוח לידה לילידי אזרחים ישראליים בין אם הוריהם חפצים בכך ובין אם לאו, יש צורך להעניק להורים אפשרות לוותר על אזרחותם הישראלית של ילדיהם הקטינים באופן בלתי תלוי באזרחותם הם" (הצעת חוק האזרחות (תיקון מס' 4), התש"ם-1979, ה"ח 1419 - ההדגשה הוספה). הנה כי כן, שבים אנו לנקודת המוצא - הוראותיו של נוהל דוניה עאבד, ולא סעיף 4 לחוק האזרחות, הן החולשות על עניינם של עותרים 2-6, ומהן נגזרת זכאותם לאזרחות. השאלה הניצבת לפתחנו היא באשר ליישומן של הוראות הנוהל על העותרים, שכן במסגרת עתירה זו לא הועלתה בפנינו כל טענה באשר לסבירותו או חוקיותו של הנוהל. 6. כאמור, על-פי נוהל דוניה עאבד זכאים לאזרחות ישראלית גם ילדיה של אישה שויתרה על אזרחותה בעקבות עקירתה לשטחי האזור, ובלבד שנכנסו יחד עם אמם לשטחה של ישראל והשתקעו כאן. לצורך הוכחת הנדרש בנושא ההשתקעות, נקבע כי יינתן להם מעמד מסוג א/5 למשך חצי שנה, ובתום תקופה זו ייבדק מרכז חייהם. דא עקא, עותרים 3-2 כלל לא פנו למשרד הפנים בעת הרלוונטית, וממילא גם לא קיבלו מעמד זמני. פנייתם הראשונה של עותרים אלה לקבלת אזרחות נעשתה רק בשנת 2007, היינו, שבע שנים לאחר שלאמם הושבה אזרחותה, ועל כן נגועה העתירה בעניינם בשיהוי כבד. אותה עת היו עותרים אלה בגירים, נשואים ובעלי משפחה, ובמצב דברים זה מתעורר ספק של ממש אם ניתן לראותם כילדים המתגוררים עם אמם, כמתחייב מנוהל דוניה עאבד. מכל מקום, עותרים אלה לא הגישו ולו בדל של ראיה לכך שהשתקעו בישראל, אדרבא, המסמכים שהוגשו למשרד הפנים - בהם ידובר בהמשך - התייחסו אך ורק למקום מגוריהם, לכאורה, של אחיהם, העותרים 4-6. במצב דברים זה אך ברור הוא כי עותרים 2-3 לא הצליחו לבסס עתירתם, ועל כן דינה דחייה. 7. באשר לעותרים 4 עד 6 - אלה זכו למעמד א/5 שתוקפו פג חצי שנה לאחר שניתן, היינו בחודש מאי 2001. במשך תקופה זו נמנעו עותרים אלה מלהציג ראיות מנהליות לבסס את טענתם בדבר העתקת מרכז חייהם לישראל, ולמעשה פנו למשרד הפנים בבקשה לקבלת אזרחות רק בשנת 2004. על אף שהשיהוי עמד בניגוד לדרישות הנוהל, לא נדחתה בקשתם מטעם זה בלבד. אדרבא, משרד הפנים הראה נכונות לבדוק את הבקשה לגופה, ובלבד שיוצגו ראיות לעניין מקום המגורים, לדוגמה, תעודות מבית-הספר בו לומדים העותרים; פנקסי חיסונים ואישור על חברות בקופת חולים; תלושי משכורת; אישור המועצה המקומית על מגורים בתחומה; חוזה שכירות/רכישה של דירה אליו מתלווה תצהיר בנוגע למגורים בבית וכן כל ראיה רלוונטית אחרת (ראו מש/6). ברם, מתשובת משרד הפנים לעתירה עולה, כי העותרים לא עמדו בנטל זה. המסמכים שהוצגו יצרו תמונה מעורפלת וחלקית אודות מרכז חייהם, ולא היה בהם כדי להוכיח ברמה הנדרשת שהשתקעו בישראל, לא כל שכן שהשתקעו בה באופן רצוף בין השנים 2004-2001. כך לדוגמה, לא הציגו העותרים תיעוד על לימודיהם בישראל, וכל שהוצג בהקשר זה הוא אישור של עיריית טירה לפיו שולבה עותרת 6 בשנת 2004 ביחידה לקידום נוער. באישור נוסף צוין כי עותרים 4-5 פנו בשנת 2001 ליחידה לקידום נוער, אולם לא נקלטו במסגרת זאת עקב "בעיות חברתיות וכלכליות קשות" (מש/16). דווקא נוכח דברים אלה ניתן היה לצפות כי עותרים 4-5 יציגו ראיה כלשהי על כך שתחת לימודים הם בחרו לעבוד, אולם ראיות כאלו לא הוצגו. המסמכים שהוצגו אף לא הוכיחו ברמה הנדרשת כי במהלך התקופה התגוררו העותרים עם אמם. בהקשר זה הגישה נעימה תצהיר הנספח להסכם שכירות דירה משנת 2004, בו נאמר כי עותרים 4-6 מתגוררים עימה. אולם, משרד הפנים דרש לתמוך תצהיר זה בתצהיר נוסף של המשכיר, ומסמך כזה לא הוגש מסיבה כלשהי. כמו כן, התייחס התצהיר שהוגש רק לשנת 2004, וגם עובדה זו עוררה תהיות. אישורים שהופקו על-ידי עיריית טירה לא הסירו את הערפל מעל סוגיה זו. באחד מהם, שהופק בשנת 2003, נאמר כי נעימה "היא אלמנה וגרה בטירה עם הילדים שלה" (מש/19). לא צוין באישור זה למי מהילדים הוא מתייחס, ולא ממתי גרים הם בתחומי העיר. מסמכים נוספים שהוגשו בקשר לדירת המגורים - כגון חשבונות חשמל, מים וארנונה - לא היה בהם כדי לסייע, שכן הם אינם על שמה של נעימה, ועל כן לא היה בהם משום ראיה למגוריהם של העותרים. כן הוצג אישור מהמוסד לביטוח לאומי, וממנו עולה כי נעימה היתה זכאית במהלך שנת 2004 לגמלת הבטחת הכנסה עבור מבוגר + ילד. אולם גם באישור זה לא היה כדי להוכיח שהעותרים התגוררו בישראל באופן רצוף מאז 2001. הראיה היחידה שעלה בידי העותרים להציג ושהתייחסה לכל התקופה הרלוונטית, היינו 2004-2001, היא אישור מקופת-חולים כללית ממנו עלה כי עותרים 4-6 מבוטחים על-ידה מאז שנת 2000. אולם, עמדת המשיב היא כי מסמך זה כשלעצמו אינו בבחינת ראיה מנהלית בעלת משקל מספיק, שכן אין בכוחה להעיד על מגורים בפועל בישראל, אלא לכל היותר על היותם של עותרים 4-6 מבוטחים על-ידי קופת-חולים. 8. הנה כי כן, עמדתו של משרד הפנים היא כי העותרים לא עמדו בנטל להראות כי השתקעו בישראל מאז זכו למעמד של תושב ארעי. הערכת כמות הראיות המספקת להוכחת מרכז חיים היא בסופו של יום הערכה מקצועית, ולא בנקל יתערב בה בית המשפט (השוו: בג"צ 7139/02 בצה נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 481, 489 (2003)). לא מצאנו עילה לחרוג מכלל זה במקרה הנוכחי. עם זאת, נוסיף כי ככל שלידי העותרים יתגלגלו ראיות נוספות להוכחת השתקעותם בישראל, יהיו רשאים להגישן למשיב, ומותר להניח כי עניינם ייבחן מחדש. נוכח האמור, העתירה נדחית. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. משרד הפניםאזרחות