כתב קיזוז מיוחד לטובת חשבון חברה

התביעה שבפני עניינה השבת סכומים שהבנק הנתבע קיזז מחסכון שפתחה התובעת, ערבה לחובות חברה, חיסכון ששימש כבטוחה למסגרת אשראי של החברה, בטענות שונות בהן הפרת חובת האמונים שהבנק חב לתובעת. רקע כללי ועובדות מוסכמות התובעת ניהלה חשבון עו"ש אצל הבנק המשיב בסניף השוק בבאר שבע (להלן: "הבנק" וכן "החשבון" בהתאמה). ההסכם בין התובעת לבנק נחתם ביום 16.5.96. בנה של התובעת ניהל באותה עת את חברת שופ שי שירותים בע"מ (להלן: "החברה") והיה בעל מניותיה של החברה. במעמד פתיחת החשבון חתמה התובעת ביום 16.5.96 על יפוי כח לפיו בנה, אשכנזי שי (להלן: "שי") רשאי לפעול בחשבונה. ביפוי הכוח הוסמך שי בשם התובעת: "לפעול בשמי ובמקומי בחשבון הנ"ל. לבצע פעולות לחיוב החשבון, בין אם החשבון יהיה בזכות או בחובה או שכתוצאה מכך יהיה בחובה...". במעמד פתיחת החשבון ביום 16.5.96, חתמה התובעת על כתב קיזוז מיוחד לטובת חשבון החברה לגבי תוכנית החיסכון שהפקידה בחשבון ע"ס 100,000 ₪. כן נחתמה ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב, גם מסמך זה נחתם ביום 16.5.96. בכתב הערבות הוסף סעיף בכתב יד, סעיף לידו חתמה התובעת, סעיף שבו נכתב: "תנאים מיוחדים: על אף האמור בכתב הערבות. הלקוח יערוב בזה לחייב בגבולות סכום הפיקדון/ החיסכון ואשר לגביה חתמה על כתב קיזוז מיום 16.5.96". החיסכון האמור שהפקידה התובעת בבנק, חודש ביום 26.5.98 ומתוך סכום זה נמשך על ידי שי סך של 13,643 ₪. יתרת הסכום הופקדה להמשך תוכנית החיסכון. ביום 23.7.01 חתמה התובעת על כתב ערבות מוגבל בסכום של 123,000 ₪ אשר נחתם בסמוך לחידוש תוכנית החיסכון. ביום 15.5.02 שלח הבנק לחברה מכתב ובו נדרשה היא לפרוע חובותיה, ולא, הבנק יפנה לגבות חובו מהערבים. עותק נשלח לתובעת. משלא נפרע החוב, פעל הבנק וקיזז ביום 16.6.02 את הסכום שהופקד בתוכנית החיסכון על חשבון חובה של החברה. טענות התובעת טוענת התובעת כי לא ניהלה כל פעילות עסקית במסגרת החשבון. ביום 20.12.01 חרג הבנק והרשה למיופה הכוח למשוך מהחשבון הלוואה בסך 20,000 ₪ שלא כדין ומבלי להזהיר את התובעת מפעולות השלוח (שי). נטען כי הבנק ידע שהתובעת לא בקשה הקצאת אשראי ולמעשה מי שיזמו את האשראי הינם אנשי הבנק בחוסר תום לב ועל מנת לעשוק את התובעת. התובעת הוסיפה וטענה כי סע' 32 לכתב הערבות המחיל תנאים מיוחדים לערבות זוייף (כנטען בסע' 8 לתצהיר התובעת). התובעת ולראשונה בסיכומיה טענה טענת התיישנות, טענה שלא הועלתה אלא בסיכומים. כבר כעת אציין כי טענה זו לא תסייע לתובעת שכן טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה. בודאי לא בשלב הסיכומים. לעניין זה לא השתכנעתי כאמור בסיכומי התשובה שהעילה לטעון התיישנות נולדה רק בחקירה הראשית של נציגי הבנק. גם לגופה של הטענה אין בה ממש שכן יש בה הפרדה מלאכותית של חוב החברה ביום 30.1.95 במסגרת חשבון עו"ש וניתוק שאין להתירו מכל הפעולות בחשבון שבאו לאחר מכן. זאת, כיוון שהחשבון מאופיו דינמי וכל עוד מצוי במהלך העסקים הרגיל, אין מקום לניתוק יום מסויים מהעבר ולמנות ממנו 7 שנים ולטעון התיישנות. טוענת התובעת כי כל פעולות הבנק שהביאו לכך שהיא פתחה חשבון היו בשל כך שהבנק "אנס" את שי ולא נותרה לשי כל ברירה. הבנק ביקש שתהיה בטוחה להתחייבויות החברה ולא חשף בפני התובעת את המטרה האמיתית של פתיחת החשבון. למעשה אנשי הבנק הטעו את התובעת בכך שלא היה להם כל עניין בערבות התובעת אלא בשעבוד כספה וכי ניצלו את תמימותה לרעה. נטען כי הבנק הפר את חובות הגילוי והאמון המיוחדות שהוא חב לתובעת. עוד נטען כי המסמכים שחתמה התובעת ביום 23.7.01 שהינם חידוש הערבות וכן הודעה לערב, נחתמו תוך ניצול לרעה של תמימות התובעת וכי בעת החתימה על מסמכים אלו חובה של החברה כעולה מהודעה לערב עמד על 818,794 ₪ ומסמכים אלו נולדו בחטא תוך נסיון לגזול את כבשת הרש. גם מלכתחילה לא הוסבר לתובעת מה הסיכונים ביפוי הכוח לשי ושמצב החברה הינו של יתרות חובה. נטען כי ההודעה של הבנק לתובעת על הכוונה לפרוע מהערבים את חובה של החברה לא נשלחה לכתובת הנכונה. טענות הבנק מטרת התובעת בפתיחת החשבון בבנק היתה אחת ויחידה: הפקדת כספים בתוכנית חסכון לטובת החברה שבשליטת בנה שי ובאמצעות כך לסייע בידו בהגדלת מסגרת האשראי העסקית לפעילות החברה. נטען כי במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, שוב ושוב חזרה על המנטרה ולפיה אינה זוכרת פעולות שביצעה, אינה זוכרת שנתנה יפוי כוח לבנה, אינה זוכרת היכן מתנהל חשבון בנה וכיו"ב. הבנק טוען כי התובעת ידעה היטב על מה חתמה וזאת לאור הסברים שקיבלה מפקיד הבנק ולאחר שהערבות עליה חתמה צומצמה לסכום תוכנית החיסכון. הפקיד שהעיד ציין גם כי מדובר בעובדת בנק לשעבר שידעה על מה היא חותמת. במהלך החקירה הנגדית הוצגו מסמכים שנחתמו על ידי התובעת בשנת 2001 בהם חזרה התובעת וערבה לחובות החברה, לסכום המעודכן בתוכנית החיסכון. גם כאן חזרה התובעת על שאינה זוכרת על מה חתמה. לטענת ההטעיה, טוען הבנק כי אופי הפעילות בחשבון החברה היה של יתרה שלילית בתחילת חודש ובסוף חודש יתרת זכות. גם בחודש בו חתמה התובעת, בסופו של החודש, עמד החשבון על יתרת זכות בסך 6,526 ₪. כלומר, החשבון התנהל באופן סביר. לגבי טענת החריגה מהרשאה שביצע שי, לגבי מסגרת האשראי בסך 20,000 ₪ ומשיכת 20,000 ₪, מדובר בהרחבת חזית. לגופו של ענין, מדובר בפעולה במסגרת ההרשאה של התובעת לשי. נטען כי בנה של התובעת בעדותו העיד כי סיפר לאימו על משיכות מהחשבון וכי פעולות אלו קיבלו את אישורה בדיעבד. כן נטען כי בטרם העמדת האשראי הנוסף והמשיכה על ידי שי, כבר בחודש יולי 2001 משך שי סכומים שונים שהביאו ליתרת חובה בחשבון בסך 19,997 ₪ ולאחר מכן כשהיתרה כוסתה המשיך שי לבצע פעולות בחשבון. דיון הרחבת החזית לאחר הגשת תצהיר העדות הראשית של התובעת, טען הבנק לשינוי חזית שבין כתב התביעה והעובדות בתצהיר. בעיקר נסובו הדברים לגבי שני נושאים: הראשון לטענת זיוף הגבלת ערבותה של התובעת לסכום החיסכון. השני לטענת העדר ההרשאה של שי להרחיב את מסגרת האשראי בחשבון ולמשוך 20,000 ₪. התובעת טענה כי הטענות עולות מכתב הערבות שצורף כחלק בלתי נפרד מהתובענה. בין היתר נטען כי התוספת בכתב יד חשודה כמזויפת. שקלתי את הדברים ויש צדק בטענות הבנק. טענת זיוף יש להעלות בצורה ישירה ומפורשת ולא לנסות לדלות רמזים לה ממסמכים בתיק. כך גם טענות חוסר ההרשאה של שי לגבי מסגרת האשראי אותה נטען ששי ניצל. ישנו צורך להגדיר נושא זה במפורש בכתב התביעה וככול שהדבר עולה לראשונה בתצהיר העדות הראשית הרי יש בכך הרחבת חזית פסולה. לעניין זה לא ניתן כפי שמבקש ב"כ התובע בסיכומי התשובה ללמוד מהגנת הבנק כי "פעל כדין" כי מכאן משוחררת התובעת לטעון טענות שלא העלתה מלכתחילה ובמיוחד בשל כך שהתובעת יכולה היתה להניח ולצפות כי הבנק יטען שפעל כדין. הרחבת חזית שלא נעשתה ברשות בית המשפט ובדרך של תיקון כתב הטענות הרלבנטי אינה מותרת שכן מדובר בסטיה מהדרך הנאותה לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר ויש צורך להקפיד על מסגרת הטענות של הצדדים כפי שעלו בכתבי הטענות. (ראו ע"א 759/56 צביה רמי נ' יצחק נוימן פ"ד לא(2)169 וכן ע"א 1270/02 עיריית רמת גן נ' מנחמי (לא פורסם)). לפיכך ומן הדין יש להתעלם מטענות אלו של התובעת שהוספו תוך הרחבת החזית בין הצדדים וללא רשות בית המשפט. גם לגופו של עניין יש קושי בטענות. לגבי טענת הזיוף של סע' 32 לכתב הערבות: מטרת סעיף זה היתה להיטיב עם התובעת על מנת שהתובעת לא תסכן סכומים כספיים מעבר לאותה תוכנית חסכון שהיתה במקור בסך של כ - 100,000 ₪ (ובסך כ - 140,000 ₪ במועד המימוש). על פני הדברים התובעת חתמה ליד הסעיף הנוסף. התובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית לטענת הזיוף והיא עצמה לא זכרה דבר באשר לסעיף הנוסף. לגבי מסגרת האשראי הנוספת, אף כאן יש קושי שכן גם אם הבנק חרג והתיר לשי למשוך 20,000 ₪ נוספים, במסגרת ההודעה לערב סך החובות של החברה עמדו על 818,794 ₪ ליום 23.7.01. סכום החסכון קוזז על חשבון חובה של החברה. התובעת לא השכילה להראות כי ביום המימוש (יוני 2002) קטן חוב החברה באופן משמעותי כך שמשמעות הדבר היתה שאילולא ה"חריגה" מההרשאה בהיקף 20,000 ₪, הבנק לא היה מממש את מלוא החסכון. יודגש כי ביום 15.5.02 במכתב הבנק שהוגש, עלה כי הבנק מזהיר את החברה ועותק נשלח לערבים כי בשל חוב בסך 571,865 ₪, בכוונת הבנק לפעול כנגד הערבים. לפיכך, יש להתעלם מטענות התובעת לגבי זיוף סע' 32 לכתב הערבות וכן לגבי הגדלת מסגרת האשראי ע"י שי ומשיכת 20,000 ₪ נוספים בדצמבר 2001 על ידי שי שלא לפי ההרשאה שנתנה לו. פתיחת החשבון לתובעת לא היה כל צורך בפתיחת החשבון. התובעת היתה בעלת חשבון של הבנק בסניף אחר ובנוסף היה לה חשבון בבנק אחר (בנק הפועלים). שוכנעתי כי התובעת פתחה את החשבון בבנק לשם מטרה אחת ויחידה והיא על מנת לעזור לשי בנה. התובעת שהיתה אמורה לקבל סכום כספי כתוצאה ממכירת דירת אימה בשעתו, יכולה היתה לסייע לבנה שי בעסקיו באופן שהסכום הכספי ישמש מנוף להגדלת מסגרת האשראי של שי. התובעת ביום הדיון לא זכרה מדוע חתמה על מסמכים שונים בבנק, מסמכים שהינם מסמכי פתיחת החשבון, כתב קיזוז, יפוי הכוח המתיר לשי לפעול בחשבון וכן כתב הערבות שכולם נחתמו ביום 16.5.96. המסמכים מדברים בעד עצמם. מדובר ברצון ברור לסייע לשי. בכתב הערבות בסע' 32, בסעיף שהוסף בכתב יד הובהר במפורש כי הערבות הינה בגבולות תוכנית החסכון לגביה נחתם כתב קיזוז. הדברים מצביעים על המטרה שהביאה את התובעת לפתחו של הבנק. התנהגות הבנק נטען כי הבנק היה צריך לגלות לתובעת את הקשיים שבחשבון החברה ואת ההתנהלות השלילית של החשבון וכי הבנק הפר חובות שונות כלפי התובעת. לא שוכנעתי כי בעת פתיחת החשבון (ולמעשה בעת שעבוד תוכנית החיסכון), הבנק הפר חובותיו כלפי התובעת. התנהלות חשבון החברה לא היתה חריגה, בתחילת חודש החשבון היה ביתרה שלילית ולאחר מכן היתרה היתה קוטנת או עוברת לזכות. הדבר נבע מאופי עסקו של שי. לא שוכנעתי כי הבנק נהג שלא כשורה עם התובעת שלא הבהיר לה שיש בעיות בחשבון החברה שכן החשבון לא נוהל באופי החורג פעילות עסקית מקובלת. יש להדגיש כי אין חולק כי כתוצאה מפעולתה של התובעת, גדלה מסגרת האשראי שקיבלה החברה של שי בנה כפי שהעיד שי עצמו בעדותו. התובעת בעת הדיון לא זכרה פרטים על מנת לשפוך אור לגבי התנהלותה מול הבנק. הדברים מעלים קושי בין היתר נוכח היות התובעת בעברה מזכירה ראשית של סניף בנק טפחות כדבריה בטרם פרישתה לגמלאות (וגם אם כוונת הדברים למזכירה אישית של מנהל הסניף). יש להניח כי בתור עובדת בנק צברה היא ידע מינימלי למשמעות חתימתה על המסמכים ביום פתיחת החשבון כולל משמעות ההרשאה שנתנה לבנה לגבי החשבון. בפני העידו שני פקידים מהבנק (גבי חיטיבישווילי וכן מר אריה רגב) אודות התנהלות חשבון החברה וכן אודות ההסברים שקיבלה התובעת בטרם חתמה על המסמכים הרלבנטיים. לא שוכנעתי כי פקידי בנק אלו נהגו כלפי התובעת בדרך של ניצול תמימותה כדבריה ובדרך של העלמת הסברים למשמעות חתימתה על המסמכים השונים. שי העיד וסיפר על מהלך הדברים שהביאו לכך שביקש מאמו שתפתח חשבון בסניף הבנק בו מנהלת החברה את עסקיה. אמנם טוען שי כי היה כדבריו: "כלי יוצר בידי הבנק" וכי עשה כל מה שאמרו לו. איני סבור כי אדם שניהל עסק בו היו 50 עובדים (כפי שהעיד) יכול להישמע ברצינות כי "שלטו" בו פקידי הבנק. שי העיד כי כל שנתיים נפתחה תוכנית החסכון והוא דיווח לאמו וביקש הוראותיה. שקלתי את העדויות ולא שוכנעתי בטרוניה שיש לתובעת על הבנק. החיסכון של התובעת שימש כעזרה לשי בנה על מנת להגדיל את מסגרת האשראי של החברה לצורך פעילותה העסקית. בדיעבד התברר כי הפעילות לא צלחה. כאבה של התובעת שהינה כיום בת 76 נוכח התוצאה שהינה קיזוז חסכון לחובות החברה של בנה מובן. יחד עם זאת, התובעת אפשרה לשי את הסיכוי להצליח בעסקיו ובתוך כך הגדלת מסגרת האשראי תרמה לסיכוי אולם הסיכון אף הוא היה כל הזמן ברקע. פעילות החברה ידעה עליות ומורדות. כך לדוגמא בסוף אותו חודש שהתובעת פתחה בו את החשבון, חודש מאי 1996, סיימה החברה ביתרת זכות בסך 6,520 ₪. כלומר, החברה לא פעלה באופן חריג למקובל ומכאן שלא ניתן לקבוע שהבנק הפר את חובותיו כלפי התובעת. ב"כ התובעת צירף לסיכומיו את הלכת ע"א 8565/06 סולטאני נ' בנק לאומי (7.7.08) (טרם פורסם). בית המשפט העליון (בחוות הדעת של כב' השופט דנציגר) קבע כי שטרי משכנתא בטלים בנסיבות של הפרת חובת הגילוי של הבנק תוך קביעה שלבנק יש חובות אמון וזהירות שהפרתם יש לה משמעות ובמקרה האמור ביטול שטר משכנתא. אילו הייתי קובע כי הבנק הפר חובותיו כלפי התובעת, משמעות הדבר שיתכן שהייתי מורה על קבלת התביעה, אולם לא קבעתי כן ולא מצאתי כי הבנק הפר את חובותיו כלפי התובעת. לא למותר להוסיף כי זמן רב חלף מאז פתיחת החשבון (16.5.96) ועד מימוש תוכנית החסכון (16.6.02). במהלך זמן זה חודשה הפקדת הכספים בתוכנית החסכון, בנה של התובעת העיד כי היה מעדכן את התובעת מפעם לפעם בפעולותיו קורא בחשבון, פעולת הקיזוז בשל אופי העסקים והסיכון הטמון בהם, מימש הבנק את הערבות עליה חתמה התובעת ובין היתר קיזז את תוכנית החסכון של התובעת בשל חובות החברה. ממכתב מיום 15.5.02 עלה כי החוב סמוך לו עמד על סך של כ - 571,865 ₪. התובעת לא השכילה להראות כי חובה של החברה עמד על סכום נמוך יותר. לחובות החברה ערבו שלושה ערבים. חובה של התובעת הוגבל לגובה תוכנית החיסכון שעמדה בעת המימוש על כ - 140,000 ₪. כתב הערבות וכתב הקיזוז עליהם חתמה התובעת, התירו לבנק לבצע את הקיזוז בכל מועד לפי שיקול דעת הבנק. לא זו אף זו, התובעת חתמה על כתב ערבות נוסף בשנת 2001 והקיזוז בוצע בשנת 2002. כפי שקבעתי לעיל, כל מטרת פתיחת החשבון בבנק היתה בכדי לסייע בידי שי והחברה ולהגדיל את מסגרת האשראי של החברה כאשר מנגד לבנק היה מקור פוטנציאלי זמין למימוש שהינו תוכנית החסכון. לא מצאתי כי הבנק פעל שלא כדין בכך שביצע בפועל את קיזוז הסך של 140,000 ₪ בשל חובות החברה. לפיכך, דין התביעה להידחות. סיכום התובעת הגישה תביעתה ולפיה הבנק פעל שלא כדין והביא לכך שתוך הפרת חובת האמון כלפיה, בסופו של יום תוכנית חסכון שפתחה בסניף הבנק מומשה לשם פירעון חובותיה של החברה לבנק. כפי שפירטתי לעיל, לא מצאתי כי פעולת הבנק היתה שלא כדין. לפיכך אני מורה על דחיית התביעה התובעת תשלם לנתבע (הבנק) את הוצאותיו וכן שכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום. ניתנה היום י"ט באייר, תשס"ט (13 במאי 2009) בהעדר הצדדים. יעקב פרסקי, שופט קיזוז