דחיית קשר סיבתי על ידי פקיד תביעות 1. עניינה של התביעה, החלטת פקידת התביעות מיום 22.2.07 ועל פיה נדחתה תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה בגין CTS, משום שנדחתה בעבר ולא ניתן להגיש את התביעה בשנית. 2. בכתב התביעה המפורט נטען כי תביעתו של התובע לא נדונה כלל באופן ענייני על ידי פקיד התביעות בנימוק כי תביעה דומה הוגשה בעבר ונדחתה. 3. בכתב ההגנה נטען כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. התובע מערער על דחיית תביעתו לדמי פגיעה CTS. מכתב הדחייה נשלח בדואר רשום לתובע ב-25.6.02 ואילו תביעתו הוגשה לביה"ד רק ביום 26.3.07, דהיינו, לאחר המועד הקבוע בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן:"החוק"). 4. ב"כ התובע טען מנגד כי לא ניתן לטעון להתיישנות כאשר הקשר הסיבתי שבין התאונה הנטענת לנזק מתגלה בשלב מאוחר יותר. לאחר שתביעתו לדמי פגיעה נדחתה ביום 25.6.02 התובע המשיך בעבודתו ואכן לא הגיש תובענה בנדון לבית הדין. התובע הגיש שוב תביעתו למוסד לאחר שמצבו הרפואי החמיר וזאת כתוצאה מצטברת של נזקים זעירים אשר גרמו לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו. לטענתו, אי הגשת תביעה על החלטת המוסד הדוחה תביעתו לדמי פגיעה מיום 25.6.02 נבעה מכך שהתובע לא הבין ולא היה מודע לקשר הסיבתי לנזק שנגרם לו, קשר שהובן רק לאחר שמצבו הלך והחמיר. ב"כ התובע טען עוד כי בנסיבות העניין, כאשר התביעה מבוססת על תורת המיקרוטראומה, דהיינו רצף של אירועים זעירים ומאותרים בזמן, הרי שלא ניתן לטעון טענת התיישנות. ב"כ התובע הוסיף וטען כי בעניינו של התובע יש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות. כאשר מתגלה הקשר הסיבתי שבין התאונה לנזק בשלב מאוחר יותר, הרי שחל סעיף 8 לחוק ההתיישנות ומרוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום בו התגלה הקשר הסיבתי, דהיינו מועד הגשת התביעה דנן. 5. לאור הטענה בדבר המשך עבודה של התובע עוד כ-4 שנים לאחר דחיית תביעתו ב-25.6.02, התבקשה ב"כ המוסד להודיע עמדתה מדוע לא היה מקום לבדוק את התביעה החדשה, בהתייחס לתקופת העבודה הנוספת של התובע (החלטה מיום 17.2.08). 6. ב"כ המוסד חזרה על האמור בסיכומיה, ועל פיהם עובר להגשת טופס ההודעה על פגיעה בעבודה מיום 19.3.02 עבד התובע כפחח משך 25 שנה. המשך עבודתו זו, ללא שינוי נסיבות העבודה וכשמדובר באותה פגיעה, אינו מהווה עילת תביעה חדשה. מדובר באותה עילת תביעה שנבדקה על ידי פקיד התביעות ונדחתה. לפיכך, יש לדון בתביעתו המקורית של התובע בה טוען המוסד טענת התיישנות ואין לעקוף טענה זו על ידי הגשת תביעה חדשה באותה עילה. 7. בהחלטה מיום 23.7.08 התבקש ב"כ התובע להבהיר האם חל שינוי בתנאי עבודתו של התובע בתקופה שלאחר דחיית תביעתו ב- 25/06/02. 8. ב"כ התובע הבהיר כי החל מינואר 03' התובע הפסיק לבצע עבודה פיזית בשל הדרדרות במצבו הבריאותו ועיקר עבודתו היתה עבודה משרדית ופיקוח. לטענתו, חל שינוי משמעותי בתנאי עבודתו של התובע לאחר דחיית תביעתו ביום 25.6.02 והשינוי התבטא בכך שהתובע הוגבל בעבודה פיזית אותה ביצע כל השנים ואילו עיקר עבודתו היתה ללא ביצוע מאמץ. 9. ב"כ המוסד טענה מנגד כי תגובת ב"כ התובע מחזקת את טענת המוסד כי אין מקום להגשת הודעה חדשה על פגיעה בעבודה, מאחר והתובע חדל מלעסוק בעבודת פחחות. המשך עבודתו ללא מאמץ אינה פותחת עילה חדשה מאחר ואינה קשורה למחלתו. הכרעה 10. מכח סעיף 396 לחוק נקבעו בתקנות המועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין חוק הביטוח הלאומי לפני בית הדין לעבודה. תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות התש"ל-1969, קובעת כי תובענה נגד המוסד תוגש לבית הדין לעבודה תוך 6 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע. 11. על פי הפסיקה העקיבה, גמלאות הביטוח הלאומי נועדו בעיקרו של דבר לקיום השוטף. האפשרות לצוברן עד לעת שיחפוץ התובע להגיש תביעה לגביהן נוגדת את תכלית תשלומן ולפיכך נקבע בחוק מועד להגשת תביעה לגמלת כסף מהמוסד ולפיכך נקבעו בתקנות, מכוח החוק, גם מועדים להגשת תובענות וערעורים לבית הדין לעבודה, מועדים שהם אף קצרים יותר מתקופת ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות. (ר' סעיף 6 ג' לפסק דינו של כב' השופט פליטמן בעניין עב 0027/03 אליאס חזן, ניתן ביום 2.6.04). 12. כבר נפסק כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים שננקבו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים, מאחר ושעה שמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא עניין לביה"ד, לא חלה תקנה 125 לתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה בדבר הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שירשמו, להבדיל מעשיית פעולה בזמן המשפט עצמו. (דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת נ' המוסד, פד"ע כא 132; דב"ע נו/156-0 יעקב זילברמן נ' המוסד, לא פורסם). 13. אמנם נפסק עוד כי המועדים שננקבו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים כפופות להוראות חוק ההתיישנות הקובעות עילות להארכת ההתיישנות או להפסקת מירוצה (דב"ע לו/11-0 חיים בר אילן נ' המוסד, פד"ע ז' 340; בג"צ 156/70 שלמה אלקיים נ' בית הדין לערעור לביטוח לאומי פ"ד כד (2) 87), אולם עילות אלו לא התקיימו בעניינו של התובע. 14. ראשית, הקשר הסיבתי הנטען בין עבודתו רבות השנים של התובע כפחח לבין הנזק שנגרם לו בשורש כף ידו השמאלית נבחן על ידי פקיד התביעות עוד במועד הגשת התביעה לראשונה, בשנת 2002. פקיד התביעות שלל את הקשר הסיבתי ואת קיומה של פגיעה הנטענת מסוג מיקרוטראומה. על החלטה זו היה על התובע להשיג בפני בית הדין תוך 6 חודשים ממועד קבלתה. לא ניתן לטעון כי נעלמו מהתובע העובדות המבססות את עילת תביעתו (בגדר סעיף 8 לחוק ההתיישנות), שכן התובע טען עוד בשנת 2002 לקשר סיבתי בין עבודתו רבת השנים לנזק בשורש כף ידו. עצם העובדה שנזק זה הוחמר אחר כך, אין בו כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. בנוסף, גם לגירסת התובע עצמו הוא הפסיק לעסוק בעבודה הפיזית שבגינה נטען הנזק בינואר 03' והחל מאותו מועד עיקר עבודתו היתה משרדית ופיקוח. דהיינו, הנזק הנטען לא המשיך להצטבר כתוצאה מעבודה בפועל לאחר דחיית תביעתו ב-25.6.02, שכן גם לדברי התובע עצמו, עסק בעבודה משרדית בלבד לאחר דחיית תביעתו על ידי המוסד. משכך, לא ניתן לדבר על עילה "מתמשכת" כטענת ב"כ התובע. 15. דין התביעה איפוא להידחות על הסף, מחמת התיישנות המועד להגשתה. 16. כמקובל בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות, על אף דחיית התביעה. קשר סיבתי