נכות זעזוע מוח אגף השיקום

מבוא בפני תביעת התובעת, ילידת 8.5.1970 בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה שארעה ביום 14.12.03 (להלן: "התאונה"). התאונה הינה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. אין מחלוקת בשאלת החבות, המחלוקת הינה בשאלת שיעור הנזק. פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי בישיבת יום 7.4.09 את חקירתה הנגדית של התובעת, וחקירתו הנגדית של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ד"ר נחשון קנולר נוירוכירורג. כן קראתי בעיון את התיעוד שהוגש על ידי הצדדים, לרבות חוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר לריה, ושמעתי בתום הדיון את סיכומיהם של ב"כ בעלי הדין. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם יאמר אחרת. נכותה של התובעת מבוא ביום 14.12.03, במהלך חציית כביש, נפגעה התובעת על ידי אוטובוס נהוג על ידי הנתבע מס' 1. התובעת איבדה את הכרתה, צוות מד"א שהגיע למקום ביצע אינטובציה והחל בהנשמה. בדיקה בשטח שבוצעה ע"י אנשי מד"א של מבחן ע"ש גלזגו (GCS) נמצא כי התובעת נמצאת במצב המתאים ל- T7 בסולם הכרה. התובעת הועברה לחדר מיון בביה"ח "שיבא", שם נבדקה, נמצאה מונשמת, בחוסר הכרה, תחת סדציה ממקמת כאב לגרוי דו צדדית, אישונים שווים ומגיבים לאור. בוצע CT מח שהדגים דמם תת דורלי חריף משמאל ללא אפקט מסה מלווה בדימום תת עכבישי טראומתי באותו צד. התובעת אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ, הסדציה הופסקה, ובאופן הדרגתי השתפר מצבה, החלה לנשום באופן עצמוני ובהמשך התעוררה. יאמר כי בעת התאונה היתה התובעת בשבוע ה-34 להריונה. בהמשך, הועברה התובעת להשגחה במחלקה הנוירוכירורגית, ממנה שוחררה ביום 18.12.03, ללא חסר נוירולוגי חדש, ובהמלצות לביקורת במרפאה נוירוכירורגית חודש לאחר מכן; חופשת מחלה לחודש ימים, ובמקרה של התדרדרות נוירולוגית, לפנות לחדר המיון. התובעת, ילידת אוקראינה, סיימה את לימודי התיכון עם בגרות מלאה ולמדה 4 שנים הנדסת מזון באוקראינה, והספיקה לעבוד במקצוע זה זמן קצר. בשנת 1990 נישאה התובעת וב-1991 ילדה את בנה הבכור. בשנת 1993 עלו התובעת ובני משפחתה לארץ. התובעת למדה באולפנה במשך כחצי שנה, ובהמשך, במשך כ-3 שנים, עבדה כסייעת בגני ילדים, בעבודות ניקיון ובשליחויות. ב-1996 החלה התובעת לעבוד בחברות בת של ה"משביר לצרכן", תחילה עבדה כמוכרת ולאחר מכן כקופאית ראשית, ובהמשך קודמה תחילה לתפקיד סגנית מנהלת מותג של חברת "פול אנד בר" ולבסוף מנהלת מותג של חברת "מורגן". ב-1997 נפרדו התובעת ובעלה, ובנם נותר בחזקתה. מאחר ועבודתה ברשתות השיווק היתה עבודת משמרות, התקשתה התובעת למצוא סידור לבנה ועל כן בחודש ספטמבר 2000, החלה לעבוד בשעות הבוקר ב"עתיד", חברה להשמת עובדים. תחילה, עבדה התובעת כרכזת כח אדם וכשנתיים לאחר מכן קודמה לתפקיד מנהלת סניף, כאשר כל אותה עת המשיכה לבדה בגידול בנה. לדברי התובעת, עבודתה הצריכה ריכוז רב, בוצעה בתנאי לחץ, וכללה ניהול משא ומתן, ניהול העובדים ועבודה מול קהל. יום העבודה של התובעת החל בשעה 08:00 והסתיים בשעות אחר הצהרים. לטענת התובעת, חרף העובדה כי נדרשה לטפל במקביל בבנה, התקדמה, מעבידיה היו שבעי רצון ממנה, והיא מאמינה כי היתה מקודמת אף מעבר לכך, אם כי איש לא הבטיח לה קידום שכזה. בחקירתה הנגדית של התובעת הוברר כי לאחר שעבדה מס' חודשים כמנהלת סניף פ"ת, הוחזרה לעבודה בסניף ראשל"צ בו עבדה קודם לכן. נסיבות החזרתה של התובעת לעבודתה בסניף ראשל"צ ולתפקידה הקודם לא הובררו שכן התובעת לא זימנה לעדות את מי ממעבידיה לתמיכה בטענותיה. בשנת 2000 הכירה התובעת את יבגני - בן זוגה לחיים וזמן מה לאחר מכן הם החלו לחיות תחת קורת גג אחת כבני זוג לכל דבר, אם כי לא נישאו. מקשר זוגי זה נולדה לתובעת בחודש ינואר 2004 (כחודש לאחר התאונה), בתם ויקטוריה, ובתחילת שנת 2007 נולדה מוניקה בתם הנוספת. לדברי התובעת, עד לתאונה תפקדה בהצלחה בעבודתה, במשק ביתה ובטיפול בבנה וקיימה יחסי חברה ערים ביחד עם בן זוגה. כחודש לפני התאונה היתה התובעת בשמירת הריון. בחודש ינואר 2004 ילדה התובעת את בתה ויקטוריה, ולאחר חופשת הלידה לא שבה לעבודתה, התפטרה ושולמו לה פיצויי פיטורין. ייאמר כי התובעת לא שבה לכל עבודה שהיא מאז התאונה ועד למועד פסק הדין. בתצהירה הצהירה התובעת כי: עד לתאונה תפקדה היטב, הן בטיפול בבנה והן בחייה עם בן זוגה לחיים והמתינה ללידת בתם; התאונה קטעה את רצף חייה ומאז הינה סובלת מכאבי ראש עזים ותכופים; זמזום והד תמידי באוזן ימין; קושי להתרכז; מבולבלת ושוכחת דברים; מתקשה מאוד בפעולות הדורשות קריאת הוראות; חסרת מצב רוח; מרבה לבכות; סובלת מאוד מחרדות; מתקשה להירדם ונזקקת לכדורי שינה; סובלת מאוד מסחרחורות ומכאבים תמידיים בצוואר; חשה עייפות מתמדת; איבדה את התיאבון וירדה במשקל; מתקשה לתפקד במשק הבית; הירידה בתפקודה ובמצב רוחה השפיעו על יחסיה עם בן זוגה, אשר עושה הכל על מנת לנסות ולשפר את מצב רוחה, בין היתר, על ידי נסיעות לחו"ל; יחסי המין נפגעו; אינה מצליחה לגייס את כוחות הנפש הדרושים על מנת לשוב למעגל העבודה ומקווה כי הטיפול השיקומי אותו החלה לערך בחודש יוני 2008 יסייע לה לשוב למעגל העבודה; עד לפני כשנה נטלה בקביעות, בהוראת הפסיכיאטר, כדורי פלוטין ולאחרונה הומלץ בפניה על שימוש בזופדין. כן נטלה תקופה מסוימת תרופה נוגדת דיכאון בשם וויאפקס. בנוסף הינה נוטלת באופן קבוע משככי כאבים. בהחלטתי מיום 6.11.05 הוריתי על מינויים של שלושה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: ד"ר מרדכי הימלפרב מומחה בתחום א.א.ג, ד"ר נחשון קנולר נוירוכירורג וד"ר נועה קרת פסיכיאטרית. (בהמשך בוטל מינויה של ד"ר קרת וד"ר לריה מונה תחתה). הנכות הפסיכיאטרית/נוירולוגית בחודש מרץ 2006 לערך, נבדקה התובעת ע"י ד"ר קנולר. בפרק "דיון" בחוות הדעת נכתב כדלקמן: "... נפגעה... ונחבלה בראשה. סבלה מחבלת ראש שגרמה לאבוד הכרה וצורך בביצוע אינטובציה והנשמה בשטח... חומרת הפגיעה... ניתנת להגדרה כבינונית כיוון שהצריכה הנשמה בשלב החריף... הרגעה ומעקב... אובחן דימום מוחי למעטפת המוח... המעיד גם על נזק לרקמות מח שכן זהו מקור הדימום... התעוררה באופן הדרגתי וחזרה להכרה תוך שאינה זוכרת את האירועים טרום ואחרי התאונה עצמה... תופעה זו של אמניה רטרוגרדית ואנטרוגרדית אופיינית לזעזועי מח בדרגות שונות. מאז שחרורה מבית החולים נמצאת במעקב רפואי בקופת החולים, כאשר ההפרעות העיקריות ששינו את מהלך חייה הינן תופעות קוגניטיביות והתנהגותיות. הנפגעת סובלת מסחרחורות, הפרעות בריכוז ובקריאה, דיכאון, פרצי בכי וחוסר רצון לעשייה כלשהי. תופעות אלו החלו רק אחרי התאונה... התופעות עליהן מתלוננת הנן חריפות במידה כזו שמנעו ממנה לחזור לעבוד ואף לתפקד בצורה סבירה בחיי היום יום (נזקקת אף לסיוע בטיפול בילדים). בשל כך נבדקה על ידי נוירולוג ובהמשך על ידי פסיכולוג ופסיכיאטר ואף הוחל בטיפול תרופתי לשיפור הדיכאון והתסמינים מהם סובלת. התסמונת ממנה סובלת מתאימה למצב שלאחר חבלת ראש (Post Concussion Syn.). תסמונת מוכרת ומופיעה לאחר חבלות ראש בדרגות שונות (מחבלת ראש קלה ועד קשה מאד) ומתבטאת במגוון תסמינים והפרעות במישור הקוגניטיבי, התנהגותי ונפשי. מצבה של גב' שוסטרמן לאחר פגיעתה בתאונה מתאים לתסמונת זו. בשל מצבה זה נמצאת גם במעקב תלת חודשי אצל רופא תעסוקתי שהתרשם ממגבלותיה ומאריך את אי כושר העבודה שלה מאז יום התאונה. בבדיקה הנוירולוגית לא מצאתי חסר נוירולוגי ממוקם (פוקלי) למעט הפרעה מסוימת בתפקודי המוחון שהתבטאה בהליכת עקב בצד אגודל לא יציבה אך לא פתולוגית לחלוטין. בדיקה זו מתאימה לעובדה שלגב' שוסטרמן לא היתה פגיעה פוקלית מוחית ברורה כי אם פגיעה דיפוזית, כאמור לעיל. הנפגעת סובלת גם מכאבי צואר ובדיקתה אכן העלתה הגבלה קלה בחלק מתנועות הצואר הן בבדיקה המכוונת והן בבדיקה לא מכוונת תוך התנהלותה במרפאתי... נכותה של גב' שוסטרמן הינה בראש ובראשונה בהיבט התפקודי כפועל יוצא של חבלת ראש והתסמונות שלאחר חבלת ראש ראש (Post Concussion Syn.) ממנה סובלת. בבואי לשקול את שיעור הנכות ושאלת הצמיתות ברצוני להדגיש מספר נקודות: התאונה התרחשה לפני כשנתיים וחצי במהלכן לא חל שיפור משמעותי ביכולת התפקוד של הנפגעת ומצב אי כושר העבודה שלה מוארך אחת ל-3 חודשים. מתמיה מעט שגב' שוסטרמן לא עברה בירור מקצועי יותר והערכה על ידי נוירופסיכולוג על מנת לנסות ולהגדיר באופן אובייקטיבי יותר את הנקודות הבעייתיות שבחלקן ניתן לטפל ולשפר (ריכוז, קשב וכו')... יחד עם זאת במצבים מעין אלו לא קיימת הבראה מלאה, וגם שיפור משמעותי ידרוש טיפול ממושך. לאור כל האמור לעיל אני קובע את נכותה הצמיתה בשיעור 34% עפ"י תקנות המל"ל, לפי הסעיפים הבאים: תסמונת שלאחר חבלת ראש 34(ד): 30% הגבלה קלה בחלק מתנועות ע"ש צוארי 37(5)(א) במחציתו: 5% צלקת הקרקפת 75(ו)(א): 0% בהמשך לדיון לעיל אוסיף כי במידה ותבצע בדיקה נוירופסיכולוגית שתצביע על הפרעה עם דפוסים המתאימים למצב שלאחר חבלת ראש (Post Concussion Syn.), ניתן לשקול שינוי נכותה בהיבט זה ל-34(ה) 50%. על מנת למנוע שאלות הבהרה בהיבט זה, ברצוני לציין שבמסגרת התמחותי ועבודתי כנוירוכירורג טיפלתי ועקבתי אחרי נפגעי חבלות ראש, ובמסגרת השתלמותי ועבודתי בארה"ב במרכז שוק טראומה בבולטימור מרילנד, ניהלתי את היחידה לחבלות ראש ועמוד שדרה וטיפלתי במאות פצועי ראש מרגע הגעתם לבי"ח דרך השיקום ועד מעקב אמבולטורי לאחר שחרורם מאשפוז." לאחר קבלת חוות דעתו של ד"ר קנולר התובעת היתה אמורה להיבדק על ידי הפסיכיאטר ד"ר לריה. ביום 9.5.06 הגישו הנתבעים בקשה לפסילת חוות דעתו של ד"ר קנולר בנימוק, בין היתר, כי המומחה קבע לתובעת נכות בתחום האורטופדי (בגין צליפת השוט) וכן נכות בתחום הפסיכיאטרי שעה שהינו נוירוכירורג בלבד. כן עתרו הנתבעים בהמשך לביטול מינויו של ד"ר לריה, שכן חוות דעתו של ד"ר קנולר הומצאה לידיו. בהחלטתי מיום 14.6.06 דחיתי את הבקשות. הנתבעים הגישו בר"ע על החלטתי זו וכבוד השופטת שרה דותן דחתה את הבקשה בהחלטתה מיום 17.12.06. כבוד השופטת דותן קבעה כי "...נוכח תחומי מומחיותו (מומחה בניורוכירורגיה, תת-התמחות לניורוטראומה) וניסיונו המקצועי העשיר (הכולל, בין היתר, ניהול היחידה לניתוחי עמוד שדרה וכן טיפול במאות נפגעי חבלות ראש), אין לומר כי חוות דעתו לפיה 'נכותה של גב' שוסטרמן הינה בראש ובראשונה בהיבט התפקודי כפועל יוצא של חבלת הראש והתסמונת של לאחר חבלת ראש...' חורגת מתחום מומחיותו. לפיכך, בדין קבע בית המשפט קמא כי אין יסוד לפסילת חוות הדעת, ומכאן שאף לא היתה מניעה להעביר את חוות הדעת לעיונו של דר' לריה ואין יסוד להיעתר לבקשה להחלפתו. מעבר לדרוש יוער, כי אפילו נאמר שחוות הדעת משיקה לתחום מומחיות אחר, לא הוכח כי ניתן היה להימנע מכך בנסיבות העניין, שכן הפגיעה בה מדובר מערבת תחומי רפואה שונים באופן העשוי ליצור חפיפה שאינה מאפשרת העברת 'עפרון כחול'...". בחודש ינואר 2007 לערך, נבדקה התובעת ע"י ד"ר יוסף לריה פסיכיאטר. אביא להלן מחוות דעתו: "...כן קבלתי הטרו-אמנזה ממר שפקובסקי מיכאל הידיד-המלווה את שוסטרמן לבדיקה...מכיר את שוסטרמן כ-13 שנה...נפגשים בתדירות של פעמיים- בחודש... בין השאר...מסר: 'אנחנו בקשרים טובים, הם מבקרים אצלנו או אנחנו אצלם...נפגשים בימי-הולדת נכנסים למסעדה, יוצאים לפיקניקים... דברים כאלה...' 'מה רואה שהשתנה אצלה?.. לא יודע... אולי שלפעמים מבלבלת בשמות..נראה לי שלא זוכרת הכל כמו שצריך...אם יכול לתת דוגמא?... לא יודע לא שמתי לב כל-כך... בכל זאת דוגמא?... למשל יכולה להתחיל בשיחה בשמשהו ואחר- כך לחזור עוד פעם לאותו נושא...לא שמה לב...אם למשל היינו באיזה מסעדה ביחד והיא אחר - כך מבלבלת כשמספרת על זה... למשל מבלבלת במי היה איתנו... זה לא ממש חמור שאני ישים - לב, אבל משהו כזה... מה עוד השתנה?... תנועות שלה ודיבור שלה כאילו יותר לאט... המהירות שלה זה כאילו נפל... האם מתלוננת על משהו?... לא שמתי לב על משהו...אולי לפעמים מתלוננת שכואב לה הראש אבל לא שם לב על זה לב... מדברת גם הרבה עם אשתי... היחסים בין הבעל ובינה בזמן שאנחנו ביחד זה נראה הכל בסדר... יש- מצב רוח טוב, מבלים בסדר וגם לא שמעתי שיש משהו עם הילדים... גם עם הילדים הכל בסדר גמור, היא אמא טובה ודואגת כמו שצריך'... מאז התאונה מתמידה שוסטרמן להתלונן על תסמונתֿֿמרכזית בעלת ביטויים פיזיים (כאבי-ראש, סחרחורות, בחילות, הפרעותֿֿבזיכרון וכו') ונפשיים (מצב-רוח ירוד, חרדות, בכי וכו') אשר אובחנה כהפרעה שלאחר חבלתֿֿראש ובצידה, מדי-פעם, בתדירותֿֿנמוכה, תלונות על פחד להכנסֿֿלמכונית, לחצותֿֿכביש וסיוטי-לילה (שטיבם לא הובהר). ז. בבדיקה. הגיעה לפגישה ברכב-פרטי בלווייתֿֿידיד. נראיתֿֿבגילה, הופעה מסודרת ונקיה, אופנתית ומטופחת, הריון מזדקרֿֿלעין. שיתוף-הפעולה היה מסויג ורווי-טרוניות (על הצורךֿֿ בבדיקה). האפקט (הרגש) ער, מתגוון, תואםֿֿלתכנים אםֿֿכי בגוון-דרמטי ונטייה בולטת לדמוע ולבכות: מתחילה את השיחה, ביוזמתה, בשאלות ("...למה אני פה?... אני לא מבינה... כלֿֿכך הרבה רופאים...") מלוות בבכי, נרגעת בחטף ע"י שאלותֿֿמידע כלליות וחוזרת, בהמשך, לסירוגין, להתפרץ בבכי תואםֿֿלתכנים ולסיטואציה כשמתארת את התאונה, או לחילופין, כאשר מתבקשת לתאר בפירוט את התסמינים עליהם מתלוננת. לאורך כל הבדיקה סגנון מסירתֿֿהמידע נותר חשדן, חמקן, נוטה להכללות ולערפול (ואפילו במסירתֿֿפרטים כגון "....אמא בת 56... לא עובדת... לא יודעת כמה שנים... מבחינתֿֿהבריאות לא יכולה לעבוד... לא יודעת מה כי עזבתי לפני הרבהֿֿשנים... למה אתה שואל את זה?... איך זה קשור?...") מה שמצריך התמקדות בטכניקה של שאלותֿֿסגורות ("...גמרתי 10 שנים... אח"כ הנדסתֿֿמזון... 4 שנים... באיזה גיל סיימתי ללמוד?... לא זוכרת... בערך?... זה עשר ועוד ארבע... זה שנה אחרי שהתחתנתי... בת כמה הייתי?... אם ילד נולד בשנת 91 אז בשנת 90 אני התחתנתי... בת כמה הייתי אז?... מן הסתם בת 20..."). באשר לתסמינים מהם החלה לסבול לאחר התאונה ומהם, לדבריה, מתמידה לסבול ברציפות ובלא-הפסקות, עד היום... ח. דיון. ...בסמוך לאחר התאונה החלה מתלוננת על תסמונת מורכבת (כאבי-ראש, סחרחורות ובחילות, חולשה ועייפות, האטה בחשיבה, קשייםֿֿבריכוז, הפרעות בשינה ובתיאבון מלווים מצב-רוח ירוד, חרדות ופחדים לא ממוקדים, ופרצי-בכי) שאובחנה כהפרעה שלאחר זעזוע-מוח... עליה, או חלקים ממנה, מתמידה להתלונן, מאז, באופן-קבוע... עלי לדון, אפוא, בשתי-סוגיות בלבד: האם סובלת (בנוסף) מהפרעהֿֿנפשית ייחודית ושיעור הנכותֿֿהתפקודית שהפרעה כזו (אם קיימת) גורמת לה. האם סובלת מהפרעהֿֿנפשית ייחודית. בצידה של התסמונתֿֿהמרכזית שאובחנה עלֿֿידי המומחהֿֿהנוירולוג כהפרעה שלאחר חבלתֿֿראש... מופיעות אצל שוסטרמן, לאורך השנים, מגוון תלונותֿֿקבועות ובעיקר אקראיות ומשתנות על מחושים שונים ומשתנים וביניהן, מדי-פעם, תלונות על "סיוטים" ו"פחדים" שבירור יותר מדוקדק שלהן מעלה כי אינן ספציפיות... במידה המאפשרת להמשיגן באבחנות ברורות בתחוםֿֿהפסיכיאטריה... סיכום המסקנות בעקבות תאונת דרכים ב-12/03, בה נחבלה בראשה, מתמידה שוסטרמן לסבול מתסמונת מורכבת שאובחנה ע"י מומחה בתחום הנוירולוגיה כהפרעה שלאחר זעזוע מוח הגורמת לה נכות תפקודית של 30% ע"פ סעיף 34(ד) לתקנות המל"ל ומתסמין של פחד והימנעות מסויימת למראה אוטובוסים שהוערך על ידי כמתאים למתואר בסעיף 34(א) לתקנות המל"ל שערכו 0%. כן נבחנו תסמינים אחרים עליהם התלוננה ועדין מתלוננת מדי פעם ואשר אינם חלק מן התסמונות שלאחר זעזוע מוח לגביהם נמצא כי או שאינם מתגבשים לכלל הפרעה מובחנת ו/או שאינם קשורים לאירוע התאונה." נכותה של התובעת בתחום השמיעה והסחרחורות ביום 11.1.06 נבדקה התובעת על ידי ד"ר מרדכי הימלפרב מומחה למחלות א.א.ג. בבדיקתה התלוננה התובעת על צפצוץ מתמיד ורעש באוזן ימין; כאבי ראש תמידיים; חוסר תיאבון; הפרעות זכרון; ירידה בשמיעה; סחרחורות; בחילות. בדיקת שמיעה שבוצעה לתובעת ביום 31.10.04 העלתה כי שמיעתה תקינה בשתי האוזניים ובדיקת ENG שבוצעה ביום 21.11.04 נמצאה תקינה אף היא. ד"ר הימלפרב התחבט בשאלה האם יש מקום לקבוע נכות לצמיתות בגין הטינטון עליו התלוננה ובסופו של דיון מצא לקבוע לתובעת נכות בשיעור של 5% מותאם לסעיף 72 (4) (ד) (I - II ). קביעה זו נעשתה נוכח כך שהתובעת התלוננה על כאבים באוזן שבעה ימים לאחר התאונה, ובדיקת שמיעה שבוצעה ביום 22.7.04 העלתה פגיעה במערכת השמיעה באוזן ימין שהשתפרה מאוחר יותר. באשר לסחרחורות - אף כי תלונה זו מתועדת החל מיום 21.12.03 ואילך - המומחה מצא כי אין מקום לקבוע נכות בגינה מאחר והבדיקות הקליניות ובדיקת ה- ENG היו תקינות. האם יש מקום לאמץ את חוות דעתו של ד"ר קנולר בישיבת יום 7.4.09 נחקר ד"ר קנולר על חוות דעתו. ייאמר כי ד"ר לריה לא זומן לחקירה על ידי מי מהצדדים. לטענת התובעת בסיכומיה: יש לאמץ במלואה את חוות דעתו של ד"ר קנולר המתיישבת עם הראיות שהובאו ובכללן הטיפולים הרפואיים והתיעוד הרפואי שקיבלה ומקבלת התובעת מאז התאונה; נכותה התפקודית גבוהה באופן ניכר מהנכות הרפואית שנקבעה לה; פוטנציאל השתכרותה גבוה בהרבה מהשכר שהשתכרה עובר לתאונה ובעניין זה יש להביא בחשבון כי למדה באוקראינה 4 שנים הנדסת מזון, עבדה במקצוע זה זמן קצר, בשנת 1990 נישאה, ב- 1991 ילדה את בנה הבכור וב- 1993 עלתה לארץ. כן יש להביא בחשבון כי אלמלא התאונה ובהתחשב בעובדת היותה "עולה חדשה" היתה משביחה את שכרה באופן ניכר ועל כן יש לחשב את הפסדי שכרה על בסיס השכר הממוצע במשק; תהליך השיקום שעברה במסגרת מחלקת השיקום במל"ל לא צלח ולא הקנה לה את כוחות הנפש הנדרשים כדי להתגבר על פגיעתה שהלכה והתקבעה ועל כן ספק אם תוכל לשוב למעגל העבודה ולו רק באופן חלקי; במחצית שנת 2008 החלה התובעת בהליך שיקום ולדברי ד"ר קנולר לא ניתן להעריך, בשלב זה, את תוצאותיו; יש לפסוק לה פיצוי המביא בחשבון את היותה פגועת ראש כפי שבא לידי ביטוי בפסיקה הנותנת משקל נכבד לפגיעה שכזו. לטענת הנתבעים בסיכומיהם: חוות דעתו של ד"ר קנולר נסמכת כל כולה על עדויות שמיעה ולא על שיקול דעתו העצמאי ושיקוליו המקצועיים; פגיעת התובעת היתה קלה ובניגוד לדברי ד"ר קנולר לא נצפה בבדיקות ה- CT שבוצעו לתובעת דימום מוחי ומכל מקום לא בוצע ניקוז של דימום; בחקירתו אישר המומחה כי משנת 2001 הנו עוסק בניתוחי ע"ש ועל כן לטענתן אינו מוסמך לקבוע נכות בגין תופעות נפשיות; ראיות התובעת נסמכות על עדותה בלבד ומכל מקום מהראיות שהובאו, לרבות הדברים שמסר ידידה לד"ר לריה, מצביעות על תפקוד תקין; תפקודה התקין של התובעת בא לידי ביטוי בטיפול בשלושת ילדיה; בניהול משק הבית; בנסיעות לחו"ל ביחד עם בני משפחתה ולעיתים עם ילדיה בלבד; התובעת אינה מעסיקה מטפלת; הכנסתו של בן זוגה הינה גבוהה - עובדה הנלמדת מאורח החיים שהינם מנהלים וממגוריהם בבית מפואר; התובעת לא שבה לעבודה מאחר והכנסתה עובר לתאונה אינה מצדיקה העסקת מטפלת; הוכח, בחקירתה הנגדית, כי התובעת כשלה בעבודתה כמנהלת סניף בפתח תקווה וכי על כן הוחזרה לעבודה כפקידה בסניף ראשל"צ; התובעת התגלתה כלא אמינה, כפי שעולה, בין היתר, מכרטיס הטיפולים אצל הפסיכיאטר ד"ר טרייסטר (מוצג 74-75 למוצגי התובעת), כמו גם מחוות דעתו של ד"ר לריה; לו אכן היה בסיס של ממש לתלונות התובעת - חזקה כי היתה עוברת מבחנים ניורופסיכולוגיים; אין ליתן משקל לקביעותיו של הרופא התעסוקתי בקופ"ח שבדק את התובעת ואשר ד"ר קנולר התבסס על קביעותיו; לו אכן פגיעת התובעת היתה ממשית - חזקה כי היתה פונה לטיפול נפשי בתדירות גבוהה בהרבה מהטיפולים שקיבלה, ופועלת לשיקומה; התובעת מניפולטיבית ותפקודה היום יומי מאז התאונה אינו מתיישב עם חוות דעתו ומסקנותיו של ד"ר קנולר; הנכות היחידה שיש לתובעת הינה בגין הטינטון והמגבלה הצווארית - נכויות החסרות כל משמעות תפקודית. ממצאים ומסקנות אקדים ואומר כי לאחר בחינה ובדיקה מעמיקות מצאתי כי יש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר קנולר בחלקה בלבד, כל שהדבר נוגע למשמעותה התפקודית. שוכנעתי כי אכן, כדעת ד"ר קנולר, נגרמה לתובעת חבלת ראש שגרמה לאובדן הכרתה ולהגעתה במצב זה לחדר המיון. דעתו של ד"ר קנולר בעניין זה מבוססת היטב על התיעוד הרפואי שנערך בזמן אמת. ברם, לא שוכנעתי כי ד"ר קנולר הפעיל שיקול דעת עצמאי בעת שקבע את נכותה התפקודית של התובעת. נראה כי ד"ר קנולר סמך, יתר על המידה, את קביעותיו על קביעות הרופאים שטיפלו בתובעת ממועד שחרורה ועד למועד בדיקתה על ידיו כשנתיים לאחר התאונה, קביעות המבוססות בעיקרן על תלונות התובעת. בחינת המסמכים הרפואיים שעמדו בפני המומחים הרפואיים ובפני בית המשפט מלמדת, לכאורה, על בעיות יומיומיות קשות הבאות לידי ביטוי, בין היתר, ב: פגיעה נפשית קשה ביותר; דיכאון; בעיות קוגנטיביות ותגובה רגשית קשה ביותר לאירוע; אובדן כושר לעבודה; קושי בתפקודים קוגנטיביים; בוכה במהלך השיחות עם המטפלים הרפואיים; סובלת מבעיות משמעותיות בזיכרון; אי יכולת להגיע בעקביות לטיפולים עקב בעיות סוציאליות; קשיים כלכליים; עצמאית בפעולות יום-יומיות בסיסיות; קושי בפעולות מורכבות, בהתארגנות, בטיפול בילדים; כאבי ראש; סחרחורות; קשיי שינה וסיוטי לילה בנושאי התאונה. מהמסמכים הרפואיים מצטיירת כאמור תמונה קשה באשר ליכולת תפקודה, וליתר דיוק אי תפקודה, של התובעת בעקבות התאונה ובמשך מספר שנים. חרף זאת סבר ד"ר לריה כי לא נותרה לתובעת נכות לצמיתות בתחום הנפשי וניתן להבין כי סבר שהתנהגותה הינה מניפולטיבית. ייאמר כי אף הפסיכיאטר ד"ר טרייסטר שטיפל בתובעת ציין בשתי הזדמנויות שונות (מוצגים 74-75 למוצגי התובעת) כי "...בהתנהגותה - קווים בולטים מניפולטיביים" (30.3.04 ו- 24.8.04). מכל מקום, בכל הנוגע לבעיות הזכרון, בעיות קשב, וקשיי ארגון - הן זכו לאימות בהערכה קוגנטיבית שבוצעה לתובעת בחודש יולי 2008: "באבחון COGNISTAT להערכת סטטוס קוגניטיבי, אוריינטציה, הבנה, חזרה, שיום, ארגון ויזו-מוטורי, חישוב, דמיון ושיפוט נמצאו בטווח הנורמה. נמצא ליקוי חמור בקשב וליקוי קל בזיכרון. באבחון REY להערכת קשב וזיכרון שמיעתי, נצפתה עקומת למידה לאורך האבחון, עם זאת בכל שלבי האבחון נמצאה בטווח של 3-2 סטיות תקן מתחת לנורמה לגילה. נצפה קושי בזכירת אינפורמציה לאחר מסיח ובזכירת אינפורמציה לאחר השהייה. באבחון CTT1 להערכת רצף וסריקה ביצעה בזמן של 1:18 דקות, מצביע על ליקוי חמור. באבחון CTT2 להערכת רצף וסריקה וניוד קשב (SHIFTING) ביצעה בזמן של 2:12 דקות, מצביע על ליקוי בינוני עד חמור. באבחון MVPT להערכת מרכיבי תפיסה חזותית נצפו קשיים בזיכרון חזותי ובסגירות צורה. בתת-אבחון מפת גן חיות מתוך אבחון ה- BADS להערכת תפקודים ניהוליים קיבלה ציון של 1/4 המעיד על ליקוי בתכנון ובקרה. חלק מן האבחונים שבוצעו שימשו לבדיקת כישורי נהיגה וכחלק מן ההערכה בתחום זה, בוצע גם שיעור נהיגה מעשי אותו מאיה עברה ללא קשיים. לציין כי באבחונים חוזרים שבוצעו בנובמבר 2008, לא נצפה שינוי באבחונים CTT1 ו- 2CTT, אם כי נצפה שיפור בתחומי קשב וזיכרון באבחון COGNISTAT. האבחונים שבודקים תפקודים ניהוליים לא בוצעו שוב בשל העובדה שאינם ניתנים להעברה חוזרת. התערבות טיפולית: מאיה ממשיכה כעת בטיפול פרטני לצורך שיפור התפקוד היום-יומי באמצעות לימוד ושימוש בטכניקות פיצוי לקשיים. כמו כן משתתפת בקבוצת זיכרון. מאיה מדגימה יכולת למידה טובה ומוטיבציה בטיפול. מבחינה תפקודית, מאיה חזרה לאחרונה ללימודי אנגלית שהתחילה בעבר, וכרגע מטרת הטיפול היא שיפור מיומנויות למידה תוך התאמת אסטרטגיות ליכולותיה וקשייה, בכדי לאפשר הצלחה בלימודים. מטרת על בטיפול היא חזרה לעבודה. (מוצג 101 ב' למוצגי התובעת) כאמור, התובעת לא זימנה לעדות את ידידה מיכאל שנכח במהלך בדיקתה על ידי ד"ר לריה; לא את בן זוגה לחיים לו הרתה עוד קודם לתאונה; לא את מי ממעסיקיה לשעבר והיא נסמכת על עדותה; התיעוד הרפואי; חוות דעתו של ד"ר קנולר. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת אודות דברי מיכאל במהלך בדיקתה ע"י ד"ר לריה והיא השיבה: "זה לא חבר. זה ידיד שהכרתי אותו מהאולפן ואנו מכירים שנים רבות והוא עוזר לי ולמשפחה שלי כל החיים אבל הוא לא "חבר". ...תשאלי היום חברים שלי ויגידו לך שאני אמא טובה ואני יודעת שאני אמא טובה. ואני לא בכיינית ולא בוכה בחיים על מה שקורה אצלי, ואם תשאלי איך הגעתי למח' שיקום ואיך היה קשה לי שם. אני לא יכולה לספר לכל אחד ממה אני סובלת. אני לא אדם שבוכה לחברים, אני אף פעם לא ביקשתי מאף אחד שום עזרה כי היה לי קשה, בחיים אני לא אבכה כי זה לא אני, ואני לא אספר לאף אחד ובטח לא לחברים". מסתבר כי אותו מיכאל הינו ידיד קרוב של התובעת המעורה במצבה ובתפקודה ועל כן מתבקשת השאלה מדוע לא זומן כעד מטעמה על מנת שיתמוך בטענותיה בדבר תפקודה הירוד לאורך השנים. מסתבר כי גם בעת שנבדקה התובעת במרכז השיקום - היחידה לאשפוז יום שיקומי בביה"ח שיבא (ככל הנראה בחודש נובמבר 2004) היא לוותה ע"י מיכאל (מוצג 66 א' למוצגי התובעת). התובעת מסרה באותו מעמד לרופאיה, בין היתר, כי הינה אם ל-"... תינוקת 10 חודשים. עלתה עם בעל ואחרי 10 שנים התגרשה וניסתה להיות בקשר זוגי אבל לא בקשר בגלל היעדר כוחות, מלווה ע"י מישהו שהוא חבר... רכזת כ"א, כמנהלת עבדה. סגנית ממלאת מקום. בכי כל הזמן. לא יכולה להקשיב לאנשים. לא יכולה להיכנס לאוטובוסים. יוצאת מהבית בגלל הילדים. תרופות מפסיכיאטרי. ט. נמרץ ואשפוז שבוע. אחרי חודש לא זוכרת אותו ילדה. חזרה הביתה ו-3 חודשים בכלל לא יצאה מהבית...". כאמור, התובעת הופנתה ליחידה לאשפוז יום בביה"ח שיבא. התובעת הגישה שלוש הערכות שנערכו ע"י היחידה (5.12.04, 25.8.05, 28.1.06 - מוצגים 60, 65 ו- 70 למוצגי התובעת). "...המטופלת הגיעה בעקבות תאונת דרכים שעברה לפני כשנה. בעברה, עבדה כרכזת כח אדם ומנהלת סניף השמה ובעלת השכלה של מהנדסת מזון. במהלך השיחה הרבתה לבכות, הייתה פאסיביות והתקשתה להתגייס ולבצע את המטלות הדרושות. מבחינה רגשית, מדווחת על בכי והסתגרות חברתית ממושכת. מבחינה קוגניטיבית מדווחת על סף רגישות נמוך, חוסר סבלנות, חוסר יכולת להשתתף בשיחה וקשיי זיכרון משמעותיים. במבחן מיון קוגניטיבי ראשוני COGNISTAT נמצאו: עוררות תקינה. יכולת ממוצעת נמצאה בתחום השיפוט והשיום. בתחומי ההתמצאות, ההבנה, חשבון והמשגה נמצאו ליקויים קלים. ליקויים משמעותיים נמצאו בתחומי הקשב, ארגון חזותי-מוטורי והזיכרון. מאחר וביצועי הנבדקת הושפעו מההצפה הרגשית והמצוקה שחוותה, קיים קושי להעריך עד כמה ביצועיה באבחון משקפים פגיעה ביכולותיה הקוגנטיביות או שהתמונה המשתקפת הנה תוצאה של התערבות של המרכיב הנפשי. אי לכך יש צורך למצוא מסגרת שתתן מענה הן על האספקטים הקוגניטיביים והן על האספקטים הנפשיים. בהמשך ניתן יהיה לערוך אבחון נוירופסיכולוגי מקיף בכדי לתת מענה על שאלת היכולות הקוגניטיביות. התרשמות והמלצות: מדובר במטופלת צעירה לאחר חבלת ראש בינונית-קשה (לפי מדד של אמנזיה פוסט טראומתית והממצאים בהדמיה). סובלת מבעיות קוגניטיביות ותגובה רגשית קשה ביותר לאירוע. מומלץ לקבלה בהקדם להערכה וטיפול ביחידתנו - 3-4 פעמים בשבוע. הטיפולים באשפוז יום כוללים: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, פעילות גופנית משקמת, סדנאות טיפוליות, הידרותרפיה, ליווי פסיכולוג, עובדת סוציאלית, קלינאית תקשורת, דיאטנית, אבחון מקצועי והתנסות בעבודה על מחשב. הטיפול מתבצע בפיקוחו של רופא שיקום ואחות שיקומית... לא יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית עקב סחרחורות וחולשה". (הערכה מיום 5.12.04) ובהמשך: "סיכום מדובר במטופלת צעירה לאחר חבלת ראש בינונית-קשה (לפי מדד של אמנזיה פוסט טראומטית וממצאים בהדמיה). סובלת מבעיות קוגניטיביות ותגובה רגשית קשה ביותר לאירוע. מומלץ לקבלה בהקדם להערכה וטיפול ביחידתנו - 4-3 פעמים בשבוע". (הערכה מיום 25.8.05) ובהמשך: "המטופלת לא הצליחה להגיע בעקביות לטיפולים עקב בעיות סוציאליות. זקוקה לתמיכה משירותי רווחה - נוצר קשר על-ידי המטופלת. מומלץ על טיפול קוגניטיבי ופסיכולוגי בקהילה". (הערכה מיום 28.1.06) כשלוש שנים לאחר התאונה ילדה התובעת את בתה מוניקה בעת שבתה ויקטוריה שנולדה כחודש לאחר התאונה היתה כבת שלוש שנים. מ"תעודת בירור פרטים על נוסע" (נ/2) עולה כי בחודשי ספטמבר של השנים 2004, 2005 ו- 2007 נסעה התובעת לחו"ל לתקופות שנעו בין 7 ימים ל- 3 שבועות. בשנת 2008 נסעה לחו"ל 3 פעמים שם שהתה במועדים כדלקמן: 6.5.08-17.3.08, 2.10.08-23.8.08, 11.1.09-18.12.08. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת בדבר נסיעותיה אלו לחו"ל והיא השיבה: "ת. הייתי אצל אמא שלי שגרה באוקראינה. אין לי אף אחד בארץ וההורים שלי באוקראינה. הייתי אצל אמא והייתי באוסטריה, בעלי שלח אותי עם הילדים. הייתי אצל הורי ומשם נסעתי לאוסטריה וגם בחורף הייתי באוסטריה בסוף שנה שעברה, תחילת שנה זו. ש. מה עשית שם, סקי? ת. לא יודעת לעשות סקי. לא עשיתי משהו מיוחד שם, זה מקום שהיינו עם המשפחה, וזה מקום כפרי, מקום שקט שאין שם שום דבר. ש. איפה באוסטריה? ת. באוונקרנג, מקום כפרי קטן. ש. עם מי היית שם? ת. פעם עם בעלי, פעם עם הילדים ופעם אחרונה לבד. ש. חצי מהשנה שלך את מבלה בחו"ל? ת. לא יכולה להגיד שזה בילוי. כל הנסיעות האלה בעלי דאג לי. בתקופה האחרונה הוא דואג להכל". (עמ' 9 לפרוטוקול). את בן זוגה לחיים ואבי שתי בנותיה הכירה התובעת בשנת 2000. בתחילה התגוררו בדירת התובעת ומשהתובעת הרתה, עובר לתאונה, שכרו דירה אחרת. (עמ' 9 לפרוטוקול). גם אמירתה זו של התובעת אינה מתיישבת עם הדיווח שמסרה לרופאיה בביה"ח שיבא. אם אכן התובעת אינה מסוגלת לתפקד, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי ומתצהירה הראשי - הכיצד עולה בידיה לגדל בהצלחה שלושה ילדים כאשר שניים מתוכם הינם בנות בנות חמש-שנתיים בלבד וזאת ללא סיוע של מטפלת? (יאמר כי הבנות פוקדות את גן הילדים) כאמור, לחלק מנסיעותיה לאוסטריה נסעה התובעת לבדה עם ילדיה ואף לבדה. אמנם, גידול ילדים מלווה בהנאה וסיפוק מרובים, אך גם בעבודה קשה ותובענית ועל כן מתבקשת השאלה הכיצד עלה בידי התובעת לתפקד לבדה, עם בנותיה בעת חופשותיהן המשותפות באוסטריה. מכל מקום, התובעת לא העידה בחקירתה הנגדית על קשיים בגידול בנותיה, בין בחיי היומיום ובין במהלך חופשותיהן בחו"ל. ייאמר כי לתובעת אין מטפלת ובן זוגה עובד ב"היי-טק" ומשכך סביר להניח כי הוא נעדר מביתו מרבית שעות היום. על כן, העזרה שהתובעת יכולה לצפות לקבל ממנו הינה מועטה. בעניין זה עולה תמיהה נוספת מדוע התובעת דיווחה לרופאיה כי אינה יכולה להגיע לטיפולים בשל קשיים כלכליים עד כי עלה הצורך לערב את שירותי הרווחה. האם בדרך זו ניסתה התובעת להמנע מטיפולים בתדירות של 4-3 פעמים בשבוע כפי שהומלץ לה ע"י רופאי היחידה בשיבא?ׂ אמירות התובעת לרופאיה במחלקה זו בדבר קשיים סוציאליים וכלכליים עומדות בסתירה לרמת החיים הגבוהה של בני הזוג וילדיהם. יחד עם זאת, נראה כי התובעת אכן מוכרת למוסדות הרווחה שכן הנתבעים בקשו מתן צו שיאפשר צילום התיק והוא אכן צולם. לבקשת ב"כ התובעת הותנה מתן הצו בהמצאת העתק התיק לידיו ע"י ב"כ הנתבעים. ב"כ הנתבעים התחייבה בישיבת יום 23.12.08 להמציא העתק התיק לידי חברה בתוך 7 ימים (לאחר שזה התקבל זה מכבר במשרדה) אולם נמנעה מלעשות זאת שכן כדבריה בישיבת יום 11.3.09 "...לגבי תיק הרווחה, כנראה שהחלטנו שלא לעשות בו שימוש ולכן לא המצאנו אותו לחברי". הצהרה זו ואי המצאת התיק לידי ב"כ התובעת, כפי שהותנה בעת מתן הצו, מפרה את הוראת הצו ואת תקנות סדר הדין האזרחי. משכך - יהיה מקום להביא עניין זה בחשבון במסגרת בחינת הראיות. בחקירתו הנגדית עמד ד"ר קנולר על דעתו כי הנכות שנקבעה לתובעת משקפת את מצבה ואף הוסיף ואמר "...הרופאים כולם התרשמו שיש לה הפרעה שמונעת ממנה לעבוד, לרבות הרופא התעסוקתי. לרופאים התעסוקתיים יש נטיה לא, והסקתי וקבעתי את סעיף ד' ולא את סעיף ה' כיוון שאין לה מבחנים נוירופסיכולוגים" (עמ' 26 לפרוטוקול). "ש. אם אפנה אותך לדפי הפסיכיאטר (ד"ר טרייסטר - ה.י.). הוא כותב שהיא עושה רושם של התנהגות מנופילטיבית, ובהתנהגותה קווים בולטים מניפולטיביים. ת. אבל הוא גם כותב שמצבה הנפשי ירוד, אולי באותו יום הוא לא יכול היה לטפל בה וכתב שהיא מניפולטיבית. פעם אחת הוא כתב מניפולציה. פעם אחרונה שהיא היתה אצלו הוא כתב : אפקט ירוד, מתפרצת בבכי ואין סימני פסיכוזה. ש. הוא גם כותב שאין סימנים לדכאון מג'ורי. ת. אני דיברתי על דכאון? אני לא דיברתי על דיכאון. היא היתה אצלו תקופה כל כך ארוכה ולהגיד שהיא מניפולטיבית?" (עמ' 26 - 27 לפרוטוקול). הנני תמים דעים עם ד"ר קנולר, כי לא אחת טיפול במסגרת רפואה ציבורית אינו יכול לספק את מלוא הצרכים להם נדרש המטופל ועל כן, לכאורה, תדירות הטיפול לא היתה גבוהה במיוחד. יחד עם זאת, סביר בעיניי כי ד"ר טרייסטר לא היה כותב בשתי הזדמנויות שונות כי התובעת מניפולטיבית, אלמלא סבר כך. דווקא היכרותו של ד"ר טרייסטר את התובעת לאורך זמן נותנת משקל לדעתו זו. איני סבור כי פסיכיאטר המטפל בחולה היה כותב בתיקו הרפואי של אותו מטופל כי עסקינן באישיות מניפולטיבית כל זאת על מנת שלא לטפל באותו יום במטופל. במחצית שנת 2008 חדשה התובעת את הטיפולים הרפואיים. בבדיקה שבוצעה בחודש נובמבר 2008 ע"י הרופאה השיקומית בקופ"ח מכבי נמצא כי התובעת "במצב כללי משביע רצון. בדיקה נוירולוגית תקינה. אפקט דכאוני, עצבים קרניאליים תקינים . הליכה יציבה". (מסמך 101 א' למוצגי התובעת). כזכור, הן בחוות דעתו והן בחקירתו הנגדית, ציין ד"ר קנולר כי לו התובעת היתה עוברת מבחנים נוירופסיכולוגיים היה מקום לקבוע לה נכות לצמיתות בשיעור של 50%, לפי סעיף 34(ה) לתקנות שכותרתו "הפרעות פסיכונוירוטיות" שלשונו "ישנם סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר". קיים פער ניכר בין נכות בשיעור של 30% לבין נכות בשיעור של 50%. לא ברור לי על בסיס מה יכול היה ד"ר קנולר להעריך מה יהיו תוצאות המבחנים ואם היה כה משוכנע בתוצאותיהם - מדוע לא מצא מקום להפנות את התובעת לבדיקה זו ומדוע התובעת לא "הרימה את הכפפה" ועתרה לבית המשפט להורות למומחה להפנותה לבדיקה שאמורה, לכאורה, לא רק לבסס את הנכות בשיעור של 30%, אלא יתכן אף להגדילה לכדי 50%. לא רק המומחה סבר כי היה מקום לביצוע האיבחון שנדרש לשם "...בירור מקצועי יותר...אובייקטיבי יותר..." אלא גם ביחידה בשיבא סברו כי "... קיים קושי להעריך עד כמה ביצועיה באבחון משקפים פגיעה ביכולותיה הקוגנטיביות או שהתמונה המשתקפת הנה תוצאה של התערבות של המרכיב הנפשי..." ועל כן המליצו כי התובעת תעבור בהמשך את האבחון. מחוות דעתו של ד"ר לריה עולה ברורות כי מסקנתו הינה שהתובעת אינה סובלת מבעיות נפשיות ועל כן לכאורה היה לה עניין לעבור את הבדיקה. האם היתה לתובעת סיבה, השמורה עימה, לחשוש מאבחון זה? ועדות רפואיות במל"ל נכות כללית קבעו לתובעת נכויות זמניות מלאות לתקופה שמיום 1.1.05 ועד ליום 28.2.07 וממועד זה נכות לצמיתות בשיעור של 44% אשר לא זיכתה אותה בקצבת נכות. קביעות הועדות אינן יכולות להוות ראיה לעניין שברפואה. יחד עם זאת מעניין לבחון את דברי והתנהגות התובעת בפני אחת הוועדות והתיחסותה האחרונה להן. בפני הוועדה מיום 26.2.06 התלוננה התובעת "... על כאבי ראש, סחרחורת קשה, פחדים קשים, הפרעות שינה, בוכה רוב הזמן בבדיקה...". בממצאי הבדיקה נכתב:"... נמצאת במצב קשה מאוד דכאוני. כל הזמן בוכה. לא מסוגלת לדבר... מדובר בחולה עם מצב דכאוני תגובתי קשה מאוד לאחר ת"ד, שכעת לא ניתן לבצע הערכה של מצב קוגניטיבי שלה עקב מצב דכאוני". המלצת הוועדה היתה כי לקראת הבדיקה הבאה יבוצע אבחון נוירופסיכולוגי מורחב (מוצג 90 למוצגי התובעת). התנהגות בלתי נשלטת זו של התובעת אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי בדיקתה מיום 28.1.06 (כחודש ימים קודם לכן) ביחידה בשיבא: " בהכרה מלאה, ערנית, קואופרטיבית. מצב רוח ירוד... מסוגלת לשמור על רצף השיחה אך מדווחת על דעיכה בקשב..." (מוצג 70 למוצגי התובעת). בחינת התיעוד הרפואי שנערך במרוצת השנים, כמו גם חוות דעתו של ד"ר קנולר, מלמדת כי בעיותיה, לכאורה, של התובעת בתחום הנפשי מציפות, לכאורה, את יכולת תפקודה כפי שעולה מהתיעוד. משד"ר לריה מצא כי לא נותרה לתובעת כל נכות בתחום הנפשי מתבקשת השאלה מהו המשקל האמיתי של בעיותיה הקוגנטיביות. נכותה של התובעת נקבעה על ידי ד"ר קנולר לפי סעיף 34(ג) לתקנות, הקובע כי "ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". מתצהירו של החוקר מר רון פוגל שהוגש בהסכמה בלא חקירתו עולה כי במעקב שביצע אחר התובעת בבוקר יום 10.3.09 נצפתה התנהגות "רגילה" ולא חריגה. יחד עם זאת אין ליתן משקל של ממש למעקב אקראי וחד פעמי זה. תצהיר זה מתיישב עם התרשמותי כי התובעת מתפקדת בביתה, בניהול משק הבית, בגידול ילדיה ובחייה עם בן זוגה וזאת בכפוף לפגיעת הראש אשר הותירה בה את חותמה אם כי בעוצמה פחותה מהמצטייר מהתיעוד שהוגש. בעניין זה יש ליתן משקל להמנעות התובעת מלתמוך את טענותיה בעדויות קרוביה ומכריה ומנגד את המנעות הנתבעים מחשיפת תיקה של התובעת במחלקת הרווחה. קיימת אי התאמה בין התרשמותי מעדות התובעת בבית המשפט, לרבות מהתובעת עצמה במהלך עדותה, לבין מרבית התיעוד הרפואי שנערך במרוצת השנים והמשקף "...בעיות קוגנטיביות ותגובה קשה ביותר לאירוע...". התרשמותי מהתובעת אינה עולה בקנה אחד עם התרשמות רופאיה - כמו גם עם חוות דעתו וקביעותיו של ד"ר קנולר. התרשמותי זו תואמת דווקא לממצאיו וקביעותיו של ד"ר לריה ומתיישבת עם דברי ידידה מיכאל לד"ר לריה התואמים למבדקים שנערכו לתובעת בחודשים יולי ונובמבר 2008. ד"ר לריה מונה, כפי שגם עולה מחוות דעתו, על מנת לדון "...בשתי - סוגיות בלבד: האם סובלת (בנוסף) מהפרעה - נפשית ייחודית ושיעור הנכות - התפקודית שהפרעה כזו (אם קיימת) גורמת לה". ד"ר לריה דן בנכותה הנפשית של התובעת וקבע כי לא נותרה לה נכות לצמיתות בתחום זה, תוך שהוא מודע לנכות שנקבעה לתובעת על ידי הנוירולוג "...כהפרעה שלאחר זעזוע מוח הגורמת לה נכות תפקודית של 30%..." (פרק סיכום המסקנות בחוות דעת ד"ר לריה). ד"ר לריה מונה אך ורק לעניין נכותה הנפשית של התובעת ובחינתה ולא אמור היה לקבוע את נכותה בגין הפגיעה המוחית. התובעת, אכן, נחבלה בראשה ואף נגרם לה זעזוע מוח שגרם לה, בעיקר, לבעיות זיכרון וקשיי התארגנות המשפיעים על כושר עבודתה. אולם, להערכתי, לא עד כדי אובדן כושר עבודה כפי שסבור ד"ר קנולר. לסיכום: להערכתי נכותה הרפואית של התובעת בגין פגיעת הראש הינה בשיעור של 30% כפי שנקבע ע"י ד"ר קנולר. יחד עם זאת באשר לנכות התפקודית- אין דעתי כדעתו. לנכות הרפואית בתחום הנוירולוגי יש להוסיף נכות בשיעור של 5% בגין ע"ש צווארי ונכות בשיעור של 5% בגין הטינטון. סה"כ הנכות הרפואית המשוקללת הינה 37% והנכות התפקודית הינה 25%. הפסד השתכרות הפסד השתכרות לעבר הפסד השתכרות מלא לעבר בחודשים ינואר-נובמבר 2003, השתכרה התובעת סך כולל של 54,533 ₪, ובממוצע סך של 4,958 (נומינלי). משכרה זה של התובעת נוכה מס הכנסה בסכום של 589 ₪ לחודש ועל-כן שכרה נטו של התובעת הסתכם ב- 4,369 ש"ח. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה נכון למועד פסק הדין מסתכם ב- 4,850 ₪. כאמור, נקבע לתובעת אובדן כושר מלא מאז התאונה על ידי רופאיה המטפלים, לרבות הרופא התעסוקתי. סבורני כי לא היה מקום לקביעת תקופת אי-כושר כה ארוכה. הנני סבור כי יש להעמיד את תקופת אי-הכושר המלאה לתקופה שעד ליום 30.6.05, כאשר יש להביא בחשבון כי בארבעת החודשים שלאחר התאונה התובעת ממילא לא היתה שבה למעגל העבודה, בשל לידת בתה כחודש ימים לאחר התאונה. לאור האמור לעיל מצאתי כי יהיה זה נכון לפצות את התובעת בגין 14 חודשי כושר עבודה בסכום של 90,645 ₪ הכולל הפרשי הצמדה וריבית ממועד התאונה וריבית ממחצית התקופה. הפסד השתכרות חלקי לעבר לתקופה שמיום 1.7.05 ועד ליום 30.4.09 (בניכוי 3 חודשי חופשת הריון בגין לידת בתה השניה- סה"כ 43 חודשים) הנני סבור כי יש לפצות את התובעת בסכום השווה ל- 25% מהסך של 4,369 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ממועד התאונה וריבית ממחצית תקופת אי-כושר זו וסה"כ 47,515 ₪. הפסד השתכרות לעתיד יש להניח כי אלמלא התאונה היתה התובעת משביחה את שכרה מעבר להצמדת שכרה למדד. למען הסר ספק הריני להבהיר כי לא שוכנעתי שהתובעת הצליחה בעבודתה כמנהלת סניף פתח תקווה וזאת משלא הובאו על-ידה ראיות בדבר נסיבות החזרתה לעבודתה הקודמת. יחד עם זאת יש להביא בחשבון כי בין לבין ילדה התובעת שתי בנות ועל-כן יכולתה להשתלב בשוק העבודה מוגבלת קמעא. עם זאת, במרוצת הזמן וככל שבנותיה תגדלנה - יש להניח כי התובעת תוכל להשביח את שכרה. על-כן הנני סבור כי יש לחשב את הפסד השכר לעתיד על בסיס שכר ממוצע של 6,000 ₪ נטו לפי ערכו נכון למועד פסק הדין. התובעת הינה כיום בת 39 שנים, ועד לגיל 67 נותרו לה 28 שנות עבודה. על בסיס הפסד שכר בשיעור של 25% זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 340,702 ₪. הפסד תנאים סוציאליים/פנסיה עובר לתאונה לא בוטחה התובעת בקרן פנסיה. כיום, אין חולק כי כלל העובדים במשק זכאים להפרשות לפנסיה. על-כן יהיה זה נכון לפצות את התובעת, על דרך של אומדנה, בסכום של 30,000 ₪ בגין אובדן הפרשות המעביד לקרן הפנסיה. הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד ככל שהדבר נוגע לפיצוי בגין ראש פרק זה לעבר - מעיון בתצהיר התובעת על צרופותיו עולה כי לא הובאה בפני ראייה המקנה לתובעת פיצוי בגין תקופה זו. באשר לפיצוי לעתיד - איני סבור כי יש מקום לפצות את התובעת בגין ראש פרק זה לעתיד. נזק לא ממוני בגין 37% נכות ו- 5 ימי אשפוז יש לפצות את התובעת בסכום של 57,425 ₪. סיכום הפסד השתכרות מלא בעבר 90,645 ₪ הפסד השתכרות חלקי בעבר 47,515 ₪ הפסד השתכרות בעתיד 340,702 ₪ הפסדי פנסיה 30,000 ₪ נזק לא ממוני 54,725 ₪ סה"כ: 563,587 ₪ תגמולי המל"ל מהסך 563,587 ₪ הנ"ל יש לנכות את קצבאות נכות כללית במל"ל ששולמו לתובעת המסתכמות בסכום של 65,117 ₪ (כולל ריבית) נכון ליום 29.2.08. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסך של 4,926 ₪ עד למועד פסק-הדין ועל-כן סך כל תשלומי המל"ל מסתכמים בסכום של 70,043 ₪. יתרת הפיצוי המגיעה לתובעת לאחר ניכוי תשלומי המל"ל הינה 493,544 ₪ סוף דבר אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 493,544 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, אגרת בית משפט והוצאות משפט כשכל הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. פסק הדין יישלח בדואר רשום לבאי כח בעלי הדין. ניתן היום 30 באפריל, 2009 (ו' באייר תשס"ט) בהעדר הצדדים. יחזקאל הראל , שופט נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכהנכותזעזוע מוחצבאאגף השיקום