אחריות המדינה על התאבדות בתא מעצר המנוח, שעזבונו הוא התובע מס' 1, (להלן: "המנוח"), התאבד בתא מעצר בתחנת משטרת זבולון ביום 17.5.2007. המנוח, יליד 1963, נעצר ביום 8.5.07 על ידי המשטרה בחשד לביצוע מעשה מגונה ומעצרו הוארך. הנתבעת, משטרת ישראל, הייתה המחזיקה, המנהלת והממונה על תחנת משטרת זבולון ולטענת התובעים, עזבון המנוח, אשתו ושני ילדיו, אחראית באחריות ישירה ובאחריות שילוחית לתוצאות מעשיהם ומחדליהם של השוטרים. כפי שאפרט להלן בחינת שאלת האחריות במקרה זה מחייבת התייחסות לחובת הזהירות המוטלת על המשטרה כלפי עצור המצוי במשמורתה. התייחסות זו מצריכה דיון גם במשמעות שיש לייחס לכך שבעת מעצרו סבל המנוח מעוינות מצד עצורים אחרים, הוגדר כ'טעון הגנה' והופרד. בלילה שלפני התאבדותו התרשם אחד השוטרים מכך שהמנוח בודד מכונס בעצמו וחשש ממצב שבו המנוח יפגע בעצמו. הוא נקט אמצעי זהירות בקשר לכך והכניס לתאו עצורים נוספים. עם זאת, בשל כשל בעבודת המשטרה החשש שהמנוח יתאבד לא הביא לכך שיינקטו אמצעים נוספים ובהם נטילת החגורה ושרוכי הנעליים מהמנוח, המידע לא הועבר לשוטרי המשמרת שלאחר מכן אלא נותר בחזקתו של השוטר שהיה במשמרת הלילה. בנוסף לדיון בשאלת האחריות יש לברר גם את גובה הנזק שנגרם לתובעים. בהקשר זה אין מדובר בתביעת עזבון או תלויים שגרתית שכן במהלך הניתוח שנעשה לאחר מותו של המנוח התברר כי המנוח היה חולה במחלה קשה ובגופו נוצר גידול ממאיר בכליה, עליו לא ידע. לפיכך, יש להעריך את גובה הנזק, בין היתר, תוך בחינת השאלות: מתי היה נודע למנוח על המחלה, מה היו תוצאות הטיפול בה בשלבים השונים בה ומה סיכויי ההחלמה ממנה, אם וכאשר היה פונה לטיפול רפואי. מאחר והעובדות לא היו למעשה שנויות במחלוקת ומרבית המידע מבוסס על מסמכים שהמציאה הנתבעת ובהם חומר הגלם שעמד בפני ועדת בדיקה שבדקה את נסיבות ההתאבדות הסכימו הצדדים לסכם את טענותיהם על בסיס התצהירים, ההודעות שנגבו בסמוך לאירוע, המסמכים וחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, מבלי לערוך חקירה נגדית. העובדות המנוח יליד 1963, היה בן 44 במותו. הוא עלה ארצה עם אשתו, ילידת 1958, בשנת 1997 ועבד בחברת מנעמים. הוא נעצר ביום 8.5.07 והיה זה מעצרו הראשון. הוא נמצא ביום 17.5.07 בשעה 10:45 כשהוא ללא רוח חיים כאשר חגורה כרוכה על צווארו והוא ללא תנועה. כאמור, על האירועים נגבו עדויות במסגרת ועדת בדיקה שהוקמה על ידי המשטרה לבדיקת נסיבות ההתאבדות. עדויות אלה מאפשרות לעמוד מקרוב על מה שאירע. עדות קאסם סובח מתוך עדותו של רס"ר קאסם סובח (להלן: :"קאסם"), כלאי בתחנת זבולון עולה כי הוא התייצב ביום 16.5.07 בשעה 20:00 למשמרת בבית המעצר ובעת העברת המשמרת לא נאמר לו דבר והמנוח היה לבדו בתא 2. השארת המנוח לבד בתא הייתה לדבריו בגלל סוג העבירה בה היה חשוד המנוח (מעשה מגונה). הוא מוסיף כי בשעה 21:00 נעצר עצור שהיה צורך לכלוא אותו והוא רצה להכניס אותו לתא בו שהה המנוח אבל עצורים אחרים שהיו בתא מס' 3 צעקו לאותו עצור שלא יסכים לכך כי 'הוא (המנוח - א.ד.) אנס' ואז אותו עצור ביקש שלא להיכנס לתא ביחד עם המנוח והוכנס לתא מס' 3. המנוח נשאר לבד. בשעה 22:00 ערך השוטר ביקורת ולדבריו הכל היה 'בסדר'. בשעה 23:00 נערכה עוד ביקורת והכל היה כשורה. בשעה 23:10 הגיע עצור מתחנת חיפה והיה צריך להכניסו לאחד מתאי המעצר. הוא החליט להכניס את העצור לתא בו שהה המנוח כי ראה שהמנוח 'בודד ומכונס בתוך עצמו ופחדתי שהוא יפגע בעצמו' (עמ' 2, להודעתו, ש' 3-4). השוטר מסביר כי מדובר בתחושה סובייקטיבית שלו. עוד הוא מתאר כי העצור שהוכנס לאותו תא בו שהה המנוח נעצר בשל נהיגה בפסילה וסמים והיה 'מופרד משפחות פשע'. בהתאם לכך ומאחר ולא ניתן היה להכניסו לתא מס' 3 הוא הוכנס לתא מס' 2 בו שהה המנוח. בשעה 24:00 נערכה ביקורת והכל היה כשורה. בשעה 01:30 נעצר עצור נוסף. הקצין התורן ציין כי מדובר באדם שניסה להתאבד בעבר ולכן הוכנס לתא מס' 3 . הקצין התורן הנחה לעשות ביקורת אחת לחצי שעה וכך נעשה. בשעה 02:45 נעצר עצור נוסף שגם הוא נחשד בביצוע מעשה מגונה. בגלל סוג העבירה שלו החליט השוטר להכניס אותו לתא מס' 2 בו שהה המנוח. בשעה 03:00 נערכה ביקורת והכל היה תקין. בשעה 03:35 הוכנס לאותו תא מעצר, תא מס' 2, עצור נוסף שהוגדר כ'טען הגנה, אלים וברחן וסוטה' (ש' 24). השוטר כותב כי נועץ בקצין התורן והאחרון אמר לו כי רכז המודיעין של התחנה מאשר להכניסו לתא עם אחרים. בשעה 04:00 נערכה ביקורת והכל היה כשורה. בבוקר המחרת, 17.5.07, בשעה 06:30 העביר את המשמרת לשוטר עמי לסט ולדבריו מסר לו שהוסיף עצורים לתאו של המנוח אך 'לא אמרתי ליומנאי שום דבר לגבי נחום כי לא היה לי כל הנחיה או מסמך. מה שעשיתי לגבי הכנסת העצורים לתא של נחום היה על פי הרגשה שלי בלבד. אני אישית לא אוהב שעצורים נשארים לבד' (עמ' 3, ש' 6-10). בהמשך ההודעה נשאל השוטר מה הייתה התנהגות המנוח שהביאה אותו למחשבה שהוא בודד ולחשש שהעלה לגביו כי יפגע בעצמו. הוא השיב כי 'העצור ישב על המיטה התחתונה הפנימית כי הוא פחד שעצורים ידברו איתו או יראו אותו. נחום היה שקט ומכונס בתוך עצמו' (ש' 13-15). באשר לדברים שנאמרו על ידי העצורים האחרים הוא השיב שבכל פעם שנכנס עם עצור צעקו העצורים האחרים 'שזה אנס' וביקשו להכניס את העצור אליהם וכי הוא צעק לעצורים האחרים ואמר להם שאף אחד לא ישפוט אותו והם נרגעו והיה שקט (ש' 21-25). עוד הוא נשאל לתגובת המנוח לדברים אלה ואמר כי המנוח לא הגיב והמשיך לשבת על המיטה (ש' 27-28). השוטר הבהיר כי את תחושתו לגבי מצבו של המנוח לא מסר לקצין התורן וגם בבוקר לא מסר זאת וכן לא אמר על כך ליומנאי של משמרת בוקר. עם זאת, הוא הבהיר כי רשם את הדברים ביומן העצורים כדי שאם תגיע ביקורת ותשאל מדוע הכניס לתאו עצורים נוספים כשבכרטיס החבוש נכתב כי יש להפרידו. עדות עמי לסט עמי לסט הוא כלאי בתחנת זבולון והיה זה שסיים את המשמרת השנייה ביום 16.5.07 בשעה 20:00 ולאחר מכן החל במשמרת הבוקר ביום 17.5.07. באשר למשמרת שהייתה ביום 16.5.07 הוא מתאר כי נאלץ להעביר את המנוח מתא מס' 1, בו הוא שהה עם עצורים אחרים, לתא מס' 2 שכן עצור בן מיעוטים, מורד אבו חדור, איים שאם לא יוצא המנוח מהתא הוא יפגע בו. באותו שלב הוכנס המנוח לתא 2 ושהה בו לבד. השוטר לא רשם ביומן את דבר האיום ואת סיבת העברת המנוח מתא 1 לתא 2. לדבריו לא דיווח על כך לאף אחד וביצע את ההעברה מיוזמתו. הוא מתאר הליך שגרתי של ביקורת עצורים ופעילות התחנה. לדבריו בעת העברת המשמרת לקאסם מסר לו שהעביר את המנוח מתא 1 לתא 2 כי עצור אחר איים אליו ואז קאסם העיר כי הוא חושב שזה 'לא טוב שהעצור יושב לבד'. לדבריו הוא הדגיש בפני קאסם שישים לב שלא יכניס לתא עם המנוח עצורים שיכולים לפגוע בו. עם הגיעו בבוקר יום 17.5.08 הוא קיבל את המשמרת מקאסם ובעת ההעברת המשמרת נמסר לו כי לתא של המנוח הוכנסו שלושה עצורים נוספים, שלגבי אחד מהם יש הנחיה של קצין לשים אליו לב כי בעבר ניסה להתאבד. בשעה 09:00 הוציא השוטר לסט את העצורים האחרים לבית המשפט והמנוח נותר לבד בחדר. הוא הזכיר כי בכרטיס החבוש של המנוח הייתה הנחיה להפרידו בגלל סוג העבירה. בשעה 10:00 הוא נכנס עם חוקר הנוער להוציא עצור מתא מס' 3, הוא הסתכל לתא מס' 2 וראה את המנוח עומד ליד המיטה. בשעה 10:45 הוא שב לקחת את העצור מתא מס' 3 ואז הסתכל שוב לתא מס' 2 והבחין שהמנוח יושב על הרצפה כשחגורה סביב צווארו והוא ללא תנועה. הוא חתך את החגורה וניסה לבצע החייאה. בתשובה לשאלות שנשאל הוא הסביר כי הבין שיש לשים לב לעצורים שמוכנסים לתא שבו נמצא המנוח אך לא הבין שהמנוח צריך להיות לבד. תצהירה של אשתו של המנוח אשתו מתארת בתצהירה כי הגיע לבקר את בעלה מספר פעמים עם הבן הקטן אך לא התאפשר להם לפגוש בו. פעם אחת בלבד אפשרו למנוח לראות את האישה ואת הבן אשר התחנן למסור לו צעצוע אך הסוהרים לא אפשרו זאת. האשה מתארת בתצהיר כי באותה הזדמנות המנוח נראה רע מאוד וכי אמרה לסוהרים שהיא מבקשת שיראה רופא. עדות פקד אדי פארו - הקצין התורן הקצין התורן מסר שלא נתן הנחיה מיוחדת לגבי עצורים. בשעה 20:50 ביום 16.5.07 הוא שוחח עם העצורים ובהם המנוח אך לא הבחין בהתנהגות חריגה. הוא לא עודכן על תנועת העצורים או על העברתם מתא לתא במהלך המשמרת ולא דווח על איומים כלפי המנוח. הוא מתאר מקרה של עצור אחר שהגיע באותו לילה ושם במהלך הראיון אמר לו אותו עצור כי ניסה להתאבד ואז הנחה ורשם ביומן העצורים כי יש לכלוא אותו עם אחרים ולבקרו אחת לחצי שעה. עדות רפ"ק אשר מלכה - רמ"ס תחנת זבולון הקצין הוא האחראי על בית המעצר. לפי העדות לאחר חמישה ימים שבהם המנוח היה עצור הוא שמע ויכוח בין עצור רוסי לבין המנוח ולכן החליט להפריד את המנוח משאר העצורים ורשם זאת על כרטיס החבוש. הוא מבהיר כי לא התרשם מכוונות אובדניות ולכן לא ראה הצדקה להפנייתו לבדיקה רפואית או לפעולה אחרת. עדות העצור מורד אבו חמוד ועדות העצור מיכאל פדה העצור, מורד אבו חדור, שהה עם המנוח בתא ביום 16.5.07. לדבריו לאחר שהתברר לו במה חשוד המנוח הוא ציין בפני הסוהרים כי אם העצור ישב איתו בתא 'אני אשתגע על העצור' וכי לדעתו יש להפריד את המנוח מעצורים אחרים. מיכאל פדה שאף הוא היה בבית המעצר מציין כי בסביבות השעה 04:00 בבוקר הוכנס לתא מס' 2 בו שהה גם המנוח. המנוח העיר אותו במהלך הלילה וביקש סיגריה ולאחר שקיבל, הדליק אותה וחזר למיטתו. המנוח, לדבריו, היה שקט וללא התנהגות חריגה. מסמכים כרטיס החבוש של העצור כולל הנחיה, 5 ימים לאחר מעצרו, לפיה יופרד מעצורים אחרים בתאים 2 ו- 3 'בגלל סוג העבירה של העצור'. במסמכים האחרים אין ציון למצבו הנפשי. ביומן בית המעצר ליום 16.5.07 נכתב בשעה 23:25: "...נעצר ... הכנסתי אותו לתא אמצעי שיהיה עם העצור נחום אירמן אשר נראה מבודד מחשש שיפגע בעצמו. כמו כן הנ"ל מופרד ממספר..." הערכת הראיות והטענות מתוך העדויות שתוארו לעיל, אשר לגביהן אין למעשה מחלוקת עולה כי המנוח היה אמור להיות מופרד מעצורים אחרים בגלל סוג העבירה שיוחסה לו. בפועל למרות הנחייה זו הוכנסו לתאו עצורים נוספים. הסיבה שהביאה את השוטר להכנסת העצורים הנוספים היה חשש שהמנוח יפגע בעצמו בשל התרשמותו ממצבו. ככל שזה היה המצב וזו הסיבה להכנסת העצורים הנוספים הרי שהחלטה שכזו המבוססת על סיכון שחש השוטר מכך שהמנוח היה פוגע בעצמו לא תועדה באופן מלא ואף לא הועברה בצורה מסודרת למשמרת שלאחר מכן וכך קרה כי לאחר מכן למרות החשש הושאר המנוח לבדו. בנוסף לא נעשה דבר נוסף על רקע חשש זה ובין היתר לא נטלה מהמנוח החגורה, ששימשה אותו לאחר מכן, כדי להתאבד. התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה את נהליה: נוהל 20.220.41 שעניינו שמירה, אבטחת עצורים והטיפול בהם והפקירה עצור שהיה שרוי במצוקה קשה, סבל מהתנכלות ואיומים. לטענתם איש לא נתן את דעתו למצוקה, לא דאג שייבדק על ידי רופא והמנוח לא נשמר כמתחייב. בהינתן התחושה שהייתה אצל קאסם לגבי מצבו אף חגורתו של המנוח לא נלקחה ממנו. עוד מפנים התובעים להנחיות שמירת עצורים פסח תשס"ז שהוגשו לבית המשפט. מתוך ההנחיות עולה כי כאשר עולה חשש על כוונה לפגיעה עצמית ימולא דו"ח מסוכנות; הקצינים והכלאים יעיינו בדו"ח בטרם קליטת העצור בתא; יש להימנע מכליאת עצורים לבדם בתא, במידה ואינם טעוני הפרדה/הגנה; יש לדווח על כך לרופא המרחב ולקבל הפנייה לבדיקת פסיכיאטר; יש לקיים השגחה מדי 15 דקות על עצורים שלגביהם נדרשת השגחה; מעצורים שלגביהם יש חשש אובדני יילקחו חפצים שעלולים לשמשם לפגיעה עצמית כולל חגורות, שרוכים ומצתים ועל כל אירוע חריג הוטלה חבות דיווח מייד. עוד קובע הנוהל כי ייעשה תדרוך וחפיפה בעת החלפת משמרת. עוד נטען כי על פי נוהל אחר (20.220.045) הוגדר המנוח כעציר טעון הגנה למרות זאת ובניגוד לנוהל הוכנסו עצורים אחרים לתאו ולא זו בלבד אלא שהוכנס עציר שהוגדר כ'אלים, ברחן וסוטה' וזאת למרות נוהל ההפרדה. בנוסף אין כל תיעוד או התייחסות לכך שהמנוח אוים על ידי עצור אחר והועבר לתא אחר מחשש הפגיעה. לסיכום טענותיהם מצביעים התובעים על כך שהנתבעת כשלה בחובותיה לבצע בדיקה רפואית, להוציא מרשותו של המנוח חפצים כמו חגורה או שרוכי נעליים, להפרידו מעצורים אלימים או מסוכנים, לבצע ביקורים תכופים מאוד ולכלוא אותו ברמת פיקוח מירבית. התובעים מפנים בעניין זה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת.א. (ב"ש) 1302/00 אילוז נ' משטרת ישראל (פורסם במאגרים, 2007) (להלן: "אילוז")). הנתבעת סבורה כי המנוח התאבד מתוך רצון חופשי ואין כל מעשה או מחדל של הנתבעת שהניע את המנוח להתאבד. היא מעריכה כי קיימת סבירות גבוהה לכך שהמנוח בחר להתאבד על רקע החשדתו בעבירה חמורה ומעצרו וכי לא הייתה לה ידיעה או חשד שמצבו של המנוח עלול להביאו לידי פגיעה בעצמו. הנתבעת מוסיפה כי הייתה ערה להתנכלויות המילוליות מצדם של עצורים אחרים ולכן דאגה להעביר את המנוח לתא נפרד - אפשרות עדיפה על פני השארתו עם עצורים אחרים. מכאן, מסיקה הנתבעת כי ההחלטה לכלוא את המנוח בתא נפרד הייתה נכונה אף אם ייתכן שכליאתו עם עצורים אחרים הייתה יכולה בדיעבד למנוע את התאבדותו. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא הייתה לה כל אינדיקציה לכך שהמנוח מתכוון לפגוע בעצמו ובעניין זה מפנה הנתבעת להודעתו של השוטר עמי לסט שראה את המנוח עומד בתאו בשעה 10:00. הנתבעת מזכירה כי בשעה 10:45 נערכה ביקורת נוספת ובה נמצא המנוח ללא רוח חיים אך פער הזמנים הוא סביר. טענה נוספת שמעלה הנתבעת נוגעת למשקל הדברים שיש לייחס למה שאמר וכתב השוטר קאסם. לשיטתה כוונת הדברים כפי שעולה מהחלק האחרון של הודעתו הייתה לספק הצדקה להכנסת עצורים נוספים לתאו של המנוח למקרה שהשוטר יישאל מדוע עשה כן ואין ללמוד מ'תירוץ' שהוכן למקרה של בדיקה על הערכה מעמיקה של מצבו של המנוח. עוד הצביעה הנתבעת על כך כי הדברים מתנהלים בהירארכיה ומשלא מצאו הקצין התורן והקצין הנוסף שום אינדיקציה לנטייה אובדנית אין ללמוד עליה מסברותיו של קאסם. חובת הזהירות והפרתה אין חולק כי על בית המעצר מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי עצור השוהה במשמורתו לשמירה על העצור מפני אחרים וגם מפני עצמו (ר' ע"א 1892/95 קאסם אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נא (2) 704 (1997); ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל (פורסם במאגרים, ניתן ביום 12.3.09) פסקה 10 (להלן: "לוי")). על טיבה של היקף חובת הזהירות המושגית המוטלת על מי שמחזיק עצור במשמרותו עמדה כב' השופטת א' פרוקצ'יה בדברים שנכתבו בעניין לוי: "החזקת אנשים לצורך חקירה פלילית, תחת מרות המדינה ובמשמורתה, מקימה עמה אחריות מושגית על המדינה לדאוג לשלומם - לספק להם תנאי מגורים סבירים, מזון ברמה מספקת, וטיפול רפואי גופני ונפשי כנדרש על פי מצבם, ובשים לב, בין היתר, לאופי המשמורת וטיב החקירה. רמת הזהירות המושגית בנזיקין החלה על המדינה בהקשר זה ניזונה מצד אחד, מהשיקול כי חקירה פלילית ומשמורת הנחקר לצורך ניהולה כרוכים מעצם טיבם בתנאים של לחץ פיסי ונפשי. שלילת החופש, ותנאי הלחץ הנלווים לחקירה פלילית הם טבעיים ומוּבְנים, עד לרמה מסוימת, אל תוך מנגנון החקירה הפלילית. החובה המושגית שחבה המדינה לדאוג לשלומו של הנחקר מניחה כהנחת מוצא את קיומן של נסיבות לחץ מיוחדות, הנובעות מתנאי החקירה והשלכותיה על הנחקר. עדיין, במסגרת אחריותה של המשטרה לשלומו הפיסי והנפשי של אדם הנתון במשמורתה, עליה להיות רגישה לצורך לאתר מצבי לחץ חריגים אצל הנחקר, שבהם נדלקים אורות אזהרה, וניכרים אותות מצוקה בלתי רגילים בהתנהגותו, המצריכים התייחסות מיוחדת. במצבים אלה, חובה עליה לנקוט אמצעי זהירות טיפוליים והגנתיים למניעת נזק לנחקר, העלול, בהעדר תשומת לב, להיפגע קשות, עד כדי פגיעה עצמית בחיים. חובה מושגית זו, החלה על הרשות החוקרת, מיתרגמת לחובת זהירות קונקרטית בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה. שאלת המפתח היא - האם נסיבותיה של החקירה, מצבו הגופני והנפשי של הנחקר, דרך התנהגותו, ושאר הנתונים המצויים בפני הרשות החוקרת יכלו, וצריכים היו להוליד אצלה ציפייה כי הנחקר מצוי במצוקה גופנית או נפשית מיוחדת, המצריכה התייחסות טיפולית מיוחדת, אשר באם לא תינתן, עלול להיגרם לנחקר נזק חמור, ומקום שמדובר במצוקה נפשית -  עד כדי חשש לפגיעה עצמית. (לוי, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). ביסוד הבחינה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית יש לבדוק האם יכולים היו השוטרים בתחנת המשטרה לצפות את האפשרות שהמנוח יתאבד. בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין לוי נכתבו הדברים הבאים בהקשר לאירוע בעל מאפיינים דומים: "במסגרת בחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש להפעיל את מבחן הצפיות במישור הפיסי והנורמטיבי, דהיינו מה אדם סביר יכול היה לצפות או צפה בפועל, ומה אדם סביר צריך היה לצפות. ככלל אין לדרוש מאדם לצפות במישור הנורמטיבי את מה שלא ניתן לצפות במישור הפיסי. כמו כן אם לא קיימים שיקולים מיוחדים הרי שמקום בו קיימת צפיות פיסית תהיה חובה לצפות במישור הנורמטיבי, אולם מסקנה זו אינה אוטומטית ונקבעת על-פי טעמים שבמדיניות משפטית ... כמו כן יש לציין כי סבירות הצפיות נקבעת בסופו של דבר על-ידי בית המשפט וכי יכולת הצפייה של האדם מן היישוב משקפת את ערכי החברה ומטרותיה הרלוונטיות בהקשר הנידון ." (לוי, פסקה 10). באשר לאופן שבו יש להפעיל את מבחן הצפיות מצביעה כב' השופטת ע' ארבל בפסק הדין בפרשת לוי כי: "השאלה המרכזית העומדת בערעור זה לבחינתנו הינה האם יכלו המשיבים לצפות כי בעקבות התנהגותם או מחדליהם יגרם נזק. לא סביר לדרוש מהמשטרה להציב פיקוח ושמירה או לשלוח לבדיקה רפואית-נפשית כל עציר מחשש שיפגע בעצמו (בניגוד לנקיטה באמצעים אחרים, כגון בדיקה שאין ברשות העצירים כלים מסוכנים), במיוחד כאשר נטען על-ידי המשיבים כי אחוז המתאבדים במעצר הוא אפסי, ולא הובא כל נתון הסותר טענה זו. לפיכך יכולת הצפייה של גורמי המשטרה כי יגרם נזק מסוג זה לעציר תלויה בעיקרה במידע קונקרטי או באינדיקציות כלשהן למצוקה נפשית בה שרוי העציר." (לוי, פסקה 20). כמו במקרה שנדון בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת לוי גם במקרה שבפני לא היו אכן אינדיקציות ברורות לקיומה של מצוקה נפשית קודמת, ניסיונות התאבדות קודמים או טיפול נפשי ובהיעדרם של אלה 'יש לחפש במהלך החקירה אינדיקציות שיכלו להצביע על מצוקה נפשית בה שרוי איתמר (העצור באותו מקרה - א.ד.), מצוקה אשר חייבה פעולה מצד המשיבים, כגון שליחתו של איתמר לבדיקה רפואית, פיקוח מוגבר עליו וכדומה' (לוי, פסקה 20). בין אותן אינדיקציות שנבחנות על ידי כב' השופטת ארבל מוזכרים שני מקורות מרכזיים: (1) מידע מגורמים חיצוניים לחקירה באשר למצבו הנפשי; (2) התנהגות חריגה במהלך החקירה. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית על המשטרה מוטלת 'חובת עירנות קונקרטית לדאוג למצבו הגופני והנפשי, ולשים לב לקיומם של אותות מצוקה בהתנהגותו, אשר אילו נתקיימו, היו מצריכים התייחסות טיפולית מיוחדת' (לוי, פסקה 8). מתוך הראיות עולה כי היה זה מעצרו הראשון של המנוח, העבירות שבגינן נעצר חייבו התייחסות מתאימה על רקע האיומים שהופנו כלפיו מעצורים אחרים והיחס השלילי לו זכה מעצורים אחרים בבית המעצר אך יותר מכול קיימת התרשמותו של השוטר בזמן אמת במהלך הלילה שלפני ההתאבדות לפיה מצא כי המנוח עלול לפגוע בעצמו ולכן הכניס לתאו עצורים נוספים. בהינתן קיומה של התרשמות שכזו מצד איש משטרה מתקיימת צפיות לכך שהמנוח עלול לפגוע בעצמו ומתחייבת נקיטת פעולות למניעתה של סכנה שכזו. פעולות שכאלה כוללות מטבע הדברים את הפעולות שהמשטרה עצמה סברה כי יש לנקוט אותן בנוהל שמירת העצורים שחיברה ובהן דיווח מיידי, הימנעות מהותרת העצור לבדו; בדיקה על ידי פסיכיאטר ונטילת חפצים שעלולים לשמש לפגיעה עצמית. דומה שאין צורך להכביר במילים על כך שמשאבחן קאסם כי מצבו הנפשי של התובע הוא כה חמור עד שהוא עצמו חשש שהמנוח יפגע בעצמו ולכן בחר להכניס לתאו עצורים נוספים היה עליו לנקוט צעדים משמעותיים יותר להגנה עליו - בין בדרך של הפנייתו לבדיקה על ידי רופא או פסיכיאטר; בין בדרך של נטילת חפצים היכולים לסכן אותו; בין בדרך של דיווח על התרשמותו עם סיום המשמרת כדי שיוצב פיקוח צמוד יותר על המנוח בבית המעצר כאשר הושאר לבדו במשמרת שלאחר מכן ופעולות נוספות. בהימנעות הנתבעת מנקיטת כל אלה, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי המנוח. יובהר, אין מדובר, כפי שטענה הנתבעת, במצב שבו הופעל שיקול דעת ונבחרה אפשרות אחת מבין מספר אפשרויות סבירות ואין מדובר בטעות בשיקול הדעת שאינה בגדר רשלנות. לטעמי, מרגע שכלאי, המשרת בתחנת משטרה ועוסק בשגרת יומו בטיפול בעצורים רבים המוחזקים במשמורת, מתרשם כי עצור מצוי במצב נפשי כזה המביא אותו לחשש כי הוא עלול לפגוע בעצמו - מוטלת עליו החובה לנקוט בצעדים המתבקשים ממסקנתו ומחששו שלו וכך אמנם נעשה על ידו בהמשך המשמרת. הכשל שנפל בעבודת המשטרה הוא כי לא נעשה כל שצריך היה להיעשות (נטילת החפצים ה'מסוכנים'); לא נעשה דיווח לגורמים המוסמכים לכך שהמעקב יימשך גם במשמרת שלאחר מכן או הפניית המנוח לבדיקה. בכך שונה המקרה שבפני מהמקרה שנדון בעניין לוי. אמנם גם שם הועלה חשש מסוים באשר למצבו הנפשי של מי שהתאבד והדברים הועלו על ידי הסניגורית של המנוח באותו מקרה בבית המשפט ובית המשפט העליון מצא כי לא התקיימה צפיות - אך במקרה זה נוכח סמיכות הזמן שבה הייתה ההתרשמות מהחשש שהמנוח יפגע בעצמו ונוכח נקיטת הפעולות שהמשטרה עצמה מצאה לנכון לנקוט במהלך הלילה, הייתה מוטלת חובה להמשיך ולנקוט בפעולות נדרשות אלה, שכאמור, המשטרה עצמה נקטה בהן אך כשלה בהמשכתן. הקשר הסיבתי באשר לקשר הסיבתי, 'הגישה המקובלת בפסיקת בית המשפט העליון הינה שרואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המזיק לבין הנזק אלא אם כן היה עליו לצפות את מעשה התאבדות. דהיינו, גם כאשר נבחנת אחריותם הנזיקית של נתבעים לתוצאותיו של מעשה התאבדות תוכרע השאלה על-פי מבחן הצפיות (לוי, פסקה 11, המפנה לע"א 7021/99 עיזבון המנוח שלומי ויצמן נ' סלע, פ"ד נו(1) 822, (2001) (להלן: "ויצמן"); ע"א 3379/01 יניב ידיד נ' מדינת ישראל - המשרד לביטחון פנים, פ"ד נח(1) 196 (2003) (להלן: "ידיד")). בעניין ידיד נכתב על ידי כב' השופט א' מצא כי: "גם אם מניחים שהתאבדות היא מעשה "רצוני" (הנחה שאינה כה מובנת מאליה), ועל-כן היא בבחינת "סיבה מכרעת", אין בכך בלבד כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מחדליהם של אחרים לבין תוצאות המעשה. ניתוק הקשר הסיבתי מותנה בכך כי מי שנשאו בחובת זהירות כלפי המתאבד לא יכלו לצפות מראש את מעשהו, שאם יכלו לצפותו מראש וחדלו מלעשות את הדרוש כדי למונעו, יישאו באחריות לתוצאות המעשה, ואין בהיותו מעשה רצוני-מכוון כדי לגרוע משורת אחריותם." (ידיד, עמ' 208). דברים דומים נכתבו בפסק הדין בעניין הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד: "כבר נפסק בבית-משפט זה, כי כאשר חובת הזהירות של אדם מכוונת למנוע את אשמו של אדם אחר, אין לראות בהתרחשות האשם המסוים של האחרון משום סיבה מכרעת, המנתקת את הקשר הסיבתי. כי הלוא חובתו של הראשון הייתה למנוע דווקא את אשמו של השני. במילים אחרות, לפי מבחן הצפיות, שהוחל על הסוגיה של סיבה מכרעת, אשמו של האדם האחר הוא צפוי גם צפוי, אף בהיותו מעשה מכוון. לכן, אין לראות את התרחשותו בבחינת אירוע המנתק את הקשר הסיבתי." (ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג (3) 529, 545-546 (1999)) במקרה שבפנינו דומה כי התשובה לשאלת קיומה של צפיות לכך שהמנוח יטול את חייו היא חיובית. בהינתן כי השוטר קאסם חשש מכך ונקט צעדים למניעת אפשרות כזו, מתקיים אותו מבחן הצפיות ולא ניתן לומר כי 'האסון שאירע היה מחוץ לטווח הצפיה והייתה כאן פעולה רצונית ומכוונת של המנוח שניתקה את הקשר הסיבתי' (ויצמן, פסקה 18). עוד יש לציין כי עמדה זו ננקטה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפסק הדין בעניין אילוז שם כתבה כב' ס' הנשיא, ר' אבידע, כי משהפרה הנתבעת את חובתה כלפי המנוח לשמור עליו היא אחראית למלוא נזקיו (פסקה 4). אשם תורם הנתבעת טוענת כי יש להטיל לחובת המנוח אשם תורם שכן מותו נגרם כתוצאה ממעשה רצוני. שאלת האפשרות לייחס אשם תורם לאדם הבוחר ליטול את חייו עלתה בפסיקה גם בעבר ונקבע כי יש במצבו הנפשי של המתאבד כדי לשלול את רצונו ואת האפשרות להטיל עליו אשם תורם. דברים אלה נקבעו גם על ידי בית המשפט המחוזי בפרשת אילוז (פסקה 4). כך נקבע בפרשת גלעד: "אולם, במקרה שלפנינו יש לשלול את קיומו של אשם תורם, כי כאן אשמו יוצר-האחריות של בית החולים התבטא דווקא במחדל למנוע את מעשה ההתאבדות. בנסיבות אלה, שבהן נתון החולה למשמרת בית החולים, משמעותה של חובת בית החולים היא, כי הוא מקבל על עצמו את "חובת" החולה לשמור על עצמו. לכן - בדומה לסוגיות של הסתכנות מרצון ושל ניתוק הקשר הסיבתי - אין לתת משקל לאשם העצמי של המתאבד..." (גלעד, 548) שאלת האחריות - סיכום בהתחשב בשיקולים השונים שפורטו לעיל, חבה הנתבעת לפצות את התובעים עבור כל נזקיהם. הנזק התובעים מבקשים לפסוק להם פיצוי על פי תחשיב שערכו המבוסס על תביעת העזבון וזאת בשל כך שסכום הפיצוי באופן זה עולה על הסכום שיהיו זכאים לקבלו כתלויים. הם מבקשים כי ייפסק פיצוי עבור קיצור תוחלת החיים, כאב וסבל, פיצוי לעזבון עבור הפסד ההשתכרות בשנים האבודות; אבדן השירותים והוצאות קבורה ומצבה. מצבו הרפואי של המנוח בטרם ניתן יהיה לערוך את שומת הנזק, יש להידרש לטענת הנתבעת בדבר מחלתו של המנוח. הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית שערך ד"ר רן כץ, מומחה לאורולוגיה בבית החולים הדסה הר הצופים. לפי חוות דעתו לאחר שעיין בחוות דעתו של הפתולוג פרופ' יהודה היס, בעת נתיחת גופת המנוח התברר כי היה למנוח גידול ממאיר בכליה השמאלית. המחלה בה מדובר היא מחלה ממארת עם פוטנציאל מוכח להתפשטות ופיזור גרורתי סימפטומאטי עם תחלואה משמעותית ותמותה. שלב התפתחות המחלה לפי חוות דעת המומחה היה כזה שבעת פטירת המנוח היה הכרח לכרות את הגידול ובהתחשב בגודלו של הגידול היה הכרח לכרות גם את הכליה. המומחה מציין כי ניתן לתפקד עם כליה אחת ולחיות שנים רבות אך קיים הסיכון של פגיעת הכליה הנותרת מסיבה אחרת. המומחה העריך בחוות דעתו את תוחלת החיים של המנוח בשלב הקליני שבו הוא היה. הוא מציין כי בהנחה שהמנוח היה בריא ולא סבל מתחלואה אחרת, כפי שעולה מדו"ח הנתיחה, לגידול בכליה הייתה השפעה על תוחלת חייו. באופן כללי וגורף, כך הוא כותב, עד 40% מהחולים עם סרטן הכליה מתים ממחלתם. בחוות הדעת מתייחס המומחה למחקרים השונים ומציג נתונים מאחד המחקרים שלפיו הסיכוי שהמנוח היה נותר בחיים כעבור 5 שנים הוא 67% כלומר סיכון לא מבוטל של 33% שהמנוח היה מת ממחלתו בתוך 5 שנים. באשר לאפשרות לגלות את המחלה מתאר המומחה כי סרטן הכליה אינו נותן תסמינים במשך תקופה ארוכה עד אשר מופיעה מחלה מתקדמת מקומית (פריצה לקצוות העצבים, הרס עצם בעמוד השדרה והצלעות ודימום במערכת השתן) או מחלה גרורתית (גרורות לעצמות לריאות ולמוח). אבחון סרטן הכליה מותנה באבחון מוקדם ואבחון כזה יכול להתרחש רק באקראי במהלך בדיקות הדמיה וסריקה מסיבות אחרות לחלוטין. הוא מוסיף שאם בעבר הרוב המכריע של גידולי הכליה היה מתגלה בשלב מתקדם, הרי שכיום השלב המכריע מתגלה באקראי בזמן בדיקות הדמיה אחרות וכתוצאה מכך מתגלים גידולים קטנים יותר ובשלבים מוקדמים יותר, עם זאת השיעור הכללי של קיום מחלה גרורתית באוכלוסיה נותר ללא שינוי. עוד מסביר המומחה כי אם המחלה לא הייתה מאותרת נוכח קצב הגדילה של הגידול הייתה הופכת לקלינית בתוך שנה עד שנתיים וככל שהייתה מופיעה מחלה גרורתית, סיכויי המנוח לשרוד היו יורדים אל מתחת ל- 3%. ככל שהמחלה הייתה מתגלה ומטופלת מיידית היה הסיכוי להחלמה טוב ומגיע ל- 95% סיכוי שהמנוח היה חי וחופשי ממחלה (למעט היעדר הכליה) בתוך 5 שנים שלאחר הניתוח. מידת ההשפעה של כריתת הכליה, לו הייתה נעשית, על כושר עבודתו של המנוח הייתה מעטה. המומחה מסכם את חוות דעתו בכך שהיה סיכון של 33% לתמותת המנוח ב- 5 השנים הבאות וכי הסבירות שהיה פונה לבדיקה רפואית ביוזמתו כדי לחפש גידול בכליה היא אפסית. להערכתו אם המחלה לא הייתה מתגלית עד גיל 49 סביר להניח שהמנוח לא היה חי מעבר לגיל 55-56. עם זאת, קיימת אפשרות כמו כל אדם אחר שהיה עובר בדיקת הדמיה מסיבה אחרת ואז הגוש היה מתגלה. אין נתונים סטטיסטיים לגבי אפשרות זו של עריכת בדיקת הדמיה. הנתבעת מבקשת להתחשב באמור בחוות הדעת לצורך הערכת הנזק. באת כוח התובעים שנתבקשה להתייחס לאופן שבו יש לכמת את משמעות המידע לעניין מחלתו של המנוח ציינה, בהגינותה, כי היא מסכימה לכך שיש לתת ביטוי לכל אחת מהאפשרויות, כולל האפשרות שהמנוח היה מחלים לגמרי ואולי גם לאפשרות שהיה מאובחן בשלב מאוד מאוחר ואז סיכויי ההחלמה היו נמוכים יותר. לפיכך ובגדר עמדותיהם של הצדדים, שומת הנזק שנגרם לתובעים תיעשה תוך מתן ביטוי לאפשרות שהמנוח היה נפטר בשל מחלתו, כאשר הנתון המרכזי עליו ניתן להסתמך בהתחשב בנעלמים הרבים הוא סיכויי השרידות הכלליים ממחלה זו, כפי שהזכיר המומחה - 60%. עוד אני סבור כי נוכח קיום המחלה, בין שהתובע היה מחלים באופן מלא ובין שהיה מחלים באופן חלקי, הטיפולים השונים שהיה עליו לעבור והשפעתם על מצבו הכללי - יש להעריך את גיל פרישתו מעבודה בגיל נמוך יותר ולפיכך ייערך החישוב בהנחה שהמנוח היה עובד עד גיל 60 ולא עד גיל 67. הכנסתו של המנוח הערכת הכנסתו של המנוח לצורך חישוב הפיצוי אינה קשה לקביעה שכן המנוח עבד באופן רציף ומסודר משנת 2001 ועד ליום מותו בחברת מנעמים. מתוך נתוני שנת 2006 עולה כי הסכום הכולל ששולם לתובע בשנה זו היה 72,099 ₪ שהוא כ- 6,000 ₪ לחודש. הנתבעת טוענת בהקשר לשכר שתי טענות: האחת כי בכתב התביעה ציינו התובעים כי שכר המנוח עומד על 4,000 ₪ ולכן הם מוגבלים בסכום זה. הטענה הנוספת היא שגם אם המנוח היה מאריך ימים הרי שבשל היותו בעל כליה אחת יש להעריך את כושר השתכרותו באופן מופחת. במהלך סיכומי הטענות הסכימו הצדדים כי הנתבעת תוותר על הטענה, הנשענת על האמור בכתב התביעה, וכתב התביעה ייראה כמתוקן ולפיכך יש לראות את שכר המנוח כפי שצוין לעיל. באשר לטענה השנייה לא מצאתי כי הונחה תשתית מספיקה לכך שפגיעה בכליה או תפקוד עם כליה אחת גורע מכושר השתכרותו מעבר לביטוי הכולל שניתן להשלכות המחלה כאמור לעיל. נזק לא ממוני התובעים מצביעים על כך שבשל רשלנות הנתבעת קוצרה תוחלת חייו של המנוח בלמעלה מ- 35 שנה ומעריכים את הפיצוי הראוי עבור קיצור תוחלת החיים בסכום של 600,000 ₪. באשר לרכיב הכאב והסבל הם מעריכים את הנזק שנגרם בשל כך שמותו של המנוח נגרם בייסורים קשים ועקב חנק איטי בסכום של 500,000 ₪. בהתחשב בנסיבות הקשות של מותו של המנוח אך מנגד בכך שהמדובר היה במוות מהיר וכי ייסורי המנוח נמשכו פרק זמן קצר אני מעריך את הנזק שנגרם ברכיב הכאב והסבל בסכום של 25,000 ₪. באשר לקיצור תוחלת החיים, אני מעריך את הנזק ברכיב זה בסכום של 175,000 ₪. בקביעת הסכומים הבאתי בחשבון, כאמור, כי לולא המחלה הייתה מתקצרת תוחלת חייו של המנוח בכ- 35 שנים לערך אך בשל המחלה והאפשרות שהמנוח היה נפטר לולא התאבדותו בגיל צעיר יותר יש להפחית מהפיצוי ברכיב זה. עוד יש להביא בחשבון את שאת היסורים שהייתה יכולה להיות מנת חלקו של המנוח בשל מחלתו. לסיכום, אני פוסק לתובעים פיצוי עבור הנזק הלא ממוני בסכום של 200,000 ₪. הסכום הוא נכון להיום והוא כולל את הריבית ממועד האירוע. הפסד ההשתכרות בשנים האבודות התובעים עורכים בטיעוניהם חישוב המבוסס על שיטת הידות ושכר של 6,000 ₪ תוך שהם מניחים כי ילדיו של המנוח היו משרתים בצבא ובתקופה זו היו נהנים משליש הידה וכי המנוח היה תומך בילדיו בהיקף של שליש עד גיל 24 (ולא עד גיל 21). התחשיב שערכו התובעים מגיע לסכום של 1,146,079 ₪. כמפורט לעיל, מצאתי כי יש לפסוק לתובעים פיצוי על פי העקרונות הבאים: התובעים יפוצו על 60% מההפסד השנים האבודות (תוך הפחתה מקבילה של קצבת השארים). גיל הפרישה של המנוח יעמוד על 60. החישוב יערך לפי שיטת הידות תוך שבתקופת הצבא למשך 3 שנים תובא בחשבון שליש הידה. החישוב המתקבל הוא כדלקמן: בתקופה שממועד הפטירה (17.5.07) ועד ליום 23.11.07 - מועד הגיע הבן הבכור לגיל 18 - 5 חודשים 5 X 6,000 X 5/6 = 25,000 ₪. יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. בתקופה שמיום 23.11.07 ועד מועד מתן פסק הדין - 17 חודשים התובעים זכאים לפיצוי עבור 4 ידות ושליש הידה מתוך 5 ידות ושליש הידה- הסכום החודשי הוא 4,875 ₪. הסכום המתקבל הוא - 82,875 ₪. יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. בתקופה שמיום מתן פסק הדין ועד הגיע הבן הבכור לגיל 21 - 23.11.10 - 19 חודשים התובעים זכאים לפיצוי עבור 4 ידות ושליש הידה - הסכום החודשי הוא 4,875 ₪. מקדם ההיוון - 18.5 והסכום המתקבל הוא 90,188 ₪. בתקופה שבין יום 23.11.10 ועד הגיע הבן הצעיר לגיל 18 (9.4.16) 66 חודשים התובעים זכאים לפיצוי עבור 4 ידות מתוך 5 ידות - 4,800 ₪. מקדם ההיוון 61 והסכום המתקבל הוא -292,800 ₪. לסכום זה יש לערוך היוון כפול למשך 20 חודשים - 0.95 = 278,160 ₪. בתקופת שבין 9.4.2016 ועד תום השירות הצבאי של הבן הצעיר - 9.4.2019 החישוב הוא לפי שלוש ושליש הידה מתוך ארבע ושליש הידה - 4,615 ₪. מקדם ההיוון הוא 34 ומקדם ההיוון הכפול - 0.81. הסכום המתקבל - 127,100 ₪. בתקופה שבין יום 9.4.2019 ועד הגיע המנוח לגיל 60 - 10.1.2023 - 43 חודשים החישוב הוא לפי 3 ידות מתוך 4 ידות - הסכום החודשי - 4,500 ₪. מקדם ההיוון -40- ההיוון הכפול 0.74 = 133,200 ₪. הסכום הכולל המתקבל הוא 736,523 ₪. 60% מסכום זה הם 441,914 ₪. אבדן שירותי בעל ואב התובעת מתארת כי המנוח היה המפרנס היחיד ועבד קשה לפרנסת המשפחה. למרות זאת לדבריה הקפיד לפנות זמן לה ולשני הבנים שהיו קשורים אליו מאוד. המנוח הוא גם זה שדאג לניהול החשבונות, התשלומים, הבנקים ועזר בניהול משק הבית, עריכת קניות ועבודות תחזוקה שונות. בהקשר זה מזכירה התובעת כי היא כבדת שמיעה והייתה תלויה בבעלה בקשר עם הסביבה. בנו הבכור של המנוח תיאר כי הוא למד בפנימייה חקלאית וכי המנוח היה קשור אליו ואל אחיו אף שלא גר בבית. אחת לשבועיים הוא היה מגיע לסוף שבוע מיום חמישי ועד למוצאי שבת והיה מתראה עם המנוח ומבלה עמו. התובעים מבקשים שיפסק להם פיצוי בסכום של 3,000 ₪ לחודש עבור העבר ולעתיד על בסיס 2,000 ₪ וזאת עד המועד שבו היה המנוח מגיע לגיל 70. הסכום שהתקבל בשני המרכיבים הוא כ- 476,000 ₪. אני מעריך את הנזק ברכיב זה בסכום של 50,000 ₪. בקביעת הסכום הובאו בחשבון השיקולים הבאים: המנוח עבד משך שעות ארוכות ביום במשרה מלאה בעוד שאשתו לא עבדה כלל ולכן נטל הטיפול בבית ובילדים הוטל עליה. אחד הילדים התגורר בפנימיה וביקר בבית בסופי שבוע. כאמור, המנוח היה חולה במחלה שגם אם היה מחלים ממנה ספק אם היה מעניק שירותים לאשתו וילדיו ודומה כי היקף הענקתם של שירותים אלה היה מצומצם יחסית בהתחשב בכך. הוצאות קבורה ומצבה אני פוסק לתובעים על דרך של אומדן ובהתחשב באפשרות של פטירת המנוח כתוצאה מהמחלה סכום של 5,000 ₪. ניכוי קצבת שארים מתוך הסכום יש לנכות את קצבת השארים כפי שתחושב על ידי אקטואר כמוסכם על ידי הצדדים. בהינתן הספק בדבר מחלתו של המנוח ואפשרות פטירתו בטרם עת בשל המחלה, באופן שבו הייתה משולמת ממילא הקצבה, תנוכה הקצבה באופן חלקי כך שרק 60% ממנה ינוכה. סיכום אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בסכום של 696,914 ₪. לסכום זה יש להוסיף את הפרשי ההצמדה והריבית, המתייחסים למרכיבי העבר, כמפורט לעיל, ולהכפילם ב- 60%. מתוך הסכום תנוכה קצבת השארים כמפורט לעיל. את הניכויים לעבר יש לנכות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום. על הסכום המתקבל יתווסף שכר טרחת עורך דין בגובה של 18% מתוך הסכום הנפסק וזאת בהתחשב באופן המקוצר שבו נוהל ההליך. עוד תשא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתה של כל הוצאה. תשלום הפיצוי ייעשה בכפוף להמצאת צו ירושה או צו קיום צוואה של המנוח ולפיו התובעים הם יורשיו תוך תשלום חלקו היחסי של כל יורש בהתאם לחלקו בירושה ותוך ניכוי יחסי של חלקו של אותו יורש בקצבה. באת כוח התובעים תערוך תחשיב הפיצוי המגיע לכל אחד מהיורשים וביחס לכל יורש שהוא קטין יופקד חלקו בסכום הפיצוי לאחר ניכוי שכר הטרחה והוצאות המשפט בחשבון נפרד על שמו ויושקע בהתאם להנחיות האפוטרופוס הכללי עד הגיעו לגיל 18. אחריות המדינהתביעות נגד המדינההתאבדותמעצר