1. התובע עבד בתפקידי שמירה אצל הנתבעת בתקופה מ-25.3.05 ועד חודש 3/07, כאשר למועד סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים במהלך 3/07, נתייחס בהמשך. התובע הגיש תביעתו לקבלת זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה ובהן: פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, גמול עבודה בשעות נוספות, תשלום עבור חגים, תשלום עבור מחלה, החזר ניכויים אשר נוכו משכרו, לטענתו, שלא כדין וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. טענתו של התובע בכתב התביעה היתה, כי הוא דרש את זכויותיו הסוציאליות ובעקבות כך הפסיקה הנתבעת לשבצו לעבודה על אף שלא הודיעה לו על פיטוריו בלשון זו, ולמרות שפנה לנתבעת על מנת שתשלם לו את כל זכויותיו ותשבצו לעבודה, היא לא שיבצה אותו בפועל ועל כן הודיע, כי הוא מסיים עבודתו אצל הנתבעת. 2. הנתבעת בכתב הגנתה הודתה, כי התובע עבד אצלה מ-25.3.05 ועד חודש 3/07, כאשר לטענתה התובע התפטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, שכן לגירסתה היא כן ניסתה ליצור איתו קשר ולשבצו לעבודה, אולם הוא לא השיב להודעותיה, ולא איפשר לה לתקן את העוול שנגרם לו, לטענתו, בהתייחס לאי תשלום מלוא הזכויות המגיעות לו כעובד. הנתבעת הודתה, כי נותרה חייבת לתובע פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה, אם כי לא בסכומים אותם תבע התובע, אולם טענה טענת קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת. באשר לאי הפרשות לקרן פנסיה, לא הכחישה הנתבעת כי לא ביצעה הפרשות עבור התובע עד חודש עבודתו האחרון, אולם טענה כי דרך המלך הינה בהשלמת ההפרשות לקרן וכן טענה כי הסכומים הנתבעים ע"י התובע אינם נכונים. כמו כן הכחישה הנתבעת את זכותו של התובע לתשלום עבור חגים, שעות נוספות ודמי מחלה וכן טענה, כי הניכויים שנוכו משכר התובע, נוכו כדין. 3. בטרם נדון בעילות התביעה אחת לאחת, לא נוכל להתעלם מאופן התנהלות והתבטאות ב"כ התובע, אשר בלא קשר לשאלה, האם טענות התובע צודקות אם לאו, נקט בלשון חריגה ובוטה כלפי הצד שכנגד בחלק מההודעות לבית הדין, בסיכומים ועוד. חלק מההתנהלות אף הביא לכך, שבית הדין נאלץ להפסיק את אחד מהדיונים המוקדמים בתיק, אשר התקיים ב-23.3.09 ולדחות הדיון למועד אחר, על מנת שהרוחות הסוערות בין ב"כ הצדדים, תירגענה (עיין בהחלטה בעמ' 3 לפרוטוקול מ-23.3.09). הנתבעת ביקשה לחייב את התובע בהוצאות לדוגמה בשל התנהלות זו. איננו סבורים, כי לגופן של טענות התובע, ותביעותיו את זכויותיו מכוח יחסי העבודה שהתקיימו בין התובע ובין הנתבעת בתקופה מ-3/05 ועד 3/07, צריך התובע להיפגע בשל התבטאויות בא-כוחו, ועל כן טענותיו של התובע תיבחנה לגופו של עניין, וככל שמגיעה לו זכות כלשהי מכוח משפט העבודה, ייקבע כי הוא זכאי לזכות זו. יחד עם זאת, בית הדין יתייחס לאופן ההתבטאות וייקח אותה בחשבון, הן לעניין ההוצאות שתיפסקנה במסגרת פסק הדין והן לעניין אי פסיקת פיצויי הלנה, כאשר חלק מהתמשכות ההליכים קשורה להתבטאויות ולהתנהלות כמפורט לעיל. 4. העובדות, כפי שתיקבענה על-ידינו להלן, הינן בהסתמך על עדויות התובע והעד מטעמו מר עבוד ג'ריס, אשר היה בתקופה הרלוונטית לתביעה אחראי משמרת של התובע (להלן: "ג'ריס"); עדות עד הנתבעת מר יואל ראובני, אשר היה אחד הממונים על התובע מטעם הנתבעת (להלן: "ראובני"), וכן בהסתמך על המסמכים השונים שהוגשו. כמו כן הננו מייחסים חשיבות לכך, שהנתבעת נמנעה מלהביא אנשים רלוונטיים למתן עדות ובהם מר טל וקרט, מר ירון פלג ומר בני מישייב, שהיה אחראי משמרת ביחד עם עד התובע, ג'ריס. נציין, כי התובע ביקש להגיש תצהיר של עד נוסף מטעמו - ג'ריס, באיחור ובתאריך 1.9.09 ניתנה על-ידינו האפשרות לנתבעת להודיע, האם ברצונה להגיש תצהיר נוסף מטעמה בעקבות תצהיר עד התובע, אולם הנתבעת לא הודיעה כי ברצונה להגיש תצהיר נוסף. לאחר שהתובע הגיש כראוי בקשה להארכת מועד להגשת התצהיר הנוסף, ניתנה על ידינו החלטה ב-19.10.09, המאפשרת לתובע להגיש תצהיר נוסף ואפשרנו לנתבעת להגיש תצהירי עדות ראשית נוספים מטעמה, בהתייחס לאותן נקודות שהועלו בתצהירו של ג'ריס, אולם היא בחרה שלא לעשות כן. בסופו של דבר, ההוכחות בתיק נשמעו ב-16.9.10, כך שודאי שלנתבעת היה די והותר זמן להגיש תצהירים נוספים בתגובה לתצהירו של ג'ריס ויש ליתן המשקל הראוי לכך, שהיא בחרה לא לעשות כן. כאשר תובע מתייחס בתצהירו ומעיד על דברים שנאמרו לו ספציפית ע"י אדם מסוים, מן הסתם יש להביא את אותו אדם על מנת לסתור את גרסת התובע, ואי הבאת אותו אדם תפעל כלפי הצד שאינו מביאו ותחזק את גרסת התובע. "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760. עיין גם בפסק-דינה של כב' השופטת וירט-לבנה ב-ע"ע 380/09 סוזי וסילבסקי נ' ריווירה ייצור ושיווק רהיטים בע"מ (פסקה 10 לפסק הדין). עוד נוסף ונציין, כי קיימת חשיבות להתכתבות בין הצדדים בזמן אמת ולתוכן הדברים שנכתבו אז, אלא שכאשר יש מחלוקת, האם מכתב כלשהו אכן נכתב בזמן אמת והתקבל ע"י הצד שכנגד, יש להביא לפחות ראשית ראייה על שליחתו בדואר רשום, ומוטב עם אישור מסירה, כפי שאכן עשה התובע, כך שלפחות לגבי המכתבים ששלח התובע או חלקם, יש אינדיקציה מאישורי המסירה, מתי אלה התקבלו אצל הנתבעת, בעוד שהנתבעת לא המציאה ראיות כי מכתבים שהיא טוענת ששלחה לתובע, אכן נשלחו אליו בתאריכים הרשומים על גבי המכתב. בעניין זה נציין, כי במעמד ישיבת ההוכחות מ-16.9.10, איפשרנו לנתבעת להמציא לתיק בית הדין, בצירוף העתק לב"כ הצד שכנגד, אישור על משלוח מכתב נטען הנושא תאריך 15.3.07, בדואר רשום, אלא שהנתבעת לא עשתה כן. עצם הצגת מכתב הנושא בכותרתו תאריך מסויים, עדיין אינה אינדיקציה לכתיבתו בתאריך זה ובוודאי אינה אינדיקציה כי הצד השני קיבל את המכתב באותו תאריך ובסמוך לכך, מבלי שתובא ראייה על משלוח בדואר רשום וראייה של אישור מסירה על מועד הקבלה, שכן ניתן בכל עת להדפיס מכתב ולכתוב על גבו כל תאריך נבחר, וכאשר הצד שכנגד מכחיש קבלתו במועד הכתיבה הנטען או בסמוך לכך. ניתן היה לצפות מהנתבעת, כי לאחר שקיבלה מכתבים שונים מהתובע בדואר רשום, תדאג אף היא לשלוח את תגובותיה בדואר רשום עם אישור מסירה, אולם היא לא עשתה כן או לכל הפחות לא הביאה ראיה לכך לבית הדין. נסיבות סיום יחסי עבודה בין הצדדים 5. התובע אשר החל עבודתו כשומר עם נשק בתאריך 25.3.05, עבד בתקופת עבודתו האחרונה אצל הנתבעת, כשומר במפעל טמבור בעכו. במהלך תקופת עבודתו פנה התובע לממונים עליו בבקשות לתשלום זכויות שונות המגיעות לו, כגון: חופשה, הבראה, נסיעות, שעות נוספות וכד'. בהתאם לעדות התובע, למרות פניותיו שנעשו תחילה בעל-פה, הוא לא קיבל תשלום זכויות המגיעות לו. מסיבה זו החליט התובע לפנות בכתב אל הנתבעת בדרישה לקבלת זכויותיו. נציין, כי ממייל שנשלח מטל וקרט בסניף עכו של הנתבעת לבני מישייב בנוגע לתובע והנושא תאריך 4.2.07 (נספח 18 לנספחי התובע), עולה כי אכן התובע פנה בתלונה לגבי עניין נסיעות, שעות שבת והורדת סכום המכונה "תשלום עודף" וטל וקרט התחייב: "נושא התשלום העודף יטופל באופן אישי על-ידי בחודש הבא אני אפצה אותך...". למרות התחייבות זו, בשכר חודש 2/07 ששולם ב-3/07, לא הוחזרו לתובע הסכומים שנוכו ממנו כ"תשלום עודף". מכתבו הראשון של התובע אל הנתבעת נושא תאריך 19.2.07 (עיין נספח א' ל-נ/1) ובו קבל התובע על כך שהוא מועסק בלא תנאים סוציאליים ואינו מקבל תשלומים עבור חופשה, הבראה, חגים, לא משלמים לו את מלוא דמי הנסיעות, גוזלים ממשכורתו (כך נוסח ע"י התובע) כספים המכונים "תשלום עודף" ו"דמי חבר", לא מפרישים עבורו לקרן פנסיה. במכתב מ-19.2.07, אף התריע התובע כי אם לא ישלמו לו את הזכויות המגיעות לו תוך שבוע, הוא יעזוב את העבודה, אלא שבפועל לא עשה זאת התובע, שכן אין מחלוקת כי התובע עבד עד לאחר פגישה שהתקיימה בינו ובין נציגי הנתבעת בתחילת חודש 3/07. המכתב נשלח ע"י התובע בדואר רשום לחברת השמירה ב-19.2.07 (עיין נספח 11 לנספחי התובע). עד הנתבעת ראובני, העיד כי המכתב הנושא תאריך 19.2.07 התקבל אצל הנתבעת רק ב-1.3.07, אולם מאישור המסירה שצורף ע"י התובע (נספח 26), עולה כי ראובני קיבל את הדואר הרשום ב-26.2.07. ייתכן כי לקח זמן לראובני להעביר את המכתב לממונים עליו. מכל מקום, התקיימה פגישה בין התובע לבין מר טל וקרט בתחילת חודש 3/07, כאשר במהלך פגישה זו, ולא בתחילתה, הצטרף גם ראובני לפגישה. התובע העיד, כי במהלך פגישה זו דרש ממנו טל וקרט לשנות את נוסח המכתב, שאם לא כן, הוא לא ישובץ יותר לעבודה, ובהתאם לעדות התובע, טל וקרט גם צעק עליו וגירש אותו מהמשרד. התובע אף העיד, כי ראובני שאל אותו מדוע אינו עוזב את עבודתו אצל הנתבעת אם לא טוב לו. התובע אף העיד, כי פגישה זו התקיימה בעקבות מכתבו הראשון וכי גם לאחר הפגישה הוא חזר לעבוד. התובע העיד: "טל שאל אותי לגבי המכתב ששלחתי והוא התחיל להתווכח איתי, אמרתי לו שאני רוצה את התנאים הסוציאליים שלי, הוא אמר שאני צריך לשנות את הנוסח והתחיל לחץ פסיכולוגי עלי... בסוף הפגישה טל אמר לי שאני חולה נפש ושאני יעוף מפה. יואל שאל אותי למה אני עובד אם לא מתאים לי" (עמ' 9 סיפא לפרוטוקול). גם ראובני אישר, כי היתה פגישה של התובע בתחילת חודש 3/07 וכי לאחר פגישה זו התובע המשיך לעבוד והלך למשמרת אליה היה משובץ. כמו כן אישר ראובני כי הוא לא נכח בכל השיחה בין התובע לבין טל וקרט (עיין עמ' 16 ש' 9 - 16 לפרוטוקול). נציין, כי משום מה "שכח" ראובני לציין את קיומה של פגישה זו ומתצהירו עולה, כי כביכול לאחר קבלת המכתב של התובע ע"י נציגי הנתבעת, לטענתם ב-1.3.07, התעלם התובע מפניות שנעשו אליו ולא הגיע לפגישה לבירור טענותיו. כיצד עולה העובדה, כי בתחילת חודש 3/07 היה התובע נוכח בפגישה עם טל וקרט ואף עם ראובני, עם האמור בסעיפים 8 ו-9 לתצהיר ראובני נ/1, לראובני הפתרונים. כמו כן, לא ברור כיצד עולה בקנה אחד מכתב הנתבעת מ-7.3.07, אשר צוין כי נשלח בדואר רשום, אם כי לא צורף אישור דואר רשום, והחתום ע"י מר ירון פלג - מנהל מרחב צפון של הנתבעת, ועל-פיו מאז קבלת מכתבו של התובע ב-1.3.07, ניסו להשיג את התובע ולא הצליחו. הרי מחומר הראיות ברור, כי היתה פגישה בתחילת חודש 3/07 בה נכחו טל וקרט, התובע וראובני. 6. בתאריך 7.3.07, שלח התובע פעם נוספת מכתב בנוסח כמעט זהה לנוסח ששלח פעם נוספת בחודש 2/07, תוך שהוא מציין כי הוא פונה לנתבעת בפעם האחרונה. 7. לאחר הפגישה שהתקיימה בין התובע, טל וקרט וראובני, ומאחר והתובע לא שינה את נוסח מכתבי הפניה שלו את הנתבעת, הודיע מר בני מישייב, אחראי המשמרת בתקופה הרלוונטית, לתובע, כי הוא לא ישובץ יותר לסידור עבודה וכי לא יתייצב לעבודה. הודעה זו נמסרה לתובע בעקבות החלטתם של מר ירון פלג ומר טל וקרט (עיין סעיף 3 לתצהיר התובע ת/1). עדותו של התובע באשר לתוכן שיחתו עם מר בני מישייב, לא רק שלא נסתרה (שכן מר מישייב לא הובא לבית הדין להעיד), אלא שהיא נתמכת אף בעדותו של ג'ריס, אשר שימש אף הוא כאחראי משמרת אצל הנתבעת והעיד כי בני מישייב והוא קיבלו הוראה מטל וקרט, לא לשבץ יותר את התובע בסידור העבודה. ג'ריס אף העיד, כי התובע שוחח עמו לאחר שבני מישייב הורה לו לא להתייצב יותר, והתחנן כי ישבצו אותו לעבודה וכי למרות שהוא, ג'ריס, שוחח עם טל וקרט על הנושא, טל סירב לאפשר להם לשבץ את התובע (עיין סעיף 3 ל-ת/5). נציין, כי התובע פנה במכתב מתאריך 13.3.07, אשר נשלח בדואר רשום ב-14.3.07 לנתבעת (עיין נספח 19) והתלונן על כך שבגלל שהוא דרש את התנאים הסוציאליים המגיעים לו, הנתבעת החליטה לא לשבצו לעבודה, למרות ש"לא ככה מתנהג מעביד סביר כלפי עובד שמבקש את הזכויות שלו". ב-13.3.07 כתב התובע, כי מזה שבוע לא מספקים לו עבודה וכי אם לא יספקו לו עבודה ולא ישלמו לו את התנאים הסוציאליים בתוך שבוע, הרי הוא מודיע, בהמשך להודעות קודמות שלו, על התפטרותו בדין מפוטר, הן בגין אי תשלום זכויותיו והן בגין אי שיבוצו לעבודה. משום מה לא הזכיר התובע במכתב זה, כי כרגע הוא נמצא בחופשת מחלה. 8. למרות פניות אלה של התובע, לא הוכיחה הנתבעת כי הגיבה עליהן, כי שילמה לתובע את התנאים הסוציאליים המגיעים לו, לפחות את הסכומים בהם היא מודה, ואף לא הוכיחה כי שלחה הודעה לתובע על שיבוצו במשמרות, כפי שהיה משובץ עד תחילת חודש 3/07, לאחר מכתב הפנייה מ-13.3.07. מכל מקום, ראובני בתצהירו הודה, כי לאחר 13.3.07 היה ידוע לנתבעת כי התובע שוהה בחופשת מחלה (עיין סעיף 12 ל-נ/1), אם כי ההודעה שמסר התובע, כך לגרסת ראובני, הינה שהוא בחופשת מחלה עד 15.3.07. 9. התובע המציא לתיק בית הדין אישורי מחלה לתקופה מ-7.3.07 ועד 22.3.07. אישור המחלה הראשון הינו בהתייחס לזיהום בדרכי הנשימה העליונות, אישור המחלה השני הינו מאותה סיבה ונוסף לרישום על ברונכיטיס ואישור המחלה השלישי הינו בשל אלרגיה. אם התובע במהלך כל התקופה מ-7.3.07 ועד 22.3.07 היה חולה, הרי ממילא הנתבעת לא היתה יכולה לשבץ אותו לעבודה במהלך התקופה הזאת, אלא רק לאחר 22.3.07. יחד עם זאת, ולמרות שהנתבעת אינה מכחישה כי ידעה ב-13.3.07 שהתובע חולה, לא ברור כי הנתבעת היתה מודעת מתי הסתיימה תקופת המחלה של התובע, אלא שככל הנראה, נציגיה גם לא התעניינו בכך, ומהצהרתו של ראובני במשטרה עולה כי הוא החליט שיחסי עובד ומעביד בין הצדדים הסתיימו ב-14.3.07. ראובני העיד, כי בבוקר 22.3.07, מועד בו לגרסתו התקבלו מכתבי התובע מ-14.3.07, הוא שוחח בבוקר עם התובע וביקש ממנו להגיע למשרדי הנתבעת על מנת לקבל שיבוץ אולם התובע סירב וניתק את השיחה. בהתאם לעדות ראובני, ב-25.3.07 השאיר הודעות במשיבון של התובע ובאותו יום נשלח לתובע מכתב ובו הוא משובץ למשמרת באותו אתר בו עבד עד תחילת חודש 3/07, משמרת שנקבעה ל-28.3.07 (המסמך צורף כנספח ג' ל-נ/1). במכתב הנתבעת הנושא תאריך 25.3.07, ואשר התובע בתצהירו העיד, כי קיבל מכתב זה רק בתאריך 5.4.07 ולא קודם לכן (עיין סעיף 7 ל-ת/1), והנתבעת לא הביאה ראייה מטעמה להוכיח כי התובע קיבל את המכתב קודם לכן, נכתב כי התובע לא משיב על הודעות טלפוניות שמשאירים לו וכי הוא מוזמן לשיחה במשרדו של ירון פלג ומשובץ לעבודה ב-28.3.07 במשמרת צהריים. באותו מכתב אף צוין, כי בשכר חודש 3/07 ישולמו לתובע כל הפערים המגיעים לו לפי בדיקת הנתבעת, אולם אין הסבר מדוע לא שולמו לו כל הסכומים המגיעים לו בשכר חודש 2/07, לאור ההתראות הקודמות של התובע וכאשר מר טל וקרט התחייב עוד בתחילת 2/07, כי במשכורת הקרובה (משכורת 2/07 שאמורה להשתלם בתחילת 3/07), תשולמנה לתובע הזכויות שטרם קיבל. אין פירוט במכתב מהן הזכויות שהנתבעת מתחייבת לשלם לתובע במשכורת חודש 3/07 ובאיזה סכום מדובר. נציין, כי מעבר לכך שלא ברור לבית הדין, האם המכתב הנושא תאריך 25.3.07, נכתב בתאריך זה ונשלח בתאריך זה, אולם ברור כי התובע לא קיבל אותו בתאריך זה, והנתבעת כלל לא התכוונה שהתובע יתייצב למשמרת ב-28.3.07, הן מאחר ולא דאגה כלל לוודא כי התובע קיבל מכתב זה לפני 28.3.07, והן מאחר ועוד ב-25.3.07 התייצב ראובני במשטרה וגרסתו במשטרה היתה, כי התובע הפסיק לעבוד אצל הנתבעת ב-14.3.07, התבקש להחזיר את האקדח הנמצא ברשותו מטעם החברה הנתבעת, אולם לגרסת הנתבעת הוא סירב להחזירו ולטענת הנתבעת כמפורט בהודעה במשטרה, נשלח לתובע ב-25.3.07 סייר, על מנת להחזיר את הנשק, אולם הוא סירב (מיותר לציין כי אותו סייר ששמו מוזכר בהודעה במשטרה, לא הגיע להעיד בבית הדין, האם אכן דיבר עם התובע ב-25.3.07, ומה היה הסיכום עם התובע). ראשית נציין, כי הנתבעת היתה מודעת לכך שהתובע חולה בהתייחס ל-14.3.07, כך שלא ברור מדוע נטען ע"י ראובני שהתובע הפסיק לעבוד אצל הנתבעת דווקא ב-14.3.07, ושנית והחשוב מכך, עולה בבירור מהגשת ההודעה במשטרה, כי הנתבעת לא התכוונה כלל לשבץ את התובע לעבודה או כי התובע יגיע לעבודה ב-28.3.07, אם דרשה ממנו החזר הנשק, ואף דאגה להגיש תלונה במשטרה בעניין זה, האם התובע לא היה אמור להתייצב אצלה כשומר עם נשק?, ואם כן מדוע טרחה להגיש תלונה במשטרה ולדרוש החזר הנשק אם רצתה שימשיך לעבוד אצל ואם התכוונה להמשיך לשבצו?! נציין, כי בכתב ההגנה ובתצהירו של ראובני, כלל לא הוזכר נושא התלונה במשטרה והוא התייחס לכך לראשונה בחקירתו הנגדית. 10. התובע, עוד בטרם קיבל את מכתב הנתבעת מ-25.3.07, שלח באמצעות בא-כוחו, משרד עו"ד פואד ח'יר, מכתב הדורש את זכויותיו והמודיע על התפטרותו בדין מפוטר בגין אי תשלום התנאים הסוציאליים ואי שיבוצו לעבודה. 11. נציין כי בין אם המדובר בהתפטרות בשל אי תשלום תנאים סוציאליים וסכומים שהופחתו שלא כדין משכרו של התובע, ובין אם נתייחס לאי שיבוץ התובע לאורך זמן כפיטורים, התובע זכאי לפיצויי פיטורים. התובע נתן לנתבעת התראה מספקת לפני התפטרותו, והנתבעת לא שילמה לו את התנאים הסוציאליים המגיעים לו, ואף לא עשתה כן גם לאחר הגשת התביעה. משעבד התובע אצל הנתבעת במשך כשנתיים מ-25.3.05 ועד סוף 3/07, הוא זכאי לפיצויי פיטורים, כאשר הבסיס לחישוב פיצויי הפיטורים הינו שכר המינימום החודשי אשר עמד על סך 3,586 ש"ח (19.28 ש"ח לשעה כפול 186 שעות חודשיות). לעניין זה עיין גם בפרוטוקול מתאריך 3.12.09. בהקשר זה נציין כי הצדדים לא פעלו בהתאם להחלטת ביה"ד מתאריך 23.3.09, לא הגישו תחשיבים לעניין פיצויי הפיטורים. הנתבעת אומנם הודיעה ב-21.4.09 כי ממוצע שעות עבודתו של התובע עמד על 174 שעות, אולם היא לא צירפה את תלושי שכרו של התובע ל-12 החודשים האחרונים לעבודתו, מ-3/06 ועד 2/07 (חודש 3/07 לא היה חודש עבודה שבו עבד התובע באופן מלא). מעיון בתלושי השכר של התובע לשנת עבודתו האחרונה, באלה שכן הוגשו לביה"ד, עולה כי התובע עבד במשרה מלאה, ולעיתים אף עבד מעבר ל-186 שעות בחודש, כאשר חלק מעבודתו של התובע הייתה בשבתות, ויש לקחת בחשבון גם את שעות העבודה בשבת (לעניין תחשיב מספר השעות וכמובן לא כבסיס לחישוב שווי שעה, שכן שווי שעה מחושב לפי שעה רגילה ולא לפי שעת עבודה במנוחה שבועית). עיין לעניין זה בדב"ע מ"ז 3-60 גדעון ליפשיץ נ' בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע י"ט 169. נוסיף אף ונציין כי משהנתבעת לא המציאה תלושי שכר וזאת למרות החלטתנו שאפשרה לצדדים להגיש תלושים אלה (החלטה מ-18.11.10 שניתנה לאחר הגשת סיכומי הצדדים), הרי לא הוכח כי היקף המשרה של התובע היה כנטען על ידי הנתבעת. אשר על כן, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 7,172 ש"ח, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-26.3.07 ועד התשלום המלא בפועל. זכאות התובע לפדיון חופשה 12. בכתב התביעה תבע התובע 6,000 ₪ כפדיון חופשה, כאשר לטענתו הגיע לו פדיון של 25 ימי חופשה על בסיס 240 ₪ ליום. התובע לא הסביר כיצד הגיע לתחשיב של 240 ₪ ליום. הנתבעת בכתב הגנתה, טענה כי התובע זכאי ל-19 ימי חופשה בתשלום אשר ערכם הינו 2,660 ₪ על בסיס תעריף של 140 ₪ ליום (עיין סעיף 28 לכתב ההגנה). 13. בהתאם להסכם הקיבוצי בענף השמירה אשר היה בתוקפו בתקופה הרלוונטית לתביעה, הגיעו לתובע 12 ימי חופשה לשנה בהתייחס לשתי שנות עבודתו הראשונות, כך שלתקופה מ-25.3.05 ועד 25.3.07, היה התובע זכאי ל-24 ימי חופשה בתשלום. הנתבעת לא הסבירה לבית הדין מדוע לטענתה זכאי התובע רק ל-19 ימי חופשה בתשלום. מאחר והצדדים הסכימו כי שכרו של התובע היה על בסיס שכר שעתי שעמד על סך של 19.28 ₪, ועל בסיס יום עבודה של 8 שעות, ערך יום חופשה אשר לו זכאי התובע, הינו 154.24 ₪. אשר על כן, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך של 3,701.76 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 26.3.07 ועד התשלום המלא בפועל. אין פיצויי הלנה על פדיון חופשה (עיין ב-דב"ע ל"ה 1/3 אליהו יהודה נ' מדינת ישראל וכן בפס"ד בעניין פולקה בע"מ נ' פרוינדליך). זכאות התובע לפדיון דמי הבראה 14. בכתב התביעה תבע התובע פדיון דמי הבראה עבור 10 ימי הבראה, בסך של 3,220 ש"ח. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי יש לחשב את זכאותו של התובע לדמי הבראה בהתאם להיקף משרתו וכי שווי יום הבראה בתקופה הרלוונטית עמד על סך של 312 ש"ח. אשר על כן, הודתה הנתבעת בזכאות התובע לסכום של 2,932 ש"ח. 15. בהתאם להסכם הקיבוצי בענף השמירה, כנוסחו בתקופה הרלוונטית לתביעה, היה התובע זכאי ל-5 ימי הבראה בגין שנת עבודתו הראשונה וכן בגין שנת עבודתו השניה. תעריף יום הבראה בתקופה הרלוונטית לסיום עבודתו, עמד על סך של 318 ש"ח. כפי שציינו לעיל, לא הבהירה הנתבעת כיצד הגיעה לכך שהיקף משרתו של התובע היה 94% ועל כן התחשיב ייעשה לפי משרה מלאה. אשר על כן זכאי התובע לסך של 3,180 ש"ח כפדיון דמי הבראה וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-26.3.07 ועד התשלום המלא בפועל. אין פיצויי הלנה על פדיון דמי הבראה. זכאות התובע לתשלום עבור חגים 16. בכתב התביעה תבע התובע תשלום עבור 15 ימי חג, על בסיס תעריף של 240 ש"ח ליום אחד. התובע טען כי לא שולמו לו במהלך כל תקופת העסקתו דמי חגים, וכי התשלום המופיע בתלושים כדמי חג, הינו ניכוי משכר היסוד. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי התובע קיבל תשלום עבור ימי חג במסגרת תשלום השכר ב-9 החודשים שפורטו בסעיף 26 לכתב ההגנה וכן טענה, כי אופן חישוב ימי החג ע"י התובע אינו ברור וכי המדובר בסכומים מופרזים. 17. בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע ציין התובע באופן כללי, כי הוא טוען שהוא זכאי לתשלום עבור חגים על בסיס הטבלה שהגיש וטען, כי לא עבד בחגים המפורטים בטבלה והמדובר בחגים שלא נפלו בשבתות. בחקירתו הנגדית לא ידע התובע להשיב, האם עבד בימי החג ואף לא האם הוא תובע תשלום על ימי החג הדרוזים או על ימי החג היהודיים, אולם הטבלה מבוססת על ימי החג היהודיים. בתצהיר עד הנתבעת חזרה הנתבעת על האמור בכתב ההגנה והפנתה לתלושי השכר, מהם עולה תשלום דמי חגים. ראובני בחקירתו העיד, כי כאשר ערכו את תחשיב החגים לתובע, התייחסו לחגי היהודים, דהיינו אם התובע עבד בחגים הוא קיבל תוספת כמו עבודה שבועית וימי חג ואם הוא לא עבד ועמד בקריטריונים, הוא אמור לקבל תשלום עבור חגים. למעשה עולה, כי שני הצדדים מסכימים כי זכאותו של התובע לדמי חגים מבוססת על ימי החג היהודיים. נוסח ההסכם הקיבוצי בענף השמירה וצו ההרחבה על פיו, בתקופה הרלוונטית לתביעה שלפנינו, היקנו לעובד זכאות ל-10 ימי חג בשנה, לרבות ימי חג החלים בשבת ובלא התנאי של עבודה יום לפני או יום אחרי החג (נציין, כי נוסח ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה בעניין זה, שונה). 18. לעניין הזכאות לתשלום עבור חגים, כאשר עובד עבד בחלק מהם וקיבל גמול עבור עבודה בפועל בימי חג - עיין ב-ע"ע 300360/98 נחום צמח נ. ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ בפסקה 6 לפסק הדין שם נפסק: "התשלום עבור חגים, מכח ההסכם הקיבוצי, הינו תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו, ולא עבור עבודתו, באשר הנחה היא שאין העובד עובד ביום חג. אם עבד העובד ביום חג, כגירסת המעבידה, זכאי הוא לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצורף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק או בהסכם הקיבוצי, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום עבור יום החג עצמו..." (דב"ע מג/3/91 מולה נוהג נ. חברת אל-וו בע"מ פד"ע טו, 163, 168, 167). אשר על כן, זכאי המערער לתשלום עבור ימי חג בהם, לטענתו, עבד. בפסיקה זו אנו יוצאים מתוך הנחה, בהעדר ראיה לסתור, שעבודה בחגים הייתה לא מתוך בחירה של המערער, אלא מכוח כורח. נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם. צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור יחי חג בהם לא עבדו. הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים אלו הוא, שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך. תכלית זו תסוכל אם עובד יעדיף על פי בחירתו לעבוד בחגים ולקבל תמורה הן עבור העבודה שעבד בפועל בחגים והן דמי חגים. אילו אלו היו פני הדברים, לא היינו מזכים את העובד היומי, שבחר לעבוד בימי חגים, גם בדמי חגים כדי להגדיל את שכרו." ועיין גם ב-דב"ע מג/3/91 מולה נוהג נ. חברת אל-וו בע"מ, פד"ע טו' 163. ב-עד"מ 13/07 אלירן אסלטי נ. כפיר בע"מ נפסק בהתייחס לצו ההרחבה הכללי לפיו הזכאות לדמי חגים מותנית בכך שהעובד לא נעדר מן העבודה בסמוך ליום החג (לפני החג ולאחריו) משמעה שאם ההעדרות היתה בהסכמת המעביד אין בכך כדי לשלול את הזכאות לתשלום וכאשר ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, מגיע תשלום עבור ימי חג גם אם לא עבד יום לפני החג. בכל מקרה אם יש הסכם קיבוצי או צו הרחבה מיטיב לעומת צו הרחבה הכללי, יש ללכת על פיו. עיין גם ב-ע"ע 459/07 דוד יפה נ. ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ ואח' שם נפסק: "...בצו ההרחבה החל על ענף השמירה, שתחולתו כאמור מיום 31.12.73, נקבעה זכאות העובדים לעשרה ימי חג בלא שהותנתה זכאותם באי היעדרות מהעבודה בימים הסמוכים לחג. משתנאים אלה שבצו ההרחבה בענף השמירה לעניין דמי חגים מיטיבים עם העובדים בענף השמירה לעומת התנאים שבצו ההרחבה הכללי, ובהעדר הוראה המבטלת אותם באופן ברור ומפורש, יש לבחון את זכאותו של המערער לדמי חגים על פי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה (ראו לעניין זה בשינויים המחויבים הוראות סעיפים 23 ו- 30 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז 1957, וכן ראו עד"מ 13/07 אלירן אסלטי - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (לא פורסם, 29.10.08 להלן- עניין אסלטי)...". 19. מעיון בדו"חות הנוכחות שהתובע צירף לראיותיו עולה, כי בחלק מימי החג הוא עבד בפועל ובחלק לא, מכל מקום נוכח הפסיקה כפי שפורטה לעיל, זכאי התובע לתשלום דמי חגים גם בהתייחס לימי החג בהם עבד. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה, כי הוא קיבל תשלום עבור שעות חג בלא שפורט מספר השעות אשר עבורם בוצע התשלום או מספר ימי החג. התובע לא הוכיח כי תשלום זה הינו פיקטיבי ומהווה למעשה חלק משכרו עבור שעות עבודה רגילות באותו חודש, והתובע היה צריך להדגים לביה"ד לפחות לגבי אחד מהחודשים בהם מופיע מרכיב של שעות חג, מה היו שעות עבודתו בפועל בשמירה באותו חודש ולהוכיח כי המרכיב המכונה "שעות חג" מהווה למעשה חלק מהשכר על שעות עבודה שאותן עבד בפועל, אלא שהתובע לא עשה זאת. אשר על כן, יש להפחית את הסכומים ששולמו כשעות חג בתלושי השכר, מהסכום אותו תובע התובע. נציין, כי תחשיבי התובע שגויים, שכן שווי יום חג אינו 240 ש"ח, אלא 154.24 ש"ח (8 שעות מוכפלות בשכר המינימום לשעה). התובע תבע תשלום עבור ימי חג בחודשים 5/05, 10/05, 4/06, 5/06, 6/06, 9/06 ו-10/06. הנתבעת בכתב הגנתה, כמו גם בתצהיר העד מטעמה, הפנתה לתשלום עבור חגים בחודשים הרלוונטיים (עיין סעיף 29 לתצהיר ראובני ונספחי ה' לתצהיר זה), שהינם תלושי שכר בהם קיים פירוט של תשלום עבור שעות חג. אשר על כן, עבור 15 ימי חג אותם תובע התובע, היה התובע זכאי לסך של 2,313.6 ש"ח והנתבעת אף שילמה לתובע מעבר לכך (שכן כפי שציינו לעיל, הזכאות הינה ל-20 ימי חג). אשר על כן, דין תביעת התובע - להידחות. זכאות התובע להחזר בגין ניכויים שבוצעו משכרו 20. בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת ניכתה משכרו ניכויים שונים שלא כדין ומבלי לקבל הסכמתו לביצוע ניכויים אלה, והעמיד תביעתו על סך של 1,667 ש"ח, כמפורט בטבלה שצורפה כנספח 2 לכתב התביעה. הניכויים מורכבים מדמי חבר, מניכוי בגין ביגוד וציוד ומניכוי המכונה "תשלום עודף". הנתבעת, בכתב הגנתה, טענה כי הניכויים משכרו של התובע נעשו בידיעתו ובהסכמתו המלאה, כי דמי חבר נוכו בהתאם לדרישתו, באשר לביגוד טענה הנתבעת כי המדובר בפיקדון שיוחזר לתובע כאשר יחזיר לנתבעת את הביגוד שניתן לו. אין התייחסות בכתב ההגנה למרכיב המכונה "תשלום עודף". בתצהירו של ראובני נטען כי התובע במהלך תקופת עבודתו לא פנה למנהליו בקשר לניכויים ולא ביקש לקבלם בחזרה וכן נטען כי ניכוי דמי החבר נעשה כחוק. 21. באשר לביגוד, בהתאם להסכם הקיבוצי בענף השמירה ולצו ההרחבה על פיו קיימת זכאות לעובדים לקבלת בגדים לצורכי שמירה, כגון מעיל גשם, מגפיים, כובע, נעליים וכו'. ההסכם הקיבוצי לא קובע כי הזכות לביגוד כפופה להפקדת פיקדון, והנתבעת אף לא הציגה בפנינו התחייבות בכתב של התובע והסכמתו לניכוי הפיקדון. אשר על כן, הניכוי בסך 260 ש"ח שהינו ניכוי בגין ביגוד וציוד כמפורט בטבלת התובע, וכאשר הנתבעת לא טענה כי הסכום שגוי, יושב לתובע ויישא הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1.8.05 ועד התשלום המלא בפועל (הניכויים בוצעו בחודשים 4/05 ו-7/05). 22. באשר לניכוי המכונה "תשלום עודף", אכן ניכוי זה מופיע בתלושי השכר והנתבעת כלל לא הסבירה מה מהות הניכוי, לא התייחסה לכך בכתב הגנתה ו/או בתצהיר העד מטעמה. יתר על כן, במייל של מר וקרט מ-4.2.07, הוא התחייב להשיב לתובע בחודש 3/07 את הניכוי בגין תשלום עודף, אולם הוא לא עשה כן, כך שהנתבעת יודעת עוד מחודש 2/07, לכל המאוחר, כי התובע דורש החזר סכומים שנוכו משכרו, שלא כדין, ולמרות זאת הנתבעת לא החזירה לו הסכומים ב-3/07 ואף לא לאחר מכן, לאורך כל ההתדיינות בתיק שבפנינו. הסכום הכולל של הניכוי המכונה "תשלום עודף" הינו בסך 550 ש"ח ונוכה בתקופה 7/05-6/06, והנתבעת כלל לא חלקה על הסכומים המפורטים בטבלה נספח 2 לתצהיר התובע. מאחר והתביעה לביה"ד הוגשה רק ב-21.5.07, בסמוך לחלוף שנה ממועד הניכוי האחרון, הננו מחייבים את הנתבעת בתשלום סך של 550 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1.7.06 ועד התשלום המלא בפועל, ולא בפיצויי הלנה. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את התנהלות הנתבעת בכך שהיא מנכה משכרם של עובדיה, בלא כל הצדקה, ואף לא דואגת להחזיר לעובד סכום שנוכה שלא כדין, כאשר מסתברת הטעות, לעניין החיוב בהוצאות בסופו של ההליך. 23. באשר לניכוי של דמי החבר, התובע העיד כי לא ביקש להיות חבר הסתדרות, ואף לא דווח עליו ככזה (עיין עמ' 9 ש' 19-22 לפרוטוקול), והנתבעת לא הוכיחה כי התובע היה חבר בהסתדרות, ולא הוכיחה כי הסכומים שנוכו ממנו כדמי חבר הועברו להסתדרות. ככל שהמדובר בעובד שאינו חבר הסתדרות, הייתה הנתבעת צריכה לנכות משכרו דמי טיפול ארגוני מקצועי בלבד עד לשיעור המקסימלי לפי תקנות הגנת השכר (מקסימום דמי טיפול ארגוני מקצועי) תשמ"ח - 1988, וזאת בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה, החל על הצדדים, והמורה לנתבעת לנכות גם משכרם של עובדים בלתי מאורגנים את מס הארגון בהתאם לחוק. תשומת לב התובע מופנית להוראות סעיף 1(א)(3ב) לחוק הגנת השכר. התובע לא ערך תחשיב מהו הסכום המקסימלי לניכוי בגין דמי טיפול ארגוני מקצועי, ולא הוכיח כי הסכומים שנוכו משכרו גבוהים מהסכומים שהיה צריך לנכות בהתאם להסכם הקיבוצי בענף השמירה ובהתאם לתקנות הגנת השכר. יתר על כן, נציין כי הסכומים נוכו משכרו של התובע מדי חודש, כנטען על ידי התובע, והתובע אכן לא הוכיח כי התלונן על כך לאורך כל תקופת עבודתו, ואף מהמייל של טל וקרט עולה כי התובע התלונן על מספר עניינים בהם ניכוי ה"תשלום עודף" אולם לא הלין על ניכוי דמי החבר, וגם המכתבים שיצאו בסמוך לסיום העסקתו של התובע מתייחסים למרכיבים אחרים כגון חופשה, הבראה, חגים, הפרשות למבטחים וכד', ואין בהם תלונה על ניכוי דמי החבר. אשר על כן, הננו קובעים כי התובע הסכים לאורך כל תקופת עבודתו לניכוי דמי החבר להסתדרות. מכל מקום, התובע גם לא צירף את ההסתדרות כצד להליך, ואף לא הביא נציג מטעם ההסתדרות כעד, והגורם אשר היה צריך לפעול אם אכן דמי חבר או דמי טיפול מקצועי ארגוני לא הועברו אליו, הינו ההסתדרות, ככל שקיימת חובה מכוח הסכם קיבוצי להעביר אליה דמי חבר או דמי טיפול מקצועי ארגוני (הרי התובע לא היה מלין ולא היה דורש החזר, אם סכומים המנוכים משכרו כמס הכנסה או כדמי ביטוח לאומי, לא היו מועבדים ליעדם, שכן הגוף שצריך לפעול הינו רשויות המס). עיין בהרחבה בפסק דינו של כב' הנשיא אדלר בע"ע 180/09 הוועד הארצי למורי רשת עמל ואח' נ' רחל הוסטר ואח' בפסקה 21. אשר על כן, תביעת התובע להחזר הניכויים שנוכו משכרו כדמי חבר, נדחית. זכאות התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה 24. בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת אשר הייתה מחויבת להפריש 6% משכרו (כחלק מעביד), לא העבירה הסכומים למבטחים ועל כן היא מחויבת בתשלום הפרשות על בסיס שכר חודשי של 5,271 ש"ח. התובע לא ערך תחשיב נפרד לסכומים המגיעים לו מדי חודש, אלא ערך תחשיב כללי. הנתבעת בכתב ההגנה טענה כי הסכומים הנתבעים מופרזים ומתעלמים מהמושג "שכר קובע", ומכל מקום לטענתה דרך המלך הינה בהפרשות לקרן עצמה. הנתבעת לא הסבירה מדוע, אם היא סבורה שניתן לבצע השלמות לקרן, היא לא דאגה להשלים את החסר, כאשר קיבלה את מכתבי הדרישה ו/או את כתב התביעה. 25. בעקבות הדיון המוקדם בו הורינו לצדדים להגיש תחשיב הסכומים שהנתבעת הייתה אמורה להפריש לקרן פנסיה מכוח ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, אשר הנתבעת אינה חולקת כי חל עליה (עיין סע' 1 להחלטה מיום 23.3.09), הגישה הנתבעת הודעה ממנה עולה כי היא מסכימה שהתובע זכאי להפרשות בגין תקופת עבודתו מ-3/05 ועד 2/07, כאשר לטענתה החלה להפריש עבור התובע בחודש 3/07. הנתבעת הודתה בסך של 4,651 ש"ח במרכיב זה, אולם לא פירטה כלל כיצד הגיעה לסכום. התובע מצידו לא הגיש תחשיב מדויק ומפורט המתייחס לכל אחד מחודשי עבודתו בנפרד, ומחשב שווי 6% מהסכומים. מאחר והצדדים לא מילאו אחר החלטת ביה"ד, ולא הגישו תחשיב מדויק בעניין שיעור 6% הפרשה משכר השעות הרגילות על בסיס יום עבודה של 8 שעות, ייערך תחשיב ביה"ד על בסיס חודש עבודה מלא של 186 שעות, שכן במרבית חודשי עבודתו, עבד התובע מעבר למכסת שעות זו. לתצהירו של ראובני, עד הנתבעת, צורף כנספח ו' מסמך החתום על ידי אדם בשם חיים היימן, אשר לא ברור מיהו, מה תפקידו וכד'. המכתב נושא תאריך 1.3.07 ובו נאמר כי ניתן להפקיד סכום חד פעמי בגין תגמולי עובד ומעביד לתקופת עבודה רטרואקטיבית. אין פירוט במסמך זה מה תפקידו/השכלתו/הכשרתו של החתום על המסמך, אין פירוט במסמך האם המדובר בהפקדה רטרואקטיבית לגבי אדם שהינו עדיין עובד החברה הנתבעת, או האם ניתן להפקיד רטרואקטיבית ל-10 שנים לאדם שאינו עובד החברה הנתבעת, אין פירוט איזה קרנות מוכנות לקבל רטרואקטיבית ואיזה לא וכד'. מיותר לציין כי הנתבעת לא הביאה את החתום על נספח ו' לביה"ד למתן עדות, על מנת להבהיר את האמור במסמך זה. ברור כי אישור זה אינו יכול לבוא במקום אישור מטעם מבטחים, ממנו יעלה, שגם כיום, בשנת 2010, ניתן להשלים הפרשות עבור עובד שסיים לעבוד בשנת 2007, ולקבל עבורו את ההפרשות לתקופה 2005-2007. יתר על כן, הנתבעת לא הוכיחה כי פתחה עבור התובע קרן פנסיה והחלה להפריש עבורו בטרם הסתיימו יחסי עובד ומעביד. מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הייתה אמורה להפריש עבור התובע לקרן פנסיה, במרכיב התגמולים, סך של 6%, יש לבצע את התחשיב על בסיס משרה של 186 שעות בחודש ועל בסיס שכר המינימום לשעה (התובע לא הצביע על מחויבות של הנתבעת להפריש גם על מרכיב השעות הנוספות/שעות השבת וכד' ובהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, ההפרשות צריכות להתבצע על שכר עבודה יומי המשתלם לעובד בעד 8 שעות ביום עבודה רגיל), להכפיל במספר חודשי העבודה (למעט החודש האחרון שבו התובע כמעט ולא עבד), תשלם הנתבעת לתובע סך של 4,948.6 ש"ח, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.3.06 (מחצית התקופה) ועד התשלום המלא בפועל. בהתאם להלכה הפסוקה, רק קרן הפנסיה רשאית לתבוע פיצויי הלנה, ואין מקום בחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה לתובע בגין אי ההפרשה לקרן פנסיה (עיין לעניין זה בדב"ע נ"א 2-3 שפרה צח נ' דחף בע"מ פד"ע כ"ב 462). זכאות התובע לתשלום דמי מחלה 26. בכתב התביעה טען התובע כי היה חולה מ-7.3.07 ועד 22.3.07, במשך 16 יום, וכי הנתבעת לא שילמה לו דמי מחלה עבור תקופה זו. התובע העמיד תביעתו לדמי מחלה על סך של 3,360 ש"ח. נציין כבר עתה כי חישוב התובע שגוי, ואינו תואם את הוראות החוק לעניין דמי מחלה. התובע צירף לתצהירו ולכתב התביעה את נספחים 27-29 שהינם תעודות מחלה לתקופה 7.3.07-22.3.07 (תעודות מחלה בגין זיהום בדרכי הנשימה העליונות, ברונכיטיס ואלרגיה). 27. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את זכותו של התובע לקבל תשלום עבור ימי המחלה בנימוקים כי המדובר בזכות נלוות שאינה ניתנה לפדיון, וכי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ב-15.3.07. כמו כן טענה הנתבעת כי הרופא רק המליץ על מנוחה אולם לא אישר כי התובע אינו מסוגל לעבוד, ומכל מקום תחשיבי התובע שגויים, שכן השווי המרבי של דמי מחלה הינו 75% מיום עבודה רגיל. ראובני בתצהירו חזר על טענות אלה של הנתבעת. 28. נציין כי גם הנתבעת עצמה הודתה, בהודעתו של ראובני במשטרה, כי יחסי עובד ומעביד בין הצדדים נמשכו לאחר 5.3.07 (ראובני במשטרה מסר כי התובע הפסיק לעבוד אצל הנתבעת ב-14.3.07). עוד ובנוסף נציין כי הנתבעת לא הבהירה באיזה אופן הסתיימו לגרסתה יחסי עובד ומעביד ובאיזה תאריך במדויק, אולם ברור שב-14.3.07 ידעו נציגי הנתבעת כי התובע שוהה בחופשת מחלה, כפי שכבר ציינו לעיל (עיין גם בסע' 12 ל-נ/1). אם הנתבעת ידעה כי התובע שוהה בחופשת מחלה, לא ברורות טענותיה באשר לפדיון דמי מחלה, שכן יחסי עובד ומעביד בין הצדדים לא הסתיימו לפני תחילת תקופת מחלתו של התובע. אשר על כן הננו קובעים כי התובע זכאי לדמי מחלה והמינוח "מומלץ על מנוחה" הינו מינוח סטנדרטי אשר אין בו כדי לפגוע בתעודות המחלה שהוגשו, ומכל מקום הנתבעת לא דרשה כי הרופא החתום על התעודות יתייצב בביה"ד, לא ביקשה זימון כרטיסו הרפואי של התובע על מנת לבחון הגעתו לרופא בזמן אמת, ובנסיבות אלה אין מקום להתעלמות מתעודות המחלה. נוסיף ונציין כי הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי ביטחה את התובע בקרן פנסיה בביטוח דמי מחלה. אשר על כן, זכאי התובע לדמי מחלה בהתאם להוראות חוק דמי מחלה תשל"ו - 1976. בהתאם להוראות החוק העובד אינו זכאי לדמי מחלה עבור היום הראשון לעבודתו, זכאי למחצית דמי המחלה עבור הימים השני והשלישי למחלתו, וזכאי לדמי מחלה החל מהיום הרביעי, כאשר שיעור דמי המחלה, כמפורט בסעיף 5 לחוק, הינו 75% משכר העבודה שהעובד היה זכאי לקבל אילו המשיך בעבודתו. הרכיבים הנלקחים בחשבון הינם שכר היסוד, ומרכיב שעניינו גמול עבור עבודה בשעות נוספות וכד' אינו חלק מדמי המחלה. אשר על כן, זכאי התובע לתשלום בשווי 34.5% משכר עבודתו הרגיל עבור הימים השני והשלישי לעבודתו ול-75% משכר עבודתו הרגיל עבור הימים הרביעי ואילך. בסה"כ (כאשר התחשיב נעשה על בסיס יום עבודה בן 8 שעות ועל בסיס שכר המינימום במשק) זכאי התובע לסך של 1,610 ש"ח כדמי מחלה, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.4.07 ועד התשלום המלא בפועל. זכאות התובע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות הן בימי חול והן בשבתות 29. בכתב התביעה טען התובע כי עבד פעמים רבות שעות נוספות מעבר ל-8 שעות עבודה ביום וכי לא קיבל גמול מלא עבור שעות נוספות, וכן טען כי הנתבעת לא ערכה הבחנה בין השעתיים הנוספות הראשונות (לבין שעות נוספות מעבר לשעה העשירית), והוא הדין באשר לתוספת עבור שעות שבת אשר גם לגביהן טוען התובע כי לא קיבל את מלוא הגמול לו הוא זכאי. התובע ביקש להסתמך על יומני העבודה ועל טבלת השעות הנוספות ותבע סך של 2,136 ש"ח כהפרש שכר במרכיב זה (טבלת השעות הנוספות צורפה כנספחים 3-6 לכתב התביעה). החישוב בטבלה מבוסס על מספר השעות הנוספות ועל התוספת של 25% או 50%, שכן התובע אינו מכחיש כי קיבל עבור שעות אלה את הבסיס לפי שכר המינימום. הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לגמול עבור שעות נוספות, וטענה כי התובע קיבל את מלוא השכר שהגיע לו, וכי בתלושי השכר מופיעים מרכיבים שונים המהווים תשלום עבור שעות נוספות ושעות שבת, וכן טענה כי לא ברור האם התובע קיזז מחישוביו הפסקות אותם הוא נטל, אם לאו. כמו כן, טענה הנתבעת כי תביעת התובע לפיצויי הלנה, לפחות לגבי חלק מהחודשים, התיישנה. הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי או דו"חות נוכחות שונים מאלה שהציג התובע. 30. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי לא ניתנו לא הפסקות במהלך המשמרות בהן עבד (עמ' 8 ש' 24-26 לפרוטוקול). התובע לא ידע להסביר את החישובים על בסיסם נתבעו השעות הנוספות מאחר ואלה נעשו על ידי בא כוחו, ואיננו מוצאים פגם בכך, שכן העובד יכול וצריך להעיד על אופן עבודתו ועל אופן רישום השעות, אולם אינו אמור לדעת בהכרח לערוך תחשיבים. ג'ריס תמך בעדות התובע באשר לכך שהתובע עבד שעות נוספות, באשר לכך שלתובע לא ניתנה הפסקה מסודרת של חצי שעה או יותר, אשר בה יכול היה לעזוב את משמרתו, וכן העיד כי נפלו לא פעם טעויות בחישוב השכר, וכי יומני העבודה שהתובע הגיש, המכונים "סדין", הינם ריכוז שעות עבודה חודשי שהועבר מכל אתר ואתר בו בוצעה עבודת שמירה, לחברה הנתבעת על מנת לקבל את שכר אותו חודש (עיין עמ' 13 לפרוטוקול). גם ראובני אישר בחקירתו הנגדית כי יומני העבודה שהוגשו על ידי התובע הינם מסמכים של הנתבעת (עיין עמ' 17 לפרוטוקול), אם כי לא יכול היה בהכרח להסביר על סמך מה הוא טוען בסעיף 30 לתצהירו, כי התובע קיבל שכר מלא וראוי בעבור כל שעות עבודתו בפועל, תוך התייחסות לחודש ספציפי והשוואה בין כרטיסי הנוכחות, כפי שאלה הוצגו על ידי התובע, לבין תלושי השכר. 31. מהאמור לעיל עולה כי הנתבעת לא סתרה את חישובי התובע בדבר חוסר בתשלום עבור שעות נוספות, וגמול עבודה במנוחה שבועית. הנתבעת לא התכחשה ליומני הנוכחות, לא הוכיחה כי ניתנו לתובע הפסקות שיש לקחתן בחשבון בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, ולא הסבירה ולו כדוגמא על חודש אחד, כי קיימת התאמה בין כרטיסי הנוכחות לבין תלושי השכר. ככל שסברה הנתבעת כי תחשיבי התובע שגויים, או כי הפרש הגמול המגיע לתובע נמוך מהסכום הנתבע על ידו, היה עליה להגיש תחשיב מטעמה (לפחות על חודש חודשיים, על מנת להראות את מהות הליקויים שנפלו בתחשיבי התובע), ולהצביע על הפגמים שנפלו בתחשיבי התובע. נציין כי בתלושי השכר שקיבל התובע מופיע מרכיב שעות נוספות בשווי 125% ובשווי 150% לרבות עבור שעות נוספות בשבתות, אולם זאת רק החל מחודש 7/06, בחודשים שקדמו לכך לא מופיע כלל גמול על עבודה בשעות נוספות בשווי 125% או 150%, לא על ימי חול ולא על שבתות. הנתבעת אף לא הבהירה את מהותם של מרכיבים נוספים המופיעים בתלוש השכר והמכונים "שכר" או "שכר מגיע", אולם בכל מקרה המדובר בסכומים קטנים. בנסיבות אלה, כאשר הנתבעת לא הבהירה את מהותם של רכיבי השכר בתלושים ולא הגישה תחשיב נגדי, ולגבי חלק מהתקופה אין כלל פירוט בתלושי השכר בהתייחס לתוספת של 125% ו-150%, הננו מקבלים את תחשיבי התובע, וקובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,136 ש"ח, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-1.3.06 (מחצית התקופה) ועד התשלום המלא בפועל. לא מצאנו מקום לחיוב בפיצויי הלנה, הן מאחר וחלק מהתביעה לפיצויי הלנה התיישנה, והן מאחר והחיוב עצמו נובע מהעדר תחשיב סותר מטעם הנתבעת, אולם איננו משוכנעים כי תחשיבי התובע מדויקים. ככל שהנתבעת הייתה מבהירה מהם הפגמים בתחשיבי התובע, או הייתה מגישה תחשיב נגדי מטעמה, וביה"ד היה נוכח כי התובע זכאי להפרשים אולם לא בסכום הנתבע על ידו, היו ניתנות על ידי ביה"ד הוראות כיצד יש לערוך את התחשיב במדויק, וכל צד היה צריך להגיש תחשיב מתוקן מטעמו, אלא שהנתבעת כמפורט לעיל, לא טרחה להגיש תחשיב מטעמה, או מהטעם שסברה שהסכומים המגיעים לתובע אינם נמוכים מתחשיביו, או מן הטעם שסברה שמדובר בסכום שאינו משמעותי מבחינתה. פיצוי בגין עוגמת נפש 32. א. בכתב התביעה תבע התובע סך של 10,000 ש"ח בגין עוגמת נפש שנגרמה לו על ידי הנתבעת במהלך תקופת עבודתו ובסיומה. הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי לא נגרמה לתובע עוגמת נפש כלשהי, כי התובע לא יצר עימה קשר בסמוך לסיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, ובכל מקרה נדירים המקרים בהם נפסק פיצוי כזה, והמקרה שבפנינו אינו מצדיק פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש. ב. תרופת הפיצוי החוזית על נזק שאיננו ממוני הוסדרה בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970. לשונו של סעיף 13 הינה כדלקמן: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שיראה לו בנסיבות הענין." עולה מהסעיף כי תנאי מקדמי לפסיקת פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון הינה קביעה כי היתה הפרת חוזה על ידי אותו צד שלגביו נטען כי גרם לצד השני נזק שאיננו נזק ממון. בדב"ע נג/ 99 / 3 , נג/ 114 / 3 מדינת ישראל משרד החינוך נ. דוד מצגר דן בית הדין הארצי לעבודה בסוגית פסיקת פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון ושם נפסק: "אכן מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת ליבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותסכול... ניתן לצפות כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות ובכלל זה להשפעתה על מערכות יחסי העבודה (הכוונה להשפעת פסיקת פיצוי על נזק לא ממוני) ורק במקרים קשים יפסק הפיצוי הנדון" (פסקה 49 לפסק הדין). גם נזק שאיננו נזק ממוני צריך לקיים את מבחני הסיבתיות והצפיות הקבועים בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות). יש לציין שהן לדעת אחד מחברי המותב אשר הצטרף לתוצאה של דעת הרוב והן לדעת חבר המותב שהיה בדעת המיעוט הפיצוי בגין נזק לא ממוני אינו יכול לדור בדרך כלל בכפיפה אחת עם משפט העבודה. בענין זה צויין בדעת המיעוט: "ככלל, סבור אני, כי בתחום משפט העבודה, הטלת פיצוי בגין נזק לא ממוני כדבר שבשיגרה עלולה לגרום לתוצאות שליליות. יחסי עבודה מטבעם יש בהם יסוד מתמיד של חיכוך והתנגשות בין מעביד לבין עובדיו, בין מנהל לכפופים לו, ובין עובדים ועובדים. בחיכוך ובהתנגשות מסוג זה, שהם כאמור טבעים, נגרם לעיתים קרובות מתח וצער לאחד הצדדים או שניהם. כך שרוב מקרי הפיטורין, או ההתפטרות יהיו כרוכים במידה של עוגמת נפש וצער לעובד, ולפעמים גם למעבידו. מבחינה זו, צער ועוגמת נפש הם תופעה מצויה ביחסי עבודה, וגם קשה לקבוע מתי חרגה מן הלתי נמנע והפכה ראויה לעונש..." ג. לאור האמור לעיל, ובנסיבות התיק שבפנינו, איננו סבורים כי עניינו של התובע בתיק זה הינו מאותם מקרים חריגים המצדיקים פיצוי בגין עוגמת נפש, ועל כן התביעה במרכיב זה נדחית. 33. תוצאת פסק הדין הינה איפוא כי מרבית תביעת התובע מתקבלת, והתובע זכאי לפיצויי פיטורים, לפדיון חופשה, לפדיון דמי הבראה, לתשלום עבור ימי מחלה, להחזר חלק מהניכויים שנוכו משכרו, ולפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ולהשלמת גמול שעות נוספות. תביעת התובע לתשלום עבור חגים ולפיצוי בגין עוגמת נפש נדחית. 34. בנסיבות תיק זה, כאשר לקחנו בחשבון מחד גיסא את אופן התבטאות ב"כ התובע ומאידך גיסא את זכאות התובע לחלק ניכר ממרכיבי תביעתו, החלטנו לפסוק לתובע הוצאות משפט בסכום מופחת. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 35. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. ניתן היום, כ' טבת תשע"א, 27 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. גב' שרה בן איתמרנציגת עובדים מר עופר אדמץנציג מעסיקים עפרה ורבנר - שופטת ענף השמירהזכויות עובדים