איך מתירים את החוזה עם קלאב הוטל על יחידת נופש במלון ?

איך מתירים את החוזה עם קלאב הוטל ? (דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית) א. רקע עובדתי 1. בקשה לאישור תובענה ייצוגית להשבת כספים שנגבו מן המבקשים ביתר בגין דמי אחזקה של מלון "טבריה קלאב הוטל". המבקשים הם בעלי יחידות נופש במלון, ולטענתם גבו מהם המשיבות 1-3 (להלן: "המשיבות"), החל משנת 1989, דמי אחזקה בשיעור העולה על המוסכם בהסכמי הרכישה של יחידות הנופש. המבקשים טוענים לנזק אישי בסך של 7,822 ₪ בגין שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ולנזק כולל לקבוצה, המונה כ-7,900 בעלי יחידות נופש, של למעלה מ- 60 מיליון ₪. 2. מלון "טבריה קלאב הוטל" פועל בחלקו במתכונת הידועה כ-"Time Sharing" (להלן: "המלון"). בשיטה זו נמכרת לרוכשים יחידות נופש, הכוללות זכות לנופש במלון לפרק זמן קצוב (בדרך כלל שבוע בשנה), למשך מספר קבוע של שנים (להלן: "היחידות"). במלון 16,014 יחידות נופש, שהן מכפלת 314 יחידות המגורים שבמלון ב-51 שבועות בשנה בהם מעניק המלון את שירותיו. מספר יחידות הנופש שנמכרו עומד על כ-8,000, כאשר יתרת היחידות מוחזקת בידי בעלת המלון, היא המשיבה 1. שאר החדרים במלון הינם חדרי מלון רגילים. תביעה זו נוגעת לחלק המלון המופעל ב"טיים שרינג", ולבעלי היחידות הפועלות בשיטה זו. המבקשים רכשו את יחידות הנופש שבבעלותם מחברת טבריה קלאב הוטל בע"מ במחצית הראשונה של שנות ה-80. בעת רכישת הבעלות ביחידות, חתמו המבקשים, כמו גם כל יתר הרוכשים, על הסכמי רכישה (נספחים א/1 ו- א/2 לבקשה; להלן: "ההסכמים המקוריים"). תקופת ההתקשרות הקבועה בהסכמי הרכישה עומדת על 98 שנים (ראה ההגדרה של "יחידת נופש" בהסכם). בסעיף 9 להסכמים המקוריים נקבע כי על בעלי היחידות לשלם עבור דמי אחזקת המלון (להלן: "דמי אחזקה"), וכי הסכום לתשלום יתבסס על חלוקת דמי האחזקה שהוצאו בפועל בחלק המלון המנוהל בשיטת "טיים שרינג" בין כל בעלי יחידות הנופש, כפי שיחושבו מדי שנה, בתוספת 10% דמי ניהול; שיטה זו מכונה "COST+" (וכך תקרא להלן). 3. בשנת 1985 נכנסה חברת טבריה קלאב הוטל להליכי כינוס נכסים ופירוק. בעלי היחידות, אשר ניצבו בפני סכנה שהשקעתם במלון תרד לטמיון, הקימו ביום 16.2.86 עמותה (המשיבה 4 - להלן: "העמותה"), אשר שמה לה למטרה בתקנונה "לייצג את חברי העמותה כגוף מייצג בפני הבעלים ו/או חברת הניהול ו/או חברת הפיקוח ו/או כל אדם ו/או גוף ו/או מוסד בכל הנובע מחוזי רכישת יחידות הטיים שרינג, לרבות תלונות, הצעות, שיפור וייעול פעולות תרבות וכו'" (סעיף 8(ב) לתקנון המקורי וסעיף 8(ז) לתקנון בנוסחו משנת 1989 ועד היום - נספחים ג'-ה' לתגובת המשיבות). העמותה פעלה לצד כונסי הנכסים והמנהל המיוחד של חברת טבריה קלאב הוטל, במגעים שנוהלו עם גורמים שונים לרכישת המלון. 4. בשלהי שנת 1986, במסגרת הליכי הפירוק, רכשה המשיבה 1 את המלון מידי כונסי הנכסים והמנהל המיוחד של חברת טבריה קלאב הוטל (נספח ו' לתשובה וסעיף 10 לתצהיר ד"ר יוסף מנירב, מנהל בכיר במשיבות, להלן: "מנירב", וכן: "הסכם הרכישה"). במסגרת הסכם הרכישה נכלל "הסדר לרוכשי יחידות נופש שבועיות" (סעיף 7). בהסכם התחייבה המשיבה 1 לחתום עם בעלי יחידות הנופש שיהיו מעוניינים בכך, ואשר יעמדו בתנאים שקבע המנהל המיוחד, על הסכמים המעניקים להם את הזכויות והחובות המפורטים בנספח ה' להסכם, שנחתם גם על ידי העמותה (להלן: "ההסדר שבנספח ה' להסכם הרכישה" או "ההסדר" - נספח ז' לתגובת המשיבות). בהסדר נקבע, בין היתר, כי המשיבה 1 תקים חברה לניהול חלק המלון שיופעל ב"טיים שרינג", וכי חברת הניהול תשכור את שירותיה של חברת הפעלה. עוד נקבע כי החוזים המקוריים עליהם חתמו בעלי היחידות ימשיכו להיות בתוקף, אך בנוסח סטנדרטי שצורף לנספח ה' (הואיל והיו נוסחים שונים עליהם חתמה החברה שבפירוק עם בעלי יחידות), ובכפוף לשינויים המפורטים בהסדר שבנספח ה' (סעיף 10 להסכם הרכישה). ההסכם המקורי הסטנדרטי שצורף לנספח ה' להסכם הרכישה (נספח ט' לתגובת המשיבות) דומה בעיקרו להסכם עליו חתמו המבקשים. מכוח הסכם הרכישה הנ"ל הוקמה חברת הניהול, היא המשיבה 2, על מנת לנהל אותו חלק של המלון המופעל בשיטת "טיים שרינג". חברת הניהול שוכרת את שירותיה של חברת הפעלה, ומאז שנת 1997 זו המשיבה 3 (שלמעשה אין לה כל קשר לתביעה זו; רק לשם הנוחות אתייחס בהמשך אל המשיבות יחדיו). חשוב לציין כי חברת הניהול נמצאת בבעלות משותפת למשיבה 1, בעלת המלון (75%), והעמותה (25%), כאשר רווחי חברת הניהול (המשולמים על ידי בעלי היחידות בנוסף לדמי אחזקה) מתחלקים שווה בשווה בין המשיבה 1 לעמותה. הדירקטוריון של חברת הניהול מורכב משני נציגים של המשיבה 1 ונציג אחד של העמותה (לכל אלו ראה: סעיפים 2 ו- 12(ג) לנספח ה' להסכם הרכישה). 5. אחד השינויים בהסכם המקורי של בעלי היחידות, שהכניס ההסדר שבנספח ה' להסכם הרכישה, נגע לאופן תשלום דמי האחזקה בשש השנים הראשונות שלאחר חתימת ההסדר. אלו הועמדו על סכום קבוע של 225 ₪ לשנתיים הראשונות להפעלת המלון על ידי המשיבה 1, בשנתיים שלאחר מכן בהתאם לעלות בפועל + 8%, ובשנתיים הבאות: עלות + 9%. אין בנספח ה' התייחסות לאופן חישוב דמי האחזקה בתקופה שלאחר מכן, אולם נראה כי אין מחלוקת שעם תום התקופה אליה התייחס נספח ה' (שנת 1992), ובהעדר הסכמה אחרת, היתה השיטה לחישוב דמי האחזקה אמורה לשוב ולהיות זו הנקובה בהסכם הסטנדרטי המקורי, קרי: הוצאות האחזקה בפועל בתוספת 10% דמי ניהול (COST+10). זו טענת המבקשים, והמשיבות מודות בכך (סע' 43 לתגובה). אך לטענת המשיבות, הנתמכת בעמדת העמותה, החל משנת 1992 ועד שנת 2010 הגיעו המשיבות להסכמות עם העמותה, מעת לעת, בהן נקבעו דמי אחזקה שיחייבו את בעלי היחידות לפי שיעור קבוע, ולא בהתאם להוצאות בפועל. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם בעלי היחידות נתנו הסכמתם לשינוי אופן חישוב דמי האחזקה הקבוע בהסכמים המקוריים, באופן שאלו ייקבעו כסכום קבוע בתחילת כל שנה, ולא יחושבו מדי שנה בהסתמך על ההוצאות בפועל. יש להבהיר בהקשר זה כי דמי האחזקה שחייבים בעלי היחידות לשלם נוגעים רק לאותו חלק של המלון המופעל בשיטת "טיים שרינג", להבדיל מחלקו האחר המשמש כמלון הנמצא בבעלות המשיבה 1; נאסר על חברת הניהול להשתמש בדמי אחזקה אלו לצורך הפעלת אותו חלק של המלון שלא נמכר כיחידות נופש (ראה סעיפים 1(ב) ו-4(ב) להסדר שבנספח ה' להסכם הרכישה). 6. כ- 6,000 מבעלי היחידות ביקשו להצטרף להסדר שנקבע בנספח ה', וביניהם המבקשים (סעיף 44 לתצהיר יו"ר העמותה, ד"ר יצחק גבאי - להלן: "גבאי", וראה בקשות ההצטרפות של המבקשים - נספחים י'-יא' לתגובה). אלו שלא הצטרפו להסדר, ויתרו על זכותם ליחידת נופש. כל מי שהצטרף להסדר חתם על מסמך, בו אישר כי קרא את ההסכם שבין המשיבה 1 לעמותה, כי חתימתו על טופס ההצטרפות מהווה גם חתימה על הסכם זה, וכי הוא מסכים לתנאים שנקבעו בהסדר שבנספח ה' להסכם הרכישה (ראה נספחים י'-יא', שהם טופסי ההצטרפות עליהם חתמו המבקשים). בסעיף 7(ד) להסדר שבנספח ה' להסכם הרכישה של המלון, נקבע כי כל רוכש המצטרף להסדר וחותם על טופס ההצטרפות - "בעצם חתימתו ייתן הרשאה בלתי חוזרת לעמותה לייצגו בכל הקשור לחברת הניהול ולקביעת רמת השירות וההפעלה של המלון". מכאן שכל בעלי היחידות (כ- 6,000 איש - כולל המבקשים) שהצטרפו להסדר שבנספח ה' הסמיכו בכך את העמותה לייצגם כלפי חברת הניהול, חרף העובדה שרק כ- 6,500 מהם הצטרפו גם לעמותה (ראה דברי ב"כ העמותה בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 14.7.10). זה הבסיס לטענת המשיבות והעמותה כי העמותה היתה מוסמכת להסכים בשם כל בעלי היחידות על שיעור דמי אחזקה קבוע, החל משנת 1992 ואילך, כפי שנעשה בפועל. ביום 8.12.86 אישר בית המשפט את הסכם הרכישה ואת ההסדר שבנספח ה' להסכם זה. בית המשפט ציין בהחלטתו כי הצעתה של המשיבה נראית לו כהצעה הטובה ביותר שניתן היה להשיג בנסיבות העניין, וכי כל יתר ההצעות שקיבל הכונס היו לרכישת המלון עצמו בלבד, באופן שהיה מותיר את בעלי היחידות ללא רכושם, והופך אותם לנושים רגילים של החברה שבפירוק (החלטה צורפה כנספח יב' לתגובה). למען שלמות התמונה, יש לציין כי בשנים 1987-1997 מכרה המשיבה 1 יחידות נופש נוספות לכ- 1,300 איש, בהתאם לתנאים השונים מאלו שנקבעו בנספח ה' להסכם הרכישה (סעיף 21 לתצהיר מנירב). רוכשים אלו, אינם יכולים להיות חלק מן הקבוצה התובעת. 7. בשנת 1992 נחתם הסכם משלים להסכם הרכישה במסגרת תיק הפירוק, אשר קיבל אף הוא את אישור בית המשפט. בהסכם המשלים הופסקה מעורבותו של המפרק בעניינים שבין המשיבות לבין בעלי יחידות הנופש, והוארך המועד להצטרפות בעלי יחידות הנופש להסדר הנושים המקורי (הוא נספח ה'). בהסכם המשלים, אשר הצדדים לו הם המפרק, המשיבה 1, העמותה וכונס הנכסים הרשמי, נקבע כי: "1. העמותה הינה ותהיה המייצגת הבלעדית של כל בעלי יחידות הנופש במלון טבריה קלאב הוטל. וזאת לפי הצהרת העמותה כלפי א.ק.ה [המשיבה 1 - ע.ב.]. 2. כל מערכות העניינים והיחסים שבין בעלי יחידות הנופש לבין א.ק.ה. וכל העניינים הקשורים בזכויות בעלי יחידות הנופש בקשר עם יחידות הנופש והסכמי רכישתן יידונו מעתה ואילך בהתאם להוראות הסכם זה ללא מעורבות כלשהי של המפרק ומבלי שהמפרק יהיה צד לדיון" (סעיפים 1-2 להסכם המשלים, נספח טז' לתגובה). לסעיפים אלו חשיבות רבה נוכח טענת ההגנה המרכזית של המשיבות, לפיה העובדה שדמי האחזקה הועמדו על סכום קבוע, ולא חושבו על בסיס ההוצאות בפועל כאמור בהסכמים, הינה תוצאה של משא ומתן שניהלו עם העמותה, כמייצגת של בעלי היחידות (שהם חברי הקבוצה בשמם מבוקש להגיש תובענה ייצוגית זו). 8. החל משנת 1992 משלמים בעלי היחידות במלון דמי אחזקה בסכום קבוע הנקבע בתחילת כל שנה, ולא בשיטה של COST+ שנקבעה בהסכמים המקוריים. על כך, כאמור, אין חולק. לטענת המשיבות, דמי האחזקה ששילמו בעלי היחידות מאז שנת 1992 ועד שנת 2010 נקבעו בשיעור קבוע, וזאת בהסכמים שנכרתו מעת לעת בין העמותה לבין המשיבות. המשיבות גם טוענות כי דווקא העמותה היתה זו שעמדה על כך שדמי האחזקה יעמדו על סכום קבוע, ולא יחושבו בשיטת COST+, אף שהמשיבות עצמן, לאורך השנים, דווקא שבו וביקשו לקבוע את דמי האחזקה בשיטת COST+. המבקשים כופרים בקיומם ובתוקפם של ההסכמים שנעשו בין העמותה לבין המשיבות, כמו גם בסמכות העמותה להתקשר בהם, וטוענים כי העמותה לא היתה מוסמכת לשנות את ההסכמים המקוריים עליהם חתומים בעלי היחידות בכל הנוגע לאופן חישוב דמי האחזקה. המבקשים סבורים כי גביית דמי האחזקה בסכום קבוע, ולא בהסתמך על גובה ההוצאות בפועל, מביאה לגבייה ביתר של עשרות מיליוני שקלים. 9. המבקשים לא גילו בבקשה לאישור התובענה הייצוגית את דבר קיומה של העמותה (שהמבקש היה חבר ועד בה), ואת דבר קיומם של הסכמים שנערכו בינה לבין המשיבות בנוגע לדרך חישוב דמי האחזקה, ולא בכדי. הם ידעו היטב, כי בכל הנוגע לשאלות השנויות במחלוקת בתביעה זו, העמותה שבה חברים מרבית בעלי היחידות (שהם הקבוצה התובעת) תומכת דווקא בעמדת המשיבות, ולא בעמדת המבקשים. רק בתגובת המבקשים לתגובת המשיבות (המשתרעת על לא פחות מ- 88 עמודים) נזכרו המבקשים להתייחס לסוגיה זו, העומדת במרכזה של המחלוקת בין הצדדים. די היה בכך כדי למנוע מהמבקשים לייצג את קבוצת בעלי היחידות, אילו היה ממש בתובענה הייצוגית שהם מבקשים להגיש. העמותה מייצגת כ- 6,500 בעלי יחידות במלון, מבין כ- 8,000 איש שרכשו שם יחידות (סעיף 29 לתצהיר גבאי, התומך בתגובת העמותה). נוכח מרכזיותה של העמותה במחלוקת בין הצדדים, ביקשתי, עם תום הדיון ביום 3.11.09, לקבל את עמדתה בשאלות השנויות במחלוקת והיא צורפה לדיון בהסכמה כמשיבה 4. מתגובת העמותה עולה כי היא תומכת ללא עוררין בעמדת המשיבות. העמותה מבהירה כי בהתאם להסכמים שנחתמו בין העמותה לבין המשיבות, ואושרו על ידי בית המשפט ועל ידי בעלי היחידות, העמותה היא הגוף הבלעדי המייצג את האינטרסים של בעלי היחידות. מעמד זה של העמותה אף הוכר על ידי רשם העמותות (סעיפים 5-8, 47 לתצהיר גבאי). חברי העמותה עושים עבודתם בהתנדבות, מתוך רצון כן ואמיתי להיטיב את מצבם של בעלי היחידות (סעיפים 9, 27 ו-52-53 לתצהיר גבאי). העמותה מוסיפה ומציינת כי מאז שנת 1992 הושגו, מעת לעת, הסכמים בין העמותה לבין המשיבות בנוגע לגובה דמי האחזקה השנתיים. הסכמים אלה החליפו את ההסדר הקבוע בהסכם הסטנדרטי המקורי (שיטת "COST+10"), ונקבע בהם כי דמי האחזקה השנתיים יהיו בסכום קבוע מראש, שסוכם מעת לעת בין המשיבות לבין העמותה (סעיפים 72-79 לתצהיר גבאי). 10. ביום 6.9.10, לאחר שכל הצדדים הודיעו שהם מסכימים כי ההכרעה בבקשה תינתן על סמך כתבי הטענות, ללא חקירת המצהירים, הוריתי לצדדים על הגשת סיכומים. ב. תמצית טענות הצדדים 11. המבקשים טוענים כי המשיבות עצמן הודו, בהליך אחר, שאין לשנות את ההסכמים המקוריים עליהם חתמו בעלי היחידות בכל הנוגע לדמי האחזקה. גם בפרסומים מטעמן מדגישות המשיבות כי דמי האחזקה בגין יחידות הנופש נגבים בשיטת COST+ שהיא, כך מבהירים הפרסומים, השיטה המיטיבה ביותר עם בעלי היחידות. יתר על כן, בהסתמך על אופן גביית דמי האחזקה כבלו עצמם בעלי היחידות להסכמים עם המשיבות למשך עשרות שנים (כאמור, תקופת ההתקשרות במרבית ההסכמים עמדה על 98 שנים). לא זו אף זו, המשיבות פעלו במשך השנים על מנת להסתיר מבעלי היחידות את העובדה שדמי האחזקה אינם נגבים בשיטת COST+. המבקשים מוסיפים וטוענים כי חברי העמותה, לרבות גבאי עצמו, תומכים בעמדתם, בניגוד לעמדה שהציג גבאי בתגובה שהגיש לבית המשפט. כך, באסיפה הכללית היחידה שבה נדונה שאלת גובה דמי האחזקה התנגדו החברים לשיטת הסכום הקבוע, וגם גבאי עצמו טען לאורך השנים, באסיפות הכלליות של העמותה, כי יש לקבוע את דמי האחזקה בשיטת COST+. המבקשים סבורים כי המשיבות מנסות להתנער מאחריות למעשיהן תוך הטלת האחריות על העמותה, אף שלעמותה אין כל מעורבות ורלבנטיות לעניינים נשוא התביעה. טענת המשיבות כי סיכמו עם העמותה על קביעת דמי אחזקה בסכום קבוע הינה טענה מסוג "הודאה והדחה", אשר הנטל להוכיחה מוטל על המשיבות, ואלו לא הרימו את הנטל. המשיבות לא הראו כי נכרתו הסכמים תקפים בינן לבין העמותה בעניין זה, ואף לא הוכיחו כי העמותה מוסמכת לייצג את בעלי היחידות בנושא שינוי שיטת קביעת דמי האחזקה. 12. המשיבות מדגישות בסיכומיהן את מעמדה של העמותה כשלוחתם של בעלי היחידות, ואת העובדה שהעמותה היתה מי שביקשה לקבוע את דמי האחזקה בסכום קבוע, בעוד המשיבות העדיפו דווקא לדבוק בשיטת ה-COST+. היותה של העמותה שלוחה של בעלי היחידות, המוסמכת לנהל בשמם מו"מ על אופן גביית דמי האחזקה, עולה הן מן האמור בהסדר שבנספח ה' להסכם הרכישה והן מן האמור בהסכם המשלים משנת 1992, כמו גם מתקנון העמותה. טענת המבקשים כאילו לא הוכח שבין המשיבות לבין העמותה נכרתו הסכמים לעניין גובה דמי האחזקה איננה יכולה לעמוד, כאשר הן המשיבות והן העמותה מאשרות כי הסכמים כאלו אכן נכרתו, וטענה זו נתמכת במסמכים רבים שהוגשו. זאת ועוד, בניגוד לטענת המבקשים, בעלי היחידות ידעו היטב כי הם משלמים דמי אחזקה בסכום קבוע, ולא בהתאם להוצאות בפועל, שכן קיבלו בתחילת כל שנה שובר תשלום אחד, סופי וקבוע. בעלי היחידות אף קיבלו עדכונים בכתב בנוגע לדמי האחזקה, בהם צוין כי אלו נקבעים על פי הסכם בין העמותה לבין המשיבות. מכאן שנכרת הסכם בין בעלי היחידות לבין המשיבות לגבי דרך גביית דמי האחזקה, וגם אין בסיס לטענה שהעמותה לא היתה מוסמכת לכרות הסכמים אלו. עצם קיומה של העמותה כנציגת בעלי היחידות מלמדת גם כי אין מקום לאשר את התביעה כייצוגית. מטרתה של התובענה הייצוגית לאפשר לתובע הייצוגי לטעון בשם קבוצה בלתי מוגדרת של תובעים, אשר פעמים רבות אינם מודעים לזכויותיהם, ואינם מסוגלים להגן עליהן, כל אחד בעצמו. במקרה דנן, לעומת זאת, מדובר באנשים מאוגדים ומאורגנים בעמותה, שאינם זקוקים למבקשים על מנת לעמוד על זכויותיהם. 13. העמותה מדגישה בסיכומיה כי היא הגוף היחיד המוסמך לייצג את בעלי היחידות מול חברות הניהול והפיקוח. לכן, התקשרותה בהסכמים עם המשיבות בנוגע לדמי האחזקה היתה כדין. ניסיונותיהם של המבקשים להראות כי עמדתה האמיתית של העמותה שונה מזו שהציג יו"ר העמותה לבית המשפט, חסרת בסיס. המבקשים מצטטים באופן חלקי ומטעה מתוך פרוטוקולים של האסיפה הכללית של העמותה, מה גם שחלק מן הציטוטים מתייחסים לדיונים הנוגעים לקביעת דמי האחזקה בשנים 2011 ואילך, ולא לתקופה הרלוונטית לתביעה. ג. דיון והכרעה 1.        המסגרת הנורמטיבית 14.      על תובענה זו חל חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). מטרת החוק מובהרת בסעיף 1 לאמור:  "מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה: (1)       מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים;            (2)       אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; (3)       מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; (4)       ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות.   עוד בטרם נחקק חוק תובענות ייצוגיות, הבהיר בית המשפט העליון כי תובענה ייצוגית נועדה להגן על אינטרס היחיד שנפגע, דווקא באותם המקרים בהם הוא איננו טורח להגיש תביעה, אך קיים אינטרס ציבורי לאכיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית, על מנת להרתיע מפני הפרת החוק, ולמנוע שימוש לרעה בכוח הנתון בידי גופים בעלי עוצמה כלכלית מרובה (ראה: רע"א 8332/96 משה שמש נ' דן רייכרט, פ"ד נה(5) 276, פסקה 8; רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774, פסקה 7). התכליות העומדות בבסיס התובענה הייצוגית הובהרו לאחר כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "החוק") על ידי כב' הנשיאה ד' ביניש בע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, תק-על 2007(2) 3367, פסקה 8, תוך הדגשת שני השיקולים המרכזיים: הגנה על אינטרס הפרט והגנה על אינטרס הציבור. סעיף 1(3) לחוק מבהיר כי אחת ממטרות החוק "מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין". התובענה הייצוגית מאפשרת מימוש זכות הגישה לבית המשפט לנפגעים שהיו מתקשים, או לא היו טורחים כלל, להתמודד עם גוף ציבורי גדול - בעיקר כאשר מדובר בנזק קטן יחסית. לכן מציין סעיף 1(1) לחוק, כמטרה נוספת של החוק, "מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים". האינטרס הציבורי העומד בבסיס התובענה הציבורית, בא לידי ביטוי בחוק בשתי דרכים. ראשית, מכשיר דיוני זה מאפשר ניהול יעיל וחסכוני של מספר רב של תביעות בהליך אחד. סעיף 1(4) לחוק מציין זאת כאחת ממטרות החוק, קרי: "ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות". שנית, וחשוב מכך: לתובענה הייצוגית ערך מרתיע, המשרת את המטרה של פיקוח ואכיפה של נורמות התנהגות הקבועות בחוק ראה: דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, פ"ד נז(6) 385, דברי כב' השופט א. מצא פסקה 3; ע"א 1338/97 תנובה נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673, פסקה 2 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, והאסמכתאות המצוטטות שם). כך קובע סעיף 1(3) לחוק, כי אחת ממטרות החוק היא "אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו". תכלית דואלית זו של התובענה הייצוגית - הגנה על אינטרס הפרט והגנה על אינטרס הציבור - הובהרה בפסיקת בית המשפט העליון עוד לפני חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, וקיבלה עתה תוקף בסעיף 1 לחוק, ובפסק הדין בעניין רייכרט הנ"ל (לפסיקה הקודמת ראה: רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 744, 783; ע"א 8430/99 אנליסט נ' ערד השקעות, פ"ד נו(2) 247, 257; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 324). 15.      התנאים לאישור תובענה ייצוגית קבועים בסעיף 4 ובסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות (לניתוח התנאים בחוק החדש לאור הפסיקה שקדמה לו ראה החלטותי בבש"א (ת"א) 1895/05 אמיר שהי שאול נ' תדיראן מוצרי צריכה בע"מ תק-מח 2008(1), 7156 ובת.א. (ת"א) 2537/06 פרחן נ' מולטילוק בע"מ, תק-מח 2009(1) 5772; ת.א. (ת"א) 2150/07 אורלי פרנקל נ' הנקל סוד בע"מ, לא פורסם (10.1.11)). סעיף 4 לחוק קובע כדלקמן:   "(א)  אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1)       אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה; (2)-(3) ... (ב)       ...   סעיף 8 לחוק קובע כדלקמן:   "(א)    בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:   (1)       התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2)       תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; (3)       קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בעניין זה; (4)       קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב. (ב)       ... (ג) ...             (ד)       ...".   לאור האמור לעיל, התנאים לאישורה של תובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות הם כדלקמן: (1)       למבקש עילת תביעה אישית באחד מן העניינים הכלולים בתוספת השניה לחוק, או בהוראת חוק מפורשת; (2)       התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה; (3)       יש אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות דלעיל תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה; (4)       תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; (5)       קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. 16.      תובע מייצג חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה כי הוא ממלא לכאורה אחר דרישות סעיפי החוק הנוגעים לאישור התובענה הייצוגית (ראה: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312, בעמ' 329). המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את טענותיו רק באופן לכאורי, ועל בית המשפט להשתכנע כי קיים סיכוי סביר כי במהלך המשפט יוכיח התובע הייצוגי את כל התנאים הדרושים לשם קבלת התביעה הייצוגית (רע"א 8332/96 הנ"ל בעניין רייכרט, פסקה 11; ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ ואח' נ' טוביה אבן ואח', פ"ד נג(1) 115, בעמ' 118; רע"א 6567/97 בזק נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, תק-על 98(2) 1627, פסקה 5). במסגרת דרישה זו נפסק בע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ, תק-על 2009(2) 1297, מפי כב' השופט ס' ג'ובראן, כי על המבקש לאשר תובענה ייצוגית להראות כי תובענה שכזו היא הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות). לשם כך עליו להציע - כבר בשלב הבקשה לאישור - הצעות מעשיות ומשביעות רצון למנגנון על פיו ניתן יהיה להוכיח אילו צרכנים, חברי הקבוצה התובעת, נפגעו ממעשי הנתבע וכיצד יוכח שיעור נזקם. בית המשפט צריך להשתכנע בשלב אישור הבקשה, כי ניתן לדון בתובענה הייצוגית בכלים יעילים והוגנים (ראה גם פסק דינה של כב' השופטת ר' רונן בת.א (ת"א) 2687/06 נתנאל נ' רדיוס שידורים בע"מ, לא פורסם (21.5.09), פסקאות 53-58). 17. לפי סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית רק מי "שיש לו עילה בתביעה" באחד העניינים המפורטים בתוספת השניה לחוק. המבקשים במקרה דנא מסתמכים על התוספת השניה (סעיף 1), הקובעת כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית "נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". סעיף 1 לתוספת השניה לחוק איננו מגביל את עילת התובענה הייצוגית ל"צרכן" בלבד, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, אלא חל על כל תביעה שבין "עוסק", כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, לבין "לקוח". המונח "לקוח" איננו מוגדר בחוק הגנת הצרכן, ויש לפרשו כפשוטו, כך שיחול על כל מי שרכש נכס או קיבל שירות מ"עוסק" במהלך עיסוקו (ראה החלטתי בעניין שאול נ' תדיראן הנ"ל, פסקה 26). "עוסק" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". נראה כי יש צדק בטענת המשיבות 2-3, כי הן אינן "עוסק", והמבקשים אינם "לקוחות" שלהן, כהגדרת מונחים אלו בסעיף 1 לתוספת השניה לחוק. משיבה 2 איננה מעניקה שירותים למכלול של לקוחות כדרך עיסוק: היא חברה משותפת למשיבה 1 ולעמותה, וכל פעילותה מתמצית בקבלת החלטות, יחד עם העמותה, בנוגע לאותו חלק של המלון המתנהל בשיטת "טיים שרינג"; המשיבה 2 גם לא מנהלת חלק זה של המלון, שכן הוא מנוהל בידי חברת ההפעלה - היא המשיבה 3 (ראה סעיפים 117-118 לתצהיר מנירב). המשיבה 3 מעניקה שירותי ניהול לבתי מלון, כולל המלון נשוא התביעה, ולקוחותיה הם בעלי המלונות - לא בעלי היחידות במלון. התקשרותה של המשיבה 3 היא רק עם המשיבה 2. אכן, המבקשים טוענים בבקשה (סעיף 33.1) כי המשיבות 2-3 מעניקות שירותי ניהול ותפעול "למלון" (קרי: למשיבה 1); הן אינן מעניקות שירות כלשהו, לפחות לא בצורה ישירה, למבקשים. לפיכך, לא נראה כי היחסים שבין המשיבות 2-3 לבין בעלי היחידות הינם יחסי "עוסק-לקוח". המשיבה 1, לעומת זו היא בעלת המלון שכרתה הסכמים למכירת יחידות נופש, והיא אכן יכולה להיחשב כ"עוסק", באופן שניתן להגיש נגדה תובענה ייצוגית. 18. המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את עילת תביעתו רק באופן לכאורי (רע"א 8332/96 הנ"ל בעניין רייכרט, פסקה 11; ע"א 6343/95 הנ"ל בענין אבנר נפט וגז, בעמ' 118; רע"א 6567/97 הנ"ל בענין בזק, פסקה 5). דרישה זו מעוגנת בסעיף 8(א)(2) לחוק, הדורש מן המבקש להוכיח כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה. ברור כי הדבר כולל, בראש ובראשונה, את עילת התביעה האישית. הוכחת סיכויי התביעה להתקבל היא התנאי הראשון שבודק בית המשפט, בטרם יפנה לבירור התנאים האחרים. בת.א. (ת"א) 2170/01 דוד עובדיה נ' סלקום ישראל בע"מ, תק-מח 2004(1) 3750, 3753 (2004), פסקה כב' השופט א' חיות (פסקה 7): "בדיקה זו נועדה לוודא את רצינותה של התביעה ואת סיכוייה על-מנת שלא תאושר כתובענה ייצוגית תביעה הנדונה לכישלון, ובכך תחסם דרכם שלל תובעים פוטנציאליים אחרים מלתבוע בגין אותה עילה, וחשוב לא פחות, היא נועדה לוודא שהנתבע לא ייחשף, שלא לצורך, להליך של תובענה ייצוגית, הכרוך לא אחת בהשלכות כלכליות דרמטיות... אשר להיקף הבדיקה שמקיים בית-המשפט בהקשר זה בשלב הבקשה לאישורו כבר נפסק כי מדובר בנטל נוסף, המחמיר עם התובע המבקש רשות להגיש תובענה ייצוגית, לעומת הנטל שמחויב בו תובע בתביעה רגילה, בעומדו בפני סילוק התביעה על הסף... בדיקה זו מתבצעת בשני מישורים מצטברים, המישור הטיעוני והמישור הראייתי, ובמהלכה בוחן בית-המשפט, אם כי ברמה הלכאורית, לא רק את האמור בכתב התביעה אלא גם את חומר הראיות שבאמתחתו של התובע-המבקש, וכן הוא בוחן את טענות ההגנה המועלות מטעם הנתבע-המשיב. אם בתום בדיקה זו, ונוכח מה שהוצג בפניו, מגיע בית-המשפט למסקנה כי סיכוייה של התביעה האישית להתקבל מוטלים בספק ואינם גבוהים, כי אז דין הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית להידחות (ראו ; דברי השופט חשין בדנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (טרם פורסם), פסקה 22)". הצורך לשקול את סיכויי התביעה להצליח נקבע בפסיקה לאור החשיבות הציבורית של מכשיר התובענה הייצוגית והסכנות שהשימוש במכשיר זה מעורר (דברי המשנה לנשיא כב' השופט ש. לוין ברע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פ"ד נו(2) 876, פסקה 4). אכן, בית המשפט העליון הדגיש לא פעם את הסכנות הטמונות במכשיר התובענה הייצוגית, שהוא כלי רב עוצמה, המנוצל לעתים לרעה (ראה: רע"א 4556/94 רמי טצת ואח' נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 785; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו, פ"ד נא(2) 312, 323; דברי כב' השופט מ. חשין בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, פ"ד נז(6) 385). עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש כי אין להעמיד דרישות מחמירות מדי לעניין מידת השכנוע בקיומה של עילה לכאורה, על מנת שלא לגרום להתמשכות השלב המקדמי, וכדי לא להרתיע תובעים ייצוגיים פוטנציאליים (ע"א 2967/95 הנ"ל בעניין מגן וקשת, בעמ' 329-330 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן). אכן, סעיף 8(א)(2) לחוק מסתפק בכך שבית המשפט ישתכנע כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה. 2.        קיומה של עילת תביעה לכאורה א. כללי 19. עיון בטענות הצדדים, כמו גם במסמכים שהונחו לפני, אינו מותיר מקום לספק כי התביעה דנן איננה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית, אם היא ראויה להתברר כלל. יאמר מייד: אינני סבור כי קיימים סיכויים טובים שהתביעה תוכרע לטובת המבקשים - נהפוך הוא. אמנם צודקים המבקשים בטענה שבהתאם להסכמים המקוריים עליהם חתמו בעת רכישת יחידות הנופש (וגם לפי ההסכם הסטנדרטי שצורף לנספח ה' להסכם הרכישה), יש לחשב את דמי האחזקה לפי שיטת COST+, קרי: לפי ההוצאות בפועל, בתוספת דמי ניהול. אך מתברר כי המשיבות ביקשו לגבות מבעלי היחידות דמי אחזקה לפי שיטה זו. אלא שהעמותה, אשר המשיבות הניחו - ובדין הניחו - כי היא מייצגת את בעלי היחידות, ביקשה לסטות מן האמור בהסכמי הרכישה, ולקבוע את דמי האחזקה בשיעור קבוע. המשיבות נענו לבקשת העמותה, וכך נגבו ונגבים דמי האחזקה מאז שנת 1992 ועד היום, ללא כל עוררין מצד בעלי היחידות. המבקשים, שניים מתוך כ- 8,000 בעלי יחידות, אולי אינם שבעי רצון מן האופן בו ייצגה אותם העמותה ומן ההסכמות אליהן הגיעה עם המשיבות. אך במקום לתבוע את העמותה, בטענה שהיא אינה מייצגת אותם כהלכה, הם מבקשים לתבוע את המשיבות בשנת 2008, בגין דרך גביה של דמי האחזקה הנוהגת מאז שנת 1992, שעה שכל חטאן של המשיבות הוא בכך שנענו לבקשת העמותה. העמותה לא צורפה לתביעה על ידי המבקשים, וגם לא הוזכרה על ידם בבקשה. המבקש פנה לא פעם לרשם העמותות בטענה שהעמותה אינה מתנהלת בצורה ראויה, וביקש כי הרשם יתערב בנושא. היועצת המשפטית של רשם העמותות, עו"ד אביבה שביט, בדקה את טענות המבקש, והגיעה למסקנה כי אין בהן כדי להצדיק את התערבות הרשם בפעילות העמותה. עו"ד שביט לא חזרה בה ממסקנתה גם לאחר שהמבקש שב ופנה אליה כ-7 פעמים נוספות במהלך השנים 2003-2004 (ראה נספחים לא', לב' ו-לג' לתגובת העמותה ונספחים מ'-מב' לתגובת המשיבות). ב. ההסכמים שבין העמותה לבין המשיבות בנוגע לדמי האחזקה 20. המבקשים טוענים כי לא הוכח שבין העמותה לבין המשיבות נחתמו הסכמים חדשים בנוגע לאופן גביית דמי האחזקה. לגישתם, הנטל להוכיח קיומם של הסכמים חדשים כאלו מוטל על המשיבות, ואלו לא הרימו את הנטל שכן המסמכים עליהם הן מסתמכות אינם מהווים הסכמים כדין. מדובר בטענה חסרת כל בסיס, המתעלמת מן העובדות הפשוטות שהוצגו. נוכח עמדתה הנחרצת של העמותה, המאשרת את עמדת המשיבות כי אכן היו הסכמים מעת לעת בינה לבין המשיבות בעניין שיטת חישוב דמי האחזקה החל משנת 1992, וכי היא זו שביקשה מן המשיבות לשנות את שיטת החישוב כך שייגבו דמי אחזקה בשיעור קבוע - אין זה ברור כיצד יכולים המבקשים לכפור בעצם קיומם של הסכמים אלו (להבדיל מכפירה בסמכות העמותה להתקשר בהם). טענות העמותה והמשיבות נתמכות בפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון של המשיבה 2, המורכב מנציגים של המשיבה 1 ושל העמותה; בפרוטוקולים של אסיפות כלליות של העמותה; בפרוטוקולים של ישיבות ועד העמותה; ובפרוטוקולים של פגישות נציגי העמותה והמשיבה 2. מפרוטוקולים אלו, המתייחסים לשנים 1992-2010, עולה באופן חד-משמעי כי בין העמותה לבין המשיבות נכרתו בשנים הללו, מעת לעת, הסכמים בעניין שיעור דמי האחזקה הקבועים, וכי העמותה היתה זו שדרשה כי דמי האחזקה יהיו בשיעור קבוע, ולא יחושבו בשיטת COST+; המשיבה 1 דווקא רצתה לגבות דמי אחזקה לפי שיעור ההוצאות בפועל בשיטת COST+ (ראה סעיפים 51-59 ו- 65 לתגובת המשיבות ונספחים יט'-כה' ו- לב' לתגובת המשיבות, וסעיפים 68-74 ונספחים יד'-כו' לתגובת העמותה). המבקש עצמו נכח בכמה מישיבות אלו בשנים 2000-2004, בהיותו חבר ועד העמותה. העמותה מבהירה בתגובתה כי בעלי היחידות העדיפו תשלום דמי אחזקה בשיעור קבוע הואיל וחפצו בוודאות, ואף הוצגו בפניהם נתונים לגבי הוצאות האחזקה בפועל. יתר על כן: בעלי היחידות היו מודעים היטב לכך שמאז שנת 1992 ועד היום הם משלמים דמי אחזקה בשיעור קבוע, וכי הדבר סוכם בין העמותה לבין המשיבות (ראה סעיף 30 לקמן). העובדה שהם המשיכו לשלם דמי אחזקה לפי שיטה זו במשך שנים רבות ללא כל עוררין, מלמדת כי נכרת הסכם בין כל אחד מבעלי היחידות לבין המשיבות, לפיו הם ישלמו דמי אחזקה לפי הסיכום שהושג בין העמותה לבין המשיבות. הסכם זה נכרת בהתנהגות, כאשר הקיבול הוא במעשה לביצוע ההסכם, או בהתנהגות (ראה: ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 132). בעלי היחידות מנועים ומושתקים מלהתכחש לסיכומים שהושגו בידיעתם בין העמותה לבין המשיבות, לאחר שבמשך שנים הם נהגו על-פיהם והציגו למשיבות מצג של הסכמה, שהמשיבות נהגו לפיו ושינו מצבן לרעה; התכחשות זו תחשב כהפרה של החובה לנהוג בתום לב, הקבועה בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (ראה: ע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח, פ"ד נג(4) 117, 123; רע"א 498/92 עזרא ואח' נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, 100-101; ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186, 193). 21. טענות המבקשים באשר לצורתם הלא-סטנדרטית של ההסכמים בין המשיבה לעמותה נעדרות כל נפקות, כאשר שני הצדדים להסכם מאשרים כי הוא קיים. ויודגש: אין, חלילה, טענה לקנוניה בין העמותה לבין המשיבות. במצב דברים זה, וכאשר אין בחוק דרישה להסכם הערוך בצורה מסוימת, חל סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר קובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב, או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". בסעיף 19 לנספח ה' להסכם הרכישה נאמר: "הסכם זה הינו הסכם מסגרת ראשוני, אם תדרש הכרעה בעניינים שטרם הוסדרו בהסכם זה ו/או עניינים שהוסדרו באופן חלקי, יסוכמו העניינים דלעיל בין הצדדים...". שיעור דמי האחזקה נקבע בהסדר רק למשך 6 שנים, ובהסדר לא נקבע כי הסדרה נוספת של נושא זה לאחר תקופה זו מצריכה הסכם במתכונת כזו או אחרת. לכן, יש תוקף מלא להסכמות אליהם הגיעו העמותה והמשיבות בשנים 1992-2010, שאף הועלו על הכתב בפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון של המשיבה 2, שבה נכחו נציגי המשיבה 1 ונציגי העמותה ובפרוטוקולים של ישיבות ועד העמותה (ראה פירוט דרך קבלת ההסכמים ותוכנם בסעיפים 41-68 לתגובת המשיבה 2 ונספחים יז'-לב' שם, ובסעיפים 65-74 לתגובת העמותה ונספחים יד'-כו' שם). עובדות מהותיות אלו הושמטו כליל מן הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, אף שהמבקש היה בעצמו חבר ועד בשנים 2000-2004 ובתור שכזה - נושא באחריות משותפת להחלטות שהביאו להסכמים עם המשיבות בנוגע לדרך גביית דמי האחזקה (סעיף 76 לתצהיר גבאי). 22. בסיכומי התגובה מטעם המבקשים נטען לראשונה, כי בהיות העמותה יציר החוק, היא מחויבת לעמוד במספר תנאים על מנת שהסכם הנכרת על ידה יהא תקף: נדרשת החלטה באסיפה הכללית; נדרשות חתימות של שניים ממורשי החתימה בצירוף חותמת; וכן הליכים נוספים המאפשרים הצגת ההסכם והעמדתו לעיון ולביקורת. אין מקום להתייחס לטענות כלליות אלו, אשר הועלו לראשונה בתשובת המבקשים לתגובות המשיבות והעמותה, ואשר אינן מבוססות על ראיה כלשהי. המשיבות לא היו יכולות להגיב על טענות אלו, בשל השלב המאוחר בהן הועלו. המבקשים העלימו בבקשת האישור כליל את חלקה של העמותה בנושא דמי האחזקה ואת ההסכמים אליהם הגיעה העמותה עם המשיבות, כמו גם את העובדה שהמבקש היה חבר ועד העמותה, ובוודאי היה מודע להסכמים אליהם הגיעה עם המשיבות. יש גם לזכור כי דמי האחזקה נגבו לפי שיעור קבוע מאז שנת 1992, ותובענה ייצוגית זו הוגשה בשנת 2008 (תובענה ייצוגית קודמת שהגיש המבקש נמחקה בשנת 2004: ראה סעיפים 46-49 לבקשה). המבקשים גם לא הצביעו על בסיס כלשהו לטענתם שהאסיפה הכללית היתה צריכה לאשר את החלטת הוועד להתקשר בהסכמים עם המשיבות, שהרי הוועד הוא הגוף המנהל והמבצע של העמותה, המוסמך להתקשר בהסכמים בשמה (ראה סעיף 29ב' לתקנון העמותה). אין גם כל נפקות לעובדה שכמה מחברי ועד העמותה סברו שדמי האחזקה גבוהים מדי, וכי צריך היה להפחיתם (כפי שעולה, למשל, מדבריהם באסיפה הכללית מיום 13.11.01, נספח לד' לתגובת המבקשים לתשובת המשיבות). מה שחשוב הוא שבסופו של דבר הגיעו נציגי העמותה לכלל דעה שעדיף לבעלי היחידות שיעור דמי אחזקה קבוע, ושכך אכן סוכם עם המשיבות. הסכמה זו מחייבת את בעלי היחידות, שכן העמותה היתה מוסמכת לייצגם, כפי שיובהר להלן. 23. בתשובתם לתגובת העמותה טענו המבקשים כי יו"ר העמותה, ד"ר גבאי, מציג עמדות הפוכות: בתיק זה הוא מצדד ללא הסתייגות בעמדת המשיבות, ואילו באסיפה הכללית שהתקיימה ביום 13.4.10 הביע עמדה הפוכה בתכלית. אך בניגוד לטענת המבקשים, גבאי לא הכחיש בפני האסיפה הכללית כי העמותה חתמה עם המשיבה על הסכמים בנוגע לדמי האחזקה. כאשר גבאי אומר לאחד מבעלי היחידות, בעמ' 32 לפרוטוקול האסיפה הנ"ל (נספח יא' לתגובת העמותה), כי: "הועד לא חתם במקומך, אתה חתמת אישית", הוא מתייחס אך ורק לכך שבהסכם המקורי עליו חתם אותו בעל יחידה, נקבע כי ההסכם יהיה בתוקף לתקופה של 999 שנים, וברור שאין בכוונתו לומר כי הועד מעולם לא חתם עם המשיבות על הסכמות כלשהן. המבקשים גם טוענים כי המשיבות הודו, בהליך אחר, כי אין לשנות את ההסכמים המקוריים בנוגע לשיטת ה-COST+. טענה זו הופיעה לראשונה בתגובת המבקשים לתשובת העמותה (סעיפים 19 ו-34 לתגובה ונספח לו' לה). אך הדברים נאמרו באותו הליך לגבי מלון אחר של המשיבה 1 (המלון באילת), לפיהם לא ניתן לשנות את הסכמי הרכישה בדיעבד; אין פירושם שלא ניתן היה לשנות את ההסכמים לגבי המלון בטבריה, בו עסקינן, כאשר שני הצדדים היו מעוניינים בכך. זאת ועוד: מדובר בציטוטים (של ב"כ המשיבות ושל גבאי) משנת 2009, בעוד שהתביעה בתיק זה עוסקת בשנים שקדמו לכך, ושבהן העדיפה העמותה לקבוע שיעור קבוע של דמי אחזקה. המשיבות, כאמור לעיל, דווקא העדיפו את השיטה של COST+, אך הן נענו לדרישת העמותה לקבוע שיעור דמי אחזקה קבועים. גם בדיון שהתקיים בפני ביום 14.7.10, הסכים ב"כ המשיבות לחשב רטרואקטיבית את דמי האחזקה בשיטה של COST+, כפי שנקבעה בהסכם הסטנדרטי המקורי, ולקבוע אם בעלי היחידות זכאים להחזרים מהמשיבות, או שמא עליהם לשלם סכום נוסף (כפי שסבורות המשיבות כי יקבע). העמותה התנגדה להצעה זו, ובא-כוחה הסביר: "בצורה מובהקת היה יתרון לתשלום דמי האחזקה הקבועים על פי (צ"ל: על פני - ע.ב.) שיטת קוסט פלוס, לכן אנו מזמינים על עצמנו סיכון שאנו לא יכולים ליטול אותו" (עמ' 4). נראה שהמבקשים דורשים לשוב לשיטה של COST+ רק על בסיס פרשנות משפטית שהם מעניקים להסכם, לפיה יש לחלק את הוצאות האחזקה במספר היחידות הכולל שבמלון (כ- 16,000), בעוד שהמשיבות סבורות כי על-פי פירושו הנכון של ההסכם יש לחלק הוצאות אלו במספר היחידות שנרכשו בפועל (כ- 8,000). יש לזכור כי מחצית מיחידות הנופש לא נמכרו, ונותרו בבעלות המשיבה 1. במחלוקת פרשנית זו, שלא הועלתה כפלוגתא להכרעה בתיק זה, דעת העמותה היא כדעת המשיבות, כפי שאמר ב"כ העמותה בדיון שהתקיים בתיק זה ביום 14.7.10 (עמ' 2). לכן סברה העמותה כי עדיף לבעלי היחידות לשלם דמי אחזקה על בסיס קבוע, ולא לפי שיטת COST+. חשוב לציין כי החלטה זו נתקבלה בעמותה לטובת בעלי היחידות, לאחר שמונה רואה חשבון לבדוק את שיעור הוצאות האחזקה בפועל, והתברר כי עדיף לבעלי היחידות לדבוק בשיטה של תשלום דמי אחזקה בשיעור קבוע (ראה סעיפים 72-73 לתגובת העמותה והנספחים שצורפו שם). אם סבורים המבקשים כי לפי הפירוש שהם מציעים להסכם עדיף לבעלי היחידות לשוב לשיטה של COST+, מוטב להם להעמיד מחלוקת פרשנית זו לבחינה משפטית - שלא על דרך תובענה ייצוגית כספית - לפני שהם מבקשים ליישם שיטה זו רטרואקטיבית, באופן העלול לפגוע בבעלי היחידות. זה החשש של העמותה, המייצגת את רובם המכריע של בעלי היחידות, ובהחלט יש בו ממש. 24. ההפניה לפרסומי המשיבות, בהם מצוין כי רשת קלאב הוטל נוקטת בשיטת COST+ לגבי גביית דמי אחזקה, וכי שיטה זו מיטיבה עם בעלי היחידות (נספחים ח/1-ח/2 לבקשת האישור), אף היא איננה יכולה לסייע למבקשים. ראשית, מרבית הפרסומים נוגעים לרשת קלאב הוטל כולה, ולאו דווקא למלון בטבריה, שהוא נשוא התביעה דנן. שנית, חלק מן הפרסומים אינם מתייחסים לתקופה הרלוונטית לתביעה. ולבסוף, וזה העיקר, גם אם בפרסומיהן מציינות המשיבות כי דמי האחזקה נגבים בשיטת COST+, וגם אם נאמר בפרסומים כי זו השיטה המיטיבה ביותר עם בעלי היחידות, אין בכך כדי לשלול את יכולתן של המשיבות לשנות את השיטה לבקשת בעלי היחידות, באמצעות העמותה המשמשת כנציגתם. יש לזכור כי המשיבות דווקא רצו לדבוק בשיטת COST+, ודווקא העמותה, המייצגת את בעלי היחידות, רצתה בשיעור דמי אחזקה קבוע. ג. סמכות העמותה להתקשר בהסכם עם המשיבות באופן המחייב את כל בעלי היחידות 25. משהוכח כי הוסכם בין המשיבות לבין העמותה על השיטה לחישוב דמי האחזקה, כך שבעלי היחידות ישלמו שיעור קבוע ולא שיעור משתנה לפי COST+, נותר לברר האם העמותה היתה מוסמכת לייצג את בעלי היחידות לצורך קביעת שיטת חישוב דמי האחזקה, לאחר 6 השנים שהוסדרו בנספח ה' להסכם הרכישה. בבקשה לאישור התובענה לא הזכירו המבקשים כלל את קיומה של העמותה, אף שאין ספק כי מדובר בנתון רלוונטי ממדרגה ראשונה לשאלה השנויה במחלוקת בתביעה זו. רק בעקבות תשובת המשיבות, הבהירו המבקשים, בתגובתם לתשובה זו, מדוע, לשיטתם, העמותה איננה מוסמכת לייצגם. התנהלות זו אינה מעידה על תום לב, ומעוררת ספק כבד בדבר התאמתם של המבקשים לשמש כתובעים מייצגים. מכל מקום, גם לגופו של עניין אין ממש בטענת המבקשים. ממכלול הראיות שהובאו בשלב זה עולה כי העמותה היתה מוסמכת להתקשר עם המשיבות בהסכמים בדבר שיטת תשלום דמי האחזקה. כך עולה מן ההסכמים שבין הצדדים ומהתנהגותם, כמו גם מתקנון העמותה. אחד התנאים לרכישת המלון על ידי המשיבה 1 היה שהעמותה תייצג את כלל בעלי היחידות, באופן שהמשיבה לא תאלץ להתדיין בכל דבר ועניין עם כל אחד מאלפי בעלי היחידות (סעיף 9 לתצהיר מנירב). כך נקבע במפורש בהסדר שצורף כנספח ה' להסכם הרכישה, בטופס ההצטרפות עליו חתמו בעלי היחידות ובהסכם המשלים משנת 1992. 26. סמכותה של העמותה לייצג את בעלי היחידות במלון כלפי המשיבות, ולקבוע את שיעור דמי האחזקה, נסמכת על כמה נדבכים. ראשית, כל מי שהצטרף להסדר שצורף כנספח ה' להסכם רכישת המלון חתם על מסמך הצטרפות, בו אישר כי קרא את ההסכם שבין המשיבה 1 לעמותה, כי חתימתו על טופס ההצטרפות מהווה גם חתימה על הסכם זה, וכי הוא מסכים לתנאים שנקבעו בנספח ה' להסכם (נספחים י'-יא לתגובת המשיבות). הסדר זה אושר על ידי בית המשפט. בסעיף 7(ד) להסדר זה נקבע כי כל רוכש המצטרף להסדר וחותם על טופס ההצטרפות - "בעצם חתימתו ייתן הרשאה בלתי חוזרת לעמותה לייצגו בכל הקשור לחברת הניהול ולקביעת רמת השירות וההפעלה של המלון". דמי האחזקה משולמים לחברת הניהול (סעיף 14 להסדר), ולכן ההסמכה לעמותה שבסעיף 7(ד) הנ"ל דלעיל כוללת גם את דרך קביעת דמי האחזקה ושיעורם. הרשאה זו הינה בלתי חוזרת, משום שהיא ניתנה להבטחת זכויותיה של המשיבה 1 כרוכשת המלון, ולפי דרישתה (ראה סעיף 14(ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). גם בהסכם המשלים משנת 1992, שאף הוא אושר על ידי בית המשפט והפך להיות חלק מן ההסדר שבנספח ה' להסכם הרכישה (סעיף 7 להסכם המשלים), ואשר הצדדים לו כוללים את המשיבה 1 והעמותה, נקבע כי "העמותה הינה ותהיה המייצגת הבלעדית של כל בעלי יחידות הנופש במלון טבריה קלאב הוטל, וזאת לפי הצהרת העמותה כלפי א.ק.ה (המשיבה 1). מכאן שכל בעלי היחידות (כ- 6,000 איש - כולל המבקשים) שהצטרפו להסדר שבנספח ה' הסמיכו בכך את העמותה לייצגם כלפי חברת הניהול בכל הנוגע לקביעת דמי האחזקה, ללא כל קשר להיותם או אי-היותם חברים בעמותה. שנית, בסעיף 19 להסדר שבנספח ה' להסכם הרכישה נקבע, וגם לכך הסכימו בעלי היחידות שהצטרפו אליו: "הסכם זה הינו הסכם מסגרת ראשוני, אם תדרש הכרעה בעניינים שטרם הוסדרו בהסכם זה ו/או עניינים שהוסדרו באופן חלקי, יסוכמו העניינים דלעיל בין הצדדים...". מכאן שבעלי היחידות שהצטרפו להסדר צפו מראש, ואף נתנו הסכמתם, לכך ששיעור דמי האחזקה, שסוכם בהסדר למשך 6 שנים בלבד, יצריך הסדרה נוספת לאחר תקופה זו על ידי הצדדים להסדר, קרי: העמותה והמשיבות. מכוח הוראה זו הושגו ההסכמות לגבי שיעור דמי האחזקה בשנים 1992-2010, והדבר נעשה בדירקטוריון המשיבה 2, שהיא חברה משותפת לעמותה ולמשיבה 1, לאחר שכל צד קיבל בנפרד החלטה בעניין זה. שלישית, כ- 6,500 מתוך כ- 8,000 בעלי היחידות במלון חברים בעמותה, אשר שמה לה למטרה בתקנונה "לייצג את חברי העמותה כגוף מייצג בפני הבעלים ו/או חברת הניהול ו/או חברת הפיקוח ו/או כל אדם ו/או גוף ו/או מוסד בכל הנובע מחוזי רכישת יחידות הטיים שרינג, לרבות תלונות, הצעות, שיפור וייעול פעולות תרבות וכו'" (סע' 8(ב) לתקנון המקורי וסע' 8(ז) לתקנון בנוסחו משנת 1989 ועד היום - נספחים ג-ה לתגובת המשיבות לבקשה). תקנון העמותה - כמוהו כחוזה בינה לבין חבריה, והמבקשים עצמם חברים בעמותה. מכאן שגם לפי תקנון העמותה היתה היא מוסמכת לסכם עם חברת הניהול את שיטת תשלום דמי האחזקה. המבקשים סוקרים את המסמכים השונים מהם גוזרות המשיבות והעמותה את טענתן בדבר סמכות העמותה לייצג את בעלי היחידות, ומגיעים למסקנה כי אף לא אחד מהם מעניק לעמותה את הסמכות לשנות את שיטת גביית דמי האחזקה שנקבעה בהסכם המקורי. המבקשים סבורים כי סעיף 8(ב) לתקנון העמותה המקורי, שהוחלף בסעיף 8(ז) בתקנון העמותה המתוקן, אינו מאפשר לעמותה לשנות את ההסכמים האישיים עליהם חתמו רוכשי היחידות, אלא רק לייצג את חברי העמותה "בכל הנובע מחוזי רכישת יחידות טיים שרינג...", היינו מההסכמים כמות שהם. לו היתה כוונה להעניק לעמותה סמכות לשנות את ההסכמים, היה הדבר נכתב "ברחל בתך הקטנה". בדומה, גם נספח ה' להסכם הרכישה אינו מקנה לעמותה סמכות לבצע שינויים כלשהם בהסכמי הרכישה של בעלי היחידות. על כך ניתן ללמוד, בין היתר, מן העובדה שהמשיבה 1, כמו גם בית המשפט של הפירוק, דרשו כי כל בעל יחידה המצטרף להסדר יחתום בעצמו על נספח ה', ולא הסתפקו בכך שהעמותה תחתום בשמו. ממילא, ההרשאה היחידה שניתנה בנספח ה' לעמותה בייצוג חבריה ניתנה רק בקשר למשיבה 2, אשר בעצמה מוסמכת רק להכניס שינויים מינוריים בהסכמי הרכישה, בנוגע למיקום יחידת הנופש ומועד תקופת הנופש, ותו לא. גם ההסכם המשלים מ-1992 אינו מקנה לעמותה סמכות להתערב ביחסים החוזיים בין בעלי היחידות לבין המשיבה. הסכם זה כלל איננו רלוונטי לעניין קביעת דמי האחזקה, וכל תכליתו היתה לאפשר לבעלי היחידות שטרם הצטרפו להסדר עם המשיבה 1 (נספח ה') לעשות כן. 27. אינני מקבל את פרשנותם של המבקשים להוראות תקנון העמותה. הביטוי "בכל הנובע" מהסכמי הרכישה עשוי בהחלט לכלול גם את אופן חישוב דמי האחזקה. בשום מקום לא נאמר כי הכוונה הינה אך ורק להסכמים כמות שנחתמו. להיפך, כאשר מדובר בחוזים ארוכי טווח, כמו הסכמי הרכישה, אך טבעי הוא שבמהלך השנים תידרשנה התאמות של סעיפי ההסכם למציאות חדשה ומשתנה. כך נקבע המפורש בסעיף 19 להסדר שבנספח ה' להסכם הרכישה. אין זה סביר שהמשיבות התכוונו להתדיין על כל שינוי בהסכמים מול כל אחד ואחד מאלפי בעלי היחידות. כפי שהסביר ד"ר מנירב, המשיבה 1 הבינה היטב את הקושי הטמון בכך, ולכן עמדה על כך שלבעלי היחידות יהיה נציג מוסמך, אשר יוכל לפעול בשמם. אין מניעה, אם כן, ללמוד מן האמור בתקנון ובהסדר על סמכותה של העמותה לשנות את אופן גביית דמי האחזקה. זאת ועוד, בניגוד לטענת המבקשים, לא בעלי היחידות חתמו על נספח ה', כי אם העמותה. כבר מכך נמצאנו למדים כי העמותה מוסמכת לייצג את בעלי היחידות גם לעניין קביעת דמי האחזקה (שנקבעו בנספח ה' לתקופה של 6 שנים). על סמכות העמותה בעניין קביעת דמי האחזקה ניתן ללמוד גם מסעיף 7(ד) לנספח ה', הקובע כי חתימתו של בעל יחידת נופש על הצטרפותו להסדר מהווה "הרשאה בלתי חוזרת לעמותה לייצגו בכל הקשור לחברת הניהול ולקביעת רמת השירות וההפעלה של המלון". אין כל סיבה לפרש הרשאה זו, המנוסחת בלשון גורפת ("בכל הקשור"), כאילו היא אינה כוללת גם הרשאה לקבוע את גובה דמי האחזקה. טענת המבקשים כי ההסכמים המקוריים אינם כפופים לאמור בסעיף 7(ד) הנ"ל איננה יכולה לעמוד, שכן היא מעקרת את הסעיף מכל משמעות. אמנם, כל בעלי היחידות נתבקשו לחתום על מסמך בו הם מאשרים את הצטרפותם להסדר הגלום בנספח ה' (נספחים י' ו-יא' לתשובת המשיבות). אך הדבר אינו מלמד כי העמותה אינה מוסמכת לייצגם אל מול המשיבה 1, כטענת המבקשים. בעל יחידה אשר רצה להמשיך ולהחזיק ביחידה שבבעלותו, היה חייב להצטרף להסדר שבנספח ה', אשר תנאיו גובשו על ידי המשיבה והעמותה. מי שלא חתם על טופס הצטרפות, נותר נושה של חברת טבריה קלאב הוטל, ותו לא. במילים אחרות, העמותה היא שקבעה, יחד עם המשיבה 1, את דמי האחזקה לשש השנים הראשונות שלאחר ההסדר, ואילו לבעלי היחידות לא היתה כל יכולת להשפיע על כך, אלא רק לבחור אם להצטרף להסדר אם לאו. חתימתם של בעלי היחידות על נספח ה' לא נדרשה לצורך אישור התנאים הקבועים בו, אלא לצורך אישור הצטרפותם להסדר. לא מיותר להוסיף בהקשר זה כי המבקש עצמו סבר, בהיותו חבר בוועד העמותה, כי היא מוסמכת ואף צריכה לקבל החלטה בשאלה "מה יהיה סכום דמי האחזקה" (ראה פרוטוקול ישיבת הנהלת המשיבה 2 מיום 15.1.01, עמ' 1, נספח כב' לתגובת המשיבות). 28. חיזוק למסקנה כי העמותה מוסמכת לפעול בשם בעלי היחידות בקביעת דמי האחזקה ניתן למצוא בלשונו הברורה של ההסכם המשלים משנת 1992, שבו נקבע כי "העמותה הינה ותהיה המייצגת הבלעדית של כל בעלי יחידות הנופש במלון טבריה קלאב הוטל...", וכי כל העניינים הנוגעים לזכויות בעלי היחידות יידונו מאותו מועד ואילך בהתאם להסכם המשלים. נוכח דברים נכוחים אלה, לא ברור כיצד יכולים המבקשים לטעון כי ההרשאה שניתנה לעמותה בהסכם המשלים נוגעת אך ורק לבעלי יחידות שטרם הצטרפו להסכם, וכי בכל מקרה מדובר בהרשאה המוגבלת אך ורק לסידור הצטרפותם של אותם בעלי יחידות להסדר עם המשיבה 1 (ראה סע' 48 לתגובה מטעם המבקשים). כיצד ניתן לצמצם את הביטוי "כל העניינים" להסדרת הצטרפותם של בעלי יחידות להסדר בלבד? מדובר בטענה שאין לה כל אחיזה בלשון ההסכם, והיא גם אינה מתיישבת עם כוונת הצדדים, כפי שהבהירו המשיבה 1 (סע' 9 לתצהיר מנירב) והעמותה (סע' 18-19, 46-47, ו-49 לתצהיר גבאי). 29. בנוסף להסכמים האמורים, המשיבות אף קיבלו מכתב מד"ר גבאי, בתפקידו כיו"ר העמותה, בו נאמר כי ועד העמותה החליט בישיבתו מיום 2.5.04 להסמיך את יו"ר העמותה ואת הדירקטור מטעם העמותה בחברת הפיקוח (המשיבה 2), "לנהל מו"מ ולסכם את כל הפרטים הנוגעים לקביעת גובה דמי אחזקה..." (פרוטוקול ישיבת הועד והמכתב צורפו כנספחים כד'-כה' לתגובה מטעם העמותה). המבקשים טענו בתגובתם לתגובת העמותה כי מכתב זה אינו מסמיך את נציגי העמותה לקבוע את "סכום דמי האחזקה", להבדיל מ"גובה דמי האחזקה" (סע' 26). אבחנה זו אינה ברורה. עוד נטען כי אין במכתב סמכות לחתום על הסכמים. גם טענה זו אינה ברורה - וכי מה פירוש המונח "לסכם"? ולבסוף, נטען כי המכתב אינו מופנה למשיבה 1, וגם מכך ניתן ללמוד כי הוא אינו מגלם כוונה מצד ועד העמותה להתקשר בהסכם שעניינו מנגנון קביעת דמי האחזקה. אך יו"ר העמותה, החתום על המכתב, מבהיר בתצהירו כי מכתב זה מבטא את כוונת ועד העמותה להסמיך את נציגיו לחתום על הסכם בנוגע לדמי האחזקה (סע' 78ג. לתצהירו), ואין כל סיבה לפקפק בדבריו. 30. יתר על כן, המבקשים מודים כי מרבית בעלי היחידות משלמים מאז שנת 1992 את דמי האחזקה השנתיים בשיעור קבוע, ולא בשיטת COST+, כפי שסוכם מעת לעת בין העמותה לבין המשיבה 1. בעצם התשלום, הנמשך זה קרוב לעשרים שנה, ניתן לראות אישור לסמכותה של העמותה לייצג את בעלי היחידות בקביעת דמי האחזקה. המבקשים מודעים לקושי שעובדה זו מעוררת עבורם, ולכן הם טוענים כי בעלי היחידות לא היו מודעים לכך שדמי האחזקה נגבים לפי סכום קבוע, ולא בשיטת COST+. המבקשים תומכים טענתם בפרסומי המשיבות הנזכרים לעיל, בהם נאמר כי גביית דמי האחזקה ברשת קלאב הוטל נעשית בשיטת COST+, וכן בעובדה שבשוברי התשלום הנשלחים מדי שנה לבעלי היחידות צויין כי הסכום לתשלום הינו "על חשבון" דמי אחזקה - ניסוח אשר לטענתם יוצר רושם כי אין מדובר בסכום קבוע וסופי (ראה נספח לז' לתשובת המבקשים לתגובת העמותה). גם טענה זו חסרת בסיס. ראשית, העובדה שבשוברי התשלום צויין כי הסכום הינו "על חשבון" דמי אחזקה אינה מלמדת בהכרח שמדובר בתשלום לא סופי. ניתן להבין את הדברים גם כך שמדובר בתשלום "עבור" דמי אחזקה. שנית, אם היה ספק באשר לפרשנות הביטוי "על חשבון", הרי העובדה שמעולם לא נשלח לבעלי היחידות חשבון נוסף, סופי כביכול, בגין דמי אחזקה - די בה כדי להעמיד את בעלי היחידות על כך שהסכום בשובר הינו סכום סופי שנקבע מראש. השוברים נשלחו לבעלי היחידות בתחילת כל שנה, במועד בו לא ניתן היה לדרוש דמי האחזקה על בסיס ההוצאה בפועל באותה שנה. אילו היו דמי האחזקה נגבים לפי שיטת COST+, היו בעלי היחידות אמורים לקבל לפני תחילת כל שנה שובר ראשון בגין החשבון המשוער של דמי האחזקה, ובחלוף שנה זו היו מקבלים חשבון סופי המבוסס על הוצאות האחזקה בפועל (כך נקבע בסעיף 7(ב) ו- (ד) להסכם המקורי הסטנדרטי, נספח ט' לתגובת המשיבות). לא כך אירע בפועל, מאז שנת 1992. המבקשים עצמם טוענים כי ניתן היה להבין מהשוברים שדמי האחזקה נקבעו על ידי המשיבה 2, קרי: לא לפי הוצאות האחזקה בפועל (סעיף 28.2 לתגובת המבקשים לתשובת העמותה). שלישית, בעלי היחידות קיבלו עדכונים שוטפים בחוזרים, בדפי מידע של העמותה ובהזמנות לאסיפות כלליות שלה על כך שדמי האחזקה נקבעו בשיעור קבוע, וכי הדבר נעשה לפי סיכום שהושג עם העמותה (ראה סעיפים 74-83 לתגובת המשיבות ונספחים לג'-לט' שם). שאלת אופן גביית דמי האחזקה הונחה לא פעם על סדר יומה של האסיפה הכללית של עמותת בעלי היחידות, ובחלק מהשיבות נוכח המבקש עצמו (ראה נספח יח' לתגובת המבקשים לתגובת המשיבות, וכן נספחים כ', כד', ו- לג' לתגובת המשיבות). לבסוף, עצם קיומו של סכסוך ממושך בין המבקש 1 לבין העמותה והמשיבות בסוגיית דמי האחזקה, אשר בא לידי ביטוי עוד בשנת 2002 בדמות תובענה ייצוגית שהגישו המבקש 1 ואשתו בהתאם לתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (ראה נספח סא' לתגובת המשיבות), היה בו ודאי כדי להביא לכך שחלק נכבד מבעלי היחידות יתוודעו לאופן גביית דמי האחזקה. סיכומה של נקודה זו: העובדה שרובם המכריע של בעלי היחידות לא העלו כל טענה כנגד שיטת תשלום דמי האחזקה הקבועים מאז שנת 1992, אף כי ידעו שהיא נקבעה בהסכמה בין העמותה לבין המשיבות, מלמדת על הסכמתם לכך ועל כך שהם רואים בעמותה כגוף המייצג אותם בנושא זה. גם כיום, אין בפני ראיה כלשהי לכך שמישהו, זולת המבקשים, מעוניין להתנער משיטה זו - לפחות לגבי העבר - או כופר בסמכות העמותה לסכם נושא זה עם המשיבות. אינני נוטה אמנם לקבל את טענת המשיבות כי עילת התביעה של המבקשים התיישנה, שכן כטענת המבקשים עסקינן בהפרה נטענת מתמשכת של ההסכם המקורי (סוגיית ההתיישנות בהפרה מתמשכת נותרה פתוחה בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, 432). ההסכמים עליהם מסתמכות המשיבות הם הסכמים תקופתיים שנערכו מעת לעת בשנים 1992-2010. לכן, לא נראה כי העילה לגבי דמי האחזקה שנגבו בשבע השנים שקדמו להגשת התובענה התיישנה. אולם, אם יש מבין חברי הקבוצה כאלו המעוניינים לתקוף את השיטה לגביית דמי אחזקה שנהגה מאז שנת 1992, או את סמכות העמותה לסכם שיטה זו עם המשיבות - הרי שמתעוררת כאן בהכרח סוגיה נכבדה של שיהוי, ויתור והשתק, כפי שטוענות המשיבות. סוגיה זו פוגעת קשות לא רק בביסוסה של עילת התביעה של בעלי היחידות, כי אם גם בהומוגניות הנדרשת לשם אישור תובענה ייצוגית. יש צורך לברר לגבי כל חבר בקבוצה התובעת מה ידע ולמה הסכים כאשר שילם במשך שנים דמי אחזקה שחושבו שלא בהתאם לשיטת COST+, בהתאם לסיכום שהושג בין העמותה לבין המשיבות. 31. המבקשים סבורים כי פרוטוקול האסיפה הכללית של העמותה מיום 25.11.01 מעיד על העדר סמכותה לשנות את שיטת גביית דמי האחזקה (נספח יח' לתגובה לתגובה). לטענתם, מדובר בפעם היחידה שהנושא הובא להכרעה באסיפה הכללית, ובהצבעה שנערכה בנושא לא הושג רוב התומך בעמדת העמותה (ראה עמ' 8 לפרוטוקול). אינני סבור שדי בדברים המופיעים בפרוטוקול זה כדי לגבור על הדברים הברורים האמורים בנספח ה' ובהסכם המשלים. ההצעה שעמדה על הפרק באותה אסיפה היתה מתן סמכות לוועד העמותה להוסיף ולנהל מו"מ לגבי דמי אחזקה שיכללו סכום לשיפוץ, ולא ברור אם ההתנגדות היתה לעצם ניהולו של משא ומתן על דמי האחזקה, או רק לכך שהסכום שייקבע יכלול גם סכום לשיפוץ. זאת ועוד, האסיפה התנהלה בצורה בלתי מאורגנת, כאשר הדברים שנאמרו בה נקטעו לא אחת בצעקות של המשתתפים, ובסופו של דבר, אף כי ההצעה נדחתה בהעדר הצבעה התומכת בה - לא ניתן היה לבצע הצבעה מסודרת, והקולות כלל לא נספרו (כך נרשם בפרוטוקול אותה ישיבה). לכן אין להסיק מישיבה זו דבר. יתר על כן, כאמור לעיל, שאלת אופן גביית דמי האחזקה היתה על סדר יומה של האסיפה הכללית כמה פעמים בשנים שלאחר מכן. הדעת נותנת כי אם אמנם היתה התנגדות לכך שהעמותה תנהל מו"מ בעניין זה עם המשיבות, הדבר היה מקבל ביטוי גם באסיפות נוספות, ולא רק באסיפה משנת 2001. אך הדבר אינו ניכר מן הפרוטוקולים (ראה, למשל, פרוטוקול האסיפה הכללית מיום 18.3.07, נספח מט' לתגובת המשיבות; פרוטוקול האסיפה מיום 24.3.09, נספח לה' לתגובת המבקשים לתגובת העמותה). כך גם לא קם אף חבר בעמותה, ופנה לבית המשפט בטענה שהעמותה אינה מוסמכת לסכם את דמי האחזקה עם המשיבות (תביעה ייצוגית שהגיש המבקש בשנת 2002 נמחקה בשנת 2004). 32. גם לו סברתי שיש טעם בדברי המבקשים באשר להעדר סמכות העמותה לייצג את בעלי היחידות בנוגע לשינוי דמי האחזקה - ואינני סבור כך - לא הייתי מקבל את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. זאת משום שבנסיבות המקרה דנן, לאור ההרשאה הגורפת שניתנה לעמותה בהסכמים השונים לייצג את בעלי היחידות בעניינים רבים, ולאור התנהגותם של בעלי היחידות לאורך השנים, נהגה המשיבה 1 בצורה בהחלט סבירה כאשר הניחה כי העמותה מוסמכת לייצג את בעלי היחידות לעניין קביעת אופן חישוב דמי האחזקה. ההלכה היא כי כאשר השולח יצר בהתנהגותו כלפי הצד השלישי מצג ממנו ניתן היה, באופן סביר, להסיק כי השלוח פועל בהרשאה - יהא השולח מחויב כלפי הצד השלישי, גם אם חרג השלוח מן ההרשאה שניתנה לו. כך סוכמה ההלכה בנשוא מפי כב' השופט א' גרוניס ברע"א 5765/02 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' עיטל זילברשלג (לא פורסם - 26.8.09): "סעיף 3(א) לחוק השליחות, העוסק ביצירתה של הרשאה, אומר כך: "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם. בפסיקה ובספרות צוין, כי מהסעיף ניתן ללמוד על שני סוגים עיקריים של הרשאות: סוג אחד הוא הרשאה הניתנת במערכת היחסים שבין השולח לבין השלוח. הרשאה מסוג זה מכונה לעתים הרשאה "פנימית" או "סובייקטיבית". סוג שני הוא הרשאה הנוצרת בעקבות מצג של השולח כלפי צד שלישי ממנו ניתן ללמוד באופן סביר על מתן הרשאה. הרשאה מסוג זה מכונה גם הרשאה "חיצונית" או "אובייקטיבית". הרשאה אובייקטיבית עשויה ליצור יחסי שליחות במישור היחסים שבין השולח לבין הצד השלישי, במנותק מהשאלה אם התגבשה הרשאה פנימית ביחסים שבין השולח לבין השלוח (ראו, ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 813-811 (1994); ע"א 2680/90 ס.מ. יצירה השקעות ופיתוח בע"מ נ' מוזאפאר, פ"ד מט(1) 649, 656-655 (1995); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' כחולי, פ"ד מז(5) 31, 81-72 (1993) (להלן - עניין כחולי); ברק, חוק השליחות, עמ' 337, 527-525)... יוער, כי בעבר חיובו של השולח בגין מצג של הרשאה שיצר כלפי צד שלישי נשען על דיני המניעות, על פי דוקטרינת "השליחות הנחזית" שאומצה מן המשפט האנגלי. מאז חקיקתו של חוק השליחות, מצג של הרשאה כלפי צד שלישי יוצר שליחות "אמיתית" ולא רק מניעות דיונית (ראו, ע"א 474/80 גרובר נ' תל יוסף, קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(ד) 45, 55, 60 (1981); ע"א 3264/01 בסנינו נ' אליה, פ"ד נו(6) 566, 575-574 (2002); אוריאל פרוקצ'יה "משמעותה העיונית של השליחות הנחזית, וביטוייה בחוק השליחות, תשכ"ה-1965" הפרקליט כב 498 (1966)). עם זאת, במקרים מתאימים ניתן להוסיף ולהחיל גם את הדוקטרינה הדיונית של השתק (ראו, ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל, פ"ד נו(6) 529, 540-537 (1995); ברק, חוק השליחות, עמ' 129-126). על ההבחנה בין דוקטרינת השליחות הנחזית לבין מצג של הרשאה לפי חוק השליחות עמדה כב' השופטת דורנר בע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח נ' הספל, פ"ד נו(6) 529, 538 באומרה: "יסודם של דיני ההשתק הוא בחובת תום הלב שבדיני החוזים. בשליחות נחזית מכח דיני ההשתק השולח מושתק מלטעון טענה, שהיא נכונה כשלעצמה - כי השלוח פעל ללא הרשאה - כדי למנוע תוצאה בלתי צודקת, שיסודה בכך שהצד השלישי הסתמך בתום לב ובסבירות על מצגו של השולח כלפיו ובכך שינה את מצבו לרעה... מנגד השליחות מכח התנהגות השולח כלפי הצד השלישי, על פי דיני השליחות, ככל שהדבר נוגע ליחסים בין השולח לצד השלישי, היא שליחות לכל דבר ועניין. היא מקנה חובות וזכויות, הן לשולח והן לצד השלישי, וקיומה אינו מותנה בכך שהצד השלישי שינה את מצבו לרעה. הקובע ביצירת השליחות הוא ההתנהגות האובייקטיבית של השולח, הנתפסת כהרשאה לפעול בשמו גם כאשר הוא לא הרשה לשלוח לעשות כן".  במקרה דנן, לא היתה למשיבות כל סיבה לחשוד שאין תוקף להסכמות אליהן הגיעה עם נציגי העמותה על גובה דמי האחזקה (אם לא היה לכך תוקף, וזו כאמור איננה דעתי). הן הניחו - לאור התנהגות בעלי היחידות במשך שנים, ולאור מה שנקבע בהסכם המשלים ובנספח ה' להסכם הרכישה, שאומץ על ידי כל בעלי היחידות בטופס ההצטרפות להסדר - כי כל סיכום שהושג בינן לבין העמותה מחייב את כל בעלי היחידות. בפני המשיבות היו מסמכים רבים, המבססים לכאורה את סמכות העמותה לסכם עימן את סכום דמי האחזקה שייגבה מבעלי היחידות, וגם האופן בו נהגו מרבית בעלי היחידות, יכול היה ללמד כי ההרשאה שניתנה לעמותה חולשת גם על קביעת גובה דמי האחזקה השנתיים. יש גם לזכור כי הסכמות אלו הושגו בדירקטוריון המשיבה 2, שהיא חברה משותפת לעמותה ולמשיבה 1. המשיבות הסתמכו על דמי האחזקה שנקבעו ושנגבו, ותכננו את תקציבן בהתאם; במובן זה הן שינו מצבן לרעה. כיום עותרים המבקשים לחייב אותם להשיב לבעלי היחידות סכום של 60 מיליון ש"ח. לפיכך, בין שנאמר כי ענייננו בשליחות אמיתית שנוצרה מכוח התנהגותם של בעלי היחידות - ולכן מעשי העמותה מחייבים אותם, ובין שעסקינן בשליחות נחזית - שאז המבקשים מנועים ומושתקים מלטעון כי העמותה פעלה ללא סמכות, יש לקבוע כי פעולותיה של העמותה מחייבות את כל בעלי היחידות מכוח דיני השליחות. על כך יש להוסיף את הוראת סעיף 6(א) לחוק השליחות, לפיה ניתן לראות בהתנהגות בעלי היחידות במשך שנים - קרי: תשלום דמי האחזקה ללא כל עוררין, בהתאם למה שסוכם בין העמותה לבין המשיבות - משום הרשאה בדיעבד שניתנה לעמותה (אם היתה זקוקה להרשאה שכזו) לסכם עם המשיבות את שיעור דמי האחזקה. אישור בדיעבד יכול להינתן במפורש או מכללא, במעשה או במחדל של שתיקה, באי-נקיטת צעדים מתחייבים, או על דרך ההתנהגות (ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141, 150, וכן: א' ברק, חוק השליחות, חלק ראשון, עמ' 708). ד. אי-התקיימותם של התנאים לאישור התובענה הייצוגית 33. מן האמור לעיל עולה כי המבקשים אינם עומדים בתנאי הבסיסי לאישור תובענה ייצוגית, קרי: הוכחת קיומה של עילה לכאורה, או אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה (ראה סעיף 8(א)(1) ו- (3) לחוק תובענות ייצוגיות). יתר על כן: אישור התובענה הייצוגית איננו בהכרח לטובת הקבוצה. כפי שהדגיש ב"כ העמותה בדיון, אישור התובענה יגרור את חברי הקבוצה לסיכון גדול של תשלום רטרואקטיבי של דמי אחזקה, אם תתקבל דרך הפרשנות של המשיבות (שהעמותה תומכת בה) לגבי דרך חישוב דמי האחזקה בשיטת COST+. גזבר העמותה, מר צבי נייר, ציין באחת מישיבות האסיפה הכללית של העמותה כי שיטת COST+ אינה בהכרח טובה כאשר מישהו אחר מנהל את המלון (המשיבה 3), והוסיף כי התעקשותו של המבקש לדבוק בשיטת COST+ תוביל לכך שבעלי היחידות ישלמו יותר מכפי ששילמו קודם לכן (עמ' 6, 8 לפרוטוקול מיום 25.11.01, נספח יח' לתגובת המבקשים לתשובת המשיבות). אכן, המשיבות טוענות כי לבעלי היחידות לא נגרם כל נזק מגביית דמי האחזקה בסכום קבוע, שכן הסכומים שנקבעו בהסכמים שבינן לבין העמותה היו תמיד נמוכים מן הסכום שהיה על בעלי היחידות לשלם לו נגבו מהם דמי האחזקה בשיטת COST+. זו גם היתה הנחת העבודה של העמותה מאז שנת 1992, ולכן העדיפה תשלום דמי אחזקה בשיעור קבוע. אם ייקבע כי צריך היה לחשב את דמי האחזקה בשיטת COST+, ותתקבל שיטת החישוב לה טוענות המשיבות - יפגע הדבר בבעלי היחידות ויאלץ אותם לשלם למשיבות מיליוני שקלים. המבקשים חולקים על טענה זו אליה הם מתייחסים כאל "ניסיון להלך אימים על בית המשפט". הם טוענים כי חלוקת דמי האחזקה בפועל במספר היחידות במלון (כ- 16,000) היתה מניבה סכום שהינו נמוך בהרבה מסכום דמי האחזקה הקבוע עליו הוסכם בין העמותה לבין המשיבות. נראה כי בעניין זה נעוצה המחלוקת האמיתית בין הצדדים. בעוד המשיבות סבורות כי יש לחלק את דמי האחזקה בפועל למספר היחידות שנמכרו בפועל (כ- 8,000), סבורים המבקשים כי את דמי האחזקה יש לחלק במספר היחידות הכולל שבמלון (כ- 16,000). באסיפה הכללית של העמותה שהתקיימה ביום 24.3.09, אמר ד"ר גבאי כי ייתכן שבעלי היחידות יאלצו לצאת למאבק מול המשיבות בנוגע לשאלה כיצד יש לחלק את עלויות האחזקה של המלון (עמ' 6 בנספח לה' לתגובת המבקשים לעמדת העמותה). אולם בדיון שהתקיים בפני ביום 14.7.10 הביע ב"כ העמותה עמדה שונה לחלוטין באמרו: "אנו מסכימים עם טענת קלאב הוטל שהפירוש הנכון של נספח ה' הוא שהיה צריך לחלק את ההוצאות בפועל ולהטיל אותן לפי מספר היחידות שנרכשו בפועל ולא לפי מספר היחידות הקיימות במלון" (עמ' 2). יתכן כי הפער בין הדברים נעוץ בכך שהעמותה מכירה בכך שהפירוש להסכם לו טוענות המשיבות הוא הנכון, ולפיו התנהלו הצדדים בעבר, אך היא שואפת לשנות מצב משפטי זה בעתיד, כך שהוצאות האחזקה יחולקו במספר היחידות הכולל במלון. מחלוקת זו לא הועלתה כלל לדיון בבקשה לאישור התובענה ייצוגית, ונזכרה רק בדרך אגב בטיעוני הצדדים, כך שאינני מחווה דעתי ביחס אליה. אך ברור שאישור התביעה טומן בחובו סיכון גדול לבעלי היחידות, לשלם תוספת דמי אחזקה רטרואקטיבית, אם תתקבל דרך הפרשנות של המשיבות. בשל סיכון זה ביקשה העמותה שלא לאשר את התובענה, ואף דחתה את הצעתה הסבירה וההוגנת של המשיבות לערוך חישוב רטרואקטיבי של דמי האחזקה בשיטת COST+, לאחר שיקבע פירושו הנכון של ההסכם, שכן הצעה זו עשויה לגרור בעטיה חיוב של בעלי היחידות בתוספת דמי אחזקה לשנים עברו (דברי ב"כ העמותה בעמ' 4 לפרוטוקול מיום 14.7.10). 34. סיבה נוספת לדחיית הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, היא שלא שוכנעתי כי קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת על ידי המבקשים, וגם לא הוכח קיומה של קבוצה שבעבורה מבקשים להגיש תובענה זו. ד"ר גבאי הדגיש בתצהירו את העובדה שחברי ועד העמותה עושים את תפקידם בהתנדבות, שלא על מנת לקבל תמורה, ואך ורק במטרה להיטיב את מצבם של בעלי היחידות, שחברי הועד נמנים עליהם (סע' 27, 52-60 לתצהירו). עיון בפרוטוקולים של ישיבות הועד, כמו גם של האסיפה הכללית, מלמד כי הוועד ביקש לסייע לבעלי היחידות בעניינים שונים. שוכנעתי כי העמותה מייצגת נאמנה את האינטרסים של כלל בעלי היחידות, ואין להתיר למבקשים לייצג קבוצה זו של אלפי אנשים, כאשר אין כל ראיה שהם מעוניינים בכך, והם אף עלולים להיפגע מאישור התובענה. תובענה ייצוגית נועדה להיטיב עם חברי הקבוצה - לא לחשוף אותם לסיכון שהגוף החוקי אשר מייצג אותם (העמותה) איננו סבור כי יש ליטול. על אף שהמבקשים טוענים לקיומו של "צבא גדול" העומד מאחוריהם, ולמרות שאין ספק שהם מכירים לפחות חלק מבעלי היחידות (המבקש היה חבר ועד העמותה במשך שנים), הם לא צרפו ולו תצהיר אחד של בעל יחידה זולתם המעוניין באישור תובענה זו, או למצער רשימה של בעלי יחידות התומכים בעמדתם. כישלונם של המבקשים להציג ראיה כלשהי לתמיכה של בעלי יחידות נוספות בתביעתם, אומרת דרשני. לכן, לא הוכח שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט "המשותפות לכלל חברי הקבוצה", ולמעשה לא הוכח קיומה של קבוצה שבשמה מעוניינים המבקשים לתבוע. זאת ועוד: עצם קיומה של עמותה, המייצגת נאמנה את האינטרסים של בעלי היחידות, מעידה כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור התביעה. אם קיימת מחלוקת כנה ואמיתית בין בעלי היחידות לבין המשיבות בנוגע לפרשנות הסכמי הרכישה, או בכל הנוגע לאופן חלוקת דמי האחזקה, אין מניעה שהעמותה תגיש תביעה בעניין זה בשם כל בעלי היחידות. העמותה אף הקצתה לכך משאבים (ראה דברי גבאי בעמ' 6 לנספח לה' הנ"ל). המבקשים יכולים להוביל את חברי העמותה לקבלת החלטה ברוח זו במוסדות העמותה. כך גם איש איננו מונע מן המבקשים להגיש בשמם תביעה אישית שתבהיר את המחלוקת בעניין דרך קביעת שיעור דמי האחזקה. הם גם יכולים ליזום הליך משפטי שבו תתברר טענתם כי העמותה לא היתה מוסמכת להגיע להסכמים עם המשיבות בעניין שיטת חישוב דמי האחזקה. אך הם אינם יכולים להתיימר לפעול כ"שליח ציבור", כשאין כל ראיה כי עומד מאחריו ציבור כלשהו. מוסד התובענה הייצוגית נועד, בעיקרו, לאפשר תביעה בשם חברי קבוצה שאינם מודעים לפגיעה בזכויותיהם, ואינם יכולים להתאגד כדי לתבוע את זכויותיהם. אך כאשר מדובר בקבוצה מאוגדת, שקיים ארגון הפועל לשם הגנה על זכויות חבריה, אין כל טעם או היגיון לכפות על חברי הקבוצה ייצוג בידי אדם שלא נבחר לייצגם. כך אמר בית המשפט העליון בע"א 3074/03 בן דרור נ' קו אופ ירושלים, תק-על 2005(3) 1039, פסקה 7, דברים היפים אף לענייננו, כאשר המערער ביקש להגיש תובענה ייצוגית בשם בעלי המניות באגודה השיתופית המשיבה: "נזכור כי מדברים אנו באגודה שיתופית שהיא גוף קואופרטיבי המתנהל על ידי חבריו - הוא הציבור שאותו מבקש המערער לייצג בתביעתו - אלא שהציבור בחר שלא ללכת בדרכו של המבקש לעת שינוי תקנות האגודה. בנסיבות אלו לא נוכל שלא לתהות: האם אכן נדרש ציבור החברים לייצוגו של המבקש? כך גם נפסק בתחום דיני העבודה כי הכלל הוא שאין לאשר לקבוצת עובדים להגיש תובענה ייצוגית בתחום יחסי העבודה בשם כל העובדים במפעל, שעה שהארגון היציג שלהם איננו תומך במהלך זה (ע"ע 1210/02 (ארצי) ביברינג נ' אל על, תקדין 2002(3) 1685). אמנם, לכלל זה ייתכנו חריגים, כמו למשל אם הוכח שארגון העובדים פועל ממניעים פסולים ואישור התובענה לא יפגע בעובדים (ראה ע"ע (ארצי) 629/07 וירון נ' תבל אבטחה ניקיון ושירותים בע"מ, תק-אר 2011(1) 1, פסקאות 48-56 לפסק דינה של כב' השופטת ו' וירט-ליבנה וסעיף 18 לפסק דינו של הנשיא ס' אדלר). אין זה המקרה שבפנינו. 35. בנסיבות המקרה דנא, כאשר אישור התובענה כרוך בסיכון לא מבוטל לחברי הקבוצה לצאת "כשידיהם על ראשם", כאשר לא הוכח כי מאחרי המבקשים עומדת קבוצה המעוניינת בהגשת התובענה, וכאשר המבקשים התעלמו בבקשה שהגישו כליל מן העמותה ומן ההסכמים שכרתה עם המשיבות - לא שוכנעתי כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, ואף לא כי קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב (ראה הדרישות בסעיף 8(א)3(3-(4) לחוק תובענות ייצוגיות). המבקש פועל במשך שנים נגד העמותה (ראה סעיפים 307-314 לתגובת המשיבות, וסעיפים 82-95 לתגובת העמותה). הוא איננו האדם המתאים לייצג את חבריה, שהם רוב חברי הקבוצה שבשמה הוא מבקש להגיש תובענה ייצוגית. כל זאת בנוסף לאי-התקיימותו של התנאי הבסיסי לאישור התובענה: לא שוכנעתי, כלל ועיקר, כי קיימת בידי המבקשים עילת תביעה לכאורה מבוססת, וזאת לאור ההסכמים אליהם הגיעו העמותה והמשיבות מעת לעת, מאז שנת 1992 ועד שנת 2010, וכאשר עולה מן הראיות לכאורה שהובאו כי העמותה היתה מוסמכת לייצג את כלל בעלי היחידות כלפי המשיבות ופעלה לטובתם, ובעלי היחידות נהגו במשך שנים רבות לפי הסכמים אלו ללא כל מחאה. ד. סיכום 36. לאור כל האמור לעיל הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית. 37. המבקשים ישלמו למשיבות 1-3 הוצאות משפט בסך 20,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪. כמו כן ישלמו המבקשים לעמותה הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪. 38. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ולמנהל בתי המשפט, לשם רישומה בפנקס תובענות ייצוגיות. ניתן היום, כ"א תשרי תשע"ב, 19 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. חוזהבית מלוןנופששאלות משפטיותביטול עסקה (יחידות נופש)